אחרי 39 שנים של דשדוש בליגות הנמוכות, זכתה הפועל חדרה לשוב אל הארץ המובטחת, ליגת העל בכדורגל. אבל דווקא מנשה זלקה, הקשר והקפטן של הקבוצה הצנועה מהשרון הצפוני, מצא את עצמו צופה מרחוק בדשא הנכסף במשך 14 המחזורים הראשונים. רק במחזור ה־15 קיבל את ההזדמנות הראשונה שלו בליגה הבכירה והצטרף להצלחה המסחררת של קבוצתו, שלא הפסיקה לנצח ולהדהים את עולם הכדורגל הישראלי.
"זה היה קשה, אבל אני אדם שלא נשבר לעולם", הוא אומר. "את הצ'אנס שלי קיבלתי מול בית"ר ירושלים, ומאז כמעט לא ירדתי מהמגרש. יש לנו עונה חלומית, אני בשמיים, לא מצליח לישון בלילה".
בשבוע האחרון זו לא רק ההצלחה בליגה שגורמת לשחקן בן העדה האתיופית לנדודי שינה. בשבת לפני שבועיים הוא התבשר כי נבחר לאחד ממדליקי המשואות בטקס יום העצמאות ה־71 של מדינת ישראל. "אני עדיין מתקשה לעכל את כל הסיפור הזה", עיניו נוצצות.
"זה היה בלילה לפני המשחק שלנו מול בני יהודה. קיבלנו הודעת ווטסאפ מאיציק טפירו, מנהל הקבוצה, שבעוד עשר דקות תתפרסם בערוץ הספורט הודעה דרמטית על הקבוצה.
"אני שוכב במיטה, פותח טלוויזיה ורואה את רז זהבי מספר שאני הולך להדליק משואה בחג העצמאות. הייתי בהלם. שוק טוטאלי. מה? חשבתי שצוחקים עלי. אף אחד לא אמר לי כלום. אחי משה נכנס בסערה לחדר שלי ושאל 'ראית?'. עניתי לו שאין לי מושג על מה מדובר. שנייה אחר כך טפירו התקשר ואמר לי שזה נכון.
"מאז, אתה לא מאמין איזה מבול של טלפונים נחת עלי. חברים, שחקני הקבוצה, משפחה, אפילו אנשים שאני לא מכיר, שהשיגו את הנייד שלי. אחרי שקצת נרגעתי, התמלאתי בתחושה של גאווה על הדרך שבחרתי בחיים, ושהצלחתי בה. כשהחלטתי בגיל 18 לוותר על הכדורגל, שהוא אהבת חיי, וללכת לשרת בצנחנים, ידעתי שהסיכוי שאחזור למשחק קלוש".
אחרי יומיים קיבל זלקה טלפון משרת התרבות והספורט מירי רגב. "היא אמרה לי שנבחרתי להדליק משואה, כי אני שחקן בליגת העל שלא מוכן לוותר על שירות המילואים שלו בצנחנים, ובגלל כל הדרך שעברתי בחיים. אמרתי לה שזאת זכות גדולה עבורי.
"הייתי בן שבעה חודשים כשבאתי עם המשפחה מאתיופיה. למרות כל קשיי הקליטה בארץ, מעולם לא הרמתי ידיים. בחרתי לא להיות קורבן ולא לחיות בתחושת קיפוח. האמנתי שבזכות היכולת, ההשקעה וההתמדה אגיע לכל היעדים שהצבתי לי, והצלחתי להגשים את החלומות שלי במו רגליי ומעשיי".
זלקה עוצר את שטף דיבורו ומניח את ידיו מאחורי ראשו. "לא ייאמן מה שעברתי בשנה אחת בלבד. לפני שנה הדלקתי משואה בחג העצמאות בחדרה. מאז עלינו לליגת העל, הגענו לפלייאוף העליון ולחצי גמר גביע המדינה, ועכשיו אני מדליק משואה ביום העצמאות של ישראל. חלום משוגע, כל העניין הזה".
• • •
אנחנו נפגשים בחדרה, בדירה של מאמן הכושר של זלקה, דרור קאפח. השניים הכירו לפני שנים בשכונה בעיר והפכו לחברים בלב ובנפש. "הוא כמו משפחה בשבילי", אומר זלקה. "פעמיים בשבוע אני עושה אצלו אימונים אישיים שלא קשורים לקבוצה. הוא מבוגר ממני בשמונה שנים, וכבר כשהייתי ילד הפכנו לחברים. מאז אנחנו לא נפרדים".
זלקה ("מנש", בפי חבריו) הוא בן הזקונים של יצחק (71) ודינה (61). יש לו שתי אחיות ושני אחים גדולים ממנו. ב־1991 עלתה המשפחה לישראל ב"מבצע שלמה", ואחרי שהות קצרה במרכז הקליטה במכמורת עברה להתגורר בדירת עולים בשכונת יוספטל בחדרה, בקומה החמישית של בניין הממוקם ממש מול מגרשה של הקבוצה המקומית.
"להורים שלי היה חלום גדול - להגיע לישראל, לירושלים, והם היו מוכנים לספוג קשיים בשביל העלייה הזאת". אבא שלו, שעבד באתיופיה בעבודות כפיים והיה רועה צאן, מצא עבודה כאיש תחזוקה בבית ספר בעיר. אמו עקרת בית. "הקליטה שלנו לא היתה קלה. היתה מצוקה כלכלית, ובעיקר היו קשיי שפה ומנטליות".
כבר כילד הוא נמשך לכדורגל. "זה היה הפורקן שלי, המקום שבו הוצאתי את כל האנרגיה הגדולה שלי. היה לנו מגרש אספלט ליד הבניין, ושיחקתי שם עם החברים לשכונה. גם בבית שיחקתי בכדור, שברתי חפצים, הטרפתי את השכנים. לא יכולתי לוותר על הכדורגל אפילו ליום אחד".
בגיל 4 פרק את הכתף, אבל התעקש לצאת לשחק עם שאר הילדים. בגיל 7 צעד מביתו מרחק של 50 מטרים, חצה את הכביש והתייצב לאימון הראשון שלו בקבוצת הילדים של הפועל חדרה. "זה היה מרגש מאוד. כבר מגיל צעיר זיהו שיש לי כישרון עם הכדור, היתה לי בעיטה חזקה. הייתי מלך השערים בקבוצות הילדים, וניבאו לי עתיד גדול. גם אחרי האימונים הייתי הולך למגרש האספלט להמשיך לבעוט".
את נעלי הכדורגל הראשונות שלו קיבל מאלי דגני, שהיה אז מנהל מחלקת הנוער והיום מנכ"ל הקבוצה. "הכרתי את מנשה מהיום הראשון שהגיע אלינו", נזכר דגני. "היה לי חשוב שהוא יישאר איתנו, שימשיך במסגרת החיובית הזאת, שלא ילך לאיבוד. החלטתי לקנות לו נעלי כדורגל, כי ידעתי שאחרת לא יהיו לו".
זלקה: "להורים שלי היה יותר חשוב להביא אוכל הביתה מאשר לקנות לי נעלי כדורגל. זה היה בית חם ואוהב, אבל לא תמיד ההורים יכלו לתת לנו את כל מה שהם רצו".
בגיל 15 כבר החל לעבוד אחרי הלימודים, כדי להשיג דמי כיס. "עבדתי במכולת השכונתית. העמסתי, פרקתי ציוד, עשיתי כל מה שצריך, וקיבלתי כמה לירות לעצמי".
על המגרש. "בקבוצה שלי מעולם לא חוויתי גזענות, לא מהשחקנים ולא מהאוהדים. להפך, היחסים בין כולם מעולים ומכבדים" // צילום: אודי ציטיאט
שנה לפני גיוסו לצבא השתנה יחסו לכדורגל. "אחי אברהם שירת ביחידת דובדבן. הוא אמר לי כל הזמן: 'כדורגל זה עד גיל 35-30, לא לכל החיים. בצבא תקבל כלים וערכים לחיים'. אבא שלי מאוד תמך בכך שאלך ליחידה קרבית, אמא חששה מזה.
"היה בשכונה פרויקט 'נירים בשכונות' של שלומי אבני (פרויקט ארצי להצלת בני נוער בסיכון; ע"נ), והשתתפתי בפעילויות שלו - ימי שטח, סדנאות והפעלות בנושא מנהיגות. קיבלתי החלטה שעד גיל 18 אני בכדורגל, ואחר כך אני הולך לקרבי. כל כך רציתי לתרום למדינה ולהגן עליה, שהייתי מוכן לוותר על האהבה הכי גדולה שלי. הרגשתי שזה הזמן שלי, המשמרת שלי, שאני חייב לעשות את זה".
המנכ"ל דגני זוכר את היום שבו הודיע לו זלקה על החלטתו להתגייס לצנחנים. "איחלתי לו בהצלחה ותמכתי בצעד שלו, אבל זה השאיר בי סדק, כי אהבתי אותו מאוד וידעתי עד כמה הוא מוכשר. למרות שהוא עזב לצבא, המשכתי לחדש לו את כרטיס השחקן בכל שנה. ידעתי שיבוא יום והוא יחזור אלינו".
וכך, בזמן שספורטאים רבים מנסים לחמוק משירות קרבי, ואף שידע שהוא קוטע לעצמו את החלום על קריירה ספורטיבית, התייצב זלקה במארס 2009 בבסיס האימונים של הצנחנים. "ככה זה צריך להיות", הוא קובע. "עם כל הכבוד לכדורגל, אנחנו חיים במדינת ישראל, ואוי ואבוי אם לא נלך לצבא וניתן שם את המאה אחוז שלנו. ידעתי שכמעט כל מי שהולך לקרבי כבר לא חוזר לשחק כדורגל, בטח לא מקצועני, אבל היה ברור לי שזה סדר העדיפויות הנכון עבורי ועבור כל אזרח כאן".
הוא הוצב בפלוגת החבלה. אחרי ארבעה חודשים נפצע בברכו הימנית, במהלך צניחה, ועבר לשרת ביחידת עורב של החטיבה. "עשיתי שם את כל השירות, ובמשך שלוש שנים לא נגעתי בכדור. זה לא עניין אותי בכלל. הייתי מרוכז כולי בצבא, בעשייה המבצעית, בתרומה שלי ליחידה. כמו שהייתי כל כולי בכדורגל, כך הייתי כל כולי בצבא".
אחרי שחרורו מצה"ל התחיל זלקה לעבוד כמאבטח במעברי גבול, ובהמשך גם במשרד הפנים בחדרה, וניסה לחשב מחדש את מסלול חייו. "דיברתי עם אייל עמר, שהיה אז מאמן בהפועל חדרה. שאלתי אותו אם אוכל לבוא ולהתאמן, אחרי יותר משלוש שנים שלא נגעתי בכדור. אמרתי לו שהוא יחליט אם אני מספיק טוב כדי לחזור לשחק".
זה היה לפני שבע שנים, כשחדרה שיחקה עדיין בליגה א'. שלושה שבועות לפני פתיחת הליגה הגיע זלקה לאימון הראשון שלו. "אייל היה מבסוט מהיכולת שלי", הוא זורח, "וככה הצטרפתי לקבוצה וחזרתי להיות שחקן כדורגל".
בין לבין הספיק לשחק חצי עונה במכבי דלית אל־כרמל וחצי עונה במכבי צור שלום מליגה א', עד שחזר באופן סופי לחדרה לפני חמש שנים. מאז הוא שם.
"לפני חמש שנים אורן גולן לקח לידיו את הקבוצה והתחיל להצעיד אותה קדימה. כששיחקנו בליגה א' המשכתי לעבוד כמאבטח, כי הייתי חייב להתפרנס, כמו יתר השחקנים. המשכורת שלנו מהקבוצה לא הספיקה. לפני שלוש שנים התחלתי לעבוד כסניטר בבית החולים הלל יפה".
• • •
ב־2017 עלתה חדרה לליגה הלאומית, ואחרי עונה אחת הצליח המאמן ניסו אביטן להשלים את סיפור הסינדרלה ולהחזיר את הקבוצה לליגת העל. כשהחלה העונה הנוכחית, הפרשנים זלזלו וחבטו בחדרה ללא רחם, קבעו ש"כבר יש יורדת אחת בטוחה" ורק השתעשעו בשאלה מי הקבוצה הנוספת שתצטרף אליה.
"דווקא היחס המזלזל הזה דחף אותנו", אומר זלקה. "עשו מאיתנו שק חבטות, אמרו שהשחקנים מתאימים רק לליגה הלאומית, ושעד החגים נרד ליגה. זה נתן לנו דרייב אדיר. דיברנו בחדר ההלבשה והחלטנו להוכיח לכולם שהם טעו בגדול. ניסו תלה לנו בחדר ההלבשה את הכתבות שיורדות עלינו, כדי שנראה אותן כל הזמן. כולנו היינו מאוחדים להוכיח שיקרה בדיוק ההפך".
וזה אכן מה שקרה. חדרה הדהימה את ליגת העל, ניצחה בחמישה מתוך ששת משחקיה הראשונים בליגה (אחד הסתיים בתיקו), ואפילו הובילה את ליגת העל. הפרשנים נאלצו להודות בטעותם המרה, והקבוצה הצנועה עם התקציב הנמוך המשיכה את סיפור ההצלחה המטורף.
אבל אף שראה את הארץ המובטחת, זלקה לא זכה לעלות לכר הדשא. "בשלב מסוים נכנסתי לניסו וביקשתי להבין מה אני צריך לשפר כדי לעלות למגרש. ניסו אמר לי שאני עושה הכל כמו שצריך, אבל יש שחקנים שנמצאים במומנטום טוב יותר".
זה לא קל לשבת על הספסל שבוע אחרי שבוע.
"נכון, היה לי קשה עם זה, אבל הייתי בטירוף מההצלחה של הקבוצה. תמיד הגעתי שעתיים לפני המשחק, כמו כל השחקנים, חיבקתי את כל החברים שלי בחדר ההלבשה, ונשארתי חיובי. לא התבכיינתי, לא הורדתי את הראש, והכי חשוב - לא התפתיתי להצעות שקיבלתי מקבוצות בליגה הלאומית. החלטתי שאני לא מוותר על החלום, שאני לא נשבר, ואני ממשיך להתאמן ולהשקיע, גם במסגרת הקבוצה וגם באימונים האישיים עם דרור. ידעתי שאני עוד אשחק ואוכיח את עצמי".
• • •
גם אחרי השיחה עם ניסו אביטן נשאר זלקה שלושה משחקים נוספים מחוץ לסגל. את ההזדמנות קיבל במשחק הביתי מול בית"ר ירושלים, במחזור ה־15.
"הפסדנו 3:0, אבל היה לי משחק טוב", הוא מחייך, "ומאז כבר כמעט לא ירדתי מהדשא. אצל ניסו הכל מקצועי. הוא באמת מאמן מדהים, קשוב לשחקנים שלו, אבל לא מתפשר על האיכות ועל הדרך שלו".
כנגד כל הסיכויים, הצליחה הפועל חדרה להתברג לפלייאוף העליון ולהיות חלק משש הקבוצות הטובות ביותר בליגה. היא אף עלתה לחצי גמר גביע המדינה, ושם הפסידה למכבי נתניה 1:0.
"גם בעונה הבאה, המטרה שלנו היא להישאר בליגה. אנחנו מאוד שמחים שניסו נשאר איתנו. הוא מכיר את המערכת, וזה שומר על יציבות ועל המשך הדרך הטובה שלנו".
את הקבוצה מנהלים ומובילים כעת אורן גולן (היו"ר שהפך ליועץ מקצועי בכיר), אלי דגני, היו"ר יקיר שוורץ (בנו של שולם שוורץ ז"ל, הסמל המיתולוגי של הקבוצה), שחקן העבר איציק בן תורה (סמל נוסף של חדרה) והמנהל איציק טפירו.
במהלך העונה נעדר זלקה מהאימונים למשך שבוע בגלל שירות מילואים, מצרך נדיר ביותר בין שחקני ליגת העל, וספק רב אם יש שחקן נוסף במעמדו שנוהג כך. "אני יודע שזה חריג, אבל אני לא מוכן לוותר על השירות, ולשמחתי, ניסו מאוד מבין אותי ותומך בי.
"אני עושה מילואים במשך שבועיים־שלושה בכל שנה. לפני חודש הייתי שבוע באימון של היחידה שלי, והחמצתי את האימונים של הקבוצה לקראת המשחק הראשון של הפלייאוף העליון מול מכבי ת"א. למרות זאת, ניסו נתן לי לפתוח בהרכב (מכבי ניצחה 2:0; ע"נ). הצעתי לאורן גולן שלא אקבל שכר על השבוע הזה, אבל הוא לא הסכים. הכדורגל מאוד חשוב לי, אבל מדינת ישראל יותר. זאת לא קלישאה".
עם אמו, דינה. "היא אומרת שעדיף שאתחבר לבת העדה, אבל לי זה לא משנה. מה שהלב שלי יבחר, מצוין לי" // צילום: אפרת אשל
השנה הפסיק זלקה לעבוד כסניטר בהלל יפה. "ברגע שעלינו לליגת העל, ידעתי שלא אצליח לשלב את האימונים והמשחקים עם העבודה, למרות שהמנהל האדמיניסטרטיבי של בית החולים, אמנון בן משה, ומנהל מחלקת השינוע, אבי דדי, מאוד מפרגנים לי ותומכים בי. הם עשו בשבילי הכל.
"לקחתי חופשה ללא תשלום מהעבודה בבית החולים. במקביל, המשכורת שלי בהפועל חדרה עלתה אחרי ההעפלה לליגת העל, כך שבהחלט אפשר לחיות ממנה כמו שצריך".
כששואלים אותו אם יש בחברה הישראלית גזענות כלפי אתיופים, הוא משיב מייד: "ברור. גם מדינת ישראל וגם המשטרה מודות בזה. אבל זה לא דבר שקורה רק פה, זאת בעיה בכל העולם, וזה צריך לחלוף מהעולם מהר.
"השתתפתי ב־2015 בהפגנה של העדה אחרי מותו של יוסף סלמסה שנה קודם (משפחתו של סלמסה ז"ל טענה שהוא מת כתוצאה ממעצר אלים, אבל המחלקה לחקירת שוטרים סגרה את החקירה ללא כתבי אישום; ע"נ). היה חשוב לי להיות שם, להביע סולידריות, כי אני די בולט בעדה, וחשוב שהדעה שלי תישמע".
משלבים מספיק את בני העדה בתפקידי מפתח?
"לא פותחים להם את הדלת עד הסוף, רק צוהר. אבל גם אנחנו בעדה, בניגוד לאדם הלבן, צריכים להוכיח קצת יותר. אין מה לעשות. לדחוף יותר חזק, לעמוד זקוף, לשבור את תקרת הזכוכית ולהצליח. לא להגיד בכל מקום 'אכלו לי, שתו לי'.
"חזה מורם, בלי הרגשת קיפוח, להסתכל על המטרה ולכבוש אותה. זה שאתה שחור, לבן או בלונדיני, זה כבר לא משנה. צריך לדחוף יותר ולדעת שאין דבר כזה 'גבולות'.
"אני יודע שיש אפליה, ושאם אתה ואני נתמודד על אותו תפקיד, והכישורים שלנו יהיו זהים, ייקחו אותך. אז מה נעשה? נוותר? נלך לפשע? ממש לא. יש קשיים, אף אחד לא מקבל דברים על מגש של כסף, יש חסמים ומחסומים, וצריך לפרוץ אותם.
"גם למרוקאים היה קשה פה בהתחלה, גם לתימנים, וגם לבני עדות אחרות שעלו לישראל. היום יש בעלי תפקידים בכירים מהעדות האלו. כך זה צריך להיות גם אצלנו. מה שהנחה אותי בחיים זה לא להיות קורבן, אלא לחשוב על מטרות גדולות. להשקיע ולהצליח בזכות עצמי".
אתה עצמך חווית גזענות במגרשים מצד אוהדי הקבוצות היריבות?
"בליגת העל לא, אבל בליגה א' היו שני מקרים. אחד היה במשחק מול באקה אל־גרבייה, שבו קומץ אוהדים קילל אותי וצעק לי 'כושי, תחזור לאפריקה' או 'אין לך בכלל כסף למכולת, יא אתיופי'.
"השני היה במגדל העמק, כשאחד האוהדים קילל אותי, צעק 'כושי' וכאלה. אבל האוהדים האחרים השתיקו אותו. גם היו"ר של הקבוצה שם פעל להשתיק אותו מייד, ואחרי המשחק הוא בא לבקש ממני סליחה. אמר שלאף אחד במגדל העמק אין שום דבר נגד אתיופים".
נעלבת?
"לא. אלה אנשים שלא ראויים לשום יחס. כמו שאמרתי, כבר בגיל צעיר החלטתי שאני לא קורבן ושלא אסחף אחריי אנשים ולא אפול לגזענות.
"בקבוצה שלי מעולם לא חוויתי גזענות, לא מהשחקנים ולא מהאוהדים. להפך, יש לנו הכל בקבוצה - אתיופים, ערבים, מרוקאים, אשכנזים, שחקנים זרים. והיחסים בין כולם מעולים ומכבדים".
אתה מרגיש היום שליח של העדה האתיופית?
"במידה מסוימת כן. אני מרגיש שליח של הציבור הנהדר הזה, שתורם המון למדינה. הבחירה בי להדליק משואה, הכבוד הזה שהעניקו לי, מראה שאפשר להצליח, למרות שבאתי מאתיופיה.
"אני מרצה בבתי ספר על הסיפור האישי שלי, כי חשוב לי להעביר את המסר לבני נוער אתיופים ואחרים. להראות להם שבעזרת הרבה נחישות והתמדה, ודרך נכונה, אפשר להצליח בגדול".
• • •
גם בפן האישי עבר זלקה שנה מטלטלת. הוריו התגרשו לפני קצת פחות משנה, ואביו עזב את הבית. "נשארתי לגור עם אמא שלי, בבית שאליו הגענו אחרי העלייה שלנו מאתיופיה. אח נוסף שלי גר איתנו.
"אני עוזר לה בכל דבר. תולה כביסה, מקפל, שוטף את הבית, עושה קניות, אפילו מקלף את תפוחי האדמה, רק לא מבשל. אני לא יודע לבשל, ובלאו הכי אמא שלי עושה את זה נפלא. היא מכינה גם אוכל אתיופי מסורתי וגם אוכל רגיל כמו אורז, קוסקוס ומוקפץ".
כרגע הוא לא בזוגיות. החברה האחרונה שלו היתה מהעדה האתיופית, ולפניה יצא עם בחורה שאינה בת העדה. "אמא שלי תמיד אומרת שעדיף שאתחבר לבת העדה שלנו, כי היא תכיר את המנהגים, את המנטליות ואת אורח החיים. אבל לי זה לא משנה. מה שהלב שלי יבחר, מצוין לי".
והוא כבר חושב על הקריירה שאחרי הכדורגל. "דרור רודף אחריי כבר כמה שנים ואומר לי, 'לך ללמוד. תכין את עצמך ליום שאחרי'. אז החלטתי לעשות את זה, ואני לומד עכשיו לתואר ראשון במדע המדינה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה הפתוחה.
"אני חייב לחשוב על העתיד שלי, לא להגיע למצב של המון כדורגלנים ביום שאחרי הפרישה. יש הרבה כוכבי כדורגל שמצאו את עצמם פתאום בלי כלום בחיים, אני לא רוצה להיות במקום הזה".
erannavon9@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו