"אלחם עד חורמה"

חוה ניסימוב נולדה בוורשה, שלושה חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. אביה, שלמה אלטשילר, היה סוחר בדים, ואמה חנה "עבדה בלהיות יפה", כהגדרתה.

חוה, אווה בעת ההיא, לא הספיקה ליהנות מחיי הבורגנות שייעדו לה הוריה. אחרי הלידה נסעה איתה אמה לעיירת הנופש זקופנה, והן שבו לעיר בדיוק כשהחלו ההפצצות של הגרמנים. האם ביקשה מהאומנת לרדת עם התינוקת למקלט, והתעכבה בדירה לכמה דקות. אולי רצתה להתאפר. כשירדה למטה, נטלה את התינוקת מידיה של האומנת, ובאותו רגע נפלה פצצה ברחוב. הבית רעד.

האומנת ספגה רסיס ביד, בדיוק במקום שבו נח שניות ספורות לפני כן ראשה של התינוקת. פניה של התינוקת כוסו בסיד לבן, ולא היה אפשר לדעת מה מצבה. "אמא שלי לא ידעה אם אני חיה או מתה", אומרת חוה. "היא עלתה איתי לדירה, מילאה את האמבטיה במים וטבלה את כולי במים הקרים. מייד התחלתי להניע ידיים ורגליים וחייכתי". 

את הסיפור הזה היא שמעה מאמא שלה, והיא שולפת אותו מארכיון הזיכרונות שלה, שמורכב מקטעי זיכרונות. "זה זיכרון קרוע של ילדה, הילדה שבתוך האישה. לפעמים אני אומרת, כמו בכרטיס ביקור, 'אני ילדת שואה', וזה אמור להסביר הכל. אנשים אפילו קצת מתפלאים. איך בכל זאת, ולמרות הכל, אני ככה. כאילו, ממש ממש בסדר".

פעם כרטיס הביקור הזה היה מוסתר עמוק בארון. בגיל 40 עברה חוה משבר קשה, שכלל התקף חרדה, ובעקבותיו עברה טיפול נפשי, יצאה ללימודים, התחילה לעבוד, ניהלה פרויקטים חברתיים, ובגיל 68 הוציאה את ספרה הראשון, "הילדה משם". מאז היא מוציאה ספר כמעט בכל שנה, אורגת מחדש את הזיכרונות. מספרת זווית חדשה. מחדשת לעצמה ולקוראים.

בכל הספרים והמפגשים היא נשארת הילדה משם. זאת שניסתה לטוס לאמריקה באמצעות קלידוסקופ מנייר, זאת שהשואה כמעט לקחה לה את הכדור שבו שיחקה. אחר כך הוחבאה בתוך שק תפוחי אדמה ונשלחה לבית של פולנים בעיירה שדליץ, שם הוסתרה שנתיים וחצי, סגורה בבית קטן. כששכנים היו נכנסים, היתה מסתתרת מאחורי הארון, לעיתים ימים שלמים. פעמיים היתה בבית ביקורת של הגרמנים, ובני הבית הסתירו אותה.

ספריה זכו בפרס לספרות נוער על שם דבורה עומר, ובפרס לספרות ילדים. אחד מהם עובד לתיאטרון בובות למבוגרים והוצג בארץ ובחו"ל. ספרה האחרון, "פלמינגו - ימי אהבה", שיצא החודש, הוא הראשון שאינו עוסק בשואה ומבוסס על חייה בכפר הילדים "אהבה", כאן בארץ.

"פעם הסתרתי את כרטיס הביקור עמוק בארון. היום נוח לי יותר לנפנף בו, הוא חוסך לי מילים, בונה סביבי חומה מגינה. פעם לא דיברתי. פחדתי. התביישתי. אבל גם היום אני יודעת שכרטיס הביקור הזה לא מסביר את הכל. גם אם אחרים יסלחו לי - אני לא תמיד אסלח לעצמי. לא אסלח על שאני ניצלתי ואחרים לא, לא אסלח על זה שהייתי אמא לא קשובה לילדיי, ועל דברים רבים נוספים".

בעוד חודש חוה תהיה בת 80, והיא עדיין מרגישה ילדה. ילדת שואה. היא איבדה שם את אביה וגדלה עם אמא ניצולה. חיה בתור דור ראשון ושני ביחד. הסיפור הפרטי שלה מקביל לתהליך של דור בחברה הישראלית. תהליך שהתחיל בכעס גדול, וממשיך בהתמודדות עם הזיכרונות, ההדחקות והכאבים, ובניסיון לצמוח. לנהל חיים בריאים וטובים. לנהל קשרים עם פולנים, למרות המורכבות, למרות הצלקות.

הפרספקטיבה ארוכת הטווח שלה הביאה אותה לעימות חזיתי מול יד ושם. בעקבות ספרה השישי, "הסוד של פלוריאן", שבו בחרה לספר את הסיפור שלה דרך האחר, הילד הפולני שהיה במשפחה שהצילה אותה, הצליחה עיתונאית פולנייה לאתר את הילדים של אותו ילד, שעליו כתבה חוה.

חוה נפגשה איתם בפולין לפני שנה וחצי, מלאת הוקרה על הגבורה המשפחתית שלהם, שבזכותה היא חיה. היא ביקשה מיד ושם להעניק להם את אות חסידי אומות העולם, אבל במוסד להנצחת השואה קבעו שהם אינם עומדים בקריטריונים. מאז היא מנהלת מול יד ושם מלחמה ומבטיחה לא להניח להם עד שתצליח, עד יומה האחרון.

•  •  •

כדי להבין את הסיפור של חוה, מה הביא אותה אל מציליה הפולנים ואיך היא חיה שם, אני מבקשת ממנה לחזור להתחלה. לבית שבו נולדה.

"עם תחילת הכיבוש הגרמני, אבא שלי ירד לרחוב. חייל גרמני שהסתובב ברחוב לקח לו את השעון וסטר לו. אמרו לי שלאבא שלי היתה גאווה. הוא רצה שנברח לרוסיה, אבל אמא שלי, שאהבה לרקוד ואהבה את החיים הטובים של ורשה, לא הסכימה.

"אבא נסע לרוסיה כדי לסדר לנו תנאים טובים. הוא שלח שליחים להביא את אמא ואותי, וכשאמא סירבה, חזר אלינו. לגטו".

חוה בביקור בקברו של סמפוריאן (פלוריאן), עם נכדתו אלה

אלה הדברים שסיפרה לה אמא שלה, וחוה נאחזת בשברי הזיכרונות הפרטיים שלה וטווה מהם סיפורים, שרובם מסופרים מעיניים של ילדה. "החיים שלי מלאים במקרים. אם הייתי אדם מאמין, הייתי אומרת שהם מלאים בניסים, שבהם חיי ניצלו. כל כך הרבה פעמים מלאך המוות היה קרוב אלי, והוא לא נגע בי. אני לא יודעת אם זה טוב".

הדירה של המשפחה היתה ברחוב מרכזי בוורשה, חנות הבדים של אביה היתה סמוכה. בשנה וחצי הראשונות לחייה, החיים היו נסבלים. אמא שלה סיפרה לה בגאווה איך היתה לוקחת אותה לטייל בעגלה הכי יפה בעיר, ואיך אבא שלה הבטיח שכאשר תהיה בת 9, ייקח אותה לאכול עוגה בבית הקפה הכי מפואר.

ב־12 באוקטובר 1940, כשחוה היתה בת שנה וארבעה חודשים, הוקם הגטו. "כשאבא שלי חזר מרוסיה, הוא הצליח להשיג לי שוקולד", היא מתענגת על הזיכרון המתוק שאין לה דרך לזכור, היא מכירה אותו רק מהסיפורים של אמה. זיכרון שמוכיח כי היה להם קצת יותר כסף מלאנשים שגוועו ברחובות.

הזיכרונות שלה מתחילים בגיל 3. היא מקבלת מאדם, בן דוד שלה, מתנת יום הולדת: קלידוסקופ עשוי נייר. כשמציצים דרך הקלידוסקופ רואים צורות צבעוניות. "זאת אמריקה", אומר בן הדוד, וחוה רוצה להגיע לאמריקה הצבעונית, קורעת את הקלידוסקופ ומאבדת את האשליה הצבעונית, שמנוגדת כל כך למה שקרה בגטו.

מייד אחר כך חלתה חוה בטיפוס. אביה, שטיפל בה, חלה גם הוא. "אני זוכרת שאמא שלי לקחה אותי לרופא בגטו. הרופא אמר לה, 'מה את רוצה, ממילא כולנו נמות', ושלח אותנו ללא תרופות או טיפול.

"למחרת אמא לקחה אותי לרופא בצד הארי. היא היתה בעלת מראה ארי וידעה להסתדר. הרופא הפולני זיהה שאני יהודייה, אבל נתן לי תרופות שהבריאו אותי. אבא שלי לא שרד את המחלה. אני זוכרת שהייתי איתו בחדר, סובבתי את הראש לקיר, סובבתי אותו בחזרה - והוא כבר לא היה. אמא שלי אמרה שאני אוכל לדבר איתו, אבל הוא לא יענה. הוא באמת לא ענה. אחר כך כולם אמרו לי שאני הרגתי אותו. שמכיוון שהוא נדבק ממני, הוא מת".

בתהליך ההחלמה שלה מהטיפוס קיבלה חוה זריקות, שהלכו והזדהמו. היא זוכרת שרופא או אחות באו לדירה לחתוך מהפצע ברגל, כדי שהזיהום לא יתפשט.

"הייתי מסתתרת מתחת לשולחן, וכמובן היו מוצאים אותי וחותכים. אני זוכרת כמה זה כאב. לא היו חומרי הרדמה. עד היום הצלקת נשארה. היא לא קטנה. להפך, היא גדלה עם הרגל. גדלה עם הגיל".

•  •  •

המצב הכלכלי של המשפחה אפשר לחנה לקבור את בעלה בבית קברות בוורשה בשנת 1942, שנה שבה כבר לא נערכו הלוויות ליהודי הגטו. כסף למצבה לא היה לה. מייד אחר כך, השותף היהודי בחנות נישל אותה מחלקה ברכוש והחביא את הבדים במקום לא ידוע. יהודים שהגיעו לגטו ממקומות אחרים שוכנו על ידי הגרמנים בדירת המשפחה.

חלק מהסיפורים שמספרת חוה סופרו לה על ידי אמה אחרי המלחמה, וחלקם תמונות שנצרבו בראשה. היא מודעת לשילוב בין מה ששלה לבין מה ששמעה, אבל כבר לא יכולה להפריד. "אני מנסה לתאר אמת, אבל האמת מתפרקת כל הזמן, חמקמקה. החלקיקים האפורים והצבעוניים מרקדים כה וכה, משנים מיקום וצורה, פעם שקופים ופעם עמומים, לעיתים הם פיסות מראה קטנטנות, שבהן משתקף מצב הרוח. אני עפה לאחור על כנפי אי הוודאות".

את ימיה האחרונים בגטו, כילדה בת 3 וחצי, היא זוכרת היטב. הנאצים קראו ליהודים לרדת לרחוב לאקציה, אבל אמא שלה החליטה שהן נשארות בבית. "היתה לה חוכמת חיים. היא פתחה את דלתות הדירה ואת הארונות וזרקה מעילים על הרצפה, כדי שהגרמנים יחשבו שהדירה כבר נסרקה וימשיכו הלאה.

"אותי היא החביאה מתחת לאיזשהו כוך, אולי זה היה מונה גז. הייתי חולה באותה עת, והיא הורתה לי לא להשתעל. היא התחבאה מתחת למעילים ולמזוודות. הגרמנים באו, למזלנו בלי כלבים. הם ראו שהדירה הפוכה וריקה, ולא חיפשו אותנו מתחת למעילים. אני ראיתי את המגפיים שלהם, עד שהלכו".

חוה במחבוא עם מצילה, ווז'יניאץ ולצ'אק // צילום: בית לוחמי הגטאות

באקציה הזאת נלקחו חלק גדול מבני המשפחה שלה ברכבות. האח של האם עם אשתו וילדיהם, הסבתא שהחביאה יהלומים של האם במערוך ונסעה עם המערוך לטרבלינקה. על היהלומים האבודים במערוך היא שמעה מאמה.

אחרי האירועים האלה החליטה האם לברוח לצד הארי, עם קבוצה של יהודים שנמלטו באישון לילה. הם צעדו בטור ארוך ושקט, שבעה או שמונה אנשים. גם סבא שלה היה בטור הזה, והיא הלכה והחזיקה ביד כדור גומי. הצעצוע האחרון שנותר לה.

הכדור, כדרכם של כדורים, החליק לכיוון החומה שהקיפו את הגטו. חוה סירבה להמשיך ללכת. האנשים השתדלו לשכנע אותה בלחש להמשיך, אבל היא סירבה, עד שאחד הצועדים הלך לחפש את הכדור והחזיר לה אותו.

במשך חודשים הסתתרו האם והבת בעליות גג ובמרתפים. כמה חודשים? חוה לא זוכרת. זוכרת רק שעברו ממקום למקום. המקום האחרון שבו הסתתרו היה עליית גג בבית שבו גרו סבתא ונכד.

"יום אחד אמא שלי הלכה, אני לא יודעת לאן בדיוק, והשאירה אותי שם לבד. נהיה חושך ואני התחלתי לבכות. שמעתי אותם מדברים ביניהם: 'מה נעשה עם הילדה? בטח הגרמנים הרגו את האמא. נזרוק אותה'.

"הרגשתי לבד בעולם. בכיתי בלי הפסקה. כשאמא חזרה, היא הבינה שאי אפשר יותר להמשיך ככה בנדודים. היא השיגה ניירות מזויפים, הושיבה אותי על השולחן, צבעה לי את השיער לצהוב ולימדה אותי להצטלב. אמרה: 'מהיום את לא אווה אלטשילר, את אווה אולנסקה. מהיום את ילדה פולנייה, את לא יהודייה'.

"מה אני בעיקר זוכרת מזה? שהייתי ילדה רעה, לא טובה, ושהחליפו אותי בילדה אחרת. הגיעו אנשים זרים. הכניסו אותי לשק, לפני שקשרו את השק הורו לי לא לצחוק, לא להשתעל. קשרו את השק ולקחו אותי בתוכו".

•  •  •

אחת מאחיותיה של חנה, ברונקה, שגרה עם בעלה ובנה בעיר שדליץ, כ־80 קילומטרים ממזרח לוורשה, היא שקישרה בין האם לבין זוג נוצרים בעיירה, ווז'יניאץ וברוניסלבה ולצ'אק. בעלה של האחות, נתן הלברשטדט, היה סוחר עצים ובעל קשרים עם המקומיים. חנה נסעה לגרמניה במסמכים מזויפים של פולנייה נוצרייה ועבדה שם כמנקה.

חוה מספרת שהלילות הראשונים בבית החדש היו קשים. בלילות חלמה איך היא רבה עם אמא שלה והרטיבה במיטה. "ברוניסלבה צעקה עלי, 'בחוץ יורד שלג, הסדינים לא מתייבשים, מה את מרטיבה במיטה'.

"לזוג הפולני היו ארבעה ילדים. שניים נהרגו בצבא, אחד גר בעיר אחרת, והצעיר, סמפוריאן, היה בבית ונהג להציק לי. היה זורק עלי זבובים שלכד בנייר דבק שהשתלשל מהקיר". 

מהר מאוד היא התרגלה לשגרה החדשה. נאסר עליה לצאת מהבית. כשנכנסו שכנים, או כשהכובסת באה, היא היתה צריכה להתחבא מאחורי הארון לשעות ארוכות. כשבני הבית היו יוצאים, היא נאלצה לגרוב גרביים, כדי שלא ישמעו את צעדיה על רצפת העץ.

במשך תקופה מסוימת הסתתרה גם אישה מבוגרת בבית הקטן, וחוה זוכרת איך שתיהן היו מתחבאות מאחורי הארון. "האישה לימדה אותי טריק לשפשף באף אם צריך להתעטש, טריק שאני משתמשת בו עד היום בקונצרט. היו לה קוביות סוכר, שהיא לא כיבדה אותי בהן, אז הייתי צובטת אותה. היא לא היתה יכולה לצעוק ונאלצה לתת לי סוכר כדי שאפסיק".

עוד רגע מתוק שהיא זוכרת היה ביציאה חד־פעמית אל שיח פטל שהיה צמוד לבית, עטופה בשמיכה. "יכולתי לאכול שם כמה פטל שרציתי ולהביט לשמיים, אבל זה קרה רק פעם אחת".

במשך השהות שלה אצל המשפחה באו הגרמנים פעמיים לחפש יהודים, בעקבות הלשנה של אחד השכנים. פעם החביאו אותה בני הבית במרתף, ופעם לקחו אותה בעגלה לכפר אחר, עד יעבור זעם. "אני זוכרת רק את העגלה ואת הפחד", היא אומרת.

החיים היו בעיקר חיי שגרה מתוחה, שזורים בפחד מתמיד. המשפחה נתנה לה מחסה, אוכל ובגדים, ונתנה לה בית יציב. בחג מולד אחד הכינה לה ברוניסלבה כנפיים מנייר לבן, וצילמה את חוה כמלאך ליד עץ חג המולד. את התמונה שלחו לאמא שלה. האם שלחה לה פעם אחת בובה, ששימחה אותה מאוד.

מסוף המלחמה חוה זוכרת תמונה של אושר, איך היא יוצאת מהבית בפעם הראשונה, ואווז רודף אחריה עד שהיא מגיעה לשדה חיטה ורוקדת בתוך השיבולים. מריחה ריחות של קיץ.

•  •  •

כמה שבועות אחרי השחרור הגיעו הדודים שלה, שהסתתרו בכפר סמוך עם בן הדוד שלה, ואספו אותה אליהם. הם עברו איתה ללודז'. החיים החדשים של חוה היו מסכת של תלאות לא פשוטות. הילדים בבית הספר הפולני התעללו בה בגלל היותה יהודייה. "הייתי כבר בת 6, אבל הרגשתי כמו ג'וק. זה היה קשה יותר מהמלחמה. עכשיו הייתי יהודייה מסריחה. אף אחת מהבנות לא רצתה להיות זוג איתי".

עברו עוד כמה חודשים עד שאמא שלה חזרה מגרמניה. המפגש היה טראומטי. "שכבתי במיטה, הראש מופנה לקיר, ידעתי שצריכה לחזור אישה שלא ראיתי יותר ממחצית חיי. היא באה ונכנסה למיטה. שכבנו גב אל גב. היא נשמה. אני נשמתי. לא היה חיבוק.

"כשהיא היתה בת 95, דיברנו לראשונה על הרגע הזה. אמרתי לה: 'את בטח לא רצית להעיר אותי', והיא אמרה: 'את היית זרה, את עזבת אותי בגיל 3'. היא האשימה אותי שאני עזבתי אותה. הייתי יתומה עם אמא. חייתי גם כניצולת שואה וגם כדור שני, בת לניצולת שואה".

חוה עם רעייתו של סמפוריאן (פלוריאן), ונכדו

האם שלחה את חוה לארגון הקואורדינציה הציונית לגאולת ילדים, שפעל בפולין לאיתורם ולהצלתם של ילדים יהודים שהסתתרו בבתים של לא־יהודים בתקופת השואה. במסגרת הארגון היא עלתה לארץ בשנת 1948. כאן שוב החליפו לה את השם, הפעם מאווה לחוה, והיא נשלחה לקיבוץ בית זרע. משם אספה אותה דודה אחרת, שחיה בחיפה והיתה מכה אותה.

חוה הפכה לילדת רחוב, עד שאמא שלה עלתה לארץ, לקחה אותה מבית הדודה ושלחה אותה למוסד אהבה. בתיכון היא עברה לקיבוץ מעברות וממנו יצאה לצבא, שם פגשה את בעלה לעתיד, שהיה בן קיבוץ. הם הקימו בית והביאו לעולם שלושה ילדים. הקשר עם אמא שלה נשאר טעון וזר.

בגיל 40 הרגישה חוה שנגמר לה האוויר. "עד אז הייתי אישה חלשה, בקושי עבדתי. היה לי משבר, אבל בעקבות הטיפול שקיבלתי, התחלתי לצמוח. למדתי תואר ראשון בחינוך ובספרות, תוכנית לניהול מתנ"סים, ביבליותרפיה וכתיבה יוצרת. עבדתי בניהול פרויקטים גדולים, ניהלתי את הרשות למלחמה בסמים בבת ים ואת ההשתלמויות של ועדת התביעות".

היא הלכה לפסיכיאטרים, שיעזרו לה לשחזר זיכרונות באמצעות היפנוזה, אך ללא הועיל. תמיד אהבה לכתוב פזמונים, ובעקבות לימודי הביבליותרפיה התחילה לארגן את הזיכרונות. להתמודד איתם.

בגיל 68 הוציאה את הספר הראשון, "הילדה משם", ומאז, כמעט בכל שנה, היא חושפת טפח נוסף ממה שעברה. פתאום היתה מסוגלת לראות את התמונה הכוללת, להבין שהיו פולנים אנטישמיים, אבל לא כולם.

"תמיד כתבתי על עצמי. אחרי חמישה ספרים שנכתבו מנקודת המבט שלי, רציתי להיכנס לנקודת המבט של האחר. של ילד פולני. היה חשוב לי להבין מה הרגיש ילד שדחפו לו לבית ילדה קטנה, ועוד יהודייה".

הספר, "הסוד של פלוריאן", מספר את סיפורו של הילד סמפוריאן, שלא הפסיק להציק לה בעת שהתחבאה. חוה לא זכרה את שמו המדויק, ורק כשאותרה משפחתו גילתה את שמו האמיתי.

הספר הזה חידד בה את היכולת להבין את העולם של אותו ילד, ואת הקשיים של הפולנים. לראות תמונת עולם רחבה יותר. בספר היא הפכה אותו לטוב. היה חשוב לה פתאום, אחרי כל כך הרבה שנים, להגיד תודה לאנשים שהצילו אותה.

הספר זכה בפרס דבורה עומר, וחוה הוזמנה לדבר בקונגרס בפולין. "מאוד התלבטתי אם לנסוע. גם אני חוויתי אנטישמיות. אמרו לי, 'יסגרו לך את המיקרופון אם תגידי משהו נגד פולנים'. אמרתי, 'אני אסתדר. אני לא רוצה לדבר על פולנים ועל יהודים, אלא על אנשים טובים ועל אנשים רעים'.

"בכינוס היתה עיתונאית שראיינה אותי. היא עשתה תסכית רדיו על הסיפור שלי. התסכית שודר בפולין, וככה היא הצליחה לאתר את הנכדים של הזוג שהציל אותי".

•  •  •

לפני שנה וחצי נפגשה חוה בפולין עם הנכדים של בני הזוג ולצ'אק - יז'י, יאן ואלה. מאז היא שומרת איתם על קשר. יז'י, כיום בן 70, לומד עברית ומתכוון להגיע לישראל בקרוב.

"יז'י סיפר לי כשנפגשנו, שבילדותו הוא התחבא באחד הימים מאחורי הארון בבית של סבתא שלו, ואז היא סיפרה לו עלי, איך החביאה אותי שם במלחמה. אחרי שהיא נפטרה, הם ניקו את הבית והוא מצא במרתף תמונה של אישה יפה, שמאחוריה נכתב: 'לבתי החמודה, באהבה, אמא'. זאת היתה התמונה שאמא שלי שלחה לי. הוא הגדיל אותה ונתן לי במתנה.

"אני נתתי להם אותות מנחושת, שעליהם כתבתי: 'כל המציל נפש אחת, כאילו הציל עולם מלא'. 

"מה שהיה הכי מדהים זה שבסיפור, כתבתי מדמיוני שהיתה לזוג הזה תינוקת שמתה, שאני מוצאת את הבגדים שלה במרתף. כשפגשתי את הנכדים, הבנתי שהיה סיפור כזה באמת, על תינוקת שמתה. אני חשבתי שהמצאתי את זה.

"סיפרתי להם גם על הזיכרון שלי משיח הפטל המתוק, איך עטפו אותי בשמיכה, ואני אכלתי תחת כיפת השמיים. הם הראו לי את המקום. זה לא היה סתם טיול לקטוף פטל. זו היתה הכניסה למרתף, שאליו לקחו אותי כשהגרמנים פשטו על הבית. ככה הם המתיקו לי את החוויה הקשה במרתף".

אחרי שחוה פגשה את הנכדים של מציליה, היא פנתה ליד ושם בבקשה שיכירו בזוג ולצ'אק כחסידי אומות העולם. "ביד ושם בדקו את הסיפור ואת העדויות, התרגשו מהמפגש המחודש, אבל לא הסכימו להעניק להם את האות. הכללים של האות אומרים שהמעשה צריך להיות ללא תמורה כספית, ובעדות של אמא שלי ביד ושם משנת 2000 היא אמרה שנתנה לזוג ולצ'אק כסף כדי שיחביאו אותי. היא אמרה גם לי להגיד את אותו הדבר.

"אמא היתה מלאה בשנאה לפולנים, על מה שעשו לה ולמשפחתה. הבנתי אותה. גם אני חוויתי אנטישמיות בפולין אחרי המלחמה. אבל היא כעסה גם על המשפחה שהצילה אותי.

"פניתי שוב ליד ושם. ביקשתי שיבואו להיפגש איתי, להקשיב לעומק לסיפור ולהצליב את העדויות, שכולן ניתנו ברגשות קשים. אבל הם לא באו".

"לארגן את הזיכרונות". הספרים של חוה

עד היום, חוה לא מסוגלת לקרוא את העדות שמסרה אמה ביד ושם. דודתה ברונקה, זאת שדאגה לה למסתור ובאה לאסוף אותה אחרי המלחמה, כבר אינה בחיים.

"היא סיפרה לי שהם שילמו למשפחה הפולנית על הבגדים שלי. זאת סיבה לא לתת להם את האות? הם סיכנו את חייהם יום יום, שעה שעה, האכילו אותי, כיבסו את המצעים שלי כשהרטבתי מפחד. בזכותם אני חיה".

•  •  •

חוה כתבה שוב ליד ושם, ולא נענתה. "פניתי לכל מוסד שאני יכולה, ופרסמתי את הסיפור בפייסבוק. שלחתי מכתבים. בתור מי שניהלה גופים גדולים, אני יודעת שכל כלל ניתן להגמיש כשצריך. כמה כסף אתם חושבים שהיה לאמא שלי? כמה כסף היו שווים החיים שלי?

"לפי הסיפורים של אמא שלי, כשהיא שלחה אותי למשפחה הפולנית, כבר לא נשאר דבר מהרכוש המשפחתי. אם היא או דודה שלי השיגו כסף כדי לתת להם, זה היה כסף להחזקתי. לבגדים. לאוכל. הם החזיקו אותי קרוב לשלוש שנים, החביאו אותי בפשיטות של הגרמנים, סיכנו את חייהם בכל רגע ורגע".

חוה לוקחת נשימה. אחרי שיצאה מהארון, כבר אי אפשר לעצור אותה. היא שורדת. שרדה את מחלת הטיפוס בגטו, את ההפצצות, את האקציות. שרדה את המחבואים במרתפים, בעליות הגג. את החיפושים של הגרמנים. יד ושם לא ישברו אותה.

היא מחייכת את החיוך הכובש של הילדה השורדת ואומרת בשקט: "ביוני אהיה בת 80. כל עוד אני חיה, אני אלחם בהם עד חורמה. אעשה שביתת רעב עד שיסכימו. מה כבר מבקשים מהם? לא מבקשים כסף או הטבות. מבקשים להגיד תודה בצורה רשמית".

יד ושם: "החומר ייבחן בהתאם לקריטריונים של מפעל חסידי אומות העולם"

בעדותה ביד ושם בשנת 2000 גוללה אמה של חוה, חנה אלטשילר, את תלאותיה הרבות בשנות המלחמה. עומס הפרטים, הנפרסים על פני תקופה של יותר מחמש שנים וכוללים אירועים רבים, יוצר בלבול בסיפור.

אלטשילר מתארת מספר רב של מחבואים, שאליהם נאלצה לברוח עם בתה, ובכל אחד מהם נאלצה לתת קצת כסף עבור תקופה קצרה. מדובר על תקופה שבה היא מעידה שלא היה לה כסף, והכסף או החפצים שמסרה הושגו בדרכים קשות.

היא מתארת את המצב בגטו, מספרת איך נושלה מדירתה והיתה צריכה להשאיר את חוה אצל אבא שלה ולשלם לו עבור החזקתה. "הדירה שלי - הכניסו כבר אנשים אחרים. משפחות מאיזה כפר. החלטתי לחזור לבית שלי. לא נתנו לי להיכנס. בסוף נתנו לי חדר אחד. חצי חדר. ברחוב שווינטוירסקה. וגרתי שם.

"אבל בשביל הילדה, נתתי את הילדה לאבא שלי והייתי צריכה קצת לשלם. כל העושר שהיה לי (בא מזה) שבעלי היה לו עסק עם שותף, טקסטיל. אבל הכניסו את זה למרתף בתוך הקיר. היה מצב כל כך קשה, ובעלי לא היה. אמרתי לשותף הזה: אני רוצה שתיתן לי קצת את הסחורה, שאני אוכל לחיות. אז הוא אמר: בשביל חיים שלי יכולים כולם למות. הייתי צריכה לשלם לאבא".

בהקשר של המצילים הפולנים, ווז'יניאץ וברוניסלבה ולצ'אק, העדות של האם מבולבלת. היא מעידה שבשלב מסוים, אביה (שבסופו של דבר לא שרד את המלחמה) הצליח להוציא מהגטו כלי כסף, שבאמצעותם היא שילמה לזוג. בהמשך היא מעידה שאחותה היתה זאת ששילמה לזוג.

מיד ושם נמסר: "אנו מבינים לחלוטין את רצונה של חוה ניסימוב להוביל להכרה ולהכרת תודה ציבורית למשפחה שהצילה אותה. מדובר בצעד מרגש, ובעיקר אנושי, בתקופה שבה ממד זה היה לעיתים מוטל בספק.

"עם זאת, בהקמת מפעל חסידי אומות העולם גובשו קריטריונים ברורים וחד־משמעיים להענקת התואר, ועצם ההתעקשות על קיומם הוא שמקנה לתואר זה את תוכנו ומשמעותו. מהראיון שנערך עם חוה ואמה עולה כי סיפור ההצלה אינו עומד בקריטריונים הייחודיים להענקת התואר. 

"אין חולק כי היו בתקופת השואה מקרי הצלה של יהודים על ידי שאינם יהודים, אך לא כולם עומדים בהגדרה של חסידי אומות העולם. עם זאת, אין בכך כדי להטיל ספק בקיומם או בתחושות וברגשות שהובילו לביצוע ההצלה".

בימים האחרונים הצליחה חוה לאתר בצרפת את בן דודה אדם, זה שנתן לה במתנה את הקלידוסקופ. הוא הסכים להעביר ליד ושם את עדותו בנוגע לאירועים:

"שמי אדם הלברשטדט, אני בן 84, ניצול שואה. לבקשת בת דודתי אווה ניסימוב, הנה עדותי: בזמן מלחמת העולם השנייה בפולין, הוריי ואני התגוררנו במחבוא מהגרמנים בכמה מקומות, בהסתמך על כמות קטנה מאוד של כסף שנשאר להוריי. אני זוכר שכילד, הייתי רעב ביותר רוב הזמן ההוא.

"אמי, ברונקה הלברשטדט, היתה אחותה של אמה של אווה. אמי סיפרה לי שבזמן המלחמה נסעה אמה של אווה לגרמניה בלי כסף. היא עבדה כעוזרת בית עם מסמכים מזויפים.

"לאמא של אווה לא היה כסף לשלם לגברת ברוניסלבה ולצ'אק, שהסתירה את אווה ושמרה אותה בחיים בזמן המלחמה. אווה הובאה אליה רק עם הבגדים שלבשה. לכן, לדברי אמי, הוסכם כי הוריי ישלמו לגברת ולצ'אק (כנראה מראש) עבור כמה בגדים בשביל אווה".

ביד ושם אמרו השבוע, לנוכח העדות החדשה: "החומר שנמסר ייבחן בהתאם לקריטריונים ולכללים שמנחים את מפעל חסידי אומות העולם".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו