זה ייקח זמן ועל הדרך ייעשו טעויות, אבל חשוב מאוד שזעקת העדה האתיופית תצליח לשנות אותנו כחברה אני מקשיב למחאת העדה האתיופית כמי שגם המשפחה שלו באה מאפריקה. ההבדלים ברורים וגם הדמיון. אני עוקב אחריה בכאב ובדאגה, כי חשוב מאוד שהמחאה הזאת תצליח לשנות אותנו כחברה, וכולנו כבר ראינו מאבקים מוצלחים ומאבקים אומללים.
אנחנו מכירים את כל הטעויות האפשריות, וגם את היחס הישר בין עוצמת הכאב לבין הנטייה לטעויות קריטיות. אנחנו - ובואו נעזוב את השאלה מי בדיוק ה"אנחנו" הזה - היינו ה"צפונים" של אפריקה. לפחות בעיני עצמנו, לא היינו שחורים, אבל האשליה הזאת התבררה כחסרת בסיס.
כל אירוע בהיסטוריה הישראלית מלווה בבדיחות צפויות, והבדיחות הראשונות שצצו אחרי מבצעי העלייה מאתיופיה השוו את האתיופים לתימנים. הבדיחות לא היו משהו, אבל ההיגיון היה שתמיד תימצא קבוצה שתהיה מספיק שחורה.
אפשר לספר את דברי ימי הגזענות כ"תולדות הטיפוס החשוד". חשד הוא עניין סובייקטיבי, ומפגינים בהירי עור ושיער - גם כשהם משוטטים או מתפרעים - מצליחים להיראות פחות מאיימים. גם כשהם מאיימים, הם מצטיירים כפחות מאיימים. העובדה שבני הגזע הלבן עוללו את המעשים הנוראים בתולדות האנושות אינה רלוונטית לענייננו.
כולם מדברים על דעות קדומות, אבל העניין הוא שלא מדובר כאן בכלל בדעות. בעמדה רגשית מדובר כאן. ועמדה רגשית היא דבר עמוק ומושרש שקשה הרבה יותר להתנקות ממנו. בטח כשמדובר בחברה.
הסיפור הטוב ביותר להבנת החשד הגזעי, והפחד על בסיס צבע, הוא על השיר "יריתי בשריף", ששווה לחזור ולספר גם אם הוא שחוק לחלוטין. כל עוד אריק קלפטון הלבן שר אותו, היה ברור לכולם שמדובר בשיר מחאה אנטי־ממסדי מדויק וחשוב. ברגע שבוב מארלי שר "I Shot the Sheriff", פוליטיקאים ועיתונאים קראו להעמיד אותו לדין על הסתה לרצח שוטרים. אין כאן מה להוסיף.
אז תקשיבו, אחים שלי. העולים ממרוקו נחשבו במשך שנים להתגלמות הטיפוס החשוד. שמות אופייניים לבני העדה - שמות פרטיים ושמות משפחה - נחשבו כשמות גנריים של עבריינים. בני הדור הקודם היו צוחקים כששמעו לראשונה שיש דוקטור בוזגלו ופרופסור סוויסה, ואני לא מכיר אחד שלא נדהם קצת כשמתברר לו לראשונה שהפילוסוף ז'אק דרידה הוא בעצם יעקב דרעי, ושהמחזאי המהולל הרולד פינטר היה במקור "פינטו".
המבטא המרוקאי נחשב במשך שנים כמבטא גנרי של שכבה נמוכה, נבערת ועבריינית. כל שחקן, חובב או מקצוען, שרצה לעשות עבריין, עשה מבטא. הדוגמה המדהימה לעניין הזה היתה דמותו של אלימלך זורקין, העבריין המתועב מסדרת הספרים "חסמבה".
אלימלך הוא שם פרטי אשכנזי. אף אחד לא מכיר אלימלך עיראקי, פרסי או טריפוליטאי. גם זורקין הוא שם משפחה יהודי אירופי כמו חנקין, וחבקין, ודבורקין. אבל כשזאביק רווח ביצע את אלימלך זורקין בסרט "חסמבה וילדי ההפקר", הוא עשה בתמימותו את המבטא של העדה. כי ככה משחקים פושע.
ואמנם רווח עצמו הוא מהעדה, אבל כך עובדים מנגנוני עומק, ושאף אחד לא יתפלא אם גם שוטרים ממוצא אתיופי שולפים מהר יותר כשהם נתקלים בצעירים כהי עור.
איור: נדב מצ'טה
* * *
השינוי לא יהיה מהיר. זה ייקח יותר זמן מכל אומדן סביר. על הדרך יעשו בכם את כל הטעויות האפשריות. וגם אתם, כמה חבל, תשלימו את מכסת הטעויות. על האלימות כבר דובר מספיק. אלימות לא מנצחת מאבקים חברתיים. היא רק מאפשרת למנוולים להגיד "אמרנו לכם" ו"כאן איבדתם אותי".
על כל אב גרוש שנוקט אלימות, יש מאות של אבות אומללים שמשלמים את המחיר. על כל מפגין שהצית מכונית, יהיו המון אזרחים שחורי עור שיסבלו. זה לא צודק. זה מקומם. אבל אתם יודעים שככה זה. כמו שאתם יודעים שזה ישתפר, וישתפר כל כך לאט שאפשר להשתגע.
דבר אחד ייתכן שהרווחתם מההפגנות האחרות. סוף־סוף יפסיקו לשפוך עליכם את המחמאות הכוזבות. יפסיקו לומר שאתם כאלה מתוקים, שקטים, לא דורשים הרבה וכל הג'אז הזה. מתק שפתיים מזויף הוא אחת המסכות הכעורות ביותר של הסטריאוטיפ הגזעי. ייתכן שלפחות זה כבר מאחורינו.
* * *
אמרתי שצריך סבלנות, ושזה ייקח זמן. אני רוצה להוסיף שהבחירה באופטימיות היא בחירה רציונלית. כי קצב הלמידה כאן משתפר. נכון, אנחנו עדיין מתעקשים להיכשל בכל מהמורה אפשרית ומול כל קהילה חדשה. אנחנו אכן חמורים שאין דברים כאלה. אבל נדמה לי שאנחנו מתקנים קצת יותר מהר מבעבר.
קחו את המימונה, למשל. כמה זמן לקח עד שהמימונה הפכה להיות פשוט יום חג ישראלי שאפשר לחגוג ואפשר גם לא? כמה זמן חלף עד שבתי הספר התחילו להכיר ביום הזה? סוג של נצח. בערך כמו שלקח לחברה הישראלית להתחיל להתייחס ל"חינה" כאל אירוע לגיטימי שאפשר להזמין אליו חברים מהמשרד.
עם הסיגד זה לקח הרבה פחות זמן. כולנו הרווחנו מכך. ואין לי שום עניין לטפוח לעצמנו על השכם, רק להגיד שיש מקום לתקווה. בגן של הילד שלנו מסיבת הסיגד היתה אחד משני האירועים הגדולים של השנה, ואני לא הייתי ההורה היחיד שעמד שם ולא הצליח לעצור את הדמעות.
הגננת המעולה של הילד שלי היא בת העדה האתיופית. יש לה שם אתיופי שהיא לא מעברתת ואני מצדיע לה על כך. בעיקר מכיוון שאמא שלי ז"ל כן החליפה.
כשאמא הקימה את גן הילדים שלה בבת ים, כולם קראו לגני ילדים על שם הגננת. לא היו אז גנים קסומים וגני פרפרים. היו גן רינה וגן דינה, ולכן אמא שלי הניחה שהיא עומדת לפתוח את "גן ז'קלין". אבל אז הגיעו יועצים וחברים והבהירו שכל עוד מדובר במספרה, בקוסמטיקה או בפדיקור, אפשר לזרום עם ז'קלין. אבל גן ילדים? פחות.
בתוך כמה ימים כבר עמד שם השלט גן איילה, וכולנו אהבנו את השם, גם ההורים שבאו להירשם. אבל אפשר לשמוח על כך שהיום אשת חינוך יכולה להציג את עצמה גם בשמה המקורי. ישראל הנוכחית פתוחה יותר, קצת יותר רגישה, וצריך לדעת לשמור על מה שלמדנו לשפר.
אספר לכם משהו שאני לא אוהב לדבר עליו. אחרי המון שיחות עם מזרחים עם בטן מלאה, אני יכול להגיד שאחד הסיפורים הכואבים ששמעתי שוב ושוב היה על הרגע ההוא שבו מגיעים אליך חברים מהכיתה, ורק אחרי שמישהו מהם שואל את זה במפורש, אתה קולט שהם חושבים שאמא שלך היא בעצם עובדת הניקיון.
זה רגע שיכול להתרחש בכיתה ה' או ו', ואי אפשר לשכוח אותו לעולם. אין כאן כמובן שום כוונה רעה. הכל תמים. גם ההתנצלויות כנות. אני מכיר אנשים שאירוע מהסוג הזה הוליד בהם זעם הרסני, ואני מכיר גם אחרים שהבינו שמי שבאמת זקוקים לעזרה, לחמלה ולתיקון הם החברים שבכלל העזו לחשוב את המחשבה האומללה ההיא.
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו