"החוטף האחרון שכב מת בין ההריסות. התקשרנו לדווח: הסיפור נגמר"

זו היתה טראומה לאומית: שלושה נערים ישראלים נחטפו אחרי שעלו לטרמפ בלב גוש עציון, ונעלמו כאילו בלעה אותם האדמה. במשך ימים ארוכים החזיקה מדינה שלמה אצבעות שהם יימצאו בחיים. אלפי חיילים ואזרחים סרקו כל מטר בניסיון לאתר אותם, ויחידות מיוחדות עצרו כל פעיל חמאס שעשוי היה להוביל לקצה חוט לאיתורם וללכידת החוטפים.

18 יום נמשכו החיפושים, עד שהגופות נמצאו, כמעט במקרה, בחלקת אדמה סמוך לחלחול. אלפים ליוו אותם למנוחות, אבל הדרמה לא הסתיימה: במשך שלושה חודשים המשיכו השב"כ, צה"ל והימ"מ במצוד אחר המחבלים שחטפו ורצחו את השלושה. בזמן הזה גלשה מדינת ישראל למבצע צוק איתן בעזה.

חמש שנים אחרי, כל גיבורי הפרשה מדברים לראשונה בסרט "חטיפה בזמן אמת", שישודר מחר ב־21:15 בקשת 12. הסרט מביא את העדויות של מפקדי המבצע המורכב משני פניו: המאמץ לאיתור הנערים - והמצוד אחר המחבלים, עד למבצע הדרמטי שבו חוסלו בנגרייה בלב חברון.

• • •

זה קרה ביום חמישי, 12 ביוני 2014, בשעה 22:22. החוטפים, מרואן קוואסמה ועאמר אבו עישה, הגיעו לצומת גוש עציון ברכב גנוב שנרכש מראש. הם היו שם גם בלילה הקודם, אבל לא הצליחו למצוא יעד לחטיפה, חזרו הביתה, וניסו שוב למחרת.

לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת

בטרמפיאדה בכניסה לאלון שבות הבחינו המחבלים בצעיר ישראלי שמנסה לעצור טרמפים. זה היה איל יפרח בן ה־19. הם עצרו לידו, אמרו לו שהם נוסעים לאשקלון וסימנו לו לעלות. מתוך הטרמפיאדה יצאו שני צעירים נוספים, גיל־עד שער ונפתלי פרנקל בני ה־16 והצטרפו לנסיעה. כל הנערים התיישבו מאחור.

שער ופרנקל, שלמדו ביחד בישיבת מקור חיים בכפר עציון, לא הכירו את יפרח. מייד לאחר שעלו לרכב, הסתובבו אליהם המחבלים עם אקדחים בידיהם. שער הספיק לחייג למוקד 100 של המשטרה וללחוש "חטפו אותנו".

המוקדנים ניסו להבין במה מדובר, אבל מהר מאוד עזבו את העניין. "הם היו בטוחים שעבדו עליהם", אומר רפ"ק שי כהן, ראש חוליית מוקדים במטה הארצי ואחד מחברי ועדת החקירה, שבדקה את תפקודו של המוקד בפרשה. "הם ניסו ליצור קשר עם המנוי, ואחרי שהוא לא ענה, הניחו שמדובר בשיחת הטרדה, כי אחוז גבוה מהשיחות שמתקבלות במוקד ש"י הן כאלו".

שניות אחרי שירו בנערים, הסתובבו המחבלים וחזרו ברכבם לכיוון צומת הגוש. כעבור כשעה החלו הוריו של גיל־עד שער לחפש אותו, לאחר שלא הגיע הביתה ולא ענה לטלפון.

שלושת הנערים החטופים. מימין: איל יפרח, גיל-עד שער ונפתלי פרנקל ז"ל // צילום: רויטרס 

"התקשרנו לכל מי שהיה אפשר, אבל הילד נעלם", מספר האב אופיר. ההורים הגישו תלונה על היעדרות במשטרה, ואז יצאו שוטרים לביתו של נפתלי פרנקל, כדי לבדוק אם השניים נמצאים שם.

"התעוררנו מדפיקות בשלוש וחצי בבוקר", אומר אבי פרנקל. "בדלת עמדו שוטרים, שחיפשו את גיל־עד. עליתי לחדר של נפתלי, והם לא היו שם. זה היה 'בום'. כשהבנתי שהאיכון של הטלפון היה באזור חברון, היה לי ברור שהמצב לא טוב".

מערכת הביטחון נכנסה לתמונה רק בשעות הבוקר המוקדמות. בהתייעצות בין כלל הגורמים התקבלה החלטה להכריז על "מבחן אמת", שם הקוד הצה"לי לחטיפה.

"מייד הבנתי שמדובר במשהו שונה", אומר אלוף תמיר ידעי, כיום מפקד פיקוד העורף, ואז מפקד אוגדת יהודה ושומרון. "אני זוכר את עצמי אורז תיק ואומר לאשתי שאין לי מושג מתי אחזור". ידעי, כמו יתר גיבורי הפרשה הזאת, חזר הביתה רק כעבור יותר משלושה שבועות. 

• • •

החיפושים התמקדו בוואדי סמוך לבית כחיל. מניתוח של מצלמות הכבישים ושל נתוני התקשורת התברר כי באזור הזה התעכבו המחבלים אחרי החטיפה, וההערכה היתה שהם מחזיקים שם את החטופים, או שקברו אותם בסביבה. "הפכנו כל מטר", מספר ידעי. "אין בית שלא סרקנו, אין נקודה שלא חפרנו בה".

הנחת העבודה של המחפשים היתה שהחטופים בחיים, אבל תחושות הבטן היו אחרות. "קיווינו שלפחות אחד מהם בחיים", מודה ידעי. גם בשב"כ היה ברור שיידרש נס כדי למצוא את הנערים חיים. "לחמאס חברון יש מסורת, שהם לא משאירים חטופים חיים", אומר אסף יריב, שכיהן אז כראש מרחב ירושלים והגדה בשב"כ והיה אחראי למאמץ המודיעיני.

החיפושים בשטח. מציאת משקפיו של איל יפרח ז"ל בצד הדרך היתה נקודת המפנה // צילום: אורי לנץ

תחושת הבטן הזאת התחזקה גם משמיעת קלטת השיחה למוקד 100. יריב היה מהראשונים ששמעו אותה. הוא סבר שהוא שומע קולות ירי. אחרים, שהיו איתו בחמ"ל של השב"כ, חשבו אחרת. יריב ביקש ממפקד הימ"מ דאז, שלומי מיכאל, שנכח במקום, להקשיב לקלטת, והוא אישר כי מדובר בבירור בקולות ירי.

ביממה הראשונה לא היה לכוחות הביטחון קצה חוט. המידע הצטבר אט־אט. ביום שישי בלילה התמקד החשד בקוואסמה ובאבו עישה, לאחר שהתקבל דיווח כי הם נראו ברכב ששימש לחטיפה. יחידות מיוחדות פשטו על בתיהם, אבל הם לא נמצאו. ניסיונות נוספים לאתרם עלו בתוהו. כעבור כמה שעות כבר היה ברור לשב"כ שהם החוטפים, אבל לאיש לא היה מושג היכן הם, ומה מצבם של החטופים.

ההחלטה שהתקבלה היתה למקד את המאמץ בשני צירים: חיפושים פיזיים בשטח, על סמך ניתוח מסלול הנסיעה של הרכב; ומאמצים מודיעיניים־מבצעיים, כולל בדיקה של כל דיווח וכל חשד. מבצע החיפושים קיבל את השם "שובו אחים".

במשך ימים ארוכים לא נרשמה פריצת דרך באף אחד משני הצירים. המחבלים גם לא יצרו קשר כדי לנהל משא ומתן לשחרור החטופים. "החשש הכי גדול שלי היה שנגיע לחוטפים ונחסל אותם, ואז לעולם לא נדע מה עלה בגורל הנערים", מגלה יריב.

בת־גלים שער (מימין) ורחל פרנקל מתעדכנות בעניין החיפושים אחרי בניהן, יוני 2014. "הכוחות הפכו כל מטר,  אין נקודה שלא חפרו בה" // צילום: מרים צחי

רק בשבת, 28 ביוני, 16 ימים אחרי החטיפה, מצא רכז של השב"כ, שהצטרף לחיפושים, את משקפי הראייה של איל יפרח בצד הדרך, בנקודה שנסרקה כבר עשרות פעמים קודם לכן - ואדי חזקה, סמוך לעיירה בית כחיל. כמה מטרים משם הוא מצא עט, וסימני דם. זו היתה הפעם הראשונה שבה נמצא משהו שקירב את החקירה אל הנערים או אל החוטפים.

באותו ערב הגיעו אנשי שב"כ לבית משפחת יפרח, כדי לוודא איתם שמדובר במשקפיים של איל. הם ביקשו לברר היכן נרכשו המשקפיים, ועוד באותו לילה איתרו את בעלי החנות. הוא אישר לחוקרים כי הוא מוכר משקפיים מהפירמה הספציפית הזאת.

למחרת, יום ראשון, הגיעו הורי הנערים לסיור באזור החטיפה. בדיעבד, זה היה אחד הרגעים המכוננים מבחינתם. בתום הסיור הם ביקשו לפגוש חיילים שמחפשים אחר החטופים, כדי להודות להם. "במקום זה, הם הודו לנו", מספרת רחלי פרנקל. "הם אמרו שלא יפסיקו לחפש עד שימצאו".

גם ידעי זוכר את המפגש הזה: "אנשים לא יצאו הביתה שבועות. היו שם חיילים שוויתרו על חופשת השחרור או על נסיעה לבקר את ההורים בחו"ל, רק כדי לחפש. אם יש רגעים ששווה לשרת בשבילם בצבא - זה היה אחד מהם".

"אחרי שאתה מכיר את המשפחות, אתה מרגיש חובה כפולה ומכופלת לסגור מהר את הסיפור הזה". תמיר ידעי // צילום: מרים צחי

באותו ערב התקיימה עצרת המונים בכיכר רבין, להזדהות עם המשפחות. החיפושים נמשכו בשטח שתחם השב"כ, על בסיס הממצאים והמודיעין שנאספו עד אז. את ניתוח השטח עצמו עשו באותם ימים אנשי בית ספר שדה עציון, שהצטרפו לחיפושים כמה ימים לפני כן. הם סימנו בעיקר מקומות נטושים ובארות מים, שבהם היה חשד כי מוסתרים חטופים או גופות.

ביום שני, 30 ביוני, נמצאו הגופות באחת הנקודות שסומנו, חרבת ארנב, סמוך לחברון. הכוונה היתה לסרוק באר שנמצאת במקום, אבל אחרי שהיא נבדקה ונמצאה ריקה, צד משהו את עיניהם של מדריך בבית ספר שדה עציון ושל גשש, שעסקו בחיפושים.

"היתה שם ערימה של קוצים יבשים, שהיה ברור שמישהו עשה אותה", מספר רס"ן האני אלקרעאן, אז קצין הגששים של חטיבת עציון (בית לחם), שבגזרתה רוכזו המאמצים. "המדריך והגשש הזיזו את הקוצים וראו ערימת אבנים, חפרו בתוכה קצת, עד שנגעו במשהו. זה היה חלק מגופה".

• • •

לאחר מציאת הגופות עברו רוב הכוחות דרומה, לעזה, שם החלה ההסלמה הביטחונית שהובילה למבצע צוק איתן. אמנם עזה בעבעה שבועות קודם לכן, אבל חטיפת הנערים ומבצע החיפושים החריפו את המצב. בגדה נעצרו מאות אנשי חמאס, ובהם כל הנהגת הארגון ורבים ממשוחררי עסקת שליט; חמאס הגיב בירי רקטות, וישראל תקפה בחזרה - עד לבערה הכוללת, שנמשכה 50 ימים, ושבמהלכה נהרגו 73 ישראלים, פועל זר מתאילנד וכ־2,000 פלשתינים.

בזמן הזה המשיכו כוחות הביטחון במצוד אחר קוואסמה ואבו עישה. "עצרנו כל מי שהיה עשוי להיות קשור אליהם", אומר סנ"צ ע', שהיה אז ראש פלגת הלוחמים בימ"מ והיום סגן מפקד היחידה. "הימ"מ לבדה ביצעה יותר מ־40 מעצרים איכותיים, של אנשים שהיו במעגל הקרוב שלהם. נראה לי שחוץ מאת המורה שלהם למתמטיקה מכיתה א', עצרנו את כולם".

הכוחות במהלך הפעולה. "היתה דממה של מתח, חשש, ממש יכולת להרגיש את זה באוויר"

אסף יריב, שניהל את המצוד אחר המחבלים, מספר שמאות אנשים נעצרו כדי להגיע אליהם. "בכל פעם חשבנו שהנה, אנחנו שם, ושוב הגענו לדרך ללא מוצא. זה נבע, בין השאר, מכך שהם לא עשו שום טעות".

"הם התנתקו מהעולם, כאילו בלעה אותם האדמה", אומר אריק ברבינג ("האריס"), שהיה אז ראש אגף הסייבר בשב"כ, ועם סיום הפרשה החליף את יריב כראש המרחב. "הם לא דיברו בטלפון, לא גלשו במחשב, לא שלחו סמסים ולא עשו שום פעולה אחרת שתאפשר לנו להגיע אליהם".

מערכת הביטחון הכירה את החוטפים: הם היו נתונים בעבר במעצר מנהלי, אבל שוחררו. יש כמותם מאות באזור חברון.

באמצע יולי, חודש בדיוק אחרי החטיפה, הובילה חקירת השב"כ למבצע במזרח ירושלים, שבו נעצר חוסאם קוואסמה, בעל חלקת האדמה שבה נקברו הגופות. חקירתו לא היתה פשוטה: הוא היתמם וסירב להודות בקשר למעשה. רק אחרי ימים ארוכים התוודה שהוא היה למעשה מפקד החוליה.

"הוא סיפר שפנה לאחיו, שגורש לעזה בעסקת שליט, וביקש ממנו מימון לפעילות צבאית", אומר יריב. "אחיו העביר לו 150 אלף שקלים במזומן באמצעות קרובת משפחה, והסכום הזה שימש לרכישה של המכוניות (ששימשו לחטיפה ולמילוט; י"ל) וכלי הנשק".

חוסאם גילה לחוקרים כי כוונת המחבלים היתה לחטוף ישראלי אחד, להסתירו במספרה שבה עבד קוואסמה בחברון ולנהל משם משא ומתן על שחרורו, בתמורה לשחרור אסירים פלשתינים. אולם לאחר שלרכב עלו שלושה ישראלים, הם החליטו לרצוח אותם.

יריב: "הם הורידו את הגופות בכניסה לוואדי ונכנסו לחברון. מרואן ירד מהרכב והגיע לחוסאם, ועאמר המשיך עם הרכב כדי לשרוף אותו. חוסאם ומרואן עלו לרכב של חוסאם, נסעו ביחד לקבור את הגופות בחלקת האדמה של חוסאם, ואז חוסאם החזיר את מרואן לחברון. שם הם נפרדו".

"בסופו של דבר, אתה אחראי לשטח ולכל מה שקורה בו, לטוב ולרע". אסף יריב

מעצרו של חוסאם לא הוביל אל הרוצחים. פריצת הדרך הגיעה רק באמצע ספטמבר, בעקבות פעולה יצירתית של אחד מרכזי השב"כ בחברון. הימ"מ, ביחד עם אנשי המבצעים של השב"כ, יצאו לסדרת מבצעים בחברון, שכל אחד מהם סיפק עוד קצת מידע שקירב את המצוד אל קיצו. החשש היה שבחגים, שעמדו בפתח, יירד המתח המבצעי, וגם קצוות החוט שנאספו, יאבדו.

"הגעתי למסקנה שלא נצליח לשפר את תמונת המודיעין - והחלטתי לפעול", אומר יריב. "הבנו שיש לנו הזדמנות אחת לגעת. אם אנחנו לא תופסים אותם, אנחנו נכנסים לתקופת חגים, וגם למצב שבו הם עלולים לחשוב שעלינו עליהם, ומפה שוב יתחיל ניתוק ונצטרך לחפש אותם מההתחלה", מספר ידעי.

בבוקר 22 בספטמבר, כמה ימים לפני ראש השנה, היה ידעי בטקס ברית המילה של בנו. במהלך הטקס הגיעה אליו שיחה בטלפון המוצפן, שלפיה התקבלו אינדיקציות המאפשרות לפעול באותו לילה. "סיימתי את הברית מהר, חזרתי לצבא ועשיתי אישורי תוכניות".

• • •

"בלילה הגענו לארבעה יעדים שהשב"כ איתר במרכז חברון", מספר ע'. הימ"מ היה במעגל המרכזי; במעטפת היו לוחמים מיחידת דובדבן, ששמרו שהשטח יהיה נקי מאיומים. יריב ישב בחפ"ק והוביל את המבצע. ברבינג היה לצידו. סיפור המבצע הזה לא פורסם מעולם.

"זה מסוג הרגעים שאתה לא שוכח", אומר ברבינג. "יש דממה של מתח, חשש, אתה ממש יכול להרגיש את זה באוויר, עד שסוגרים את הבית. וגם אז אתה לא יכול להיות בטוח שהם בפנים".

אחד היעדים שכותרו היה נגרייה ברחוב ראשי בחברון. בד בבד, פשט כוח אחר של הימ"מ על ביתו של בעל הנגרייה ועצר אותו. חוקר שב"כ שהצטרף לכוח חקר אותו בשטח. אחרי כמה דקות הוא הודה שהמחבלים מסתתרים בנגרייה שבבעלותו.

חוקר השב"כ לקח דף ועט, וביקש מבעל הנגרייה לשרטט לו היכן בדיוק הם מסתתרים, כדי שהכוח יוכל למקד את הפעולה. השרטוט הזה, שנשמר בשב"כ, מתפרסם כעת לראשונה.

שרטוט הנגרייה שצייר בעליה לחוקרי השב"כ. "הכניסה לסליק הזה היתה מאחורי שידה"

הפלשתיני שרטט בו, בקווים פשוטים, את מבנה הנגרייה: בחלק התחתון של השרטוט נראות דלתות הנגרייה, שמובילות לרחוב הראשי, ובחלק העליון - הדופן החיצונית האחורית של הנגרייה, שהכניסה אליה היא מסמטה צדדית. סמוך לדופן הזאת היתה מחיצה כפולה, שבתוכה הסתתרו המחבלים.

"הכניסה לסליק הזה היתה מאחורי שידה שהיתה מונחת על הקיר", מספר יריב. "הם הסתתרו שם בערך חודשיים, ובעל הנגרייה היה מביא להם אוכל ושתייה. הוא היה בא בבוקר לעבודה, מזיז את השידה, הם היו יוצאים החוצה, עושים מתיחות, אוכלים - ונכנסים בחזרה, ושם ממשיכים לתכנן את הפיגועים הבאים".

בינתיים החל הכוח בפיקודו של ע' לפעול באזור הנגרייה. הלוחמים פינו מהאזור אזרחים וקראו למחבלים לצאת. "אף אחד לא ענה. אנחנו יודעים שמחבלים מתנהגים ככה בהתחלה, בתקווה שהם עוד יוכלו להתחמק", אומר ע'. "אחרי זמן ממושך ביקשתי אישור מהחפ"ק לבצע".

הכוח ירה לעבר דלתות הנגרייה, אבל כלום לא קרה. "קיווינו מאוד לקבל תגובה, אפילו איזה מטח אש, כי זה היה אומר לנו שהם שם ומסיים את הסיפור".

• • •

בשלב הזה קיבל ע', ראש פלגת הלוחמים של הימ"מ, את השרטוט של הנגרייה. הוא למד ממנו שהמקום שבו מסתתרים המחבלים, מאחורי הדופן הכפולה, נמצא מתחת למפלס הכביש - כלומר, שניסיון להגיע מפתח הנגרייה יהיה בעייתי.

"השרטוט עשה לי את הקרב יותר נוח, אבל לא יותר קל", אומר ע'. "זה אזור מורכב מאוד מבחינתנו, בגלל צפיפות הבתים והעובדה שהוא נמצא על כביש ראשי, והיינו צריכים לסגור את כולו, כדי לא להשאיר להם אפילו צ'אנס קטן לבריחה.

"ירינו עוד כמה פעמים לכיוון הנגרייה. ירינו אפילו כמה טילי נ"ט, אבל לא היתה שום תגובה".

בחפ"ק הקדמי, על גג של מבנה סמוך שהיה בשלבי הקמה, שהה מפקד האוגדה, תמיר ידעי. "בתחילת המבצע ציפיתי שמייד נהיה במגע עם המחבלים, וכשזה לא קרה, התחלתי לחשוב שאולי הם לא שם. ששוב לא הצלחנו להגיע אליהם".

ע' החליט לשנות טקטיקה: במקום לנסות לפרוץ דרך הקירות - להגיע דרך התקרה.

צלפי הימ"מ במהלך מבצע החיסול. "היה ברור לנו שהמחבל השלישי עדיין חי, ושאנחנו צריכים להמשיך"

"ביקשתי ממפקד הפלגה השנייה, שסיים את המבצע עם בעל הנגרייה שנעצר ונחקר, להצטרף אלי. מיקמתי אותו מול המקום שבו רציתי לפעור את הבור, והכנתי את כולם שאני הולך לפוצץ מטען מעל הראש של המחבלים - במקום שבו הערכתי שהם נמצאים, לפי השרטוט. אמרתי להם בקשר לשים את המטען על התקרה, בין שני קירות הבטון, בתקווה שזה יגמור את האירוע".

למקום הוכנס טרקטור כבד כדי שינקה את האזור, ואז הניחו הלוחמים את המטען. הפיצוץ התבצע כמתוכנן, אבל דבר לא קרה. ע': "התחלנו לפקפק. אמרנו לעצמנו, או שהרגנו אותם, או שהם לא שם".

חלפו עוד כמה דקות, ואז הגיחו לפתע שני המחבלים מהבור ופתחו ביחד באש אוטומטית. "אני חושב שזאת הפעם הראשונה בחיים שלי שירו עלי וממש שמחתי", אומר ידעי. "אמרתי לעצמי: הלילה זה ייגמר".

כוח הימ"מ השיב אש לעבר המחבלים. אחד מהם נהרג מייד ונפל החוצה מהבור, אבל השני נפל פנימה, ולא היה ברור אם נהרג או שהוא עדיין בחיים.

ע': "הבעיה היתה שהוא חזר מתחת לאדמה, לנקודה שהיה קשה מאוד להגיע אליה מלכתחילה, ועכשיו גם התלקחה שם שריפה והתחילו להבות ועשן, שהקשו מאוד על הכוחות".

החשש היה שהמחבל השני, שבדיעבד התברר כי היה מרואן קוואסמה, יצליח לנצל את המהומה ולברוח. בעוד הלוחמים מתלבטים כיצד לפעול, הוא הגיח החוצה מהבור ופתח באש. אחד הקליעים פגע בצינור השמן של כלי הנדסי ששימש את הכוחות, והשבית אותו.

"הספקנו לירות עליו כמה כדורים, והוא שוב נפל לתוך הבור", אומר ע'. "אבל היה ברור לנו שהוא חי, ושאנחנו צריכים להמשיך".

• • •

הבוקר כבר התחיל לעלות על חברון, והמפקדים בשטח חששו שהעיר המתעוררת תביא איתה הפרות סדר ועימותים. "הבנו שאנחנו צריכים לחסל את האירוע", אומר ע'. "החלטנו להכניס לנגרייה כמות גדולה של חומר נפץ, כך שההדף יעשה את העבודה, יפיל את מה שצריך ולא ישאיר למחבל שום סיכוי לצאת.

"הכנו את כל הכוחות, ובעיקר וידאנו עם הלוחמים של דובדבן, שהמעטפת סוגרת היטב את השטח, כך שיהיה לנו שקט לפעול".

ע' ביקש מסגנו להכין מטען גדול של 4 ק"ג, לשים אותו על כף של שופל, ופשוט להניח אותו בתוך הבור שנפער בפיצוץ המטען הראשון. "זה מטען שיש לו השהיה ארוכה, אבל קיצרנו אותה, כדי שהמחבל לא יזרוק אותו בחזרה החוצה".

המטען הונח בתוך הבור והתפוצץ כעבור כמה שניות.

צילום אוויר של איזור הנגרייה, בזמן אמת, מתוך לפטופ של אחד הלוחמים. "סיימנו עם חיוך על הפנים"

"כל הקירות בנגרייה קרסו, וכל הדלתות עפו. אלה דלתות ערביות, מאסיביות, ואמרתי לעצמי שאם דלתות כאלה עפות, אין סיכוי שרקמה אנושית תישאר חיה בפנים".

ידעי: "הסתכלתי על השריפה ועל ההרס העצום, ואמרתי לעצמי שאין סיכוי שמישהו יוצא מכאן בחיים".

למקום הוזעקו כוחות כיבוי פלשתיניים מתחנת חברון, כדי לכבות את השריפה. לוחמי הימ"מ ודובדבן נשארו בשטח, כדי לוודא שהפרשה נגמרה.

ע': "בימ"מ יש משפט קבוע שאנחנו אומרים באירועים - 'עד שאין גופה, אין גופה'. אנחנו רוצים לראות גופה בעין, כי כבר היו מצבים שמחבלים יצאו בחיים וירו עלינו או ברחו. אז אנחנו חייבים לסגור מעגל".

כעבור שעה ארוכה כובתה האש. במקום נמצאה גופתו של קוואסמה, מפויחת כולה. משפחותיהם של קוואסמה ואבו עישה נקראו למקום, כדי לזהותם. כשניתן האישור, הפעולה הסתיימה רשמית. "זה העלה לנו חיוך על הפנים. יכולנו לצאת לחג שמחים", אומר ע'. 

ידעי: "אירוע החטיפה הוא מסוג האירועים שאנחנו לוקחים איתנו עד לקבר, שמלווים בתחושת אשמה, שזה קרה בגזרה שלך ובמשמרת שלך. זה לא שמישהו יבוא מחר בבוקר ויטיל עליך את האחריות, אבל אחרי שאתה גם מכיר את המשפחות, אתה מרגיש חובה כפולה ומכופלת לסגור את הסיפור הזה".

אסף יריב, ראש המרחב, נסע בחזרה למשרדו. "בדרך התקשרתי לשני אנשים: לראש השב"כ, יורם כהן, ולמי שהיתה אחראית אצלנו לקשר עם המשפחות, כדי שתודיע להן שזה נגמר. שסגרנו מעגל.

"בסופו של דבר, אתה אחראי לשטח הזה, וכל מה שקורה בו, לטוב ולרע, הוא באחריותך, והאחריות הזאת רודפת אותך 24/7, 365 ימים בשנה, ואין לך מאחורי מה להסתתר. זאת תפיסת האחריות שליוותה אותי גם כמנהל זוטר וגם כמנהל בכיר בשב"כ, והיה ברור לי שאחרי יותר משלוש שנים בתפקיד, אני לא משאיר את החוב הזה למי שבא אחריי.

"ביום שאחרי לא היתה אצלי שמחה, אבל הוקל לי. אמרתי לעצמי שהחשבון הזה נסגר". 

yoavlimor1@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו