כבר בילדותה חלמה בנצ'י אמלק להיות שוטרת. "תמיד שאפתי לשנות את המצב במדינה כשאהיה גדולה", היא אומרת. "רציתי לשרת במשטרה ולעזור לאנשים, כדי שהארץ שלנו תהיה מקום טוב יותר לחיות בו. מקום שאין בו גזענות, אפליה ואלימות אחד כלפי השני. היום אני יודעת שאני יכולה, ושאעשה הכל כדי שזה יקרה".
הוריה של בנצ'י, נערה אנרגטית ודעתנית בת 17 מאשקלון, נולדו באתיופיה ("פירוש השם שלי באמהרית הוא 'באלוקים שבך'"). בהתחשב במערכת היחסים הנפיצה והטעונה שמנהלים בני העדה עם משטרת ישראל בשבועות האחרונים, הבחירה שלה בעתיד של מדים כחולים אינה מובנת מאליה.
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
"לא אשקר, עצוב לי לראות איך שוטרים מתנהגים לאנשים מהעדה שלי. אבל אני רוצה להראות שגם אנחנו, האתיופים, יכולים. אם יהיו הרבה שוטרים, רופאים ועורכי דין יוצאי אתיופיה, הם ישמשו דוגמה לבני נוער שחושבים שאין להם סיכוי. הם יאפשרו לחברה הישראלית לקבל אותנו כמו שאנחנו וללמוד לא לשפוט אותנו על פי צבע העור".
מחאת יוצאי אתיופיה בתחילת יולי. תמר מאנע: "רוב המפגינים היו צעירים ובני נוער, שבאמת נמאס להם מהמצב. לא כולם אלימים" // צילום: מישל דוט קום
היא מתגוררת באשקלון עם אמה אטלה (53), עובדת משק בית, וחמשת אחיה. אין לה קשר עם אביה, שנשאר באתיופיה. בספטמבר תעלה לכיתה י"א במגמת מינהל בכפר הנוער אמי"ת בפתח תקווה. בכפר, שחוגג השנה 75 שנים להיווסדו, לומדים כ־500 נערים ונערות בכיתות ז' עד י"ד מכל רחבי הארץ, במסגרות של תיכון ומכללה. בנצ'י וחבריה לומדים במסלול לכיתות ט'-י"ד, המשלב יוצאי אתיופיה עם נערים שאינם בני העדה, בתנאים של פנימייה דתית.
בנצ'י היא אחת מ־25 נערות ונערים, שעוברים עכשיו הדרכה בכפר הנוער אמי"ת כדי להפוך למדריכים של תנועת נוער חדשה בשם "ביחד" (באמהרית - אַנְיה באניה"). מדובר בתנועה ראשונה מסוגה בארץ, שחניכיה יהיו בני נוער מהעדה האתיופית וכאלה שאינם בני העדה. היא תתחיל לפעול בתחילת ספטמבר בכפר הנוער.
"אנחנו לא נקראים 'מדריכים' אלא 'מנהיגים', כי עם כוח הרצון והיכולות שלנו נוכל להנהיג בעתיד. זה מסר שחשוב להעביר לחניכים שיבואו".
אי אפשר לקבל את המסרים האלה בתנועות הנוער הקיימות?
"לפני שנתיים רציתי ללכת לשומר הצעיר, אבל לא באמת הצלחתי להתחבר למה שהם מעבירים. פה גורמים לי להבין שאם אני טובה ויש לי יכולות מתאימות - אז לצבע העור אין משמעות. בין המדריכים יש גם נערים ונערות שאינם בני העדה, וזה רק מחזק את הערכים שכולנו שווים ושחשוב לשאוף גבוה".
• • •
את "ביחד" הקים ברק אברהם (36), פעיל חברתי יוצא אתיופיה ומנכ"ל המיזם "מהישרדות למנהיגות", שבמסגרתו הוא מעביר סדנאות העצמה לבני נוער. לדבריו, פעילויות המיזם והתנועה החדשה ממומנות מתרומות של אנשים פרטיים, בנק הפועלים וחברות הייטק. כל המעורבים בתנועה עושים זאת בהתנדבות.
"סיפור החיים שלי הוא דוגמה אישית עבורם לכך שאפשר להצליח למרות נתוני פתיחה פחות טובים", הוא אומר. "גם אני, כמו בני הנוער בכפר הנוער, באתי מאוכלוסייה מוחלשת, וכנער גם לי היו עימותים עם שוטרים. חשוב לי להראות להם שלמרות הקשיים, ונגד כל הסיכויים, אפשר להצליח ולהגיע להישגים".
אברהם עלה לארץ עם אמו מלפיה (68) ושני אחיו במבצע שלמה ב־1991, כשהיה בן 9. תחילה גרו במרכז קליטה בנתיבות, ומשם עברו לנתניה. בגיל 14 למד בפנימייה בכפר הנוער ימין אורד שבכרמל. "באותה תקופה היה לי משבר זהות גדול. לא הרגשתי באמת שייך ולא הבנתי מה אני בעצם, אתיופי או ישראלי. רציתי מאוד להיות ישראלי כמו כולם, אבל היה חשוב לי גם לשמור על הרקע שלי כאתיופי, והרגשתי שזה מתנגש.
"לצערי, באותה תקופה לא באמת ידעו איך להתמודד עם משבר הזהות הזה, שהיה מנת חלקם של הרבה בני נוער כמוני. המשבר גרם לי להידרדר בלימודים, עד שהעיפו אותי מהפנימייה. אמא שלי לקחה את זה קשה. היא פחדה שזה יוביל אותי למקומות רעים של פשע ואלימות. ראיתי כמה זה מעציב אותה והחלטתי שאני אעשה הכל כדי להצליח".
מימין: יונס, תמר, ברק, בנצ'י ויעקב. "בתנועה אנחנו לומדים שיש לנו יכולת לשנות" // צילום: אפרת אשל
אחרי שלושה חודשים בבית, ללא מסגרת לימודית, הגיע אברהם לכפר הנוער אמי"ת בפתח תקווה והחליט לחולל שינוי בחייו. הוא סיים את לימודי התיכון בכפר עם בגרות עיונית מלאה, ובצבא שירת שלוש שנים כלוחם ביחידת מודיעין מטרות (יחמ"מ), המתמחה באיסוף מודיעין קרבי ובבניית בנק מטרות ליחידות צה"ל השונות.
"השירות הצבאי נתן לי תחושת שייכות, שלא הרגשתי עד אז", הוא נזכר. "הכרתי אוכלוסיות שלא פגשתי מעולם, כמו קיבוצניקים ומושבניקים, שחשבו אחרת ממני ושאורח החיים שלהם היה שונה לחלוטין ממה שהכרתי. למרות כל הפערים האלה, הצלחנו להתחבר. זה גרם לי להבין שאני לא פחות טוב מהם, ושאני יכול להצליח בדיוק כמוהם".
בתום שירותו למד אברהם במרכז הבינתחומי בהרצליה, שם השלים תואר ראשון בממשל, בדיפלומטיה ובאסטרטגיה, ותואר שני במינהל ציבורי ובמדיניות ציבורית (שאותו סיים בהצטיינות). במהלך לימודיו פעל לקידום בני נוער מהעדה האתיופית באמצעות המיזם "מהישרדות למנהיגות" שהקים.
את הרעיון להקמת "ביחד" החל אברהם לגלגל ב־2017, כהמשך ישיר לפעילותו החברתית. "בהרצאות שהעברתי לבני נוער גיליתי שהם מחפשים עוד מסגרת, שתתרום לתחושת השייכות שלהם. החלטתי להשיק את הסניף הראשון של 'ביחד' בכפר הנוער אמי"ת בפתח תקווה, שהיה המקום שהאמין בי ונתן לי הזדמנות וסיכוי שאף אחד אחר לא נתן. מבחינתי, מדובר בסגירת מעגל מרגשת ובתחושה ענקית של ניצחון".
לדבריו, "ביחד" תפעל לחיזוק התדמית והזהות העצמית של חניכיה, ותקדם העצמה ושאיפה למצוינות. "היא תפעל לשילוב השורשים האתיופיים עם הזהות הישראלית, תפַתח אצל בני הנוער מודעות לזכויותיהם ותעודד אותם לדרוש מקום שוויוני בחברה. אנחנו רוצים לנהל דיאלוג עם כל תנועות הנוער האחרות, להכרת האחר ולחיבור לכלל החברה הישראלית, ממקום של חוזק ועוצמה".
למה שצעיר יוצא אתיופיה לא יצטרף פשוט לתנועת נוער קיימת?
"רוב בני הנוער ממוצא אתיופי לא פעילים בתנועות נוער, משום שהם לא מרגישים שייכים. תחושת שייכות וערך עצמי הם מרכיבים חשובים מאוד בבחירה בתנועת נוער. התפקיד שלנו הוא להביא את הנוער האתיופי, וגם נוער מהפריפריה הגיאוגרפית והחברתית, שיהיו מעורבים חברתית ביחד ויקבלו אחריות חברתית וקהילתית".
אין מדריכים בני העדה האתיופית בתנועות נוער אחרות?
"גם אם יש, מדובר בבודדים. זה לא נמצא בסדר העדיפויות של ההורים של בני הנוער מהעדה. רבים מההורים, וגם מבני הנוער, לא מודעים לאפקט החיובי של פעילות בתנועות נוער, אפקט שיכול להעצים אותם, וגם לייצר רשת חברתית שתסייע להם להאמין בעצמם, להשתלב בחברה ולהצליח להגיע להישגים.
"כנער, גם אני חוויתי את מה שעובר על בני הנוער האתיופים. גם אותי עצרו שוטרים וביקשו כל הזמן שאציג תעודת זהות. תמיד הסתכלו עלי אחרת ושפטו אותי רק על סמך צבע העור שלי. היום, במסגרת המיזם שלי, אני מעביר גם הדרכות לשוטרים איך לפעול נכון. מסביר להם שחשוב לדבר עם בני נוער בגובה העיניים".
• • •
בינואר השנה נהרג יהודה ביאדגה ז"ל, קרוב משפחתו של יונס אשטו (15), שלומד בכפר הנוער, אחרי היתקלות קטלנית עם המשטרה. "הוא היה הלום קרב מהשירות הצבאי שלו ויצא מהבית שלו בבת ים עם סכין", אומר יונס. "נכון שזה מצב מסוכן, אבל השוטר שהגיע לא חשב על דרך אחרת לעצור אותו, וירה בו. ברור לי שאם הוא לא היה אתיופי, זה לא היה קורה.
"אחרי הסיפור ההוא לא יצאו למחות ברחובות הרבה יוצאי אתיופיה. היתה רק הפגנה שקטה בכיכר רבין בתל אביב, והיא היתה כל כך קטנה, שכולם שכחו ממנה, אפילו לא ידעו שהתקיימה בכלל. הרצח של סלמון טקה לפני חודש גרם לנו להבין שאין דרך אחרת, ושחייבים למחות בגדול.
"הבנו שאין דרך אחרת, ושחייבים למחות בגדול". סלמון טקה ז"ל
"הפעם כבר היתה אלימות והיתה פגיעה ברכוש ובאנשים. אני לא בעד התנהגות כזאת, אני לא חושב שזאת הדרך לפתור דברים, אבל מה שראו עכשיו זה תסכול וכעס של אנשים, שבסך הכל רוצים שיקשיבו להם".
יונס (יונה, באמהרית), תושב פתח תקווה, מספר שלפני שנתיים הלך ברחוב לצד אחיו הקטן, שהיה אז בן 8, ושוטרים שעברו במקום עצרו אותו לתשאול. "הם ביקשו ממני תעודת זהות, ושאלו מה אנחנו עושים שם. הסברתי להם שאנחנו גרים פה והראיתי להם את הבית.
"פחדתי על אחי הקטן, שצריך לחוות מפגש עם שוטרים בצורה מאיימת כזאת. זאת היתה תחושה נוראית, כאילו אנחנו פושעים. אם לא הייתי עונה לשוטר, הוא היה נותן לי דו"ח על התחצפות, וזה יכול להגיע גם ל־300 שקלים. זה קרה להרבה חברים ונערים שאני מכיר. הם ישבו על ספסל בגינה, או הלכו ברחוב, וקיבלו דו"חות על התחצפות לשוטר.
"הרבה פעמים אומרים שאנחנו מגזימים בתיאורים שלנו. גם לי אמרו את זה כמה פעמים. אבל זה קורה כל הזמן, ובכל מקום. אנשים לא מתביישים להעיר הערות מעליבות, לקרוא לי 'כושי' ו'אתיופי' בטון מזלזל. זה מעליב, ואנחנו כבר לא מוכנים לשתוק".
יונס יעלה לכיתה י"א בתיכון אמי"ת במגמת תעשייה וניהול. אמו, נאני (51), היא סייעת בגן ילדים, ואביו, אווקה (57), עובד במפעל לייצור אריזות. יש לו חמישה אחים.
"גם הוריי נתקלים בגילויי גזענות. פעם, אמא של ילד בגן אמרה לאמא שלי משפט גזעני, שפגע בה מאוד. היא נעלבה, אבל לא עשתה עם זה כלום, כי התביישה. אני בטוח שהיו עוד מקרים, אבל אמא שלי לא סיפרה לי עליהם.
"הכי מעצבן אותי שכל הזמן אומרים עלינו שאנחנו נחמדים. הקטע הוא שלא מתכוונים ל'נחמדים' בקטע טוב, אלא לכאלה שמוכנים לספוג ולסבול בשקט. ופתאום, כשלא מתאים לנו יותר לקבל יחס מפלה ולחיות עם גזענות, אנחנו 'אלימים'".
כשאני שואל את יונס על תפקידו כמדריך בתנועה החדשה, הוא מזדקף ועיניו זורחות. "אנחנו לומדים פה על מנהיגות. מספרים לנו על מנהיגים כמו הרצל, הרב עובדיה יוסף ומנחם בגין, שהצליחו, למרות הקשיים, להביא לשינוי ולמהפכה. אני רוצה להדריך את דור העתיד ולהראות לחברה הישראלית שאנחנו שווים, כמו כולם. אני מאמין שהשינוי יבוא. אמנם ייקח לזה זמן, אבל ברור לי שאם נפעל נכון, הוא יגיע".
• • •
תמר מאנע (17 וחצי) מרמת השרון תעלה בכפר לכיתה י"ב במגמת תעשייה וניהול. היא נערה דתייה, ואף שאינה יוצאת אתיופיה, בחרה להשתלב כמדריכה בתנועת הנוער החדשה.
לדבריה, היא רואה בכל יום מה עובר על חבריה בתנועה, יוצאי אתיופיה, ולכן קשה לה לשבת בצד ולהבליג. "רק כשהגעתי לפה, לפני שנתיים, בכיתה י', הבנתי מה עובר עליהם. מי שלא צמח בעדה, לא מודע לגזענות ולאפליה שיש כלפיהם. אני מניחה שאם לא היו לי חברים אתיופים, גם אני לא הייתי יכולה להבין את זה".
מה ראית במו עינייך?
"הרבה פעמים, כשאני הולכת ברחוב עם חברות שלי מהתנועה, אנשים לא יגידו כלום, אבל יסתכלו עליהן באופן מוזר, ואפילו מעליב. אני ממש מרגישה שאני נפגעת בשבילן. זה כל כך לא יפה לשפוט אנשים בצורה כזאת. ברגע שרואים נאצ' (לבן, באמהרית), לא מבינים מה הוא עושה עם האתיופים".
את דוברת אמהרית?
(צוחקת) "לא, אבל יש כל מיני מילות סלנג שהחברים פה לימדו אותי, ואני משתמשת בהן כשאני איתם. נגיד כשרוצים להגיד אמא'לה - אז אומרים אווי. אנחנו משתמשים בזה המון".
מה משך אותך להצטרף לתנועה?
"אווירת הביחד והשותפות בין כולם. בתנועה הזאת אנחנו לומדים שיש לנו יכולת לשנות, גם אם באת מאוכלוסייה מוחלשת. מראים לנו שחשוב לבוא ממקום חזק, שמאמין בעצמו. לי אישית זה תורם לביטחון ולערך העצמי. אני מבינה שאם אשאף גבוה ואפעל למטרות האלה, אז הדברים יקרו.
"כרגע אנחנו נמצאים בהתחלת קורס ההדרכה. לא אגיד לך שאין לי חששות, כי מעולם לא הנהגתי והובלתי בני נוער. אבל זה מאתגר ומסקרן, ואני בטוחה שאצליח לעשות זאת על הצד הטוב ביותר".
אביה של תמר, עודד (57), הוא משגיח כשרות, והאם, רחל (55), גננת. יש לה שבעה אחים. "ההורים שלי עודדו אותי ותמכו ברצון שלי להשתלב כמדריכה פה. הם שמחו שבחרתי בתנועה עם ערכים חשובים של נתינה לקהילה, שוויון ורצון למנהיגות".
מה חשבת על המחאה האחרונה של בני העדה האתיופית?
"שהיא היתה מאוד מוצדקת. רוב המפגינים היו צעירים ובני נוער, שבאמת נמאס להם מהמצב. אני לא חושבת שאלימות היא פתרון, ועצם העובדה שמכלילים ואומרים ש'כל מי שהיה בהפגנה הוא אלים', זה גם חלק מהעניין. לא כל האתיופים אלימים".
• • •
יעקב ייאלאו (17) מראשון לציון מתייצב נרגש למפגש המדריכים בתנועה. "למרות שהמפגשים נערכים אחר הצהריים, על חשבון השעות החופשיות, היה חשוב לי לבוא במיוחד. אני רוצה לדבר, ושישמעו אותי", הוא מסביר.
"ההורים שלנו ספגו במשך שנים, ועדיין סופגים, יחס משפיל מאנשים שמעירים הערות גזעניות. אבל בניגוד אלינו, הדור הצעיר, הם אפילו לא חשבו לדבר ולהתלונן על המצב. אנחנו לא מוכנים עוד לשתוק".
יעקב יעלה בכפר לכיתה י"א במגמת אוטו־טק ("מגמת רכב ממוחשב"). אמו, מירטה (52), עובדת ניקיון, ואביו, דגו (58), פועל ייצור. יש לו חמישה אחים.
"בסביבה שממנה אני בא, יש הרבה צעירים שלא ממש מחזקים אותם ולא מאמינים בהם. במצב כזה, ברור שילד יעדיף להרים ידיים ולא יאמין בעצמו. הסביבה לא ממש נתנה לי סיכוי ולא האמינה בי, וגם אני לא הבנתי למה אני מסוגל. לא חשבתי שאפשר לשנות את המצב. לכן ההורים שלי שמחו מאוד שהחלטתי לעשות שינוי בחיים ולהשתלב בתנועת הנוער כמדריך".
כמו רבים מחבריו, גם יעקב נחשף לגילויי גזענות. "לאנשים אין בעיה לקרוא לאיש מבוגר ברחוב 'אתיופי מסריח'. זה מעליב. היו פעמים שהייתי מתערב, ואז היו צועקים לי: 'תחזרו לאתיופיה'".
יעקב מספר שכאשר הוא יוצא עם חבריו לבלות, לרוב תעצור לידם ניידת משטרה. "לפני חצי שנה ישבתי בפארק עם חברים, ועל הספסל מולנו ישבה קבוצה של נערים לא אתיופים. פתאום הגיעה ניידת, והשוטרים ניגשו רק אלינו. ביקשו תעודות זהות ושאלו מה אנחנו עושים. אחרי שסיימו לתשאל אותנו, הם נכנסו לניידת ונסעו. לנערים האחרים הם אפילו לא ניגשו.
"לא חשבנו להעיר לשוטרים או לשאול למה הם לא חוקרים גם את האחרים. פעם עוד היינו שואלים, והשוטרים היו אומרים שלא נתערב ושהם עושים את עבודתם. זה היה כל כך מייאש, שבסוף הפסקנו לשאול".
גם לו מפריע שהחברה הישראלית מתייגת את האתיופים כ"נחמדים ושקטים". "קוראים לנו נחמדים כי אנחנו סופגים בשקט, במשך שנים, אפליה וגזענות ויחס שאף אחד במדינה לא זוכה לו. זה מייאש, אבל להתייאש זה הכי קל. דווקא מהמקום הזה אני רוצה להוכיח לסביבה, ובעיקר לעצמי, שאפשר אחרת.
"אני רוצה לפרוח פה בתנועה ולקבל כלים להיות טוב יותר ושווה לכל השאר. בתנועה רואים אותנו כבני אדם, ולא כצבע עור. זה גורם לי להיות פתוח יותר לאנשים ולסביבה, ובעיקר להאמין בעצמי. יש לי תחושה של ניצחון: אני שווה, ואני יכול לעשות את השינוי בעצמי".
onlyyaniv@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו