ילדתו שלו

כבר 20 שנה ששירז אריאל מתגעגעת לאבא שלה, מאיר. מותו הפתאומי הותיר בה חלל גדול ותחושת החמצה, ואת החיסרון היא ממלאת בהתעסקות יומיומית בשימור יצירתו.

"זה סוג של נחמה עבורי", היא אומרת. "אני מתענגת עליו עם הקלטות וידאו שנשארו לנו ממנו, צופה בראיונות שהוא נתן בטלוויזיה, שומעת את קולו, את שיריו, את דבריו החכמים. קוראת בכתביו, וגם בשירים הרבים שלו שלא ראו אור.

"אבא היה המאחד של המשפחה. היה לו קשר מצוין איתי, ועם שחר ואהוד, האחים שלי. וזה די מדהים. 20 שנה שהוא כבר לא איתנו, וכולנו בקשר טוב, מדברים הרבה, חוגגים חגים ביחד. בונים סוכה אצל שחר בפרדס חנה, מתאספים לסדר פסח אצל אודי בחריש.

"אני חושבת שזה הישג יפה שאנחנו משפחה מלוכדת, המוות שלו היה יכול לפרק אותנו. אנחנו גם עוזרים לאמא, שנשברה מהמוות שלו".

בעוד שבוע וחצי ייערך בזאפה לייב פארק בראשון לציון המופע לציון 20 שנה למותו של אריאל. שלום חנוך, נורית גלרון, ריטה, חנן יובל, דויד ברוזה, אביב גפן, חנן בן ארי, שירי מימון וגם בניו של אריאל, שחר ואודי, יופיעו וישירו משיריו. 

"זה יהיה המופע הכי גדול לזכרו", אומרת שירז (51). יהיו שם 10,000 איש. אני אומרת לעצמי, אמא'לה, זו כמות מטורפת של אנשים, איך נערכים לזה? אבא בטח היה שם את היד על הראש ונותן מבט כזה של 'לא מאמין, כל אלה לכבודי?'" 

לאחרונה השלימה שירז את הוצאת הספר "ד"ר התחכמות", שכולל קטעים רבים שמצאה במגירות של אביה, פרי עטו. "הכל מעיזבונו הנדיר, השנון והמצחיק, ולעיתים הנוקב והלא פשוט לעיכול. חטפתי שוק, כמה האיש הזה כתב ויצר! רישומים, איורים, קטעים פוליטיים, קטעי

 מעבר בהופעות, מכתבים לסופרים ולמנהיגים. הוא כתב במחברות והוא כתב על פיסות נייר, והוא השאיר לנו אוצר גדול, שקיבצנו לספר. 

"היה לנו ויכוח אם להכניס לספר קטעים מסוימים. אמרתי לעצמי, בטח אבא היה מתבאס שאנחנו רבים על זה. ואז אבא הופיע לי בראש, כאילו קראתי לו, ושאלתי אותו: 'להכניס או לא להכניס?', והוא אמר: 'מה זה משנה? רק אל תריבו'. ואני ויתרתי, והכנסנו קטע ששחר חשב שנכון להכניס". 

היא גם הוציאה עכשיו מחדש, עם אחיה שחר (50) ואודי (43), את ספר השירים המלא של אביהם, "עצמאי בשטח", שיצא לראשונה במלאת עשר שנים למותו בעריכת יואב קוטנר. לאחרונה יצאו לרדיו שני שירים חדשים שכתב אריאל: "ערב קיץ חם", בביצוע חנן יובל, ו"משורר", קטע דיבור של אריאל מ־1987, שפטריק סבג עיבד לשיר. 

כבר שלוש שנים שלא מתקיים מופע לזכרו של אריאל, אחרי 16 שנים שבהן התקיים ברצף. "אמא היתה כל השנים בטירוף סביב המופע. לקחה הלוואות כדי שזה יקרה. אבל המופעים לא החזירו את עצמם במלואם, ונוצרו לה חובות.

"בלית ברירה, הלכנו לפני שלוש שנים להסדר של פשיטת רגל, ואמא עברה לגור אצלי בפרדס חנה. בשנה שעברה היא עברה לבניין של אודי בחריש. כל התמלוגים שלנו מהשירים של אבא ומהיצירות שכתב והלחין הולכים להסדר הזה, אבל תודה לאל, אנחנו לקראת הסוף עם זה, ויש אור בקצה המנהרה.

"לפני שנה עמדנו על קברו ואמרנו לעצמנו שבשנה הבאה חייבים לקיים מופע. בכלל, אם אנשים רוצים לשמח את אמא, הם מוזמנים לבקר אותה אחר הצהריים בחריש ולשוחח איתה על אבא. זה מעניק לה חיים. האזכרה לאבא תהיה ב־8 באוגוסט בקיבוץ, ונשמח שאנשים יבואו". 

מאיר ותרצה העניקו לשירז חיים במארס של שנת 1968. תינוקת יפהפייה, עם העיניים של אבא, תכלת אפרפר, שיער חום, וחיוך שהוא בדיוק אמא תרצה ("זה מחמיא לי מאוד, כי אמא היא היפה בנשות תבל").

"אמא רצתה לקרוא לי קרן. סבתא שלי גודה, אמא של אבא, נלחצה שיצחקו עלי ויקראו לי קרן פינה או כל צירוף אחר שהולך עם קרן. אז אמא חשבה על קארין, ואמרו לה מה פתאום, זה לא שם ישראלי. ואז אבא ישב וחשב, ורק אלוהים יודע איך פתאום קפץ לו השם שיי רווז. ככה. לא תמצא על זה כלום בגוגל. הוא לא ידע להסביר ומה הקטע. דוד שלי, דָוִד עתיד, עמד ליד אבא, ויש לו בן רז. ואבא כבר היה ידוע ככותב שירים, ואז הדוד קפץ עם השילוב של שיר ורז".

כשהיתה בת שלושה חודשים, נסעה עם הוריה לשליחות מטעם הסוכנות היהודית בארה"ב. הם גרו במישיגן, ומאיר היה מדריך של נוער יהודי. שם נחשף למוזיקה האמריקנית, בעיקר בוב דילן, קט סטיבנס ואחרים.

ב־1969, כששירז היתה בת שנה וחודשיים, נולד אחיה שחר. כעבור שנתיים חזרה המשפחה לקיבוץ משמרות.

"אבא ואמא תמיד היו זוג אחר, צבעוני ומושך אש, עם הרבה אהבה וגם קנאה. הם היו ההורים הכי שונים, וכילדה זאת היתה פדיחה נוראית עבורי. למשל, היה אירוע בבריכה שהתחיל בשבע? אז הם תמיד היו מגיעים אחרונים, ברבע לשמונה. זה היה מטריף אותי.

"וזה קרה על בסיס קבוע, בכל דבר ועניין. לימים הבנתי שזה היה בגלל אמא, ועל זה אבא כתב את 'היכנסי כבר לאוטו וניסע'. אני הייתי ילדה מאוד רגישה, הכל נגע בי, ובעוצמה. רציתי רק דבר אחד: הורים רגילים, כמו של כל הילדים".

אהבו אותם בקיבוץ? 

"היו שאהבו, והם גם עצבנו את העין להרבה אנשים. אמא שלי תמיד היתה פרובוקטיבית, עם בגדים אדומים ולק אדום ומין שואו כזה, כי הרי היא היתה שחקנית מודחקת שלא מימשה את הפוטנציאל שלה. 

"זה גרם לי להרבה תסכולים, אבל אני זוכרת שהיו גם רגעי קסם לא מעטים בבית. איך אבא היה משחק איתנו בשבתות על השטיח, איך לימד אותנו לספור בעזרת משחק פוקר ומטבע של 10 אגורות, ואיך היה עושה לנו חיקויים של פופאי וכל מיני קולות מצחיקים והיינו מתגלגלים מצחוק.

"לפני השינה היה לנו טקס קבוע, שבו הוא היה מספר סיפורים שהוא המציא. סיפור אחד נקרא 'מפגש החזקים', שבו הוא חיבר את כל הדמויות החזקות מהסיפורים - טרזן, פופאי, פו הדוב, סופרמן, שמשון הגיבור, גוליית, רובין הוד ואחרים. אנחנו היינו בוחרים בכל פעם חמש־שש דמויות לאותו מפגש וקובעים איפה הן ייפגשו, ובדרך כלל הסיפור היה תחרות ספורט ביניהן. 

"היה גם סיפור על שני חתולי רחוב, ברודצקי וסמילוביץ', שהכירו בתוך פח אשפה ושם התחברו. לימים ביקשתי ממנו שנעשה מזה ספר ילדים. הוא לא הצליח לממש את זה, אבל כשהתחלנו למיין את החומרים הרבים שהשאיר אחריו, מצאנו את שני הסיפורים האלה כתובים! הם כמובן נכנסו כעת לספר החדש שהוצאנו".

כתינוקת עם אביה, בסוף שנות השישים. "הייתי ילדה מאוד רגישה, הכל נגע בי, ובעוצמה"

הדירה השכורה של שירז ומשפחתה, במרכז פרדס חנה, היא כולה מאיר אריאל. דיוקן מדויק שלו תלוי על הקיר, צילומים רבים שלו נמצאים על השידות השונות בסלון. מאות עותקים משני הספרים החדשים שהמשפחה הוציאה כעת - "ד"ר התחכמות" ו"עצמאי בשטח" (כל השירים של מאיר אריאל), מונחים בערימות מסודרות בין המטבח לסלון.

ב־1978, כששירז היתה בת 10, הוציא מאיר אריאל את התקליט הראשון שלו, "שירי חג ומועד ונופל". היו שם, בין היתר, "שיר כאב", "תקווה", "טרמינל לומינלט", "ארול" ו"ד"ר התחכמות".

"הייתי ילדה, ולא הבנתי מילה וחצי מילה באלבום הזה", מספרת שירז. "וחשבתי, שוב אתה עושה משהו אחר? משהו שלא מבינים? למה אתה לא יכול להיות כמו להקת כוורת? למה אתה שוב מוזר ואחר? אז עוד לא חוויתי גאווה מהאבא שלי". 

מתי היתה הפעם הראשונה שבה הרגשת שאת גאה בו?

"בכיתה ז'. היו לנו משימות בר מצווה בכיתה, וכל הורה היה צריך להתנדב לעשות משימה. אבא בחר לעשות לנו א"ש לילה לכל הכיתה, כולל לינת לילה באוהלים באזור זכרון יעקב. 

"כל הילדים הגיעו, והוא לקח אותנו לבאר מים והסביר לכולם למה צריך להרתיח את המים. זה היה ליל ירח מלא, והיתה לינת לילה מושלמת. בבוקר הכנו ארוחת בוקר בשטח וחזרנו הביתה. החברים שלי לכיתה יצאו מעולפים, מוקסמים. אמרו לי שאבא שלי הוא הכי מגניב בעולם. ואני חוויתי עדנה".

מאיר אריאל הוציא את תקליטו השני "וגלוי עיניים" ב־1984. היו שם "לילה לא שקט עבר על כוחותינו בסואץ", שנכתב אחרי מלחמת יום הכיפורים, "שדות גולדברג" ("ילדתי שלי"), "מחלק מוסר השכל", ועוד. 

"לאבא היה צריף מאחורי הבית, שבו הוא היה כותב. הוא בנה אותו ממכולת עץ שהגיעה עם התכולה שלנו כשחזרנו מארה"ב. אני זוכרת שהיו מגיעים אליו זמרים ואמנים. אריק איינשטיין בא, ודויד ברוזה, שלום חנוך כמובן (גם הוא נולד וגדל בקיבוץ משמרות; ע"נ), יהודה עדר, דורי בן זאב. היו יושבים עם אבא ואמא בבית, מנגנים, מדברים, אבל אותי זה לא העסיק. לא חשבתי לעצמי, וואו, אבא שלי זמר, ואריק איינשטיין בא אליו. אני התעניינתי יותר בבריכה, בחדר האוכל, בדשא, בחברים שלי". 

ב־1983, כששירז היתה בת 15, התמנה אריאל למזכיר הקיבוץ. "עבורי, כנערה מתבגרת, זה היה סוג של נורמליות שאבא שלי נבחר לתפקיד הכי חשוב ואחראי בקיבוץ. מצד שני, היו חברים שהגיעו אלינו הביתה וצעקו על אבא בגלל דברים שלא קיבלו. ואני, רגישה שכמוני, לקחתי את זה למקום שאבא שלי לא בסדר... היום אני יודעת שהוא עמד בזה בגבורה". 

עד הצבא, היא לא ידעה עד כמה אביה פופולרי. "שירתתי במבצעים של מחנה 80. יום אחד הסתובב שם חייל עם גיטרה, שדיבר במבטא אמריקני. דיברנו ואמרתי לו שאני הבת של מאיר אריאל. הוא אמר לי: 'ברור שאני מכיר!', והתחיל לנגן לי בחצר הבסיס שירים של אבא שלי.

"הייתי בשוק טוטאלי. נשארתי בלי מילים. איך הוא מכיר את אבא שלי? זה הפתיע אותי מאוד. חשבתי לעצמי, יכול להיות שהוא מתחיל להיות מוכר? אהוב?"

•  •  •

מאיר אריאל היה וירטואוז של מילים ואדם שופע קסם. שילוב של כריזמה ופשטות, תחכום ונאיביות, איש אדמה שעבד בפלחה של הקיבוץ והיה גם מזכיר המשק ואחד שלא עשה מעצמו עניין מיוחד. תמיד צרך וקידש את המילה, את השיר, את הטקסט. תמיד כתב משהו או גלגל רעיון במוחו הקודח, תמיד היה לו מה להגיד ולהשמיע.

הוא כונה גם "הצנחן המזמר", לאחר שלחם עם הצנחנים בירושלים במלחמת ששת הימים וכתב את "ירושלים של ברזל", בהשראת "ירושלים של זהב". 

כבר בגיל צעיר התחיל לכתוב שירים. מגיל 16 כתב והלחין עם חברו הקרוב שלום חנוך, בעיקר לחתונות של חברים במשק ולחגים. השירים בוצעו על ידי חבורת הזמר המקומית "המשמרון" ופורסמו גם בעלון הקיבוץ, "ניב משמרות".

אחד השירים הראשונים שכתבו השניים ב־1960, לכבוד חתונה של זוג מחברי הקיבוץ, היה "אגדת דשא". מאיר אריאל היה אז בן 18, ושלום חנוך בן 14. 

אריאל הוציא עשרה תקליטים (אחד מהם יצא אחרי מותו). 150 משיריו ראו אור, ורבים אחרים טרם הולחנו. הוא כתב להיטים גדולים גם למבצעים אחרים, בהם "שלל שרב" לגידי גוב, "ערב כחול עמוק" לריטה, "סוף עונת התפוזים" ללהקת תמוז, "אהביני" לרמי קלינשטיין, "הולכת ממך" לשרון חזיז, ועוד רבים. 

"לאבא היו 5,000 מעריצים קבועים", אומרת הבת שירז. "איך ידענו את זה? תמיד כשיצא לו תקליט, היו נחטפים בהתחלה 5,000 עותקים, ואז זה היה נעצר וממשיך בטפטוף איטי. הוא אהב להופיע מול קהל קטן ולא עשה מעצמו עניין מיוחד.

"יום אחד הוא הלך עם שחר ברחוב, ושחר התבאס שלא ממש עצרו את אבא וזיהו אותו. אז אבא, כמו אבא, אמר לו: 'תדע לך שאם במקרה מישהו יעצור אותי, זה יהיה קרוב לוודאי בן משפחה'.

"הוא תמיד היה אהוב על קהילת המוזיקה והאמנים, וגם התקשורת פרגנה לו מאוד. עם השנים, הלכה והתעצמה גם האהבה של הציבור הרחב לשירה וליצירה שלו".

בנעוריה בשנות השמונים. "רציתי בכל מאודי להיות קרובה אליו, שיחווה את הילד שלי"

בשנת 1986 החליטו מאיר ותרצה לצאת לשנתיים חופש מהקיבוץ ולעבור ולהתגורר בעיר הגדולה. "אבא רצה לצאת מהבועה הזאת של הקיבוץ. זה היה אחרי שנתיים מורכבות כמזכיר הקיבוץ, הוא ביקש להתפתח במקצוע שלו - זמר, כותב ומלחין, והיה לו חשוב גם ללכד את המשפחה שלנו, כי בקיבוץ ילדים מסתובבים, ואין ממש גרעין משפחתי".

אריאל אכן פרח בתל אביב, יצר וכתב בלי סוף. ב־1988 יצא תקליטו השלישי, "ירוקות", שממנו זכור בעיקר השיר "נשל הנחש", שהפך לאחד מלהיטיו הגדולים ביותר. המשפחה החליטה להישאר בתל אביב ולעזוב את הקיבוץ לצמיתות.

אריאל הקים את להקת "קאריזמא", עם מיקי שביב, יהודה עדר, יואב קוטנר ורע מוכיח, והם יצאו למסע הופעות ברחבי הארץ, בשם "מסע הבחירות של מאיר אריאל". ב־1990 הוציא מיני־אלבום שנקרא "עברנו את פרעה", ששיר הנושא שלו הפך גם הוא ללהיט ענק. ב־1993 הוציא את אלבומו הרביעי, "זרעי קיץ", שכלל את "זרעי קיץ" המצליח, "לא תתפוס אותי", ואחרים.

"לאט־לאט, ככל שבגרתי, התחלתי להבין את השנינות בשירים שלו ולהתאהב בה", אומרת שירז ומציתה עוד סיגריה. "הפסקתי לחשוב שכל מי שאוהב אותו כזמר הוא מוזר מבחינת הטעם המוזיקלי שלו.

"התחלתי גם להבין עד כמה הוא מיוחד ומקסים. כשהייתי בטירונות, במחנה 80, הגיעה אלי חבילה שהוא שלח לי. ותראה איזו חבילה אחרת, מיוחדת. היו בה בקבוקי אלכוהול קטנים, המון המון חטיפים ושרשרת מטבעות של 10 אגורות, כי הוא ידע שאני צריכה את זה כטירונית למכונת השוקו בבסיס. 

"יום אחד, כשהייתי כבר אחרי הצבא, שאלתי אותו אם 'ילדתי שלי' מכוון אלי. אבא היה במבוכה. הוא ביקש שלא אפגע, ואמר כדרכו את האמת. 'הנשים בשירים שלי הן קודם כל ארץ ישראל, אחר כך אמא, אחריה את, ואחר כך כל בת ישראל'. כלומר, את שלישית, ואל תיפגעי. אחר כך הסביר ש'ילדתי שלי' זה שיר שפוחד על ארץ ישראל.

"מאוד מרגש אותי היום שאמנים רבים מוצאים השראה בסגנון שהוא המציא ושר. על המילים לא היה אף פעם ויכוח, שהן שנונות, שהוא השתובב איתן והן היו משחקות לפניו. אבל הרבה שנים אמרו, 'הוא לא מוזיקאי', 'הוא לא שר, הוא מדקלם'".

•  •  •

בדירה השכורה שלהם ברחוב הירקון 70 הפכו מאיר ותרצה אריאל למוקד תרבותי, שאליו באו רבים וטובים מאמני ישראל ויוצריה, חבריהם הטובים שהתקבצו בחצר שלהם למסיבות וערבי זמר. ישראל גוריון, תיקי דיין, שלום חנוך, דורי בן זאב, דויד ברוזה, מי לא.

"אמא עסקה בנדל"ן, ובפוקס מטורף, מצאה מקום שחבל על הזמן. הבית היה עם חצר ועם שני מפלסים, מרחבים גדולים, חדר שינה ענק וגם חדרונים קטנים, דירת קרקע משגעת. שילוב של עיר וכפר, בדיוק מי שהם היו ומה שחיפשו לעצמם".

שירז עצמה החליטה אחרי הצבא, עם מי שהיה אז בן זוגה ולאחר מכן בעלה, ללמוד אמנות בארה"ב ולהתגורר בקליפורניה. "הם שהו שם חמש שנים, בין 1990 ל־1995, שבמהלכן גם נכנסה שירז להיריון.

"אמא אמרה שאחרי הלידה תבוא להיות איתנו חודש, ואבא היה אמור לבוא לברית. אבל כיוון שמעולם לא היתה להם יתרה של כסף, היא ביקשה שאנסה לסדר לו הופעות בארה"ב, שיממנו את הנסיעה. מצאתי את עצמי בחודש שמיני, מתחילה להרים טלפונים לכל מיני גופים וארגונים יהודיים ברחבי אמריקה, בלי להבין שום דבר בהפקת מופעים.

משפחת אריאל בשנות השבעים. מימין: שחר, שירז, תרצה, מאיר ואהוד. "רציתי הורים רגילים, כמו לכולם"

"הצלחתי לארגן לו שלוש הופעות - שתיים בלוס אנג'לס ואחת בסן פרנסיסקו. התחלנו לעצב מודעות פרסום ולמכור כרטיסים להופעות, ואז התברר שהוא לא קיבל ויזה לארה"ב. היה לו תיק במשטרה על החזקת מריחואנה. הוא לא בא לברית של עידן, ב־1994, וזה שבר אותי. אמריקה הפסיקה לעניין אותי".

כעסת עליו?

"לא, רציתי בכל מאודי להיות קרובה אליו. רציתי שהוא יחווה את הילד שלי. שיהיה סבא שלו, שיצחק איתו, שישחק, שיהיה הכי קרוב שאפשר. אחרי ארבעה חודשים, חזרנו לישראל".

איך התמודדת כל השנים עם סיפור הסמים של אבא?

"כשאני ושחר היינו בני 8-7, חשבנו שנוכל לעזור לאבא 'להיות בסדר'. היינו ילדים, אבל כבר שמענו את המושגים האלה, 'חשיש' ו'מריחואנה', וידענו שיכול להיות שהוא מתעסק בזה, למרות שלא הבנו מה זה.

"אבא חזר ממילואים בסיני והביא משם קפה שחור. מצאנו את השקית אצלו בארון, והיינו בטוחים שמדובר בחשיש. לקחנו אותה, חפרנו בור בחצר וכיסינו מהר־מהר.

"בערב, כשהיינו כבר במיטות, אבא בא אלינו ושאל: 'חברים, מישהו ראה במקרה את השקית עם הקפה השחור שהבאתי מסיני? היא היתה אצלי בארון'. אנחנו כמובן הכחשנו בכל תוקף. למחרת בבוקר קמנו ורצנו לבור. הוצאנו את השקית והחזרנו אותה לארון.

"המתנדבים שבאו אז לקיבוצים הביאו איתם את הסמים הקלים. זה מאוד מצא חן בעיני אבא ואחרים. בתקופה של תל אביב, אבא ואמא עשו מסיבות מאוד דומיננטיות, וכל מי שהחזיק מעצמו היה בא לחצר שלהם. קרה שמצאו אצלם 'חומרים', לא שלהם אלא כאלה שאחרים הגיעו איתם.

"הם לא הראשונים ולא האחרונים שסבלו מהמשטרה כי היו מפורסמים. חצי תל אביב מעשנת חשיש, אבל נטפלו לאסי דיין, לשמוליק קראוס, ואחר כך גם להורים שלי". 

•  •  •

אחרי שובה לישראל, עברה שירז עם בעלה דאז ובנה לכפר מעש שליד פתח תקווה, ופתחה שם תינוקייה. ב־1998 ילדה את בנה השני, עומרי (21). "אבא ממש הסניף את הילדים שלי, לא הפסיק לשחק עם עידן והספיק לחוות גם את עומרי.

"כשהפכתי לאמא, כל הילדוּת שלי התחילה לצוף מחדש, ופתאום הבנתי שהם היו ההורים הכי מגניבים שיש. תמיד הרשו לנו לחזור מהבריכה או מהדשא בשעה מאוחרת יותר מהמקובל, נתנו לנו לראות טלוויזיה עד מאוחר, אפשרו לנו לעשות מדורה בחצר ולא עשו מזה עניין. היה לנו בית משוחרר ומכיל ותומך, אבל לא בלתי אחראי". 

בשנה שבה נולד בנה השני החליטה שירז לעבור להתגורר בפרדס חנה. "אמרתי לעצמי שחיים של מושבה יכולים להתאים לנו, ועברנו לכאן. התחלתי ללחוץ גם על אבא ואמא לעבור לכאן מתל אביב. גם כי מגניב פה, ידעתי שאבא ימות על המקום, וגם כי רציתי אותם לידי. 

"אמא ואבא היו אז כבר 12 שנים בתל אביב. אבא הוציא אלבומים בקצב מסחרר, היו לו שנים מצוינות בעיר הגדולה, אבל בתקופה ההיא כבר בא לו להיות הילד הרע, לא עוד מיינסטרים נחמד כזה. באלבום שהוא הוציא ב־98', 'הדלתות נפתחות מעצמן', רואים על העטיפה את הפנים המודאגות/עצובות שלו, בתמונה קצת מטושטשת, שהעידה על המצב שבו היה שרוי.

"בדיוק אז, בא אליו כתב לראיין אותו כדי לקדם את האלבום. כשאתה קורא את הפתיח של הכתבה, אתה רואה שהכתב הגיע כועס ומחומם על אבא. אני לא יודעת למה, אבל הוא כנראה הצליח ממש לעצבן אותו, וכששאל אותו מה דעתו על הומואים ולסביות, אבא נפל בלשונו ואמר דברים מטופשים שאני לא אחזור עליהם. זה היה מאוד־מאוד מוזר, כי אבא שלי לא היה מתנסח ככה, וזה כנראה היה קשור לתקופה המחורבנת שהוא היה נתון בה.

"הכתבה יצאה ועסקה כולה בדעתו של אבא על הומואים ולסביות. התחילה מהומת אלוהים. כל הקהילה נכנסה בו. אנשים באו להופעות שלו והשתוללו שם. אחרי אחת ההופעות הוא הלך עם אמא לאוטו, וקיללו אותם, ירקו עליהם, הקיפו את המכונית ונענעו אותה.

"חברים שלו, מהקהילה, התקשרו אליו ושאלו אותו, 'מאיר, מה קרה לך?'. ואבא ניסה שוב ושוב להסביר שכל מה שהוא התכוון זה להגיד: תעשו בביתכם מה שאתם מוצאים לנכון, אבל אל תדחפו את זה לפרצוף שלי. כביכול, תהיו צנועים יותר עם הפעילות שלכם.

"כשהוא ראה שזה מתחיל לסכן את הקהל שלו, הוא הכריז שהוא מפסיק להופיע, כי הקהילה לא מפסיקה לחרב לו את החיים. 

"דיברתי איתו. אמרתי לו, תתנצל. תגיד שלא התכוונת. והוא התנצל, ב'הזמן הוורוד' ובמקומות נוספים. אבל זה הגיע מאוחר מדי, והקהילה לא סלחה לו. לדאבון הלב, כל הסיפור הזה יצא כואב מאוד, ואני רוצה לנצל את הבמה הזאת כדי לבקש שוב סליחה מהקהילה, אבל גם זה לא בטוח יעזור. אבא ביקש אז וזה לא עזר. היום אני חושבת שרוב הקהילה עברה הלאה והתגברה על הדברים שהוא אמר. 

"ואז בשלה ההחלטה לצאת מהעיר ולחזור לכפר. זה לא שאבא נמלט מתל אביב. זה היה הכל ביחד: הוא גם לא הרגיש טוב, גם היה הלחץ הכלכלי הדורסני של העיר, ובסופו של דבר, הוא תמיד היה ונשאר איש של אדמה, של דשא".

•  •  •

בינואר 99' עזבו מאיר ותרצה את תל אביב אחרי 13 שנים. הם שכרו בית קרקע יפה ומרוּוח ברחוב מצדה בפרדס חנה, עם עצי פרי וחצר רחבת ידיים. שירז אומרת שזו היתה תקופה קסומה עבורם. 

"אבא זרח ממש. הוא יצא מדי יום לטייל עם הכלבה שלהם סאני, נהנה מהחזרה לאדמה, לכפר. היה קרוב לשני הנכדים, שיחק איתם והשתולל והצחיק אותם". 

באותו קיץ, ב־14 ביולי, חש אריאל ברע. "זה היה ביום רביעי. אמא, שעבדה בנדל"ן בקיסריה, צלצלה וביקשה שאלך לבדוק מה מצבו של אבא, כי הוא חולה. הלכתי אחרי הצהריים, הערתי אותו, חשבתי שבטח יש לו וירוס, ולא כדאי שהילדים יידבקו".

למחרת בבוקר, תרצה כבר דהרה עם מאיר לבית החולים. "אמא התקשרה אלי בבכי ואמרה לי שהם בדרך לאיכילוב. הם חשבו ששם הוא יקבל את הטיפול הכי מקצועי, כי הם הכירו את תל אביב והיו רגילים לאיכילוב. אבא הגיע לבית החולים עם פריחה בכפות הידיים ועל הגוף אבל היה בהכרה מלאה, והמצב שלו קצת תעתע. הוא אפילו 'התלוצץ עם רופאיו'.

"הרופאים חשבו שהוא התייבש ונתנו לו אינפוזיה של נוזלים במשך 20 שעות. הוא אושפז במחלקה פנימית. בבדיקות הדם שלו כבר ראו שהמערכות לא מתפקדות, אבל לא היה לזה ביטוי חיצוני, וזה הטעה ובלבל את הצוות הרפואי. הוא לא היה שפוך, אלא חייכני.

"אבל כשהם ראו שהכליות והכבד לא בסדר, שכל המערכות לא בסדר, ונותרו אדישים לזה - אז סליחה, זה מחדל נוראי. כשהם התעוררו, אחרי 20 שעות, הוא כבר היה מבולבל בגלל חוסר חמצן, והם הרדימו אותו והעבירו אותו לטיפול נמרץ. שם הוא שכב, מחובר לצינורות מורדם ומונשם.

"המערכות שלו התחילו לקרוס, כי זה מה שקורה בקדחת הבהרות. והם עדיין לא זיהו שזה זה. אגב, הוא נדבק מקרצייה של הכלב של השכנים. הרופאים הלעיטו אותו באנטיביוטיקה, אבל זה כבר לא עזר" (המשפחה תבעה אחר כך את משרד הבריאות וקיבלה פיצוי, ששימש להנצחתו של אריאל; ע"נ).

"במוצאי שבת באו המוני אנשים לבית החולים, אחרי ששמעו על המצב הקשה של אבא. הרופאים אספו אותנו לשיחה והסבירו לנו שיש שני אחוזים שהוא ייצא מזה בחיים ויחזור למי שהוא היה, וגם כך מדובר בשיקום ארוך וקשה, כי המערכות שלו קרסו. מייד הבנתי שהוא הולך למות. 

"לא יכולתי להישאר שם. נכנסתי אליו לחדר ונפרדתי ממנו, כשהוא מחובר לצינורות ומכשירים, ישן, מורדם ומונשם. אמרתי לו, 'אבא, אני מאחלת לך דרך צלחה', ויצאתי. חבר טוב הסיע אותי הביתה לפרדס חנה, ואני חיכיתי לָטלפון".

בארבע וחצי לפנות בוקר, בלילה שבין שבת לראשון, צלצל הטלפון של שירז. "מירה'לה זיו, בת משמרות וחברה קרובה שלנו, התקשרה ואמרה לי: 'שירזי, זהו, זה נגמר'.

"אמרתי לה, 'אוקיי, תודה', ויצאתי מהבית. וזה היה רגע של התפרקות. בכיתי בלי הפסקה. ואז התמלאתי בתחושה של, 'בואנה, את קולטת שמכל האנשים, את זכית להיות הבת שלו?'".

מאיר אריאל מת בגיל 57. מותו, בשיא יצירתו, היכה בהלם את מעריציו, חבריו וכל תעשיית המוזיקה בישראל. 

"כשאבא נפטר, אמא התמוטטה. היא לא יכלה לשאת את המוות של אהוב ליבה. ב־6 בבוקר היא התייצבה אצלי בבית. הדיכאון מייד פרץ אצלה, והוא היה קשה. היא נכנסה לתהום, כל הזמן אמרה: 'זה לא יימשך הרבה זמן'. היתה בטוחה שהיא תמות שבוע אחריו משיברון לב. 

"היום היא מאוזנת יותר. כבר אין את הבכי והצעקות שהיו בהתחלה, ואנחנו כל הזמן שומרים עליה. היא אף פעם לא היתה אובדנית ולא ניסתה לפגוע בעצמה. 

"אבל ב־20 השנים האלה, אמא חיה את אבא. מבחינתה, זו הסיבה היחידה שהיא חיה, ואם היה אפשר, היא כבר מזמן היתה מצטרפת אליו. היא הכי אוהבת לדבר עליו. לפעמים היא גם נוסעת לתל אביב או לפרדס חנה להיפגש עם חברים. עכשיו גם 12 הנכדים מדליקים אותה, נותנים לה אור. 

"היתה להם אהבה מהזן הנדיר ביותר. עברו את המשוכות שזוגות עוברים במהלך הנישואים שלהם, ומי ששורד אותן, זוכה לעדנה הזאת. הם היו סוג של אחד. בכל יום שישי הוא היה מביא לה פרחים, ואמא אהבה את זה. את הצבע, את היחס שלו.

"מה שהחזיק אותה הוא מפעל ההנצחה לאבא. זה הדבר היחיד שהחיה אותה. כבר בשלושים למותו היה ערב לזכרו בצוותא, יוסי בנאי עוד הקריא שם קטע. ואז היא הפיקה מופע ראשון לזכרו בקיסריה, במלאת שנה למותו, וכל שנה לאחר מכן מופע גדול עם מיטב האמנים.

"לפני כל מופע היא היתה לוקחת הלוואה, והמופע היה מחזיר את עצמו. לפעמים נשאר זנב של חוב. לאט־לאט הזנבות האלה התחילו להצטבר, ואני והאחים שלי ניסינו להגיד לה שאולי נרד למופעים קטנים יותר, שאולי לא צריך הפקות ענק, כדי שלא תיכנס לגירעון כזה. אבל היא היתה בשלה.

"שלוש שנים אחרי מותו של אבא היא עוד החזיקה מעמד בעבודה בנדל"ן, אבל מפעל ההנצחה שלו שאב ממנה את כל הכוחות והזמן, ומשנת 2003 היא התעסקה רק עם זה. לפני תשע שנים היא ממש קרסה כלכלית, ולפני שלוש שנים יצאנו להסדר של פשיטת רגל".

שירז מעלעלת בספרים החדשים, מראה לי תמונות משפחתיות ממשמרות, ועיניה מצטעפות. "לפעמים אנשים אומרים לנו, תנו לאבא לנוח קצת. יש כאלה שקצת מציקה להם העשייה שלנו סביבו. הם חושבים שאנחנו מגזימים, כי נראה להם ש'את מאיר לא ישכחו'. וזה לא נכון. אם אנחנו לא נמשיך, ההד סביבו יתפוגג, ובעוד כמה שנים רק מתי מעט יזכרו אותו".

היתה ביקורת שיש בעיסוק הזה גם מרכיב כלכלי עבורכם.

"זה מוזר. אנחנו לא סלבס, אלא פועלים שעובדים קשה בעבודות הרגילות שלנו ולא מרוויחים משכורות עתק. משקיעים אחרי שעות העבודה הרגילות שעות רבות בשימור היצירה של אבא. אם לא היה לזה תגמול כלכלי קטן, מהתמלוגים וממכירת הספרים והחולצות, זה בכלל היה קשה מנשוא. ההנצחה שלו ממש לא באה משיקולים כלכליים, אלא מדאגה ליצירה של אבא ולשימורה".

שחר אריאל הוציא אלבום שירים לפני כחצי שנה. הוא מופיע ועובד כבמאי בריאליטי 2025. הוא נשוי ואב לשלוש, ומתגורר בפרדס חנה. אודי נשוי ואב לשישה, מתגורר בחריש ועובד כזמר וכמורה לגיטרה. לפני שנה הוציא אלבום.

שירז עצמה עברה טלטלות מורכבות בחייה. "זמן קצר אחרי שאבא מת, בעלי דאז חזר בתשובה באופן קיצוני. עשינו ניסיון ארוך לחיות עם זה, אני כחילונית והוא כדתי. ב־2004 נולד בננו השלישי, עדי.

"גם אודי ושחר חזרו בתשובה. אודי כחצי שנה אחרי שאבא נפטר, ושחר כמה שנים אחריו.

"אני מכבדת מאוד את השבת, אבל אצלי השבת היא אחרת. אני מאמינה באלוהים, אני לא אעשה על האש בשבת, אני מכבדת את החגים, אבל בשבילי שבת היא עונג. ועונג שבת יכול להיות גם לנסוע לחברים לאכול צהריים, או לראות סרט, ואף אחד לא יכפה עלי להימנע מזה, כי זאת ההנאה שלי".

שירז התגרשה ב־2010. אחר כך ניהלה מערכת זוגית של ארבע שנים, נפרדה מבן זוגה, וניהלה עוד מערכת יחסים קצרה. בשנים האחרונות היא בלי בן זוג ("מבחירה"), מנהלת עסק עצמאי בשם "אריאל הפקות", שמוקדש לשימור היצירה של אביה, ומחזיקה את אתר האינטרנט "מורשת מאיר אריאל", שם אפשר לקנות את הספר החדש "ד"ר התחכמות" ("אנחנו לא מוכרים את הספר בחנויות הספרים, כי זה לא משתלם"). היא גם עובדת בחצי משרה כמתאמת טיפולים במרפאה לרפואה משלימה.

"אם יש בי עצב גדול באמת, זה על הנכדים של אבא", היא אומרת. "אני זכיתי ל־31 שנים איתו, הם החמיצו את הסבא הכי טוב בעולם. יש לי חלום גדול: לייצב את המשפחה שלנו מבחינה כלכלית ולבנות את 'בית מאיר אריאל'. אולי ברחוב הירקון 70, אולי בפרדס חנה, ואולי במשמרות. ולגור כולנו בבית הזה ולהיות ביחד".

erannavon9@gmail.com

"שחררתם אותי לבכות"

מכתבים ששלח מאיר אריאל, מתוך הספר החדש

הספר "ד"ר התחכמות" הוא למעשה מיטב הקטעים שכתב מאיר אריאל שלא על מנת לצרף להם לחן. קטעים מצחיקים, פוליטיים, מכתבים לסופרים, לחברי קיבוץ, למנהל הדואר, לתלמיד תיכון. ברכות והספדים לנעמי שמר, לחיים חפר, ליצחק רבין במלאת שנתיים להירצחו. דברים שכתב על שלום חנוך, בוב דילן, אלתרמן וניסים אלוני. גם דברי הגות ואמונה שכתב, הכתובה המפורסמת לחתונת הכסף עם תרצה, ועוד כתבים שונים ומגוונים, שנאספו על ידי המשפחה לאחר מותו.

כך, למשל, כתב אריאל במלאת שנתיים לרצח רבין, והקדיש את זה למשפחתו.

יצחק יצחק,

עמדתי חתום בדברי הנשיאים,

כבד כמו האבן על פי הבאר,

כהה כתלולית שגופתך מכוסה בה,

יבש ואטום לדברי הנשיאים

מ"שתינו יחד" ועד "שלום, חבר"

יבש - עד שנועה שלך אמרה: "סבא".

אז נגולה האבן מעל הלב

ובלי בושות התחלתי לבכות

את "החיבוק החם שהיה שמור רק לנו",

רק אז יכולתי להרגיש כאב

"מהליטוף הזה של ידיך החמות־רכות"

ו"את הקרקע נשמטת תחת רגלינו"...

לסופר דויד גרוסמן כתב ב־24 במאי 1987, לאחר שקרא את "הזמן הצהוב":

"למען האמת חשבתי שאין לך מה להוסיף לי ולחסוך לעצמי את הקריאה - אבל קניתי את החוברת, ומהצצה חטופה ועוד אחת הגעתי לקריאה של קטע, ועדיין הייתי עומד במריי, שאין לי מה לקרוא. עד שבאה הצטננות קשה ותקעה את החוברת מול העיניים, וקראתי בנשימה אחת ונמצאתי נשכר ומלומד".

ב־15 ביוני 1995 כתב מאיר אריאל על שלום חנוך:

כבר בשנות העשרה המוקדמות שלו התחיל לשפוע מנגינות למילים של דוד עתיד, ושלי, ושלו, עד שמתוכנית לתוכנית פחתו המנגינות השאולות, והחומר נעשה מקורי לגמרי. והנה גם לנו יש להקה על טהרת הפרטאץ' של הרגע האחרון. וכשבאה הלהקה לעבוד ברצינות - התפרקה. כנראה שלא הולך הופעה מקצועית אחרי יום עבודה.

אבל שלום חנוך משפיע עלי מאז. מהמנגינות־בוסר שהרטיבו מילים־בוסר שנהיו שירים־בוסר, שחזרו בגלי אהבה של הקבוצה. 

יצאנו לדרכים שונות, לחברים אחרים, אבל נשארתי מחובר אליו בגזע השורש. וכשאני גונב ממנו - בהכרה, או בלי הכרה, שלא יכירו את הגניבה - אני לא קורא לזה גניבה. ואם תיתן לנו חמש דקות של הרגע האחרון באיזה צריף, עם גיטרה וחתיכת נייר ועיפרון, נעשה לך שיר על המקום. ובשביל "ותגיד זמן - והזמן עובר".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו