לפני שבועיים קיבל נמרוד איזנברג, ליצן רפואי צבאי, הודעה להתכונן ליציאה אפשרית לאוקראינה, "מעין התרעה לצו 8". בעולם שלו, הכוננות המהירה חייבה אותו להכין קיטבג, אבל במקום מדים מגוהצים, כומתה ודרגות, הניח שם ברווז עשוי לבד, כדורים צבעוניים להקפצה, כובע ליצנים מצחיק, בלונים לניפוח - וכמובן אף עגול אדום. איך אפשר שלא.
במסגרת שירות המילואים שלו, איזנברג הוא מפקד יחידת הליצנים הרפואיים של צה"ל. חמישה ליצנים כוללת היחידה, כולם אנשי מילואים כמוהו, שנשלחים ללוות בתי חולים שדה שמקים צה"ל במוקדי אסון ברחבי העולם. לצד הרופאים שעושים עבודת קודש הומניטרית ומצילים חיים בשטח, איזנברג ו"לוחמיו" משתמשים בשפת ההומור כדרך לתקשר עם האוכלוסייה המקומית, ובעיקר עם הילדים שבה, ולאתר בעיות רפואיות ופציעות בצורה עוקפת חרדה.
בשבוע שעבר, אחרי שהתבשר שצה"ל לא מתכוון להוציא, נכון לעכשיו, בית חולים שדה לטיפול בנפגעים הרבים בלחימה באוקראינה, החליט איזנברג שהוא לא מוותר - וטס מיוזמתו להצטרף לליצנים מקומיים בלטביה, במסגרת "רופאי חלום", עמותת הליצנות הרפואית הישראלית.
"צה"ל לא הופעל בינתיים, כנראה מרגישות פוליטית", הוא מסביר. "אם יוחלט לבסוף שהצבא יקים בית חולים שדה במזרח אירופה, כדי לקלוט פליטים ופצועים מהמלחמה באוקראינה, גם יחידת הליצנים הרפואיים תהיה שם".
לא מפחיד אותך לטוס למקום בעייתי כל כך?
"יש חשש ופחד כלליים לקראת מקום וסיטואציה לא מוכרים, ויש גם הרבה התרגשות מהאתגר. כעיקרון, כמו כל חייל שיוצא למשימה, כל פריסה אפשרית של בית חולים שדה היא רגע שיא שאנחנו מתכוננים אליו. זה מושך אותי כמו מגנט".
כעת נמצא איזנברג בריגה, בירת לטביה, שם הוא מכשיר ליצנים רפואיים מחד, ומאידך - מתנדב במרכזי קליטה לפליטים מאוקראינה. עמותת "רופאי חלום" שלחה בינתיים לאזור שתי משלחות ובהן שמונה ליצנים. בשבוע הבא יצטרף איזנברג כנראה למשלחת שלישית שנוסעת לפולין.
"זה קצת כמו קמיקזה", הוא אומר. "קופצים לאש ואז מנסים להבין מה קורה כאן. יש בזה משהו מאוד ישראלי, שיודע לאלתר, שיש לו תושייה. אבל מעבר לישראליות, ליצן יודע איך להביא לכאוס הזה שמחה, אבסורד והומור. זה מוציא אנשים מהתופת שבו הם נמצאים".
איך היה המפגש שלך עד כה עם הפליטים?
"האווירה כאן מבולגנת ופרועה. מה שנורא מצחיק, אינטנסיבי ומאוד חי, זה שילדים וליצנים מתחברים מייד. הם לא צריכים הסבר. אז מצאתי את עצמי נהנה מאוד משלושה דברים: הראשון, לטייל עם הילדים במקום הזה, ולהמציא סיפור מצחיק תוך כדי. עשינו רכבת, שיחקנו עם בועות סבון, בלונים, מטפחות. המקום הפך להיות סוג של קרקס.
"דבר שני, שאותו לקחתי מתיאטרון הרחוב, הוא להיות ליצן בכל סיטואציה. אז ישבתי בתור הארוך עם הפליטים, מילאתי טפסים, חיכיתי כמו כולם. כל מי שראה את התמונה הזאת צחק, וזה מייד הקרין על המקום שלו בתוך המצב המטורף הזה.
"הדבר השלישי היה לשבת עם ניירות וצבעים ביחד עם הילדים - ולצייר איתם. היתה מורה לטבית שניהלה את זה, אבל היא היתה מאוד קשוחה. אני יכולתי לקשקש איתם. אז ציירנו ציורים משוגעים ביחד. מתברר שהטיפול באמנויות עובד, זה מאוד הרגיע אותי".
בין אופטימיות לפסימיות, איפה אתה ממקם את החוויה עד כה?
"בגלל שהאזורים האלה הם חלק מהמורשת המערבית, אני מכיר את האוכל, את התרבות והמנטליות פה, אז יש חיבור אישי מאוד חזק. אני ממש מרגיש שאני משחק עם סבא וסבתא שלי, ושגם הילדים כאן מאוד דומים לילדים שלנו בארץ, אבל בהבדל אחד - הם מנומסים.
"מצד אחד זה מביא תחושות של סיפוק, חיבור ושליחות אישית מאוד, ומצד שני מחלחלים איזו טרגדיה עמוקה ועצב עמוק, כי לא ברור לאן הם הולכים וכמה זמן הם ישהו שם".
• • •
לא פשוט לדבר עם ליצן בנשמה. איזנברג יכול להיות רציני מאוד, להרצות על משמעות דמות הליצן בתרבויות בראי ההיסטוריה, ופתאום להדגים מה קורה לקהל, הפעם אני, כשליצן מתנגש בקיר שוב ושוב. ושוב. ומה שקורה הוא צחוק בלתי נשלט, שפועל כמו קסם.
אנחנו יושבים במרפסת ביתו שבדרום תל אביב. השמש זורחת ומכוניות הגרר של העירייה מצייצות. לצידנו נעל ליצן ענקית, עשויה מחימר, שהכינה אמו. הדירה עצמה מעוצבת באיפוק, מסודרת ונקייה, עד שפריטים שונים נגלים בכל פעם לעין ומשנים את התמונה: מקלות ג'אגלינג בפינת הסלון, אף אדום מתייבש במתקן לייבוש הכלים, שלייקעס צבעוניים תלויים במקלחת.
הטלפון מצלצל. על הקו ליצן רפואי שמתחנן בפני איזנברג שימצא דרך להוציא משלחת לתוך אוקראינה עצמה, לאזורי הקרבות, לערים המופגזות. בתום השיחה נמרוד מתנצל ואומר שהוא מקבל עשרות פניות כאלה ביום.
כשאתה וליצניך נוסעים למקום כזה, יש התמקדות בעזרה ליהודים דווקא?
"לא, זה בכלל לא משנה. זה משהו הומני בסיסי שכולל את כולם. בליצנות יש משהו כלל אנושי. כל מי ששם אף אדום הוא ליצן, לא משנה מאיפה הוא בא. מה שמעניין הוא שבצה"ל, שהוא לא ארגון הומניטרי כלל אנושי, נוצר משהו ללא גבולות, ובו לא משנה אילו מדים אני לובש או איזה דגל רקום עליהם - יש לי אף של ליצן".
יחידת הליצנים הצה"לית, שהוקמה ב־2015, פועלת בתוך בתי חולים שדה של צה"ל, ששייכים לחיל הרפואה. אחרי אסון רעידת האדמה שאירע בנפאל באותה השנה, הוכר בית החולים הצה"לי כבית חולים שדה הטוב בעולם מטעם ארגון הבריאות הבינלאומי של האו"ם.
"זה פרויקט מאוד יפה שמגיע למקומות בעולם שבהם היה אסון טבע גדול - רעידת אדמה, צונאמי וכדומה - ושם מטפל באוכלוסייה שנפגעה", מסביר איזנברג. "עיקר בית החולים הוא היחידה הכירורגית, שבה פועלים צוותי רפואה להציל חיים ממש. בית החולים יכול לנתח בשטח במשמרות בקצב גבוה, בתנאים סטריליים, בין ההריסות. באסונות המוניים נפגעות לרוב גם תשתיות בסיסיות, מה שגורם להתפרצות מגיפות, ולכן מצטרפים גם רופאים אפידמיולוגים, מומחים לטיהור מים, סיוע קהילתי, ואפילו חדרי לידה".
הוא נזכר שבבית החולים שנשלח לנפאל נולדו 20 תינוקות. "על הקיר היו כתובות שתי מילים בנפאלית, באותיות עבריות, כדי שנדע להגות אותן: 'תלחצי' ו'כל הכבוד'. כלומר, צה"ל הוא צבא שיודע גם ליילד. אנשי מילואים מגיעים לצד השני של העולם ומביאים חיים - זה חמוד בעיניי.
"בית החולים הצה"לי מתאים מאוד לאופי הישראלי: יש בו אקשן, אקסטרים, זה חירומי, אפשר לשים את הרגל בדלת בדרך מאוד ישראלית ולרוץ קדימה. צריך לאלתר, ואנחנו הרי מעולים בזה. צה"ל מגיע עם מזון, גנרטורים, מתקן להתפלת מים, זה קמפינג אחד ענק. אנחנו מתאמנים פעם בשנה, בכל פעם במקום אחר, ובאופן מבצעי אנחנו עובדים בצו 8".
בשביל קמפינג לא חייבים לטוס לאסון בהאיטי, למשל. אפשר להיכנס סתם לסניף של "למטייל".
"נכון. אני לא דובר חיל הרפואה, אבל אני משער שהמטרה הסופית של כל זה היא להתאמן לאירוע שחלילה יקרה כאן, אצלנו בארץ. וכשזה יקרה - אנחנו נהיה טובים בהתמודדות עם אסון בסדר גודל כזה. אנחנו מכירים מצבי קרב. אבל רעידת אדמה גדולה? כשהיא תבוא, נצטרך לעזור כירורגית להרבה מאוד אנשים, מהר מאוד ובשטח.
"ויש לזה עוד השפעות חיוביות: הפעילות ההומניטרית שבית החולים הצה"לי עושה בעולם היא חלק מהמאמץ ליצור תדמית חיובית לישראל ולצה"ל, והיא מחזקת קשרים בינלאומיים שלנו. ומעל הכל: זה דבר שטוב לעשות מבחינה אנושית, לנפש".
אף על פי שמדובר ביחידה התנדבותית, איזנברג מדווח על תור עצום של אנשי צוות כגון אחים ואחיות, רופאים ורופאות, וכן, גם ליצנים, שמעוניינים להצטרף. "אנשים פה פשוט אוהבים לעזור. בפועל, בשטח, במשלחות, רואים את זה. אנשים מגיעים אנרגטיים ושמחים מאוד. הם מאוד נהנים מזה, ואני מניח שזה משפיע על העבודה שלהם ביומיום. רופא ברפואה דחופה נשחק, ואירועים כאלה מוציאים אותו מהשגרה ומחזירים אותו מלא אנרגיה, סיפוק וכוחות מחודשים".
כמדינה שסבלה רבות מטראומות, למה לרוץ למקומות שחוו טראומה?
"ישראל היא מדינה בטראומה מתמשכת. היא כל הזמן נפגשת עם מצבים טראומטיים, מוכנה תמיד לטראומה של השנה הבאה. אבל כמו שיש טראומה, יש כאן גם מנגנונים של החלמה מטראומה. יש המון פרויקטים שעובדים על התמודדות עם זה, תוך כדי המשבר.
"כשאני נוסע לדרום הארץ בזמן ירי קסאמים, ויצא לי להיות הרבה פעמים במקלט בהופעת ליצנות באזעקת צבע אדום, אז במקום לעצור ולחכות שיעבור, אנחנו משלבים את האזעקה ואת נפילת הטילים עם המופע עצמו. התגובה שלנו לעצם נפילת הקסאמים יכולה להשפיע על עומק הטראומה שתיווצר, אם תיווצר".
אז איך מונעים טראומה אצל ילדים בזמן קסאמים? פשוט מאוד: בעזרת בלוני צורות. אבל בניגוד לימי שגרה, שבהם ילד יקבל חרב, כלב או ג'ירפה, במקלט איזנברג משחק עם הילדים בבלונים המוארכים כאילו היו טילים צבעוניים. "אני מאפשר לילדים להפוך את מה שקורה בחוץ, שמפחיד מאוד ומסוכן מאוד, למשחק מעשי ופיזי. לתפיסתי, יש בזה סיוע והקלה למצב שבו הם נמצאים".
• • •
איזנברג הוא בוגר תואר ראשון מאוניברסיטת חיפה בתיאטרון וסיעוד - פרויקט ייחודי בעולם שמכשיר ליצנים רפואיים באקדמיה. כחלק מהלימודים, שנמשכים שלוש שנים, נדרשים הליצנים ללמוד פסיכולוגיה, התפתחות הילד, סיוע רגשי וסיעוד.
הוא נולד לתוך האליטה של מערכת הבריאות הישראלית. אביו, פרופ' שלמה איזנברג ז"ל, היה רופא וחוקר מחלות לב מוערך בהדסה עין כרם בירושלים, ואמו, אביבה ז"ל, שנפטרה השנה, מיילדת באותו בית חולים. הוא גדל ביישוב מבשרת ציון הסמוך לירושלים, למד בתיכון שליד האוניברסיטה בבירה, וכבר שם מצא את עצמו יותר על במת האודיטוריום ובמגמת הדרמה מאשר על הכיסא בכיתה. בתיכון נולד גם "מקס", דמות הליצן שמלווה אותו עד היום.
איך הגעת להיות ליצן רפואי? לא רצית להיות רופא כמו אביך?
"להפך. גדלתי בבית עם מטרות מסומנות היטב, וברחתי מהגורל הזה לקרקס. רכבתי על חד־אופן בכיכרות במקום ללמוד רפואה. נסעתי לאיטליה והופעתי במופעי רחוב בפסטיבלים שונים ברחבי אירופה, וזה היה מבחינת משפחת הרופאים הירושלמית כישלון גדול. אני מניח שהתחלתי כסוג של מרד נעורים, אבל כשראיתי שאנשים צוחקים ונהנים ממני - המשכתי.
"אבל התברר שעם קארמה לא משחקים", הוא מחייך, "ואיכשהו התגלגלתי לעשות דברים דומים לאלה של הוריי. מ־2003 אני עובד במערכת הבריאות, הולך לבית החולים בדיוק כמו אמי, ואני מרצה על הנושא בכנסים רפואיים כמו אבי. הוא טיפל בגוף, ואני מסייע לנפש. אמי יילדה תינוקות, ואני מצחיק ילדים חולים. אני רואה בזה ניצחון אישי גדול".
• • •
בצבא שירת בהנדסה קרבית, אך לליצנות רפואית בצה"ל הגיע במילואים דרך עמותת "רופאי חלום", שהוקמה ב־2003 ומפעילה ליצנים רפואיים כחלק מצוותי הרפואה בבתי החולים ברחבי הארץ. בראשיתה מנתה העמותה 14 ליצנים, ואילו היום חברים בה 110 ליצנים קבועים. איזנברג מנהל את מחלקת הפיתוח המקצועי של העמותה.
העמותה מכשירה ליצנים רפואיים בבית החולים שמיר (אסף הרופא), וגם יוזמת שיתוף פעולה עם גופים דוגמת משרד הבריאות, קופות חולים, מגן דוד אדום, איחוד הצלה, מרכזים לשיקום, מרכזים לבריאות הנפש ולגריאטריה, וכאמור גם צה"ל. שיתוף הפעולה העיקרי שלה - עם בתי החולים - נחשב ייחודי בעולם. בזכות פעילותה, הליצנים הרפואיים מועסקים על ידי בית החולים עצמו, מה שהופך אותם לחלק מהצוות הרפואי ולא למבקרים שבאים מבחוץ.
דרך העמותה, ובחברת ליצנים רפואיים נוספים, הגיע איזנברג למקומות שונים בעולם שהוכו באסונות טבע. המשלחת הראשונה שבה השתתף טסה ב־2005 לתאילנד, אחרי גל צונאמי קטלני שהיכה אז באזור.
"מצאתי את עצמי משחק עם ילדים תאילנדים שהכפרים שלהם נהרסו. מאז היו הרבה יציאות של ליצנים שחיפשו לעזור בעוד מקומות. באזורי האסון נפגשנו עם ארגונים ישראליים מכל הסוגים, ובהם צה"ל. צה"ל אפשר לנו להיכנס לבתי החולים שדה עוד לפני שהיינו 'רשמיים' שם, ומצאנו את עצמנו מתנדבים ביחד עם צוות בית החולים הצה"לי".
הוא מסביר שמתוך הפעילות ההתנדבותית הבלתי רשמית, הלך והתחזק הקשר שנרקם בין הליצנים לבין הצוות הרפואי. לדבריו, השינוי הגדול התרחש במשלחת שיצאה ב־2015 לנפאל, אחרי רעידת אדמה שזעזעה את הרי ההימלאיה. הליצנים הרפואיים - ובהם הוא עצמו - פעלו במשך שבועיים כחלק מהצוות הצה"לי.
מה מכל הדברים שראית שם נצרב בזיכרונך?
"היה ילד בן 10 שהגיע למיון בבית החולים הצה"לי עם פציעה פנימית, ולא תקשר עם אף אחד. הוא היה מלווה במבוגר שלא היה בן משפחתו. אני הצלחתי ללכוד את תשומת הלב שלו, כליצן, והתחלתי לשחק איתו על מיטה בחדר המיון, לראות איזה איברים הוא מסוגל להזיז, כדי שהרופאה ושתי האחיות שהיו איתנו יוכלו לאבחן את הפגיעה שלו.
"לא יכולנו לשכנע אותו להבהיר לנו את מצבו בדיבור, כי הוא היה בטראומה, ואנחנו כמובן לא ידענו לדבר נפאלית. אז הייתי צריך 'להפעיל' אותו כליצן. גרמתי לו לזוז בלי שהוא יודע שאנחנו עושים לו, למעשה, בדיקה רפואית סמויה.
"ברגע שהתברר איזו כתף שלו לא עובדת ושהבטן שלו קשה - הוא הועבר לאוהל הרנטגן. שם מצאו אצלו פגיעה פנימית בחלל הבטן. לאורך כל הדרך, מהמיון, לרנטגן ועד לחדר הניתוח, היינו איתו. בזכות העבודה הזאת הוא נכנס לניתוח בלי פחד ובהלה. הוא יצא אחרי כמה שעות, טופל בבית החולים יומיים, וכשהתאושש עלה על מונית נפאלית מצ'וקמקת ונסע משם. הוא חזר לעולם שלו, להיות עוד ילד במדינת עולם שלישי שעברה אסון. מבחינתנו, שנקשרנו אליו, זה היה מצחיק ומשמח ועצוב גם יחד".
חשוב לך לקבל פידבק מהניצולים, לעקוב אחריהם אם אפשר?
"תמיד טוב לשמוע ממטופלים ומהאנשים שפגשתי בדרך. במשלחות הומניטריות זה בדרך כלל לא קורה, וזה בסדר, כי תמיד יש עוד ילדים לשמח. באיכילוב בארץ אני מקבל המון הערכה ותודה מאימהות מותשות שרואות את הילד שלהן צוחק קצת. נוצרים קשרים עם משפחות, וחלק הופכים ממש לחברים. זה טבעי וכיף.
"היה נער מעזה, חולה סרטן, שטופל בתל השומר כשעבדתי שם. הוא הבריא וחזר לעזה, ואחרי כמה שנים הפך בעצמו לליצן רפואי שם. הוא מצא אותי בפייסבוק, ומאז אנחנו בקשר. טוב לדעת שחיידק הליצנות ממשיך להדביק אנשים חדשים".
במשלחת לתאילנד, אחרי הצונאמי, עסק איזנברג ב"טריאז'" - מיון ראשוני של חולים במטרה לקבוע ממה הם סובלים ומה חומרת הפציעה שלהם. "דמייני 'חדר המתנה' שבו יושבים המוני אנשים בדממה מוחלטת, חלקם פצועים קשה, ואי אפשר לדעת מי יותר ומי פחות.
"בגלל שליצנות במהותה היא אמנות לא מילולית, אלא מבוססת על שפת גוף וג'יבריש ואינה תלוית תרבות, היתה לי אפשרות להגיע לאנשים ולהוביל אותם לטיפול באמצעות מטפחות צבעוניות, ג'יבריש וקולות מצחיקים. בתוך אזור אסון, שכולם נמצאים בו תחת עננה של טראומה, העובדה שיש כאן מישהו שונה עוזרת להוציא אנשים מתוך הערפל וליצור את הקשר".
• • •
איזנברג נזכר בפג שנולד בבית החולים בנפאל והועבר לאוהל תינוקות באינקובטור. ליוותה אותו מרחוק סבתו הנפאלית, שהיתה מרוחקת פיזית ונפשית, עומדת בפינה, ידיה שלובות, לא מתקרבת למיטת נכדה, אולי כי לא האמינה שישרוד.
למרבה המזל, נמרוד עבר חודשים ספורים קודם לכן סדנת מוזיקה לפגים. מומחה צרפתי שהגיע לארץ לימד את הליצנים הרפואיים איך לשיר ולנגן לאוזני פגים, והוכיח, על פי מדדים שניתן לראות בבירור במוניטורים, איך המוזיקה משפרת את מצבם מבחינת מדד החמצן בדם, לחץ הדם וקצב הלב.
טעון בידע הזה, התקרב איזנברג לאינקובטור והחל לנגן ולשיר לפג הנפאלי שירים עדינים בעברית. הפג הגיב מייד. "המשכתי, והזמנתי את הסבתא שלו להתקרב. היא ממש הסתקרנה מהעובדה שאני בכלל מתקשר איתו כיצור חי, ויותר מזה - שהוא מגיב. היא התקרבה אליו, ואני ניגנתי במפוחית. בשלב הזה היא התחילה קצת לשיר לו בנפאלית, וזה היה מראה מרגש בטירוף. כשהוא הגיב אליה היא צחקה וחייכה והתחברה אליו מייד. הילד הזה שרד והשתחרר מבית החולים עם הסבתא ועם אמו, ששהתה כל הזמן הזה בהתאוששות מהלידה".
איזנברג נזכר גם בנער בן 18 שסירב לדבר עם הסביבה. "הוא פשוט ישב בפינה שלו וגסס, אחרי שהיד שלו נפגעה קשה מהתמוטטות של קיר. הצלחנו לתקשר איתו בלי מילים ולהביא אותו לטיפול. הרופאים הצילו את חייו בניתוח מורכב, שדרש גם התמודדות עם סכנת התפתחות של זיהום, אבל לשם כך הם נאלצו לכרות את היד הפגועה.
"מאוחר יותר למדנו שהנער הוא רקדן של ריקודים נפאליים. אז רקדנו איתו ריקודים שלמדנו מתוך סרטונים ביוטיוב, כשהוא רוקד עם יד אחת. אחרי שבוע, כשהגיע זמנו להשתחרר, הוא עשה את מחוות ה'נמסטה' המוכרת לכל הודי ונפאלי, שבה מצמידים את שתי הידיים מול בית החזה לאות תודה והערכה, רק שהפעם הוא עשה את זה עם היד האחת שלו ועם יד 'משלימה' שהושיט לו ליצן. זה היה מרגש מאוד".
לדברי איזנברג, מדי פעם יצאו הליצנים מבית החולים המאולתר למחנות הפליטים שהוקמו בעקבות האסון. בתום תהלוכה קצרה, שבה היו אוספים קהל, אלתרו את ההופעה עצמה, שבה שילבו אלמנטים מתוך האסון, בדומה לעבודה שנעשית בעיתות חירום במקלטים בדרום הארץ. "עשינו משחק שלם שבו הילדים היו הרי ההימלאיה שמתחילים לרעוד, ואז כולנו נופלים, וליצן או ילד בא ומוציא אותנו משם".
לדבריו, המשלחת לנפאל היתה קו פרשת המים מבחינת הקשר שנוצר בין הליצנים לבין הצבא. בגלל החיבור שהתגבש שם, כמה חודשים אחרי החזרה ארצה הוזמנו הליצנים לאימון של בית החולים שדה בערבה, ליד אילת.
• • •
בערב הראשון של האימון, מפקד היכא"מ (יחידה כירוגית אשפוזית מטכ"לית), אל"מ (מיל') פרופ' עופר מרין, שבאזרחות מנהל את בית החולים שערי צדק בירושלים, קרא לליצנים לשיחה. מרין הסביר להם שיש לליצנים שני תפקידים: לעזור למטופלים, ולעזור גם לצוות המטפל. הוא תיאר בפניהם מציאות שבה אנשי הצוות הרפואי מקבלים צו 8, וברגע אחד עוזבים את משפחותיהם בארץ, ויוצאים לפעול בחו"ל בסיטואציות קשות מאוד.
לא נשכח שאתה הוכשרת בכלל כחייל חי"ר.
"נכון, הייתי בחיל ההנדסה, וגם שירתי במילואים שם עד גיל 39. הייתי בגדודים, חייל פשוט־פשוט, ופתאום, כליצן רפואי - אני מבוקש בתפקיד ייחודי. כעת אני מרגיש שבגיל 40 פלוס התקבלתי לסוג של סיירת. צה"ל הוא גוף עם המון גמישות ופתיחות לרעיונות חדשים, ואני אחת הדוגמאות הכי מופרעות לדבר הזה. זה מעיד על מערכת צבאית שיש לה יכולת הסתגלות, ושמסוגלת להתייחס באופן מעשי למה שליצן מביא איתו".
זאת תכונה שיכולה, לתפיסתך, לעזור לצה"ל גם בשדה הקרב?
"חד־משמעית כן. בשביל שצה"ל ינצח הוא צריך לדעת להסתגל ולהשתנות מול המציאות, להיות גמיש. למצוא מוטיבציה, אנרגיה וחיבור אנושי בעשייה. מה שמחזיק את החיילים שלנו זה הצחוקים, האכפתיות והחיבור האנושי ביניהם, למרות השוני ולמרות הפעילות הקשה מאוד והטראגית לפעמים.
"זה חלק מהחוסן הנפשי של מדינת ישראל, שבתוך הבלאגן הקיומי שאנחנו נמצאים בו, עושים פה המון אמנות, תרבות, צחוקים, ילדים וקומדיה. זאת מדינה שיכולה להיות שטופת שנאה, טראומה והסתגרות, אבל הנס הגדול הוא שיש פה גם המון אהבה, אכפתיות, חברות, שמחה והתנסות בדברים חדשים".
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו