מאחורי הדלת הסגורה

ביום הצילומים האחרון במחלקה ג', מחלקה סגורה לפגועי נפש בבית החולים גהה, בסצנה האחרונה שצילמנו אחרי מסע דוקומנטרי של חודשים, מצאתי את עצמי יושב על ספסל בגינה של בית החולים ובוהה בעלים. מריח אותם, מלטף. היו לידי עוד שניים על הספסל: סגן מנהל המחלקה, ד"ר אורן לבשטיין, והמאושפזת הכי ותיקה במחלקה, א', שנמצאת שם כבר שנה וחצי.

רוב המטופלים במחלקה הסגורה משתחררים אחרי כמה שבועות. מאובחנים, מקבלים תרופות, מתייצבים והולכים לדרכם. אבל א' לא עוזבת את גהה. גם כי מחלת הנפש שלה סבוכה ומפותלת במיוחד, וגם כי היא רוצה להישאר. להישאר במחלקה, להישאר עם ד"ר לבשטיין. הוא אולי האדם הראשון בחייה שהושיט לה יד, נתן לה ביטחון, מישהו לסמוך עליו. וגהה הוא המקום הראשון בחייה שמקבל אותה עם המחלה שלה. היא מרגישה שזה כמו בית. 

א' היא בת 20 וקצת. אחרי חמש דקות שיחה איתה אתה מוצא את עצמך ממוגנט למבט המשועשע שלה, לדוגריות, לכישרון השירה הנדיר. אחרי עשר דקות אתה כבר לגמרי נכבש. אחרי רבע שעה של היכרות היא מפשילה שרוולים ומראה לך את החתכים. בידיים, ברגליים, בבטן.

א' לא יכולה להפסיק לחתוך את עצמה - בסכיני גילוח, בציוד משרדי, בכל הבא ליד. וכשאין סכין גילוח או משהו אחר לחתוך בו, היא תבלע חפץ קטן וחד, שינקב את הקיבה, וכשאין מה לבלוע - היא תיקח את המצית שלה ותשרוף לעצמה את הרגליים.

א' לא יכולה להפסיק לפגוע בעצמה. זה קורה כשהיא כועסת או מתוסכלת נורא. בפגישה הראשונה שלי איתה הרגשתי אחרי כמה דקות של ראיון שאני לא יכול יותר. לא יכול לעמוד בכאב. אז ביקשתי סליחה לרגע והסתובבתי. אני, שכבר חשבתי שצילמתי את הסיפורים הכי קשים, הכי עצובים, לא ידעתי איך להכיל את המאסה הזאת של צער. 

אבל עכשיו, בשמש החורפית המפתיעה הזאת בחצר של גהה, ביום הצילומים האחרון, שלושה חודשים אחרי, אני כבר למוד ניסיון. רק לפני כמה ימים א' ברחה מכאן בפעם המי יודע כמה וניסתה לקפוץ מאחד הגשרים בסביבה. השוטרים החזירו אותה למחלקה בתוך שעתיים. ד"ר לבשטיין, שפעם כבר רץ לאסוף אותה מאיזשהו צומת באמצע הלילה בגשם, בעוד ניסיון בריחה שלה, מנסה עכשיו להרגיע את המערכות.

הוא מתרגל איתנו מיינדפולנס. הרעיון הוא להתמקד בכאן ובעכשיו, לא לדאוג למחר, לא לחשוב יותר מדי. להתרכז בהווה באמצעות שימוש באובייקט. הוא הכין לנו את העלים מראש. שלושתנו יושבים בשקט ומביטים בהם, ממששים, קצת מוזר אבל די מרגיע.

פתאום אני חושב על כך שזה אולי הרגע הראשון שלי פה במחלקה הסגורה שכולו שקט מוחלט. בלי צעקות, בלי מאושפז שהופך את הפח, בלי מטופלת שמטיחה את עצמה בחלון השקוף הקשיח, שמקיף את עמדת אנשי הסיעוד, בלי חרדות ממרגלים גמדיים שבאו לשטוף לכולנו את המוח, בלי סוסים דמיוניים, בלי אהובה שעזבה ולעולם לא תחזור. רק שקט.

א' מביטה בעלה במבט המתוק והחיוני שלה, אלה הרגעים הטובים. ד"ר לבשטיין מביט בה במבט אבהי. "מחר יהיה טוב יותר", הוא אומר לה, "עד שניפגש מחר, יהיה בסדר".

• • • • •

בשנתיים האחרונות ספגו בתי החולים הפסיכיאטריים בארץ ביקורת קשה. זה קרה בעקבות דו"ח חריף של ארגון "בזכות", שחשף שאחד מכל ארבעה פגועי נפש נקשר במהלך אשפוזו. נתון שקשה לעכל.

ד"ר צבי פישל, יו"ר איגוד הפסיכיאטריה ומנהל מחלקה ג' בגהה, החליט לאפשר לנו להיכנס למחלקה שלו, כדי להתמודד עם הביקורת וכדי לנסות לשכנע אותנו שהמחלקה הסגורה היא לא הסיוט שכולנו מדמיינים. בפעם הראשונה בישראל מצלמת טלוויזיה הורשתה לשוטט בתוככי המחלקה הסגורה במשך ימים ארוכים, על פני תקופה ארוכה. בפעם הראשונה רופאים כאן מתייחסים באופן מורכב למדיניות הקשירות שהיתה נהוגה כאן ובכל המוסדות הפסיכיאטריים האחרים בארץ. חלקם מכים על חטא. החודשים הארוכים שהעברנו במחלקה של ד"ר פישל הפכו לסרט, שישודר ביום ראשון הקרוב ב־21:10 בכאן 11, במסגרת התוכנית "יוצאים מהכלל".

לכתוב שמצלמה היא בבחינת גוף זר במקום כמו גהה זה אנדרסטייטמנט. במקום שבו הפרטיות והדיסקרטיות הן חוק ברזל, אתה חייב לייצר יחסי אמון כלשהם כדי לפוגג את החשדנות והפחד.

במחלקה ג' אמורים להיות 34 מאושפזים, אבל בכל רגע נתון יש בה 40, ואפילו יותר 

את יום הצילום הראשון פתחנו לפיכך במשרדו של ד"ר פישל, בקפה הבוקר היומי עם שני הרופאים הבכירים במחלקה - הסגן שלו, ד"ר לבשטיין, וד"ר דרור דולפין. מהר מאוד השיחה עברה מסוגיות של ביורוקרטיה לתהיות על קנקנו של המראיין. כלומר, על קנקני שלי. בלי להרגיש מצאתי את עצמי בחדר אחד עם שלושה מטפלים, וכולם רצו מאוד לדעת "איך אני" ו"מה אני מרגיש", רגע לפני שאני עומד לעבור בפעם הראשונה את שערי דלת הברזל הכפולה. "מה אני מרגיש?" אמרתי, "פחד. פחד ואימה". 

ד"ר פישל שאל למה. אמרתי שפה הכל יכול לקרות, וגהה הוא אולי הפחד הכי גדול של אנשים. ד"ר דולפין שאל למה שזה יהיה הפחד הכי גדול של אנשים, "הרי הם לא היו פה אף פעם, הם לא יכולים לפחד ממה שיש פה, כי הם לא מכירים את מה שיש פה. הם מפחדים ממה שהם חושבים שיש פה. אז הפחד הכי גדול שיש לאנשים זה לא המקום הזה, זה המחשבות שלהם".

מכות חשמל יש פה?

לבשטיין ופישל: "נזעי חשמל, זה לא במכות".

קשירות יש פה?

פישל: "יש, אבל בכמויות מאוד קטנות. ביצענו ירידה מאוד גדולה בשנים האחרונות". 

אבל יש גם אתכם. אתם נוכחים, אתם אלוהים של המקום הזה, של חיים של אנשים שכלואים פה, סליחה, שמאושפזים פה, ואתם תחליטו על כל פיפס שלהם.

פישל: "אנשים לא נמצאים כאן כעונש ולא כהרחקה מהחברה. אנשים נמצאים כאן כדי לקבל טיפול. אנחנו עמוסים עד מעל הראש, אנחנו עובדים על 110 אחוזי תפוסה ביום, אנחנו לא צריכים אשפוזים מיותרים". 

דולפין: "הדבר הכי בולט שיש פה זה כאב, מצוקה וסבל. אלה מחלות קשות, ומחלות עצובות, ומחלות שהורסות חיים של אנשים. כשאני בא למחלקה בבוקר, אני צריך להתמודד עם המון כאב. הורים שבאים לפה בפעם הראשונה עם ילד צעיר שיש לו מחלה זה רגע נוראי בחיים. אין... אי אפשר... אני לא מאחל לשום הורה לעבור את זה".

• • • • •

זהו. נכנסים פנימה. הדלת הכפולה מטרתה למנוע ממאושפזים לברוח מכאן. זה לא אומר שהם לא מצליחים לפעמים. מסדרון ארוך ונקי מאוד מוביל אותנו לאולם הגדול של המחלקה. על הקירות עבודות וציורים של אלו שעברו כאן. אגב, חלק גדול מהמאושפזים יחזרו להתאשפז כאן גם בעתיד, עוד פעם, ועוד אחת, וחוזר חלילה.

המקום נקי מאוד אבל גם בסיסי מאוד, כמו אכסניה ממשלתית, שלושה או ארבעה אנשים בחדר, שירותים ומקלחת משותפים. בתי החולים הפסיכיאטריים סובלים עשרות שנים מתת־תקצוב. התנאים הפיזיים קשים, הצוות קטן מדי, מגוון הפעילויות מינימלי. רוב הזמן החולים יושבים ומחכים שהזמן יעבור.

ד"ר דרור דולפין

במחלקה ג' אמורים להיות 34 מאושפזים, אבל בכל רגע נתון יש בה 40, ואפילו יותר. וזאת עוד נחשבת לאחת המחלקות הטובות בארץ מבחינת התנאים. באולם הראשי, הגדול, ספסל ארוך, הממוקם מול עמדת האחיות, המוקפת חלון ממוגן שקוף.

הספסל הזה נצרב בראש. יושבים עליו אנשים ששום דבר לא מחבר ביניהם, פרט לשפיות שחמקה, באה והולכת. הספסל הזה הוא ספסל המתנה נצחי, מיתולוגי. אנחנו מכירים אותו ממחזות אבסורד כמו "מחכים לגודו" ו"בדלתיים סגורות". יושבים ומחכים למשהו שלא ממש קורה, למישהו שלא ממש מגיע. הציפייה היא העניין עצמו.

אני מתיישב על הספסל ומחכה. מטופל אחד, במאניה, מתקרב אלי בתנועות נמרצות מאוד, נמרצות מדי. הוא רוצה לתת לי מתכון לדיאטה. "ניסיתי הכל", אני אומר לו, "שום דבר לא עזר". אחר כך הוא מציע להראות לי קסם.

במקביל מתיישב לידי בחור צעיר שחובש כובע מצחייה. הוא צעיר, חכם, אירוני. שפע של הומור שחור על הסיטואציה. "בטח מתמחה", אני אומר לעצמי, "אולי אח צעיר? לא יכול להיות שהוא... הרי ככה לא נראה מישהו ש..."

וככה נפלתי גם אני לסטריאוטיפים. הצעיר מזמין אותי לבוא ולבקר בחדר שלו. קוראים לו י'. "זה החדר שלי", הוא אומר לי, "תרגיש בנוח, אני עוד מתרגל". 

אתה על תרופות?

"אני מקבל, כן". 

וזה עוזר?

"לדעתי לא, עדיין יש לי פלאשבקים וסיוטים. אני עובר כל הזמן את מה שעברתי בפיגוע, מה שראיתי שם לא יוצא ממני".

מה היה?

"בפיגוע? ב־2004 הייתי במשטרה צבאית, באימוני שטח. סיימנו את האימונים והלכנו לעבר הבסיס. עשרה מטרים לפניי ומאחוריי, בצומת הראשי שם ליד העירייה, התפוצצו שני אוטובוסים בהפרש של 15 שניות".

זה הפיגוע שהיה בבאר שבע?

"כן. 16 הרוגים, יותר מ־100 פצועים. הייתי שם 7-6 שעות, ואנשים על אלונקות צורחים, אזרחים צועקים. קרקפות, אצבעות, שלוליות של דם, אתה פשוט הולך בתוך שלולית של דם. זה פשוט רודף אחריי כבר 15 שנה".

ומה הרופאים אומרים על זה?

"שהתעוררה מחלת נפש, זה מה שהם אומרים".

שהטראומה עוררה מחלת נפש?

"זה מה שהם אומרים".

יש סיכוי שהם צודקים?

"בדקתי את זה עם עצמי עד כה, ולא זיהיתי שיש לי התנהגות שאני לא מודע אליה. זה נראה כמו מחלת נפש, אני יכול להבין את זה, אבל זה פשוט פוסט־טראומה שאני מתמודד איתה, זה רודף".

אתה לא תיעלב אם עכשיו אני לא יודע אם אתה באמת...

"עברתי את זה?"

זה מעליב אותך אם פתאום אני לא יודע אם להאמין לחלק מהדברים שלך?

"לא. אני חושב שאתה לא מכיר אותי מספיק. זה עניין של לפגוש את הבן אדם, אתה יכול פשוט לסמוך על מה שאני אומר ולקוות שזה באמת אמיתי, ושאני לא ממציא שום דבר".

אני חייב רגע הפסקה. מה אתה עושה פה כשאתה רוצה פאוזה? מה אתה עושה?

"זה מה שאני שואל, אתה שואל בדיוק את מה שאני שואל".

איך ממלאים את הזמן?

"יש לי עוד ארבעה ימים פה. רק עוד ארבעה ימים".

אני יכול להניח את הראש על המיטה? הפרטנר שלך לחדר יכעס?

"לא, תרגיש בנוח".

אתה יכול לשיר לי, אמרת שאתה יודע לשיר יפה?

"בכיף".

אז יאללה.

"אני אשיר על אישה. בלועזית, שיר שאני ממציא כרגע".

אחרי רבע שעה היא מפשילה שרוולים ומראה לך את החתכים. א', בת 20 וקצת, מתוך "יוצאים מהכלל" של קובן, בכאן 11

אני נשכב במיטה. י' מסתובב סביבה ושר לי שיר על אישה יפה, שמסתכלת בעיניו וגורמת לו להרגיש בר מזל, אישה שמבינה אותו.

שמע, זה שיר יפה מאוד.

"תודה רבה, איך המיטה?"

נעימה, יש פה משהו מפתה.

"במה?"

בלוותר, פשוט לוותר. כי פה מוותרים לתקופה, מוותרים על הכל, ועושים חשבון נפש.

"אני מסכים עם זה לגמרי, זה בדיוק מה שאני עושה פה".

• • • • •

בחלל הכניסה הקטן שמוביל לאולם הגדול, בין כמה משרדים של אנשי צוות, יש מטבחון, שבו כל העובדים אוכלים יחד ארוחת בוקר מדי בוקר. בכל בוקר תורן אחר מביא משהו שבישל לכולם. במבט מהצד הם נראים כמו מתעקשים על ארוחת הבוקר הזו, נאחזים במסורת וגם נאחזים זה בזה. הרי רק הם יכולים להבין זה את זה, להבין מה זה אומר לעבוד במקום כזה.

ליד המטבחון עומדים ריקים שני חללים קטנים, חשופים. בכל אחד מהם יש מיטה וחלון, וזהו. מאושפזים לפעמים נכנסים לשם כדי לנוח מההמולה במחלקה, להיות קצת לבד. שני החדרים האלה הם התמונה שבתי החולים הפסיכיאטריים מנסים לברוח ממנה כמו מאש, אלה החדרים שעמדו בלב הסערה שהתעוררה לפני שנתיים. חדרי הקשירה.

"למה בדיוק משמשים החדרים האלה?" אני שואל את ד"ר פישל, מנהל המחלקה.

"יש לנו כאן שני חדרים, שהם חדרי בידוד והגבלה", הוא אומר. "חדרים שבהם לפעמים, במקרים קיצוניים, קורה שבן אדם שמשתולל מדי, שאי אפשר לנסות להרגיע אותו בכל צורה אפשרית, אנחנו נכנסים לפה, עם דלת סגורה או עם דלת פתוחה, תלוי בהערכה אם הוא ישתף פעולה או לא ישתף פעולה, והם נשארים כאן להירגע.

"במקרים קיצוניים יותר, שבהם בן אדם לא יכול להיות מבודד וגם כאן הוא עלול להזיק לעצמו, אז אין ברירה אלא לקשור אותו, ואז הוא נקשר למיטה הזאת".

ואיך עושים את זה?

"הוא שוכב על המיטה, ויש רצועות שנקשרות לידיים ולרגליים. זה נעשה רק בהוראה של רופא, וצריך לבדוק את החולה. מדי חצי שעה־שעה באים לבדוק אותו, לראות מה קורה איתו. כשהוא רגוע - משחררים אותו".

ד"ר צבי פישל: "אנשים לא נמצאים כאן כעונש ולא כהרחקה מהחברה" // צילום: יהושע יוסף 

יש משהו בפעולה הזאת שהופך את הבטן. זה נראה לא מוסרי, לא אנושי, לקשור בן אדם, לשים עליו חיתול. זה מוציא ממנו את צלם האדם שבו. למה בכלל צריך לקשור?

"בדרך כלל אלה אנשים בתחילת האשפוז שלהם, לפעמים הם מגיעים מסטולים לגמרי, מנייס גאי או מדברים כאלה, ואז אין לך אפילו יכולת לתקשר איתם. אתה מנסה להרגיע אותו, לא עוזר. אתה שם אותו בחדר פה שיירגע - לא עוזר. הוא דופק את הראש בקיר, לוקח ועוקר כל מיני דברים ומזיק לעצמו. ואז אין ברירה אלא לקשור אותו, כדי שלא יזיק לעצמו".

ומה הנוהל? כמה זמן בן אדם יכול להיות קשור?

"נדיר שמגיעים ליותר מכמה דקות, בדרך כלל אחרי כמה דקות החולה מקבל זריקה, נרגע, ואז הוא יכול לצאת מפה".

מה הקשירה הכי ארוכה שאתה זוכר במהלך הכהונה שלך?

"ארבע שעות, שמונה שעות, עד שיש רגיעה והסכנה חולפת".

הקשירה עלתה לכותרות בשנים האחרונות בכל פרסום הקשור למחלקות סגורות, לבריאות הנפש. היו נתונים מזעזעים על חולים שנקשרו הרבה יותר מכמה שעות, ימים שלמים.

"היתה ירידה יפה מאוד במספר ההגבלות, זה תהליך שנמשך הרבה זמן. החולים האלה, במקום להיות מוגבלים, מצמידים להם שומרים, אנשי סיעוד וכו'.

"אבל יש לזה מחיר, כי לא הוסיפו לנו אנשי צוות. אז יש לנו פחות זמן פנוי לחולים האחרים, וכיוון שהחולים האלימים יותר בחוץ, יש חולים שמכים חולים אחרים, ויש לנו אנשי צוות שתוך כדי הגנה על חולה כזה או אחר נחבלים ונפצעים".

יש לך אנשי צוות ששברו להם חלקים בגוף?

"כן. הבעיה היא שאין לך על מי לכעוס, כי ברוב המקרים אנחנו יודעים שזה איש חולה שעושה את זה. מי שסובלים הכי הרבה מהאלימות הם אנשי הסיעוד, הם תמיד בחזית".

• • • • •

אנחנו יוצאים לחצר. ד"ר פישל עוזב אותי לנפשי, ואני מנסה להירגע. החצר היא המקום היחיד כאן שבו אתה יכול לעצום עיניים ולדמיין שאתה בכלל במקום אחר. קל יותר, מעיק פחות. יש כאן חוג התעמלות וחלל אמנות למרפאים בעיסוק, מאזינים כאן למוזיקה, מדברים הרבה פוליטיקה. במיוחד עכשיו, לפני הבחירות.

בחצר אני פוגש בפעם הראשונה את א', שחותכת את עצמה. היא מדברת עם ד"ר דולפין. מרחוק היא נראית כמו תיכוניסטית, מישהי שבאה להריץ איזה קטע, לעשן עם חברות במחששה. כשהיא מתקרבת, אתה כבר רואה את החתכים. את סיכות המתכת על העור. היא מספרת לי שזו הפעם הרביעית או החמישית שבה היא מאושפזת כאן, היא כבר לא זוכרת. והחתך החדש על היד שלה? זה מאתמול. התעצבנה וחתכה. "זה מרגיע אותי", היא אומרת ומושכת בכתפה. "אם אני לא חותכת, אני לא רגועה".

אבל אם לא יעצרו אותך כשאת חותכת את עצמך, את תמותי מתישהו.

"נכון".

זה מה שאת רוצה?

"כן. יכול להיות שזה יקרה. יש רגעים שבהם אני מרגישה ממש שאני רוצה למות. ניסיתי בשבוע שעבר ולצערי לא הלך לי, אבל אני מקווה שזה יצליח מתישהו".

את רוצה לעזוב את גהה?

"אין לי מקום אחר, בבית שלי מפחדים כי אני עושה דברים מסוכנים, ואחים שלי רואים את זה ומפחדים. אז לאיפה אני אלך? אז אני פה, מנסה לעזור לעצמי, אבל לא תמיד הולך לי. תמיד אני נופלת בסוף, אני חושבת שאני מכורה לזה".

יש לך עוד כאלה? סיכות?

"סיכות? סיכות כן. שרפתי לעצמי את הרגליים, בלעתי סכיני גילוח, אוזניות, מה עוד. לא זוכרת, את כל מה שהיה. לקחתי סיכה, הכנסתי אותה לבטן, זה פגע במעי הגס, והיו צריכים להוציא ולתפור, אחר כך שלוש שנים לא הייתי יכולה לזוז.

"מה קרה, רוני? נבהלת? קשה לך לשמוע?"

בשלב הזה אני מתחיל לבכות, זה כבר יותר מדי בשבילי. מרגיש כמו מלכודת, חוסר אונים. הפער בין החתכים על הידיים של א' והתיאור היבש שלה את מצבה ואת הרצון שלה לפגוע בעצמה, לבין גילה הצעיר והעובדה שהיא כבר לא זוכרת כמה פעמים היא פה ולא יודעת לומר למה היא לא יכולה להכיל כאב או תסכול, קשה לי. היא נבהלת ממני. לא מבינה.

רוני קובן

ד"ר דולפין: "צריך מישהו שיחזיק את זה, צריך מישהו שינהל את זה, מישהו שיזכור מי הבן אדם יכול להיות בעוד רגע. לא להיות בעכשיו שלו, אלא בעתיד שלו. כדי להצליח להחזיק את התקווה כל הזמן צריך לזכור מי יושב שם מתחת לכל הדבר הזה, מתחת למחלה, ולקוות בשבילו שהוא יחזור משם". 

• • • • •

הוא עוף מוזר כאן, במובן הטוב של המילה. מורד נצחי, שהעמדה הברורה שלו נגד מדיניות הקשירות, שהיתה נורמה במשך שנים, היא קול נדיר שכמעט לא נשמע כמוהו עד היום בפומבי, מתוך המערכת.

בכל משמרת שלו אחר הצהריים הוא יושב במשרדו שבתוך האולם הגדול עם מאושפז מבוגר, נקרא לו מ'. הם מאזינים לשירים ישנים בקולי קולות ושרים. זאת כבר מסורת. במחלקה יכולה להיות מהומת אלוהים - נגיד, קליטה של שלושה מאושפזים חדשים במאניה, קללות וצעקות - ודולפין ומ' שרים. וכשמסתכלים עליהם, ברור ששניהם נהנים.

"זאת חברות אמיתית ביניכם?" אני שואל אותו, ודולפין אומר שזאת אהבה. "אנחנו מבלים פה יחד ימים על ימים, חודשים על חודשים. זה קשר אנושי, שטבעי שיתפתח. הוא איש מקסים, ברמה הכי פשוטה הוא באמת איש מקסים. אני אוהב לשבת איתו, אני אוהב לפגוש אותו. זאת אומרת, זה הדדי, יש פה אלמנט של צורך הדדי".

מה הצורך שלך?

"לפגוש בן אדם. המחלקה הסגורה היא מקום של מפגש בסיסי. הכל גלוי, הכל חשוף, אבל זה מובן. הכללים מובנים, המפגש האנושי הוא מובן. בחוץ, בעולם האמיתי, האנשים מוזרים, אנשים משקרים, אנשים צבועים. בחוץ העולם מורכב יותר מאשר מה שקורה כאן בתוך המחלקה. פה זה בפרצוף, אבל זה אמיתי".

החדר כאן ממול הוא חדר הקשירות? יש פה מישהו עכשיו?

"לא".

אתה בטח מכיר את הנתונים שפורסמו. אחד מכל ארבעה מאושפזים בבתי חולים פסיכיאטריים בארץ עבר קשירה במהלך האשפוז.

"אני יכול לדבר על המקום שבו אני עובד, אני לא עובד במחלקות אחרות, אבל כן, היו הרבה קשירות, והיו קשירות ממושכות. כשראינו את המספרים של הדו"ח בהתחלה, זה היה בלתי נתפס. ואז בדקנו, והם היו נכונים, וברגע הזה יש לך אחת משתי אפשרויות: או שאתה אומר בסדר ומתחיל להצדיק כמה זה נכון ולמה זה צריך להימשך, או שאתה אומר בכנות, 'זה איום ונורא, והגיע הזמן שנתחיל לשנות את המציאות'".

ומה קורה היום, כשמישהו משתולל או מביע מצוקה?

"צריך להבין את המצוקה ולדבר איתו. קשירה במחלקה פסיכיאטרית זה כישלון, זה רגע של כישלון, זה כישלון שלי, זה כישלון של הצוות המטפל. אם הייתי צריך לקשור פיזית בן אדם, סימן שאיפשהו פספסתי. זה חייב להיות ממד של הכישלון שלי, לא שום דבר אחר".

אז למה קשרתם עד היום? אני לא מבין.

"שאלה מצוינת, לא תוציא ממני תשובה טובה. אין איזשהו רציונל עמוק לסיטואציה. אדם מטופל פסיכיאטרית שהוא תוקפן, הוא לא תוקפן כי הוא בן אדם רע או כי זה האופי שלו. הוא תוקפן כי הוא במצב מחלה. העולם נראה לו מפחיד, העולם נראה לו מבולבל. הוא חושב שאנשים נגדו, הוא חושב שיש נזק שאמור לקרות לו, והוא תוקף כי הוא מפחד.

"לקשור כל אחד יכול. בשביל זה צריך להיות איש מקצוע?"

ואתה מתחרט על זה?

"אני מתחרט על כל בן אדם שהיה קשור. זו שאלה בכלל?"

נועה רן, סגנית האח האחראי במחלקה, שעובדת בגהה כבר 25 שנים, אומרת ש"הקשירות היום הן למצבים קיצוניים, ולזמן קצר ביותר. בידוד, קשירה - אלה דברים שכבר לא קורים פה".

פעם היו קושרים פה מישהו בכל יום?

"כן. אני מודה. אין מה להסתיר את זה, יש נתונים". 

לכמה שעות בכל פעם?

"זה אינדיבידואלי, אבל הרבה פעמים יותר ממה שבאמת נדרש, כדי לא לקחת סיכון.

"אנחנו סבלנו מהקשירות לא פחות מהמטופלים. זה מאוד קשה לעשות דבר כזה, מאוד קשה לראות בן אדם קשור, לבוא לבדוק אותו, לבוא להחליף לו, הוא סובל. ואתה צריך להתמודד עם זה. אנחנו, כסיעוד, אנחנו באנו במגע עם הדבר הזה".

יש בך חרטה לפעמים?

"תראה, זו נורמה שאנחנו קיבלנו בירושה. לא המצאנו אותה. ולאט־לאט הכנסנו את הגישה שלנו כאנשים צעירים". 

• • • • •

אני מגיע לאחד הביקורים האחרונים שלי בגהה. הפעם הכל קל יותר - הצעקות, החתכים, מטען הכאב. יכול להיות שהתרגלתי?

כולם כאן אומרים לי שהדרך היחידה להתרגל למקום הזה היא ללמוד להפריד. להפריד בין האנשים שנמצאים כאן לבין המחלה שלהם, שמסתירה אותם לרגע או לתקופה. להישאר ממוקד באדם שמתחת למחלה ולהבין שברוב המקרים, הוא יחזור.

מאז שהגעתי לכאן לראשונה, התאדו כל הסטריאוטיפים שהיו לי. ברגע שהמאושפזים קיבלו פנים ושמות וסיפור, הם התקבעו אצלי כבני אדם, ממש כמוני.

אז הנה אנחנו שוב. א', ד"ר לבשטיין ואני. מבט אחרון לתוך העלים, מבט אחרון זה בזה, וזהו - הדוקטור מלווה את א' למחלקה. האם אראה אותה שוב? האם היא תצא מכאן מתישהו? לא ברור. מחשבה משונה מתגנבת לי לראש: אני עוד אתגעגע לכאן. למטפלים, למטופלים, ובעיקר לקשר החזק שנוצר ביניהם.

בדרך החוצה אני רואה את ד"ר דולפין. מ', השותף שלו לערבי הזמר, הועבר למחלקה פתוחה, מצבו השתפר, ובקרוב ישוחרר להוסטל. דולפין מקפיד לבקר אותו בכל משמרת.

י' השתחרר לא מזמן. חזר לערסל שלו ולכלבה. נועה, האחות שהחתימה אותו על טופס שחרור, אמרה לו לפני שהלך: "שיהיה לך בהצלחה, אבל אם תרגיש שאתה צריך אותנו - אנחנו פה".

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו