בואו נעשה להם חג

"חייל בודד הוא משהו 'סקסי'", אומר דימה בולט. "כולם רוצים לעזור לו ולחבק אותו. משפחות רוצות להזמין אותו הביתה ולארח אותו בחגים, בעיקר כשמדובר בלוחמים, כי לרוב המשפחות יש מין תמונה כזאת בראש שמדובר בחייל שחוזר אחרי הרבה זמן בשטח. הבעיה מתחילה כשהחיילים הבודדים משתחררים". 

דימה, ממייסדי עמותת "אח גדול למען חיילים בודדים", הוא מיחידי הסגולה שמטפלים בחיילים הללו. "אחרי השחרור, הם ממש לבד. הצבא כבר לא שם כדי לתת את התמיכה, לא נכנס להם כסף לחשבון כדי שיוכלו לשלם שכר דירה, אין מפקד להתקשר אליו. הם לא מכירים את המערכת מבחינת ביטוח לאומי, רווחה או אפילו מציאת עבודה. לכן רבים מוצאים את עצמם נלחמים לבד עם הקשיים, או חוזרים למדינות שמהן הם עלו".

לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת

עמותת "אח גדול" הוקמה בשנת 2009 על ידי קבוצת חיילים בודדים לשעבר, כדי לסייע לחיילים בודדים לפני הגיוס, במהלך השירות הצבאי ולאחר שחרורם. כיום מתנדבים בה כ־300 חיילים בודדים לשעבר, שמספקים לחיילים המעוניינים בכך ליווי אישי, תמיכה רגשית ועזרה בכל מה שנדרש.

"הבעיה מתחילה כשמשתחררים". דימה בולט

"רבים מהחיילים הבודדים עטופים בזמן השירות בחום מצד הצבא והאגודה למען החייל", אומרת עינת אושרי, מנהלת תוכנית "מִשֶלי" - מעטפת שירותים לחיילים בודדים משוחררים. "בזמן השירות הם זוכים לקורת גג - מגורים ב'בית החייל' או אצל משפחות מאמצות, או השתתפות בשכר דירה.

"אבל מה שלא מספרים לכם הוא שאחרי השחרור מהחממה הזאת, החיילים הללו מרגישים עוד יותר בודדים, ואז הם נופלים לוואקום שבו הם חסרי אונים ומבולבלים. זה מתחיל בדברים הבסיסיים ביותר, כמו מיטה ואוכל, ומגיע עד דברים גדולים יותר. חלקם הופכים לצעירים בסיכון, והולכים למקומות הקלים כמו סמים ואלכוהול. את חלקם אנחנו פוגשים ברחוב, כי אין להם למי לגשת, מישהו שיחזיק להם את היד ויגיד: 'אני איתך'.

"רבים מהם עובדים ומשתמשים בכסף לשכר דירה או לתשלום חובות כמו חשמל, מים, ארנונה. רבים רוצים להרגיש עצמאות וחושבים שאכן יסתדרו, אבל הם רגילים לחממה הצבאית".

"הבנתי שהייעוד שלי הוא עשייה חברתית". עינת אושרי // צילום: יח"צ "משלי"

אושרי הקימה את התוכנית במארס 2018 לאחר שבשנים האחרונות עבדה בתפקיד לוגיסטי בחברת טכנולוגיה. תפקידה האחרון היה מנהלת מעורבות חברתית, ובמסגרתו סייעה בין היתר לזוג עיוורים קשישים מחולון, המתגוררים בדירת עמידר.

"המפגש איתם שינה את חיי. הבנתי שהייעוד שלי הוא עשייה חברתית. במשך תקופה ארוכה חשבתי לאיזו אוכלוסייה אני רוצה לעזור, ומצאתי את החיילים הבודדים שמשתחררים מצה"ל. התחלתי להקים מערך לוגיסטי, גייסתי מתנדבים ויצרתי קשרים עם חברות מסחריות כדי להפעיל את התוכנית.

"התוכנית מעניקה לצעירים ליווי אישי מרגע סיום השירות ובמשך שלוש שנים, כולל אוזן קשבת ומענה של מתנדבים - חיילים בודדים לשעבר. בנוסף, אנחנו מספקים להם ציוד וריהוט לבית, כשהמימון מגיע מתרומות של חברות ושל אנשים פרטיים".

"רבים מהחיילים הבודדים חושבים שיסתדרו, אבל הם רגילים לחממה הצבאית". מדור שחרורים במחנה תל השומר // צילום: דובר צה"ל

ליאורה רובינשטיין, מנהלת תוכנית "חיילים בודדים חסרי עורף משפחתי" במרכז לזכרו של מייקל לוין, מדגישה כי "אם חיילים 'רגילים' שמשתחררים מהצבא יוצאים מבולבלים, לחייל הבודד יש הרבה יותר שאלות לגבי המשך החיים שלו, והוא עושה יותר טעויות. יש חבר'ה שמחפשים דיור ולא מוצאים, יש כאלה שלוקחים הלוואות שונות, כי העבודה לא מספיקה להם, ואין מי שיניא אותם משטויות. 

"למשל, חיילים שהיו בעבר חרדים ויצאו בשאלה משתחררים עם פערי השכלה, וצריך לתת להם דחיפה להשלים את הפרקים האלה בחיים. זו תקופה קשה. רבים נושרים ומחליטים לוותר ולהשקיע בהישרדות ובקיום".

מרכז מייקל לוין הוקם לפני עשר שנים בירושלים לזכרו של חייל בודד שעלה מארה"ב ונהרג במלחמת לבנון השנייה. היום מפעיל המרכז שלוחה גם בתל אביב. לפני ארבע שנים הוקמה במרכז "התוכנית לחסרי העורף המשפחתי" - חילונים, יוצאי החברה החרדית או נוער בסיכון, שגדלו בבתי אומנה או בפנימיות. התוכנית מלווה את החיילים הבודדים לפני הגיוס, במהלך השירות ואחרי השחרור, במטרה לשלבם בקהילה. 

לדברי רובינשטיין, "בתקופות חגים, הבדידות של החיילים הבודדים המשוחררים מורגשת עוד יותר. אם בצבא הם יכלו להשתתף בארוחה חגיגית בבסיס או אצל המשפחות המאמצות, עכשיו חלקם נאלצים לחגוג רחוק מהמשפחות, שנמצאות מעבר לים. אחרים כלל אינם בקשר עם קרוביהם".

מה משפחות צריכות לדעת כשהן מארחות חייל בודד?

"שהחבר'ה האלה בודדים באמת. יש להם חברים, אבל התא המשפחתי מאוד חסר להם. חשוב לזכור לא לחטט בחיים שלהם יותר מדי, כי מדובר בנושאים רגישים. לקבל אותם כמו שהם, לעשות איתם את החג באהבה ובשמחה, אבל לא להיכנס לשאלות מביכות על המשפחה ועל טיב הקשר. זה מלחיץ אותם.

"בתקופות חגים, הבדידות של החיילים הבודדים המשוחררים מורגשת עוד יותר". ליאורה רובינשטיין

"בנוסף, אנחנו הישראלים מאוד חמים. אנחנו מחבקים, מנשקים ורוצים לעטוף באהבה. אבל כשמדובר בחיילים בודדים, לא צריך ישר לחבק ולנשק אותם. לנו יש כוונה טובה, אבל חלקם לא רגילים לזה - מפני שזה לא מקובל בתרבות שממנה הגיעו, או מפני שמדובר בחבר'ה ישראלים שזה מורכב אצלם. חשוב לשמור על מרחק בסיסי.

"גם בעניין נימוסי השולחן יכולים להיות פערים, גם מפני שהרבה פעמים יש פערים בכישורי החיים. כשאתם יושבים וצוחקים על תוכניות טלוויזיה או על סרטים ישראליים של פעם, הם לא תמיד מבינים".

לקראת ראש השנה, "שישבת" נרתם למטרה של מציאת משפחות מארחות לחיילים בודדים משוחררים בארוחת החג. אלה הסיפורים של כמה מהם. 

• • •

אביחי גינדי (23) גדל בבית חרדי בכפר חב"ד. בגיל 14 החליט לצאת בשאלה, ועזב את בית הוריו לפנימיית רמת מגשימים. "לא הסתדרתי עם העולם של הדת", הוא אומר. "החוקים הנוקשים לא הסתדרו לי אף פעם, ולכן היו לי הרבה ריבים בבית, בעיקר עם אמא שלי. 

"בהתחלה, אחרי השחרור, הייתי בהיי, ואז המציאות נופלת עליך". אביחי גינדי // צילום: אפרת אשל

"אנחנו עשרה אחים ואחיות. יש לי אח שיצא בשאלה, אבל הוא חי בארה"ב. בהתחלה עברתי לפנימייה, ותמיד כשיצאתי הביתה היו לי חיכוכים עם ההורים על הדת. זה פשוט לא עבד. לאט־לאט הפסקתי לבוא הביתה.

"היום אני בקשר מסוים אבל רחוק עם המשפחה המורחבת שלי, דודים ודודות, ואנחנו מנסים לגשר על פערים. עם ההורים שלי אני מנסה להסתדר, אבל זה מאוד קשה. 

"אני לא רוצה להעיק על האנשים במשפחה שלי ולבוא לבקר, כי אני אדם שונה היום, אני חילוני, וזה משפיע על הילדים שלהם. הם נחשפים למשהו אחר ושונה מהם.

"אני בקשר עם אחי, שגר בארה"ב, וגם עם אחת האחיות שלי, שלא עזבה את הבית של ההורים. הלכתי לבקר אותה כשהיא היתה מאושפזת בבית החולים, וגם אז באתי בשעות שבהן ההורים שלי לא היו. עם האחים האחרים אני לא בקשר.

"תמיד רציתי להתגייס לצבא, זה ריתק אותי. מהרגע שנחשפתי לעולם הזה, רציתי לקחת בו חלק. התעקשתי לשרת, ורציתי קרבי.

"לצו הראשון באתי בלי לדעת מראש מה מצפים ממני. הנתונים שלי לא היו מספיק טובים, ובנוסף, קבעו לי קשיי הסתגלות. כדי לעבור את התהליך בצורה הטובה ביותר הלכתי לפרויקט 'אחרי', שזה פרויקט פרטי שמכין אותך גם מבחינת הכושר וגם מבחינת הכרת המערכת. יש להם חלק גדול בכך שהייתי בקרבי. עד היום אני מדבר מדי פעם עם המדריך שלי מהפרויקט.

"שלחתי הרבה מאוד מכתבים לצבא כדי להתגייס לקרבי. באתי כמה פעמים לבקו"ם, ובסוף הכניסו אותי לקצין מיון. הסברתי לו שאני מאוד רוצה לעשות את זה ומתכונן לזה המון זמן. רציתי להיות במג"ב, אבל בסוף התגייסתי לחטיבת החילוץ.

"השירות היה לא פשוט. הרבה פעמים הרגשתי לבד. אתה רואה משפחות באות להשבעה, לביקורים, לסוף מסע הכומתה, ואתה חושב, אלי לא באו אף פעם. גם מהבחינה הכלכלית לא היה לי גב משפחתי שיעזור לי. 

"מה שכן עזר זה שאחרי כמה חודשים בשירות העבירו אותי לפרויקט שנקרא 'אימוץ בקיבוץ', שבמסגרתו עברתי לקיבוץ יד מרדכי. שם חיברו אותי למשפחה שתמכה בי ואירחה אותי בשבתות. השירות שלי היה נראה אחרת לגמרי בלעדיה, או אם הייתי ממשיך לגור בבית החייל. היום אנחנו מדברים מדי פעם, אבל אין כבר קשר ממש.

"השתחררתי במארס 2018. בהתחלה הייתי בהיי, ואז המציאות נופלת עליך. כל חייל שמשתחרר חוטף הלם, ואצל חייל שמשתחרר בלי תמיכה זה הלם כפול. אין לנו את הזמן לחפש את עצמנו ולחשוב מה אנחנו רוצים להיות. הרגשתי שהמעטפת של הצבא חסרה לי.

"לפני הצבא עבדתי. לא הרווחתי הרבה, אבל זה הספיק. שכר מינימום לילד בן 18 שגר בפנימייה זה בסדר. בצבא אתה מרוויח סכום מסוים, וכשאתה לא לוחם, זה אפילו סכום נמוך יותר.

"אחרי השחרור עבדתי בעבודה שלא אהבתי, רק מהלחץ מה יהיה ואיפה אגור. מבחינתי היו לי שתי ברירות: או להיכנס לאטרף של עבודה, או לברוח לחו"ל ולצבור עוד חובות. רוב החיילים הבודדים שאני מכיר יוצאים מהצבא עם קצת חובות.

"אנחנו ילדים בסך הכל, לא מוכנים להתמודד כלכלית עם המציאות. בגילאים שלנו הכסף מתבזבז בקלות, וזה בור שלא נגמר, אתה נשאב לזה. אני מכיר חיילת בודדה שסיפרה לי שהיא יצאה מהצבא עם חוב של 17 אלף שקלים.

"אז אתה נכנס לטירוף. מרגיש שאין זמן לבזבז, ושאתה חייב להיות מאה אחוז בעבודה. בהתחלה לא היה לי כסף לשכר דירה, אבל בעל הדירה היה נחמד והסכים שאשלם לו כשיהיה לי. חיכיתי למענק השחרור, שהגיע אחרי חודשיים, ושילמתי לו. היום אני עובד בעבודה שאני אוהב, כמפקח מטווחי קליעה, ומרוויח מספיק. אני יודע שצריך ללמוד איך להתנהל כלכלית.

"אני אשמח להכיר משפחה חדשה ולהתארח אצלה לארוחת חג. חשוב לי שאנשים יכירו בכך שיש חיילים בודדים שהם ישראלים, לא רק עולים חדשים. שיבינו עד כמה זה קשה, שלא ישכחו אותנו למחרת השחרור".

• • •

יאנה שיקרוב (24) נולדה בסיביר למשפחה יהודית. סבתהּ איבדה את כל משפחתה בשואה, ובבית לא דיברו הרבה על יהדות.

"לא חוויתי את הילדות שלי עם המנהגים היהודיים", היא מספרת. "אבל סבתא שלי סיפרה לי תמיד שהיו לה עוד אחים, והרגשתי את העצב שלה. היתה לה בת דודה בבאר שבע, ומדי פעם הן דיברו בטלפון, והרגשתי שהיא מתגעגעת. באותו זמן לא ידעתי הרבה על ישראל - לא איפה היא נמצאת, ולא על האפשרות לעלות לארץ.

"לפני שמונה שנים אמא שלי נסעה לישראל לפגוש חברה. כשהיא חזרה וסיפרה לי חוויות, החלטתי שאני עולה לארץ. הייתי בת 15. משום שכל המסמכים שמעידים על יהדותה של סבתא שלי אבדו עם השנים, ניסיתי לאתר אותם בבלארוס, שם היא נולדה, וברוסיה, שבה היא גדלה. 

"הפכתי את העולם. נדרשו שלוש שנים עד שמצאתי את המסמכים, ואז עוד שנה וחצי של ביורוקרטיה, שבסופן קיבלתי את האישור לעלות לארץ. כל פעם היה חסר עוד משהו, פרט מידע או אישורים מסוימים.

"עליתי לישראל בגיל 19 לבדי, רק עם שתי מזוודות. לא ידעתי עברית. גרתי במרכז הקליטה בכרמיאל, שם למדתי עברית במשך תשעה חודשים.

"ידעתי מייד שאני רוצה להתגייס. ברוסיה אין לבנות אפשרות להתגייס, וחשבתי שאם אתגייס, אוכל לחוש גאווה ולהרגיש חלק מקבוצה של בנות חזקות. בהתחלה לא רצו לגייס אותי כי יש לי בעיות שמיעה, אבל ביקשתי מהצבא שיעשו הכל כדי לגייס אותי - והם עשו. ביום הגיוס בכיתי מהתרגשות. רציתי לתת מעצמי למדינה.

"היו לי נתונים טובים. הייתי אמורה להיות גרפיקאית במודיעין שדה, אבל לא יכולתי, בגלל השפה. שירתתי כפקידה במחלקת מודיעין בפיקוד העורף. בכל הזמן הזה, המשפחה של חברה של אמא שלי, שהיתה בנהריה, דאגה לי. לפעמים הייתי הולכת לישון שם, אבל לא גרתי שם.

"בנוסף, אני רוצה לציין שיש פה בארץ אנשים מאוד חשובים לי,משפחת סיניצין וצריצמן מצפון,שתמכו ועזרו לי מיום הראשון בארץ,שתמיד אני יכולה לסמוך עלייהם,שאני מאוד אוהבת אותם ומודה להם על הכל". 

"בגרעין צבר סידרו לי מגורים במרכז קליטה ברעננה. בשישי־שבת היתה לנו ארוחת ערב, ויכולנו לקחת אוכל לדירת החיילים במרכז הקליטה לכל השבוע.

"בנובמבר 2017 השתחררתי. אם את שואלת עד כמה הייתי בשוק, מ־1 עד 10, התשובה היא 11.

"מיום העלייה שלי לישראל הייתי במסגרות. כשעליתי הייתי בתוכנית סלע (מרכז התנדבותי שמסייע לעולים), אחר כך בתוכנית צבר, שמסייעת לחיילים בודדים. תמיד הייתי עטופה. דאגו לי.

"פתאום לא היתה התמיכה הזאת. היה לי מאוד קשה לצאת ממרכז הקליטה. לא ידעתי איך שוכרים דירה, לא היה אף אחד שיכול לעזור לי מול משרד הפנים או הבנק. לא היה אף אחד שידאג לי או יכין לי אוכל. לא ידעתי לבשל, לא ידעתי אפילו מה קונים בסופר.

"גם מציאת עבודה לא היתה פשוטה. למזלי, בן הזוג שלי הרגיש שהייתי במצוקה, ומצא עבורי עבודה בתחנת דלק, כדי שאוכל לקבל מענק של עבודה מועדפת. היום אני עובדת בסופר־פארם במחלקת קוסמטיקה, ולומדת תואר ראשון בסוציולוגיה במכללת גליל מערבי בעכו.

"מאז השחרור ועד היום לא ממש חגגתי את החגים, כי הייתי צריכה לעבוד. השנה הייתי מאוד רוצה להרגיש את החג. זה מאוד קשה שכולם חוגגים, ואני צריכה לצאת לעבוד. אני חושבת על זה שאנשים מבלים יחד, אוכלים אוכל טוב, ואני בעבודה. זה הציק לי מאוד בפסח, והחלטתי שאת החג הבא אני לא חוגגת ככה.

"לחגוג חג בישראל זה בשבילי להרגיש משפחה, דבר שמאוד חסר לי, כי המשפחה שלי רחוקה. אני אשמח להכיר משפחה ולהתארח אצלה בחג. להרגיש שאני לא בודדה. זה כיף לדעת שיש אנשים שירצו לקבל אותי, ושהם יעשו את זה בשמחה".

• • •

ג'ונָס וורמסר (22) הכיר את ישראל כבר בילדותו בצרפת. כבן למשפחה מסורתית וציונית, היה בא כמעט מדי שנה לבקר את המשפחה המורחבת, שגרה בארץ בחדרה. 

"תמיד חלמתי ורציתי לחיות ולגור בישראל, זו היתה השאיפה שלי. בגיל 18 למדתי בבית ספר 'אליאנס' בפריז, בית ספר מאוד ציוני. האווירה הכללית שם היתה שכל היהודים בעולם צריכים לעלות לישראל. זה השפיע עלי.

"אבא שלי לא הסכים שאעלה לבד. הוא פחד שלא אסתדר וביקש שאשאר בצרפת ואתחיל ללמוד. לא הבין למה אני צריך לעזוב את הכל ולעבור למקום עם תרבות שאני לא מכיר. אבל עם הזמן הוא הבין שזאת ההחלטה שלי, והתרגל לרעיון.

"בסופו של דבר, אתה חוזר לבית של מישהו אחר". ג'ונָס וורמסר // צילום: אפרת אשל

"הגעתי לארץ ב־2015, במסגרת תוכנית 'מסע'. הלכתי למכינה לעולים חדשים באוניברסיטת בר־אילן, ושם למדתי עברית ולימודי ארץ ישראל. לא הייתי סגור אם אני נשאר בארץ, רציתי לראות איך אני מסתדר מבחינת החיים כאן, השפה והתרבות, עד כמה אצליח להסתגל לחיים שונים מאלו בצרפת. רציתי לעשות ניסיון, ולהחליט אחרי שנה מה לעשות.

"כשחלפה השנה, וכבר ידעתי לדבר עברית, החלטתי לנסות להתגייס. בהתחלה רציתי לשרת בקשרי חוץ בדובר צה"ל, אבל זה לא הסתדר בגלל סיווג ביטחוני. אז ביקשתי להתגייס למתפ"ש, יחידת מתאם הפעולות בשטחים. שמחתי, כי הנושא הזה של היחסים בין הישראלים לפלשתינים עניין אותי. רציתי להבין יותר מה קורה בארץ. שובצתי כמש"ק תיאום וקישור במעבר ארז.

"להיות חייל בודד זה לא קל. בזמן השירות גרתי הרבה זמן בדירות של האגודה למען החייל, אבל היה לי קשה להסתדר עם החיילים האחרים. שובצתי עם חיילים ישראלים שבאו מרקע אחר לחלוטין משלי, וזה פחות התאים.

"אז חיפשתי תמיד אופציה לישון אצל חברים. זה לא היה מצב יציב. בסופו של דבר, אתה לא חוזר הביתה, אתה חוזר לבית של מישהו אחר. גם המשפחה המורחבת שלי בארץ היא לא מדרגה ראשונה, לא ביליתי אצלם הרבה, בגלל אילוצים של הצבא.

"בבסיס הכל היה מצוין. האנשים היו טובים ודאגו לי כל הזמן, גם המש"קיות וקצינות הת"ש. היחידה שלי קולטת הרבה חיילים בודדים ועולים חדשים, והם ידעו איך לטפל בנו. את השבתות והחגים הייתי עושה עם חברים, ופעם בשלושה שבועות הייתי סוגר שבת בבסיס. 

"בצבא הייתי בקשר עם עמותת 'אח גדול'. היה לי חונך מתנדב, בניה, שעזר לי למצוא דירה עם עוד חיילים. היו שם הרבה בעיות. הם היו מביאים חברים, עושים מסיבות, האווירה הכללית היתה בעייתית. בניה כל כך עזר לי, שזה גרם לי לרצות להתנדב בעצמי. כיום אני מתנדב בעמותה.

"להורים שלי לא יצא לבקר אותי בבסיס, אבל הם ראו אותי על מדים. אחד הרגעים הכי קשים שלי בשירות היה ביום האחרון של הקורס במתפ"ש. הדודות שלי באו לטקס הסיום, אבל ההורים שלי לא באו, כי זה היה אחרי החגים, ובתקופה הזאת בצרפת עובדים. הם לא יכלו לבקש עוד ימי חופשה בצרפת. כאב לי שהם לא באו. 

"השתחררתי בפברואר 2018. אחרי השחרור התגעגעתי מאוד לצבא ורציתי לחזור, כי שם היתה מסגרת. ידעתי מה אני צריך לעשות, ופתאום אני צריך לקבוע לבד מה קורה עם החיים שלי.

"הבנתי שאני רוצה להישאר בישראל, ללמוד ולעבוד כאן. אפילו לא חשבתי על טיסה או על טיול גדול של אחרי צבא, בגלל הכסף. הייתי בלחץ להתחיל ללמוד ולעבוד. אמרתי לעצמי שאני צריך לקחת את עצמי בידיים.

"הדבר הכי קשה אחרי השחרור היה למצוא דירה במחיר שאוכל לעמוד בו. בימים הראשונים גרתי אצל בת דודה שלי, שעלתה גם היא מצרפת, עד שמצאתי דירה לא יקרה בנתניה.

"בזמן הזה גם חיפשתי עבודה, שלחתי קורות חיים לכל מיני מקומות. הראשונים שענו לי היו איקאה. עבדתי שם כמעט שנה בשירות לקוחות, ולמדתי המון: איך לעבוד מול לקוחות ישראלים, ואפילו איך להתווכח. זה נתן לי ביטחון מבחינת השפה והתרבות.

"היום אני עובד בגיוס תרומות למערך פיתוח משאבים עולמי באוניברסיטת בר־אילן. אנחנו מגייסים תרומות מחו"ל לאוניברסיטה, מזמינים תורמים לבקר ולראות את הפרויקטים המחקרים, וכולי. במקביל, התחלתי ללמוד שם מדעי המדינה ותקשורת. החלום שלי הוא לעבוד במשרד ממשלתי, אם מישהו ייתן לי צ'אנס.

"אני בא מבית מסורתי, ואצלנו החגים היו מאוד משמעותיים. לצערי, ההורים שלי לא באים לישראל בחגים. בחג הראשון שלי הייתי בטירונות, וביקשתי מהמפקדים לחזור לצרפת לחג. הסבירו לי שאי אפשר, כי מעכשיו אני חייל.

"השנה אני מרגיש יותר פתוח ברמה האישית. רוצה להכיר אנשים, ושיכירו אותי. הרצון שלי להישאר בארץ כל כך חזק, שאני מוכן לעשות את כל מה שאוכל מבחינת השקעת זמן וכסף".

• • •

אור (שם בדוי) בת 23 גדלה בבית דתי באשדוד, אחות אמצעית לחמישה אחים. את הבית עזבה כבר בגיל 12. 

"לא הסתדרתי עם ההורים שלי מגיל צעיר", היא אומרת. "לא עם הגישה שלהם, ולא עם ההתנהגות שלהם מולי. עיקר הוויכוחים בינינו היו בנושאי דת: אני התחלתי להתרחק מהדת, והם לא קיבלו את זה.

"באחת המריבות, אבא שלי טען שלבשתי חצאית קצרה מדי. זה גרם לפיצוץ גדול, שהתפתח לריב שהיה קשה לחזור ממנו. באותה תקופה ההורים שלי נפרדו, ואבא שלי עזב את הבית, ובסופו של דבר, הקשר איתו נותק לחלוטין. המשפחה די התפרקה. אני עזבתי את הבית, אחות אחת שלי עברה לגור עם אבא שלי, אחי הקטן עבר לפנימייה, ושני אחים שגדולים ממני כבר נשואים, וחיו את חייהם בנפרד.

"העבירו אותי לפנימייה בצפון, ואחרי שנה חזרתי לגור אצל אמא שלי, ניסיתי לגשר על הפערים. אמי עבדה במפעל, כך שהיא היתה יוצאת לעבודה לפנות בוקר ולא התראינו בכלל. זה היה טוב לשתינו. אני מצאתי אז עבודה במלצרות. 

"הריבים בינינו חזרו כשלא רציתי להתחיל את כיתה י'. בסוף הסכמתי, אבל החלטתי לפרוש, כי הייתי צריכה לעבוד. זה גרם לקרע נוסף עם אמא שלי, ושוב עזבתי את הבית. גרתי אצל חברות, נדדתי ממקום למקום.

"את הצבא התחלתי כחיילת רגילה לחלוטין. מש"קיות ת"ש ניסו לעזור לי, אבל הרגשתי שהן לא בדיוק מבינות את הסיפור שלי. עשיתי טירונות, ותוך כדי, הוציאו לי אישור לשרת כחיילת בודדה חסרת עורף משפחתי. 

"באותה תקופה אמא שלי הכירה מישהו וגרה אצלו. גרתי חודש בבית שלה עם החבר שלי באותה תקופה, בלי ידיעתה. ערב אחד, כשהייתי בדרך הביתה, היא באה בהפתעה ומצאה את בן הזוג שלי. היא הודיעה לו שהיא לא מסכימה שנגור שם, וגירשה אותנו.

"באותו ערב התקשרתי למפקד שלי, וכך הגעתי לבית החייל בבאר שבע. גרתי שם עד סוף השירות. בינתיים. נפרדתי ממי שהיה אז חבר שלי.

"ביום השחרור הייתי צריכה לעזוב את בית החייל. הגעתי לבית של אמא שלי, והיא הציבה לי תנאים שלא הסתדרתי איתם. שוב עזבתי את הבית ונדדתי ממקום למקום.

"השחרור היה קשה. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. בצבא היו לי חברה ותמיכה, ולאחר שיצאתי לעולם, לא היה לי אף אחד, לא ידעתי לאן פונים. נדדתי ממקום למקום, והרגשתי שכמו שהייתי צריכה להסתדר לבד ולדאוג לעצמי בילדותי, גם הפעם אצטרך להסתדר עד שאדע לאן ללכת.

"פגשתי באשקלון מתנדבת מעמותת 'משלי' וסיפרתי לה שאין לי איפה להיות. מאותו רגע ועד עכשיו היא לא עזבה אותי, ואפילו אירחה אותי אצלה בשבת. היא הכניסה אותי לדירה של העמותה באשדוד, וגרתי שם שנה. עזבתי את הדירה כשהרגשתי מוכנה לצאת לדרך חדשה בדירה שאשכור בעצמי. גם הריהוט ומכשירי החשמל שיש לי היום הם בזכות העמותה. 

"היום אני עובדת באשקלון, בשירותי 'סופר און ליין'. הרבה שנים לא חגגתי את החגים עם משפחה שהיא שלי, כך שהספקתי קצת לשכוח מה זה לעשות חג במשפחה. בצבא הייתי חוגגת אצל משפחות מארחות. היינו 20 חיילים יחד, וזה היה מרגש וכיפי. זה משהו שמאוד חסר לי". 

משפחות שמעוניינות לארח בחגים חיילים בודדים משוחררים, מוזמנות לפנות לעמותות הבאות דרך האתר, המיילים או הטלפונים הבאים:

תוכנית "משלי" https://www.mesheli.org, oshrieinat@gmail.com 052-821-4550

עמותת אח גדול. https://www.achgadol.org info@achgadol.org

המרכז לזכרו של מייקל לוין https://lsc.org.il/ 02-502-2211, 03-560-1931

Telaviv@lonesoldiercenter.com info@lonesoldiercenter.com

tamarr@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו