איך ממציאים חג?

"יום כזה לא היה עוד - ולא יהיה. הוא מתרחש רק פעם אחת בתולדות אומה. דומה היום הזה לאותו פסח ראשון שחגגו גאולי מצרים, ולאותו חנוכה ראשון בו טיהר יהודה המכבי את ההיכל והעלה אור לדור ולדורות. אנו מחנכים יום טוב חדש לעם ישראל, וכל אדם בחוצותינו הצוהלים שותף למעמד חד־פעמי, למעמד מתן חג לכל הבאים אחרינו.

"חג ראשון הוא. עוד לא מצא את דפוסיו וצורותיו וטקסיו, אשר יתרקמו ויתאספו עליו רק בשנים הבאות. השמחה טרם מצאה את ביטוייה המגובשים והקבועים. צעירה היא, ראשונית היא - וממלאה את כל הלבבות על גדותיהם, ועולה ומציפה את הכל, ומתפרצת בשירת הלל והודיה, בריקודים ובצהלה. רעננה השמחה, ויודעת היא: אף כמותה לא היתה עוד שמחת חג לאומה דוויה, עוד לא דרכה בקומה זקופה כזאת על אדמתה מעולם". (דיווח בעיתון "מעריב", ה' באייר תש"ט, 4 במאי 1949)

שבועות ספורים אחרי שוך הקרבות של מלחמת השחרור, הרשו לעצמם אזרחי ישראל לצאת סוף סוף לרחובות כדי לציין מלאת שנה למדינה הצעירה. הפוליטיקאים של אותם ימים התחבטו איזה שם ראוי לתת לחג החדש ואילו מאפיינים ייקבעו לו בחוק, וצה"ל יצא למצעד ניצחון מרשים ברחובותיה של תל אביב. או לפחות ניסה.

"אין ספק שיום העצמאות הראשון היה השמח ביותר שידענו", מעיד צבי כסה (88) מרמת השרון, שלחם במלחמת העצמאות והשתחרר זמן קצר לפני החג. "כולנו גדלנו בתנאים לא קלים, ואני זוכר שהרגשנו כמו אדם שהוציאו אותו ממרתף חשוך לאור.

"לא היתה משפחה שלא איבדה קרוב משפחה במלחמה. כשמישהו אמר שיעשה משהו 'אחרי המלחמה', אנשים מסביב פרצו בצחוק, כי מי חשב שיחיה בכלל".

ניצה וולפנזון (הורביץ), בת 84 מראשון לציון, היתה אז נערה בת 14, תלמידה בבית הספר העממי במה שהיתה אז מועצה מקומית. "בחיבורים כתבנו שוב ושוב שאנחנו דור ראשון לגאולה ואחרון לשעבוד", היא נזכרת. "חשנו על בשרנו את פעמי הגאולה, את ההשתחררות מכבלי המנדט ואת גבורתם של אחינו ואחיותינו במאבק ובמלחמת השחרור. 

"בכיתה ובתנועת הנוער שרנו את 'פנינו אל השמש העולה' ואת 'אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה', כך שביום העצמאות הראשון היתה חשיבות עצומה".

יהודית יחזקאלי (גלילי), בת 88 מחיפה, שנלחמה עם הכוחות שכבשו את העיר, מספרת שהחגיגות של תושבי הכרמל עמדו דווקא בסימן שנה לשחרור הכרמל. "המלחין המיתולוגי משה ביק היה אחראי למקהלות בחיפה מטעם ההסתדרות, וארגן בערב יום העצמאות תזמורת שניגנה לפני היכל העירייה.

"הרחובות והבתים, בעיקר ברחוב הרצל, היו מקושטים באלפי דגלים, ועשרות אלפי אנשים מהקיבוצים, מהקריות ומהמושבים שבסביבה נהרו לחיפה כדי לחזות במצעד הצבאי, שהיה גולת הכותרת והגאווה הכי גדולה של היום. המצעד הפגין כוח, עוצמה ועצמאות. רבים הקדימו את בואם ותפסו מקומות נוחים לצפייה. המרפסות היו עמוסות אנשים, ובנס אף אחת מהן לא התמוטטה".

"השמחה טרם מצאה את ביטוייה המגובשים והקבועים". חוגגים ברחוב אלנבי בתל אביב // צילומים: דוד אלדן, לע"מ

שדר הרדיו הוותיק משה טימור (82) עסק במאי 1949 בהכנות לטקס בר המצווה שלו. "גרנו ברחוב אחד העם 90 בתל אביב, ואת חגיגת העצמאות הזו ממש לא רציתי להחמיץ", הוא נזכר. "שנה וחצי לפני כן, בכ"ט בנובמבר 1947, אנשים יצאו לרחובות, רקדו ושרו, ובגלידות 'ויטמן' חילקו גלידה בחינם, ואני בכלל ישנתי. הייתי אז בן 11. אחר כך שאלתי את הוריי איך הם לא העירו אותי ברגע היסטורי כזה, והם ענו: 'מה יש לך לעשות ברחובות?' 

"האווירה בחגיגת העצמאות הראשונה היתה מיוחדת. אני זוכר שהלכנו ברחוב, חבורות של ילדים, וידענו שצפוי לנו לילה לבן ושנעשה חיים. החשש היחיד היה שנאבד זה את זה במהלך הצעידה, כי הכל היה צפוף והמוני. אגב, גם אז היו פטישים, אבל קצף לא היה". 

לפחות עשיתם על האש?

"בוודאי, פשוט קראו לזה קומזיץ. מנגלים היו גם במלחמת השחרור. הפלמ"ח חי על זה שתפסו תרנגולות בקיבוצים ועשו מדורות וקומזיצים".

"יש לקשט החוצות בפרחים"

עוד במהלך מלחמת השחרור הציע ראש הממשלה הראשון ושר הביטחון, דוד בן־גוריון, שישראל תציין את חגה בכל שנה בכ' בתמוז, יום פטירתו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל. ואכן, בעיצומה של אחת ההפוגות בקרבות נחגג סוג של יום עצמאות בתאריך המדובר, שחל ב־27 ביולי 1948. 

אבל המועד המתבקש יותר לציין את יום העצמאות הראשון היה במלאת שנה עגולה ליום הקמת המדינה, על פי התאריך העברי, ה' באייר. מקבלי ההחלטות הבינו זאת היטב. 

ב־11 באפריל 1949, שלושה ימים לפני ליל הסדר, קיימה כנסת ישראל את ישיבתה ה־22, ובה עלתה לקריאה ראשונה הצעת חוק "יום הקוממיות". כן, זה היה אמור להיות שמו של החג החדש, עד שאברהם אלמליח מרשימת ספרדים ועדות מזרח העיר במהלך הדיון: "אני מציע דבר פשוט - במקום יום הקוממיות, לקרוא לזה יום העצמאות".

שר החינוך הראשון של מדינת ישראל, זלמן שזר, התגונן ואמר כי "קוממיות היא מילה נאה מאוד", ואילו הרב יעקב גיל (ליפשיץ) מהציוניים הכלליים הציע את "יום המדינה", אולם לבסוף הושגה הסכמה לשם שהציע אלמליח.

ישראל בר־יהודה (אידלסון) ממפ"ם הציע לקבוע את החג ל־15 במאי, על פי התאריך הלועזי לסיום המנדט הבריטי, משום ש"החג הזה הוא לא רק לנו. רוצים אנו להפוך אותו לאחד מהתאריכים הבינלאומיים החשובים. השנה יהיה ב־4 במאי, ובעוד שנה יוכל לחול ביוני או באפריל". ואולם, חברים מכל סיעות הבית תקפו אותו על הכוונה להתעלם מהתאריך העברי והורידו את הרעיון עוד לפני שממש הספיק לעלות. 

אתגר מסובך הוצב בפני הפוליטיקאים: כיצד ממציאים חג לאומי חדש?

"חג נוצר במשך דורות, ואין יוצרים חג באופן מלאכותי", אמר בדיון ח"כ שלמה לביא ממפא"י. "אבל מה שאני מציע אינו אלא להתחיל בְדבר, שההיסטוריה והדורות ימשיכו אותו ויארגו אותו עד לשלמות היפה ביותר. אנחנו עכשיו צריכים רק להתחיל בו".

ח"כ בן־ציון דינור (דינבורג) ממפא"י כבר ראה בעיני רוחו את המנגלים ההמוניים, ואף הציע לעגן אותם בחוק. "אני רוצה להגיד כיצד אני מתאר את החג הזה. יש לקבוע מנהג של סעודות משותפות. החוק צריך לקבוע שבחג זה, לא זו בלבד שבכל בית מתקיימת סעודות, אלא מתאספות משפחות־משפחות וסועדות ביחד.

"יש לקבוע בחוק שבערב החג צריך להדליק אורות, ולמחרתו, ביום החג, יש לקשט את הבתים והחוצות בפרחים ובירק". 

ח"כ אסתר רזיאל־נאור מחרות הנמיכה ציפיות. "צריך, נדמה לי, להיזהר קצת לבל יתקבל הדבר כמלאכותי, ולבל ייווצר הרושם שאנו הולכים בדרכו של מי שבדה חגים מליבו. החג הולך ונקבע במשך דורות על ידי העם ועל ידי בוני העם, ואין לשוות לו צורה של הוראות רשמיות. אולי טוב נעשה אם לא ניכנס מראש ומלכתחילה לכל פרטי פרטים של החג".

"שרנו, רקדנו וסיפרנו צ'יזבטים וזיכרונות על מה שהיה במלחמה ובתקומה". תלמידי בתי ספר בהתכנסות בקריה בתל אביב ביום החגיגי

ח"כ אידוב כהן מהמפלגה הפרוגרסיבית חיזק את דבריה של רזיאל־נאור והיה הראשון להציע הפעלת במות בידור ביום העצמאות. "לא אהיה מרוצה אם בחג זה נסתפק בכך שהממשלה או המוסדות יזמינו אורחים נכבדים בתלבושות ערב, ושם יחוגו את החג הרשמי. העם ייצוק את התוכן לחג.

"במקום שוועדת הכנסת תטפל בכך, הרשויות המקומיות ינקטו יוזמה, יפנו לאמנים, למוזיקאים, לאנשי תיאטרון, לארגוני נוער, לאנשי בתי הספר, ויקראו לכולם שיתרמו תרומתם לשם גיוון התוכן של חג זה". ספק אם כהן שיער שה"תרומה" שעליה דיבר תהפוך ברבות השנים לתשלומים של מאות אלפי שקלים לאמני ישראל.

כהן נחרד מסעיף אחד בנוסח הראשוני של הצעת החוק, שכלל חובה לחגוג עם דגלי המדינה. "פעמים רבות נדרש הציבור שלנו, על ידי העירייה ומוסדות שונים, להניף דגלים. העניין הזה נכשל כישלון חרוץ, וזוהי בושה וחרפה.

"אני, למשל, נתקלתי תמיד בקושי בעניין הנפת הדגל. ניתנו לי הוראות שונות כיצד לעשות את הדגל, בכמה תפרים לתופרו, מאיזה בד, מה צריך להיות גודלו וצבעו. היכן אפשר לקנות דגל זה - לא נאמר לי! אל נסמוך על כך שכל אדם בישראל יוכל להיפנות מעסקיו וילך לחפש בדים ומוטות עץ ומשי כדי להתקין דגל".

שמחה לצד עצב על החללים

ב־12 באפריל, בשעה 10:20, התכנסה מליאת הכנסת שוב במשכנה באולם קולנוע "קסם", על חוף ימה של תל אביב. חוק הקוממיות, שהפך בינתיים לחוק יום העצמאות, עבר בהצבעה שנייה ושלישית - וחג לאומי חדש נולד בישראל.

לוחות הזמנים הלא־מוקפדים לחגיגות העצמאות נקבעו ליום שלישי, ה' באייר תש"ט, 4 במאי 1949. בניגוד לימינו, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל לא קדם לחג. קברי הנופלים היו אז טריים מאוד, ורוב טקסי האזכרה נערכו בימי השנה לקרבות הקשים, ולא רוכזו לתאריך כללי אחד. יום הזיכרון נקבע בד' באייר רק שנתיים מאוחר יותר, ב־1951. 

למרות האווירה החגיגית, ימי תחילת מאי 1949 לא היו ימים פשוטים במדינה. שעות לפני ערב יום העצמאות הראשון דנה הכנסת בתוכנית הצנע ואישרה אותה. בשווייץ התקיימה ועידת לוזאן, שבה ניסו נציגי ישראל להגיע להסכם פיוס כולל עם נציגי מדינות ערב.

גם התחבורה היתה אז בתהליכי פיתוח. קצת קשה להאמין, אבל בבוקרו של יום העצמאות בישרו כותרות בעיתונים על פתיחתו הקרבה של קו הרכבת מירושלים ללוד. כאז כן עתה.

אזרחי ישראל התקשו להמתין בסבלנות לכניסתו הרשמית של היום ההיסטורי. כבר בשעות אחר הצהריים של ד' באייר החלו אזרחים רבים בערים השונות למלא את הרחובות, לקיים תהלוכות ולרקוד. עם רדת החשיכה נערכו תפילות חגיגיות בבתי הכנסת, ובשעה 20:00 נשא בן־גוריון נאום לאומה, ששודר בקול ישראל והושמע על גבי רמקולים ברחובות.

עיתוני המדינה התחרו ביניהם בתיאורים מפליגים ומלאי פאתוס. כותרת הגג בשער של העיתון "דבר" קבעה: "לא ביישנו אתכם, האבות; לא לשווא קורבנכם, הבנים; יהי רצון ובנייננו לא יבייש את עמידתנו". "הצפה" הדתי־לאומי ציטט מתפילת ההלל, השמורה לחגים ולראשי חודשים: "זה היום עשה השם, נגילה ונשמחה בו". ביטאון השומר הצעיר "על המשמר" התפייט: "בדמנו שוחררה הארץ, בזיעתנו תיבנה". ו"מעריב" נתן את הכותרת הקצרה והקולעת "חג שמח!" ומתחתיה נכתב: "מהרי הלבנון ועד ים סוף ובכל רחבי הגולה - מחנכים בצהלה את חג החירות החדש".

שער "הצפה", העיתון הדתי לאומי, ביום העצמאות הראשון. "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו"

יהודית יחזקאלי מספרת ש"השמחה היתה מהולה בעצב כבד על אלפי הקורבנות שגבתה המלחמה. ברוב המקומות בארץ התאספו אנשים סביב מדורות, עם אקורדיון שליווה את השירה. היו שם חברים לנשק, ליחידות, להכשרות, חברי תנועות הנוער.

"שרנו, רקדנו וסיפרנו צ'יזבטים וזיכרונות על מה שהיה במלחמה ובתקומה. המבוגרים יותר התקהלו במרכזים, מה שנקרא אז בית העם או מועדון התרבות, ונהגו להזמין איש ציבור בכיר לשאת נאום. את התוכנית ערכו בכוחות מקומיים של תזמורת מקומית. כמו מנדולינות או מקהלות". 

ניצה וולפנזון שומרת עד היום תווית בד של קרן קיימת לישראל, "מתש"ח לתש"ט", שיצאה לכבוד יום העצמאות הראשון. "בימים שלפני החג הסתובבנו ברחובות ראשון לציון ובידינו קופסה של קק"ל ותוויות בד כאלו. כל עובר ושב, ששלשל לקופסה תרומת מעות, קיבל את התווית והצמדנו אותה לחולצתו בעזרת סיכה".

מנגינות מעל הגזוזטרה

תל אביב היתה מוקד החגיגות. לא פחות מ־29 מסיבות נערכו בליל העצמאות ברחבי העיר. "לאורך כל רחוב אלנבי, אך בייחוד בכיכרות, נראו עשרות מעגלי הורה, שהופרעו מדי פעם על ידי מכוניות משא עמוסות נוער וחיילים - אחדות מהן עם תזמורות שהשמיעו נעימות ריקודים", דוּוח ב"דבר". 

"ההתלהבות והשמחה הגיעו לשיאן לפני בניין הכנסת המואר, שם הצטופפו המונים לראות את אנשי גח"ל מלווים את הריקודים ביידיש ובאנגלית. ברחוב הוקמו שערי ניצחון עטורי ירק. בניין הכנסת ובניין העירייה הוארו, וגם הספינות בנמל התקשטו באורות רבים ובדגלים צבעוניים".

משטרת תל אביב הודיעה למחרת החגיגות כי לא נרשמה פעילות עבריינית בעיר במהלך הלילה. "אין מה להודיע, הלילה לא נגנב דבר ולא נאסר איש", מסרה. גם פרשן העיתון "על המשמר" דיווח: "נראה שגם גנבי וכייסי העיר הכריזו על ביטול מלאכה לרגל יום העצמאות, והשתתפו בהילולה ובחינגה בחוצות העיר, בלי 'לנצל את המצב'".

אבל כבר בעת ההיא נרשמו גם התנהגויות "ממלכתיות" פחות בקרב הישראלים החוגגים. "מצד מארגני חגיגות יום העצמאות לא נעשה כל ניסיון להדריך את הקהל, וההילולה ברחובות לבשה לעיתים צורות בלתי תרבותיות", דיווח "על המשמר" בצדקנות. "הקהל שהתאסף בכיכר הכנסת תבע מהתזמורת, שניגנה מעל גזוזטרת בניין הכנסת, לנגן מנגינות ריקודים. כשזאת לא נענתה, נזרקו זיקוקים לעבר הנגנים, שנאלצו כמה פעמים לאיים על הקהל שיפסיקו את הופעתם".

"ליל התקדש חג: כך לא חיכתה שמחה ליום שנועד לה ולשעות שנקבעו למצעדים. עוד בהתקדש היום פרצה, וכל הלילה שעבר לא רצתה לשקוט", נכתב למחרת במליצה רבה ב"מעריב". כתב העיתון דיווח בהתלהבות: "תל אביב איחרה קום הבוקר, אחרי לילה של הילולה. כ־200 אלף איש מן הכרך והסביבה השתתפו בשמחות. עד אור הבוקר נמשכו ריקודי חיילים ונוער על חולות שפת הים, לאור הכוכבים ואורות נמלי תל אביב ויפו. לפני בית הכנסת הגדול נראו מעגלי רוקדים משותפים של חסידים בלבושם המסורתי ונוער חלוצי בחולצות כחולות".

האירועים גבו מעט נזקים ברכוש. מודעה באחד העיתונים ציינה כי "בחג העצמאות שכחנו בטקסי שני כובעי קש של גבר ואישה. הנהג מתבקש להחזיר לשלומוביץ, נחמני 58, או לטלפן 3156, ויבוא על שכרו". תחתיה מודעה אחרת: "נאבד שעון גבר ידית חומה ביום העצמאות, בפינת בוגרשוב־בן־יהודה. להחזירו לגרטלר, רח' ברנר 17, ויבוא על שכרו".

"כשעברו הבחורים כשהם מזוינים במיטב הנשק, התרווח משהו בלב". פרשים בחגיגות

בערב החג, סמוך ליציאה מבניין הכנסת, פנה ח"כ בנימין מינץ מהחזית הדתית המאוחדת לשרת העבודה, גולדה מאיר (מאירסון), ואמר לה: "הנני מזמינך מחר לבית הכנסת הגדול לתפילת ההודיה. האם את מבקרת בבית כנסת רק במוסקבה?" 

גולדה, שעזבה זמן קצר לפני כן את תפקידה כציר ישראל בבריה"מ, ענתה מייד: "במוסקבה רציתי להיות בין יהודים והסכמתי לשבת אפילו בעזרת נשים. כאן, בתל אביב, אני מוכנה לבוא מחר, ואף בכל שבת, אם ישרור שוויון ואם תסדר לי מקום ישיבה למטה באולם בין הגברים!"

חברו של מינץ העיר לה: "מה שלא השגת אצל סטלין, לא יוכל מינץ להשיג אצל הקדוש ברוך הוא!" 

על אף יום השבתון שנקבע בחוק, ילדי ישראל לא נהנו מחופשה מוחלטת ביום העצמאות, והתייצבו בבגדי חג לטקסים בבתי הספר. ניצה וולפנזון נעמדה מאחורי שורת המכובדים בבית הספר העממי שבו למדה בראשון לציון. "אני זוכרת את הרגע שבו הצלם התקרב, ובגאווה הושטתי את היד למוט, כדי שאוכל להצטלם עם דגל ישראל. אבל לא ידעתי אז שרק קצה הדגל יציץ בתמונה", היא צוחקת. 

"היה לי יחס מיוחד לדגל, בגלל סיפורים משפחתיים על דגל ציוני שהונף בראשון לציון ב־1885, שאחות של סבי, פאני אברמוביץ', לקחה חלק בהכנתו. על הדגל וחשיבותו שמענו מפי מורינו בנאומים של גדולי הדור.

"אני זוכרת שרדפתי אחרי הצלם עד שפיתח את התמונה, כי רציתי מאוד שתהיה לי מזכרת עם הדגל. יום העצמאות ההוא סימל בשבילי את המעבר מעבדות לחירות, וידעתי שהוא יהיה שונה מאוד מימי העצמאות הרבים בהמשך חיי".

ב־10:45 התייצבו כ־3,000 תלמידי כיתות ח' מתל אביב בתלבושת אחידה למסדר בקריה והאזינו לנאום של שר החינוך, שזר. בתום הטקס חזרו לאורך רחוב החשמונאים והתפזרו אחרי מיפקד בכיכר דיזנגוף.

ירושלים, שהיתה נתונה במצור בשנה שלפני כן, לבשה חג. "העיר הרצינית, המתנהלת בכבדות, השקועה בתרדמה תמיד, העומדת כאילו מן הצד - הערב היתה אחרת, שובבה ותוססת", נכתב ב"על המשמר". "אורח כי יבוא לירושלים, חייל הלגיון הערבי כי יסתכל מעל חומת העיר העתיקה, זקן משומרי החומות הזוכר את כניסת הקיסר וילהלם על סוס לבן לפני 50 שנה - כל אלה יעידו כי ירושלים כזו עוד לא היתה".

בערב החג התכנסו אלפים לטקס מול מחסום רוממה, המקום שבו נמצאת כיום כיכר נורדאו, ובמהלכו הונחה אבן פינה לאנדרטה לזכר קורבנות המערכה (לימים, יד הזיכרון למגיני ירושלים). למחרת בבוקר התקיים מצעד חגיגי של חיילי צה"ל, ואורח הכבוד היה הרמטכ"ל הראשון, רא"ל יעקב דורי. "כל ירושלים יצאה להקביל את פני החיילים ששחררוה", הוסיפו בעיתון.

מעל גג בית המושל ברמלה התנוססה כתובת אש: "כבשנו הארץ - נכבוש אדמתה", ואילו יהודי העמק והגליל מצאו דרך משלהם לחגוג, על ידי יצירת מיצג מרהיב של תהלוכות לפידים בהרים ובגבעות, שנצפו ממרחק רב. 

בעכו הפכה השמחה לאירוע של דו־קיום בין יהודים לערבים, והם אף עמדו יחדיו וקראו את הפרק ממגילת העצמאות שמדבר על משטר ללא אפליות בין כל תושבי המדינה. רס"ן רחבעם עמיר, המושל הצבאי של הגליל המערבי, נאם את נאום פתיחת החגיגות בשלוש שפות - עברית, ערבית ויידיש. אחריו דיברו הרב המקומי והמופתי של עכו.

גם ביפו, שהופרדה באותם ימים מתל אביב באמצעות מחסום, נראו מחזות של שיתוף בין יהודים לערבים. "ליד המחסומים הורגשה במשך יום העצמאות תנועה גדולה", דיווח "מעריב". "ערבים רבים ניצלו את החופש שניתן להם לרגל החג ועשו את דרכם ליפו היהודית, כדי לטעום מאווירת ההילולה והחינגה. 

"התרבושים האדומים והגלימות הצבעוניות הארוכות הצטופפו בין הקהל החוגג ברחובות המקושטים והמדוגלים, ושיוו לאווירת החג גיוון מיוחד. ערבי זקן, לבוש גלימה לבנה, עבר בשדרות המלך ג'ורג', לחץ את ידי העוברים והשבים ואיחל להם חג שמח". 

הכתב דיווח שנכנס לשיחה עם "אחד הערבים שישב בבית קפה ושתה בוזה. שאלתי לרגשותיו ביום חג העצמאות של מדינת ישראל. 'נולדתי ביפו', אמר לי הערבי הנוצרי, 'ואינני זוכר מימיי אווירת חג כזו בעיר. בעצם, גם אנחנו חוגגים היום את חג העצמאות. לפני שנה התפטרנו מהאינגליז, וזה היה יום גדול. אי אפשר להשוות את היהודים והאינגליז. ואני מקווה כי בשנה הבאה נחגוג את החג ביחד, בלי מחסומים ובלי גדר תיל, כשכולנו חופשיים'".

מי שהתחברו פחות לחגיגות היו חברי הקבוצה החרדית האנטי־ציונית נטורי קרתא, שפרסמו כרוזים נגד מה שהגדירו "חג המולך". הם קראו בפרשת "ויחל", השמורה לצומות ולתעניות, ויצאו חוצץ נגד "שופכי הדמים", שהביאו את כל הפורענויות על מדינת ישראל. באחד הכרוזים נקרא הציבור החרדי להתעלם מהוראות הרבנות הראשית ולנהוג מנהגי אבל ביום זה.

"אבל היישוב הישן לא שעה לכרוזים הללו והצטרף לשמחת הכלל", נכתב ב"דבר". "שכונת מאה שערים והשכונות האחרות המאוכלסות חרדים לבשו חג, ומעל בנייני הישיבות ותלמודי התורה הונפו ברמה דגלי תכלת ולבן".

"מנין לנו סוסים כאלה?"

האירוע הזכור ביותר מחגיגות יום העצמאות הראשון היה "המצעד שלא צעד". המצעד הצבאי החגיגי לציון הניצחון במלחמת השחרור נקבע לשעה 16:00 בלב תל אביב. מפקד המצעד, סא"ל זאב מליון, דרש להציב גדרות תיל לאורך מסלול המצעד, אולם ראש אכ"א, האלוף משה צדוק, סירב. הוא טען כי יו"ר הכנסת וממלא מקום הנשיא, יוסף שפרינצק, חושש שמראות התיל יעוררו בקרב החוגגים זיכרונות מהשואה. וכך, במקום גדרות, מתחו השוטרים חבלים.

במצעד היו אמורים לצעוד כ־2,000 חיילים, בהם יחידות שריון, גדוד הדרוזים בחיל המיעוטים (שהופיעו ולראשם כאפיות עם סמל צה"ל) וחיילות חיל הנשים. כשהחלו החיילים לצעוד, גאתה ההתלהבות בקרב 300 אלף החוגגים, וליד כיכר מוגרבי עברו המונים את החבלים וירדו אל מסלול המצעד. לאחר ניסיון כושל לפזר את האזרחים מהכביש, הודיעו אנשי הצבא ברמקולים כי האירוע מבוטל. 

התגובות לביטול המצעד היו חריפות. בן־גוריון הקים ועדת חקירה לבחינת הכשלים, ועיתון "חרות", שהיה מזוהה עם האופוזיציה, יצא למחרת בכותרת ראשית: "גדול הכאב וגדולה החרפה. הושבתה שמחת החג בתל אביב, והושפל כבודנו בעיני העולם. בגלל תככים בין־מפלגתיים ואי־יכולת ארגונית מחפירה, בוטל המצעד הרשמי".

כתב "על המשמר" תיאר: "הלכתי ברחוב בן־יהודה, פגשתי מכרים - ואיש התבייש להביט בעיני רעהו. ממש כך. אישה העומדת לידי בוכה. היא מזילה את דמעותיה לא על הזמן שהפסידה, אלא בשל חוסר הכישרון שלנו ועל אי הסדר המכוער".

צבי כסה, בנו של ח"כ דאז יונה כסה (קוסוי) ז"ל ממפא"י, אומר כי היה יכול להיכנס לבמת המכובדים עם אביו, "אבל בחרתי להישאר ברחוב ולהיות בשמחה עם כל האנשים. התגוררתי אז בקבוצת שילר, ובאתי לתל אביב במיוחד בשביל המצעד. ופתאום כל הקהל רץ וסתם את הדרך".

עד כמה גדול היה מפח הנפש?

"בוא נגיד שזה היה רק חצי מפח נפש. אף אחד לא היה מופתע, הרי ידענו מה זה יהודים - קהילות מבולגנות. אבל היינו עצובים שלא יכולנו לחזות במצעד".

המצעד היה במרחק הליכה מביתו של משה טימור. "ירדתי לרחוב, ואני זוכר שראיתי בלאגן גדול ולא הבנתי למה. מי שרצה לעבור מהמדרכה ולרדת לכביש, פשוט עשה את זה". 

חלק מהכוחות המשיכו לצעוד על דעת עצמם בנתיבים חלופיים והתקבלו בהתלהבות רבה. "כל אלנבי סער מרוב שמחה", תיאר "על המשמר". "זוהי שמחה עכורה במקצת, אך כאשר עוברים על פניך בסך הבחורים והבחורות - ברגל ועל סוסים נהדרים, עם פרדות מטופחות, מזוינים במיטב הנשק, עם מכוניות, תותחים וטנקים; כאשר עוברים חיל הים והאחיות הנאות, וממעל חגות בביטחון ובהדר טייסות חיל האוויר הישראלי - אז כן, מתרווח משהו בלב, מוחאים כף, צועקים זהו צבא ההגנה שלנו!

"'מנין לנו סוסים כאלה?' שאלני שכני התימני, ודמעות גיל זולגות מעיניו. בוכה ושוחק בעת ובעונה אחת".

"נלחמנו למען החברים"

במהלך יום העצמאות הגיעו לנמל חיפה 1,100 עולים חדשים מטורקיה, ואליהם הצטרפו 120 תיירים מארצות שונות, שבאו לארץ באותה יממה היסטורית.

גם ברחבי העולם היו מי שחגגו את המאורע. נשיא המדינה חיים ויצמן שהה אז בכלל בניו יורק, ועל פי הדיווחים בעיתונות העברית, כ־150 אלף איש הצטופפו בכיכר מדיסון בניו יורק כדי להריע לו ולראש העיר וויליאם אודווייר. "זה מטיל עלי מעמסה כבדה, שלא אאכזב את התקוות הרבות", אמר ויצמן להמונים בכיכר. מאוחר יותר נודע שכמה עשרות נפצעו בשל הדוחק הרב. 

"פתאום כל הקהל רץ וסתם את הדרך לצבא הצועד. זה היה חצי מפח נפש". חיילים ואזרחים ב"מצעד שלא צעד" בתל אביב

בכלכותה שבהודו הוכנה עוגה בצורת מפת ישראל. ליידי עזרא, מהיהודיות המפורסמות בהודו, חתכה את הפרוסה הראשונה - ובחרה לאכול דווקא פיסה מארץ ישראל המערבית. בווינה שבאוסטריה עלו יהודים לקברו של הרצל. כעבור שלושה חודשים הועלו עצמותיו ארצה ונטמנו בהר הקרוי על שמו בירושלים.

יהודית יחזקאלי מספרת כי "עד לפני כמה שנים נהגנו להתאסף ביחד, חברי דור תש"ח, ולחגוג את יום העצמאות. לצערי, רבים מידידיי כבר אינם איתנו, והמפגשים פחתו. כך שהחג קיבל צביון אחר גם עבורי. 

"ימי העצמאות שחגגנו היו בדרך כלל שונים משנה לשנה וממקום למקום, ולא היו דומים לאווירה שחוגג היום הדור הצעיר, ברובו 'הדור שלא ידע את יוסף'. לא היו אז חגיגות במה רועשות עם זמרים שגובים סכומי עתק, לא היו רמקולים מחרישי אוזניים, זיקוקים, מרססי צבע וקצף, שאיני יודעת אם הם חשובים בכלל כדי לבטא שמחה.

"המצעדים הצבאיים היו הפגנת כוח, אבל הם לא חסרים לי. חסרות לי הרעות, האחווה, השמחה מכל הלב. היום זו שמחה אחרת".

טימור: "היום אני קורא שעומר אדם מקבל 300 אלף שקלים להופעה, וששר הפנים רוצה להגביל את התשלום ל־70 אלף. הבמה אצלנו בנווה מונוסון מורכבת תמיד מאמנים מקומיים שמופיעים בהתנדבות. אנחנו לא משלמים לאף אחד, לא 300 אלף שקלים וגם לא 1,000 שקלים. זה נותן המון. אתה יכול לבנות מסכת שקשורה למקום ולשתף בה את כל הילדים".

כסה: "הייתי שמח אם היה אפשר להחזיר את החברוּת והסולידריות. אנחנו לא נלחמנו למען האידיאולוגיה, אלא למען החברים. זה היה הסוד שלנו. היום זו הצגה, הכל מרהיב ויפה, אבל אלה רק סמלים. זו לא ההוויה שהיתה פעם, של עם שיצא מהשמדה לעצמאות".

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו