מה שלום השלום עם ירדן

המסע שלנו בממלכה השכנה מתחיל בדיוק ביום שבו מחליט מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה, לשגר טילי קורנט לעבר כלי רכב צבאיים במוצב אביבים שבצפון. אבל המתח והדרמה, המורגשים היטב בגבול לבנון, נעלמים כלא היו בצידו הירדני של מעבר הגבול המנומנם שייח' חוסיין, שליד בית שאן.

מעברי הגבול היבשתיים הם הדרך האידיאלית לישראלים המבקשים לטייל בירדן. הדרך המושלמת לספוג את הנופים הקסומים של המדינה, שיותר מ־90 אחוזים משטחה הם מדבר, ולפגוש תושבים מקומיים שאינם מתגוררים בבירה עמאן, המנקזת אליה את מרבית האוכלוסייה הירדנית.

מניסיון העבר, ידענו שאין לנו מה להצטייד בציוד טכנולוגי דוגמת מחשבים ניידים, טאבלטים או מצלמות משוכללות: פקידי המכס ושוטרי משמר הגבול הירדנים חשדנים מאוד כלפי עיתונאים הנכנסים לממלכה ללא הזמנה רשמית מהשלטונות, ובעבר כבר נאלצנו להפקיד חלק מהציוד היקר במשרדי המכס הירדני בגבול, ולאסוף אותו רק בתום הסיור.

לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת

את המחשב הנייד החליפו, לפיכך, מחברת ועט, ואת המצלמות המקצועיות - מצלמה צנועה וטלפון סלולרי. הצטיידנו גם באישור על הזמנת החדרים במלון בעמאן.

התנועה בצד הישראלי של מעבר הגבול מועטה. אנחנו ניגשים לדלפק החלפת הכסף ומחליפים שקלים ישראליים בדינרים ירדניים. שער ההמרה עומד על כמעט 5 שקלים לדינר ירדני אחד. משלמים אגרת מעבר של רשות שדות התעופה והנמלים, בסך 109 שקלים, ועוברים בקלילות את פקידי ביקורת הגבולות הישראלים, שעסוקים בעיקר בהאזנה לעדכונים מהנעשה בגבול הצפון.

ממתינים בתחנת ההסעה לאוטובוס שיסיע אותנו לביקורת הדרכונים בצד הירדני. הנסיעה באוטובוס הירדני עולה דינר אחד לאדם, ואפשר לרכוש את הכרטיס גם במטבע ישראלי.

באולם ביקורת הדרכונים הירדני ממתינים בתור פחות מ־20 איש, בחום לוהט, כי אין מזגן. מרביתם צעירים ערבים־ישראלים, שלומדים במוסדות להשכלה גבוהה בירדן וגרים במעונות שם. עכשיו הם נוסעים לממלכה להכנות אחרונות לפני פתיחת שנת הלימודים האקדמית.

מדריך טיולים ירדני, מלוּוה בקבוצה של שישה תיירים אמריקנים שבאו מישראל, עוקף אותנו בתור לאשרת הכניסה. אנחנו מנצלים את הזמן כדי לשאול את העומדים בתור אם התנועה הדלילה במקום קשורה לאירועים בצפון.

"שום קשר", עונה בעברית ובחוסר רצון מופגן אחד מהם, סטודנט ערבי־ישראלי. "מה שקורה עם נסראללה ממש לא מזיז לירדנים ולא מעניין אותם. ובכלל, עדיף שתדברו כמה שפחות עברית ותזכירו כמה שפחות את השם של האיש הזה כשאתם נמצאים בירדן". חיזבאללה מוגדר בירדן ארגון טרור, והירדנים חשדנים מאוד.

הבחור מתאדה כמו טיפת מים במדבר כשהשוטרים הירדנים חמורי הסבר בדוכן מסמנים לנו להתקרב ומבקשים את הדרכונים שלנו. אחרי דקות ארוכות הם מסבירים באנגלית עילגת, מלווה בתנועות ידיים, שלא נוכל לקבל אשרת כניסה - אף שאנחנו מציגים להם את הקבלה על המס הנדרש לאשרה, 40 דינרים ירדניים (כ־200 שקלים), ואת האישור על הזמנת המלון.

הם מפנים אותנו לחדר של הקצין האחראי, וזה שואל אותנו באנגלית רצוצה לאן מועדות פנינו, תוך שהוא מדפדף בדרכונים ותוהה לפשר ריבוי חותמות הכניסה לירדן ולמדינות ערביות נוספות בדרכון שלי. אני מסביר לו בערבית שאנחנו יוצאים מדי פעם לסיורים במדינות ערב, לצרכים לימודיים. עיתונאים נדרשים להוציא אישור כניסה מיוחד לממלכה, והירדנים ממעטים לתת אותו לישראלים.

אוכל זול וקינוחים יקרים. רחוב בעמאן // צילום: קוקו

הקצין הירדני, מופתע מהערבית שבפינו, מוודא שוב שאנחנו לא ערבים־ישראלים, ומבשר לנו במבט מנוכר כי ללא מלווה מורשה מטעם ממשלת ירדן, שיסיע אותנו עד למלון בעמאן ובחזרה לגבול בתום הטיול, לא תתאפשר כניסתנו דרך מעבר הגבול הזה. 

הקצין מסביר לנו בחוסר סבלנות כי מדובר בנוהל חדש, שגובש בעקבות אירועים אלימים וקטטות שפרצו בין קבוצות של מטיילים ישראלים לבדואים מקומיים. בעקבות האירועים, התחילו הירדנים להגביל תנועת מטיילים בשטח. הנוהל נחתם ואושר בין ממשלת ירדן לממשלת ישראל, "והוא מיועד למען הביטחון שלכם ושל כל תייר שמבקש להיכנס לירדן דרך גשר שייח' חוסיין ואינו חלק מקבוצה מאורגנת". הנוהל הזה לא חל על ערבים־ישראלים.

זה לא הנוהל היחיד שמחמיר בשנים האחרונות עם ישראלים שמבקשים לעבור לירדן דרך היבשה. לאחר חתימת הסכם השלום בין המדינות אפשר היה לנסוע באוטובוס מירושלים, מנצרת ומחיפה לעמאן ולאירביד. הקווים פעלו כמה פעמים בשבוע, במסגרת הסכם התיירות שהיה נספח להסכם השלום.

אבל ההתקררות ביחסים והחשש הירדני מניסיונות של אסלאמיסטים קיצוניים לפגוע בתיירים ישראלים הביאו לירידה ניכרת בתדירות האוטובוסים, עד שב־2010 בוטלו הקווים הסדירים. חברת האוטובוסים "נזרין" עדיין מפעילה נסיעות מנצרת או מחיפה, בתדירות משתנה בהתאם לביקוש.

ההסכם גם אפשר להיכנס לירדן ברכב מישראל, אולם כיום מדובר בהליך ביורוקרטי יקר ומסורבל, בעיקר בשל דרישת הירדנים להחליף בגבול את לוחית הרישוי הישראלית בלוחית ירדנית (בתשלום של כמה מאות שקלים) והחובה לרכוש בארץ ביטוח מיוחד לנסיעה כזו.

בלית ברירה אנחנו עושים אחורה פנה ויוצאים לנתב"ג, כדי להספיק לתפוס את טיסת הלילה של "רויאל ג'ורדניאן", שיוצאת ב־23:00 ונוחתת בעמאן כעבור 40 דקות. המחיר - 600 דולר לאדם במחלקת תיירים, כמו טיסה הלוך־ושוב ללונדון, וזה עוד לפני תשלום של 40 דינרים עבור אשרת הכניסה לירדן (שאותה, נכון, נאלצנו לשלם פעמיים).

• • •

חברת התעופה הירדנית מפעילה מדי יום כמה טיסות לעמאן, לרוב כנמל ביניים (קונקשן) ליעדים רחוקים יותר, בעיקר במזרח. המטוס שאנחנו עולים עליו חצי ריק.

"אתם נוסעים לתאילנד?" שואלים אותנו ארבעה צעירים תושבי נצרת. "לא, דווקא לירדן", אני עונה, והם מופתעים. "מה יש לכם לחפש שם?" תוהה אחד מהם וממשיך: "אנחנו טסים כל שנה לתאילנד עם קונקשן בעמאן. תשמרו על עצמכם". 

נמל התעופה על שם המלכה עאליה (אשתו של המלך חוסיין, שנהרגה בהתרסקות מסוק בגיל 28) הוא נמל גדול ומודרני. השילוט בערבית ובאנגלית, וקל להתמצא. אופטימיות זהירה מתגנבת לליבנו: אולי בכל זאת נזכה לחוויה מתקנת. אנחנו מגיעים אל דלפקי ביקורת הדרכונים במצב רוח מחויך, אבל שוטר משמר הגבול הירדני דואג עד מהרה למחוק לנו את החיוך מהפנים. הוא לוקח את הדרכונים הישראליים שלנו, ובמבט חמור סבר, תוך נפנוף ידיים, מראה לנו את הדרך אל הדלפק שבו מקבלים את אשרת הכניסה לממלכה. 

מסגד המלך עבדאללה הראשון // צילום: קוקו

אנחנו מנסים להסביר לו, באנגלית, שכבר יש לנו ויזה, ומראים לו בדרכון את החותמת והבולים בשווי 40 דינרים, שרכשנו קודם לכן במעבר הגבול היבשתי. האנגלית שלנו לא עושה עליו רושם ואנחנו עוברים לערבית. "ככה זה עובד פה", משיב לנו השוטר בעמדת האשרות בקוצר רוח. 

קוקו מנסה לשבור את הקרח: "אפשר לשלם בכרטיס אשראי?". השוטר מהנהן לחיוב, ובחוסר חשק מופגן מעביר את כרטיס האשראי שלו במכונה, מחתים את הדרכון ומשחרר אותו לדרכו. 

אני ניגש ומושיט לו את כרטיס האשראי שלי, אולם כאן מסתיימת הסבלנות שלו והוא מכריז חגיגית באנגלית: "קאש אונלי", בלי שום הסבר.

נמל התעופה מרוחק כ־35 ק"מ מהעיר. כדי לקחת מונית, יש לגשת לדלפקי חברת המוניות ולהציג בפני הסדרן את ההזמנה למלון, כדי שיוכל לא רק לתמחר את הנסיעה, אלא גם לרשום מיהו הנהג המסיע ומה היעד. הסדרן מגיש לנו שובר עם מספר המונית, שם הנהג ומחיר הנסיעה לעמאן: 60 דינרים (כ־300 שקלים). 

"מנין הגעתם לממלכת ירדן היפה שלנו?" תוהה הנהג בערבית פיוטית. למודי ניסיון ממעבר שייח' חוסיין, ובהשפעת ההסלמה בצפון, אנחנו עונים פה אחד: "יוון". כשהוא יוריד אותנו בכניסה לבית המלון, יחייך האיש חיוך גדול בפה חסר שיניים ויאמר: "חבל שלא באים לכאן יותר יוונים מישראל".

בניגוד לשוטרי הגבולות, במלון בעמאן דווקא מקבלים את פנינו בחיוך אדיב וסבלני. "סוכנות הנסיעות שלכם עדכנה אותנו שתאחרו כי נאלצתם להגיע בטיסה", אומר לנו פקיד הקבלה באנגלית. "ארוחת הבוקר תוגש בעוד שעות ספורות, ובינתיים אתם יכולים לעלות לחדרים להתרענן ולנוח".

המלון ממוקם ברובע העסקים היוקרתי של עמאן, ליד השגרירויות הזרות ומשרדי הבנקים הגדולים. החדרים שלנו מרווחים ומפנקים, כולל פינת אוכל ומטבחון, ומהמרפסת נשקף נוף פנורמי של עמאן.

עם שחר נשמעים ברמקולים המואזינים במסגדים, שנמצאים בכל פינת רחוב, שרים בקול מחריש אוזניים "אללה הוא אכבר" ומזמינים את המאמינים להגיע לתפילת השחר. אנחנו לא מוותרים על צפייה בזריחה בין הגבעות שעליהן בנויה הבירה הירדנית. בתוך שעה קלה כבר נשמעות מהרחוב קריאות הסוחרים שמציעים את מרכולתם, ועימן רעשי המכוניות. עמאן קמה ליום חדש.

• • •

בעוד שלושה שבועות ימלאו 25 שנה להסכם השלום ההיסטורי בין ישראל לממלכת ירדן. רבע מאה שהחלה בהרבה תקווה ואופטימיות, וידעה משברים רבים ורגעי שפל מדיניים, שהשפיעו רבות לא רק על היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות, אלא גם על היחסים בין העמים.

ההסכם נחתם ב־26 באוקטובר 1994, בטקס מרשים ורב־משתתפים במעבר הגבול הדרומי ערבה (בפברואר 2002 שונה שמו ל"מעבר יצחק רבין"). בזכות השיחות והמגעים שהתנהלו לאורך השנים בין שתי המדינות, ובזכות ההסכמות וההבנות העקרוניות שהושגו לגבי רוב המחלוקות, הוא נחשב להסכם לא מורכב.

חתימת הסכם השלום, 26 באוקטובר 1994 // צילום: משה שי

לאור ויתורה של ממלכת ירדן על תביעתה לסיפוח שטחי יהודה ושומרון, הסכימה ישראל להעניק לה מעמד מיוחד בניהול המקומות הקדושים לאסלאם באגן הקדוש בירושלים - מהלך שחיזק את מעמדה של משפחת המלוכה בתוך ירדן וגם מול שליטי ערב, שגינו אותה על ההסכם ואף איימו עליה בחרמות.

ואולם, למרות הקלות היחסית שבה הגיעו שתי המדינות למעמד החתימה, ב־25 השנים שחלפו מאז, חווה הסכם השלום זעזועים קשים שאיימו על המשך קיומו. ב־1997 רצח חייל ירדני שבע תלמידות ישראליות בנהריים ופצע שש נוספות; באותה שנה בוצע ניסיון ההתנקשות הכושל של המוסד בבכיר חמאס חאלד משעל על אדמת ירדן; אחר כך באו אינתיפאדת אל־אקצה ומבצע חומת מגן (בשנים 2005-2000); ובעשור האחרון - האירועים האלימים בהר הבית, הטענות של הירדנים והפלשתינים כי ישראל פועלת "לייהוד" מזרח ירושלים ולשינוי הסטטוס קוו בהר הבית, וסבבי הלחימה בעזה.

המשבר הדיפלומטי החמור ביותר בשנים האחרונות פרץ ביולי 2017, כשמאבטח של שגרירות ישראל בירדן, זיו מויאל, נטרל אזרח ירדני שעבד בדירה במתחם השגרירות וניסה לבצע פיגוע דקירה באמצעות מברג. כתוצאה מהירי נהרגו הירדני וכן בעל הדירה הירדני, שנכח במקום ונפגע מכדור תועה.

המון זועם צר על השגרירות ודרש את הסגרת המאבטח, שהתבצר בשגרירות עם השגרירה דאז, עינת שלאין, והסגל הדיפלומטי. כוחות ביטחון ירדניים גדולים הקיפו את המתחם ומנעו פריצה של ההמון פנימה, כפי שאירע שש שנים לפני כן במצרים, אז פלש המון מצרי לשגרירות ישראל בקהיר בכוונה לבצע לינץ' במאבטחים הישראלים.

רק לאחר יומיים מורטי עצבים הצליחו השגרירה והמאבטח להימלט ממתחם השגרירות ולחצות את הגבול לישראל. מויאל זכה בישראל לקבלת פנים חגיגית, ובירדן התעוררה ביקורת ציבורית קשה, שכללה קריאות לביטול הסכם השלום.

תקרית הירי בשגרירות סימנה שפל חדש ביחסים המדיניים והדיפלומטיים בין ירדן לישראל. שגריר ירדן בישראל נקרא לשוב לממלכה, ואילו שגרירות ישראל בעמאן ננטשה לחלוטין ונסגרה למשך שבעה חודשים, עד להגעתו של השגריר החדש, אמיר ויסברוד.

רק הסכם שכלל התנצלות ישראלית, תשלום פיצויים למשפחות ההרוגים הירדנים (שעל פי הגרסה הירדנית, עמד על 5 מיליון דולר) והיענות לדרישה להחליף את השגרירה שלאין, שכיהנה בתפקיד רק שבועות ספורים, החזיר את היחסים הדיפלומטיים למסלולם. 

משבר מדיני נוסף נרשם בין המדינות כשהמלך עבדאללה הודיע בשנה שעברה, בעקבות המחאה הציבורית בירדן, כי לא יאריך את הסכם החכירה של השטחים החקלאיים במובלעת צופר בערבה ובאי השלום בנהריים. על אף מאמצים קדחתניים וחשאיים, צפוי תוקף ההסכם לפוג בתום 25 שנות החכירה - ב־25 באוקטובר 2019, והמובלעות יחזרו לידי הירדנים. 

אחד הזעזועים הקשים שאיימו על הסכם השלום: טקס לזכרן של התלמידות שנרצחו בטבח ב"אי השלום" בנהריים ב־1997 // צילום: גיל אליהו - ג'יני

ההנהגה הירדנית מטיחה בישראל ביקורת קשה בתגובה לאירועים ביטחוניים, כמו אופן הטיפול של משטרת ישראל בהפרות סדר של מתפללים מוסלמים במסגד אל־אקצה. גם בציבור הירדני, שרובו פלשתיני, יש גל של קיצוניות אנטי־ישראלית. חברי הפרלמנט, שהיה ונותר לאומני ומתנגד לכל סממן של נורמליזציה ביחסים עם ישראל, קוראים חדשות לבקרים לביטול הסכם השלום, להחזרת השגריר הירדני ולסגירה לאלתר של השגרירות הישראלית. 

ולמרות כל אלה, גורמי ביטחון ירדניים בכירים אומרים כי שיתוף הפעולה הביטחוני בין המדינות ממשיך להתקיים. "רמת שיתוף הפעולה המדיני בין ירדן לישראל לא מתקרבת לזו של שיתוף הפעולה הביטחוני", אומר לי קצין בכיר במנגנוני הביטחון בממלכה. "איש לא יאמר זאת בפה מלא, לא בישראל ובטח שלא בירדן.

"גל המחאה ששטף את מדינות ערב הביא עימו לא רק הדחת שליטים ומשטרים שהיו בשלטון עשרות שנים, אלא גם מלחמות אזרחים, כאוס ואנרכיה. מספיק לראות מה קרה במדינות כמו סוריה, עיראק, לוב, תימן וסודאן. לא בכדי מי שהצליחו לשרוד את האביב הערבי, ואף להתחזק, הם המלך עבדאללה ואבו מאזן. אלה שני משטרים שישראל רוצה מאוד בשמירת היציבות שלהם, כחלק ממארג האינטרסים הביטחוניים שלה".

• • •

נוסעים לעיר העתיקה, לשוק המרכזי של עמאן (בערבית: "סוק"). הסוחרים בחנויות מציגים לראווה את מרכולתם, רובם מציעים פחות או יותר את אותה הסחורה: בדים ממדינות ערב השכנות, בגדי מעצבים ומותגים, לרוב מזויפים, מוצרי מזון, ירקות ופירות, חלאווייאת (בערבית: ממתקים ובקלאווה), פלאפל ושווארמה. המחירים נתונים למשא ומתן, ולאחר מיקוח קצר, התשלום יהיה בדרך כלל נמוך בשליש מהמחיר המקורי. לאפה עם שווארמה, סלט ושתייה עולה כ־3 דינרים (15 שקלים), צלחת חומוס עם בשר כבש, סלט, צ'יפס ושתייה - 4.50 דינרים (22.50 שקלים), כולל טיפ למלצר. 

הקינוח, לעומת זאת, ירושש אתכם: עבור שני כדורי גלידה בגביע אנחנו משלמים 10 דינרים (50 שקלים!), וחצי ק"ג חלאווייאת, שכולל סוגים שונים של בקלאווה טרייה, מגיע כבר ל־25 דינרים (125 שקלים). למה כל המתוקים יקרים כל כך? "משום שהתיירים הם שקונים את המאכלים הללו", מסביר לנו נהג המונית שמסיע אותנו ברחבי העיר. "הירדנים לא מבזבזים את הכסף שלהם על ממתקים. לכן הבשר כל כך זול, והממתקים יקרים". 

באחת הסמטאות בשוק אנחנו נתקלים בחנות לממכר שטרות ומטבעות עתיקים. בחלון הראווה מוצגים בגאווה מטבעות מיל ושטרות כסף מתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל־פלשתינה. המוכר החביב מזמין אותנו פנימה ושואל: "מאיפה אתם?". כשאנחנו משיבים לו "מישראל", מתחלפת לרגע הבעת הפנים שלו במבט בוחן וחשדן. אחרי רגע הוא מתעשת, נוכח האפשרות לעסקה, ומברך אותנו: "וולקאם טו ג'ורדן". 

שמו כארים, והוא נמלט לכאן מעיראק לפני 45 שנים. "מעט מאוד ישראלים באים לכאן", הוא מספר. "יש כאלה שמסתירים שהם ישראלים. אולי מפחדים, אני לא יודע. אבל את הישראלים מזהים מייד גם אם הם אומרים שהם ממדינה אחרת, כי בשלב מסוים, הם תמיד ידברו עברית. אני פוגש גם ערביי 48' (ערבים־ישראלים; ד"ס), אבל הם לא אוהבים לבזבז כסף. אותם אנחנו מזהים לפי הערבית שלהם, שדומה מאוד לערבית שאתם מדברים איתי". 

לא היית רוצה שיבואו יותר תיירים מישראל?

הוא ממהר להחליף נושא: "יש לי פה מטבעות ושטרות נדירים מתקופת המנדט הבריטי בפלשתין. מעוניינים לראות? לקנות? אני מעדיף לא לדבר על פוליטיקה, זה לא מעניין אותי. יש לי את הצרות שלי".

"אני מעדיף לא לדבר על פוליטיקה. יש לי את הצרות שלי". משמאל: כארים סוחר המטבעות // צילום: קוקו

• • •

בערב, עם שובנו לחדרים במלון, מתברר שכרטיס הכניסה לחדר אינו תקין. אנחנו יורדים לקבלה וממתינים בלובי, בזמן שהפקידה החייכנית מקודדת מחדש את הכרטיסים. לידנו מתיישב בחור צעיר, באמצע שנות העשרים לחייו. אנחנו מבחינים שהוא מנסה להאזין לשיחה בינינו, ומייד קופצות לראש תיאוריות קונספירציה על אנשי מנגנוני הביטחון הירדנים, שמנסים לברר מה מעשינו בעמאן.

פקידת הקבלה מגישה לנו את הכרטיסים המקודדים תוך התנצלות על אי הנעימות. "הכל בסדר, תודה רבה", אנחנו עונים, ובזווית העין מבחינים בבחור הצעיר שמסתלק מהמקום. אני נכנס לחדר שלי, שנראה בדיוק כפי שהשארתי אותו בבוקר, אבל תחושה חזקה מקננת בי - שמישהו בכל זאת ביקר כאן.

קוקו מנסה להרגיע אותי, אבל נזכר בעצמו שהבחין באחד מאנשי הביטחון של המלון עוקב אחרינו בבוקר בעיר, ובוחן את המפגשים האקראיים שלנו עם תושבים וסוחרים.

למחרת בבוקר, מבולבלים ודי מבועתים מהאפשרות שמישהו ביקר אצלנו בחדרים, אנחנו פוגשים בבית קפה במרכז העיר את עלי, אחד מחבריי הירדנים, שעובד בחברה שמעניקה שירותי הסעות לדיפלומטים ולעובדי השגרירויות. "אם אכן מדובר באנשי ביטחון, אתם צריכים לשמוח שיש מי שמשגיח עליכם", הוא אומר לנו. 

גם לנוהל החדש במעבר הגבול היבשתי יש לו הסבר. "מדובר בשיקולי ביטחון בלבד, ולא מעבר לכך. יותר מ־90 אחוזים מהתיירים הישראלים והזרים מגיעים בקבוצות, עם מדריך ומלווה רשמי, ואין להם שום בעיה. אבל עם בודדים זה מסובך יותר. הדבר האחרון שהממשלה שלי והממשלה שלכם רוצות הוא שארגונים אסלאמיים קיצוניים יפגעו בתיירים שמגיעים מישראל".

למה כל הביטחון הזה לא חל על ערבים־ישראלים?

"כנראה יש הערכות שארגונים קיצוניים לא יפגעו בערבים־ישראלים. גם לשטחי הרשות הפלשתינית אסור ליהודים להיכנס, ולערבים־ישראלים מותר. להרבה ערבים־ישראלים יש משפחות בירדן, והסבירות שמישהו יפגע בהם או ינסה לפגוע בהם היא אפסית". 

אחרי קפה קצר אנחנו נפרדים מעלי לשלום, וקובעים להיפגש איתו שוב למחרת. אבל למחרת הוא כבר לא עונה לטלפונים שלנו, גם לא להודעות. למעשה, הפגישה בבית הקפה היא הפעם האחרונה שבה נראה אותו בביקורנו. יכול להיות שהתיאוריה שלנו על המעקב בכל זאת עשתה לו משהו. הוא יודע שאנחנו עיתונאים, ונראה שהחליט לנתק קשר, מחשש שיסתבך.

• • •

יותר מ־3 מיליון תושבים מתגוררים בעמאן, מתוך 10.5 מיליון אזרחים ברחבי הממלכה. נוסף עליהם, שוהים כעת בירדן 1.3 מיליון פליטים, שהגיעו בעקבות מלחמות האזרחים בסוריה, בעיראק, בלוב ובתימן. המקומיים טוענים כי מדובר במספרים גבוהים בהרבה: בין 2.5 ל־3 מיליון. הם נתמכים על ידי הממשלה הירדנית, האו"ם וארגוני סיוע בינלאומיים.

הפליטים הכבידו על המערכת הכלכלית, שמלכתחילה לא היתה יציבה. הם רוכזו תחילה בכמה מחנות לאורך גבולותיה של ירדן, והטיפול בהם גבה מחיר כלכלי כבד מהמערכת הציבורית העמוסה ממילא. מאות אלפים, שעזבו את מחנות הפליטים, לא שבו לארצותיהם, אלא השתקעו בעמאן הצפופה, שבה הם משמשים כוח עבודה זול וזמין. אחרים דווקא הצליחו בעסקים, פתחו חנויות ומסעדות ותרמו לפריחה הקולינרית בעיר.

לקראת זריחה, על גשר הכביש המהיר מעמאן לשדה התעופה הבינלאומי על שם המלכה עאליה // צילום: קוקו

כזה, למשל, הוא ח'אדר עבאסי (45), פליט סורי שמנהל מסעדה לבנונית קטנה בשדרה על שם המלך חוסיין שבמרכז העיר. השדרה הזאת מלאה במסעדות שמגישות אוכל עיראקי, לבנוני, סורי ותימני.

ח'אדר מספר לנו שנמלט לירדן עם אשתו ושני ילדיו מאזור הלחימה שבדרום־מזרח סוריה, לאחר שערק מהצבא הסורי. "קיבלתי מהמפקדים שלי פקודות לירות ולהרוג אזרחים שיצאו להפגין נגד משטר אסד", הוא אומר. "הברירה שהיתה לי היא לציית לפקודות להרוג את בני עמי, או להימלט עם המשפחה שלי. אני מעדיף את חיי העוני והאומללות של מחנה הפליטים על פני שיתוף פעולה עם בשאר וכנופיות המרצחים שלו מחיזבאללה, מעיראק ומאיראן.

"ברחנו ללבנון, רק עם הבגדים שלבשנו. הצבא והמיליציות השיעיות גירשו את רוב האוכלוסייה הסונית, לא השאירו לנו כלום. ולנו עוד היה מזל שנשארנו בחיים. רבים מקרובי המשפחה ומהשכנים שלנו נהרגו".

משם עברה המשפחה אל מחנה הפליטים אל־זעאתרי שבגבול סוריה־ירדן. "עבדתי בכל מה שיכולתי וחסכתי מעט כסף. אחרי שנתיים במחנה הפליטים עברנו לעמאן. שכרנו דירה קטנה, והתחלתי לעבוד במסעדה שהגישה אוכל סורי־לבנוני. בעל המסעדה היה לבנוני מבוגר, וכשהוא כבר היה זקן מדי כדי להמשיך להחזיק את המסעדה, הצעתי לו לרכוש אותה ממנו.

"למזלי, האיש היה נטול משפחה. הוא מעולם לא התחתן ולא הביא ילדים לעולם, כך שבעצם היה מדובר בעסקה טובה לשנינו. נתתי לו על החשבון מקדמה של כמה אלפי דינרים שחסכתי, ומאז, בכל חודש אני משלם לו שכר דירה ואחוזים מההכנסות.

"אני והמשפחה שלי מטפלים בו כאילו היה אבא שלנו, והוא אוהב אותנו כאילו היינו הילדים שלו. אשתי מכינה לו אוכל, עושה לו כביסה ומנקה לו את הבית, והוא לא מפסיק להודות לנו ולומר לנו שלפני שילך לעולמו, הוא ידאג להעביר את המסעדה לבעלותנו. הבעיה היא שלפי החוק בירדן, אני לא יכול להחזיק בבעלות על נכסים, כי אני לא ירדני.

"כל החיים שלנו הם סביב המסעדה. אני ואשתי עובדים כאן, וגם הילדים שלנו, שלמרבה הצער נמצאים יותר במסעדה מאשר בבית הספר. עכשיו מתחילה שנת הלימודים, ואין לנו שום אפשרות לרשום אותם למסגרת לימודים רשמית ומסודרת, מכיוון שאנחנו פליטים. לאו"ם יש מסגרות שפועלות במחנות הפליטים ומעניקות כמה שעות של לימוד בסיסי במהלך השבוע. בעיר יש רק מסגרות חינוכיות פרטיות שעולות המון כסף, בכלל לא בטווח ההשגה שלנו".

ואם לא תוכל עוד להפעיל את המסעדה?

"אני חושש שנצטרך לשוב לסוריה. זה מאוד מדאיג אותנו, כי מלחמת האזרחים עדיין נמשכת, והמשטר של בשאר סוגר חשבונות. שמענו על פליטים שחזרו לסוריה, נעצרו ועברו חקירות ועינויים במרתפי המוחבראת (המודיעין המסכל; ד"ס) הסורי".

ח'אדר מבחין ברישומים שלי בעברית במחברת שמונחת על השולחן. "אתם ישראלים!" הוא אומר בסקרנות, וממהר לקרוא לשכן מהחנות הסמוכה. "תכירו, זה עאדל. הוא פלשתיני מטול־כרם שהגיע לירדן ב־1967. גם המלכה ראניה, שחוגגת היום יום הולדת, היא פלשתינית". 

• • •

עאדל (74) מראה לנו תמונות וסרטונים של המלך והמלכה רוכבים על אופנוע בכביש המהיר לעקבה, כששערם מתבדר ברוח. "תראה איך המלך מפנק את המלכה! ליום ההולדת שלה הוא לקח אותה לחופשה באחוזה המלכותית שלהם בעקבה".

בניגוד לסוחר המטבעות כארים, לעאדל אין בעיה לדבר על פוליטיקה. "אנחנו אוהבים את משפחת המלוכה שלנו. המלך עבדאללה עשה בשכל שהתחתן עם פלשתינית, רוב האוכלוסייה בירדן פלשתינית. גם אבא שלו המלך חוסיין, וסבא שלו המלך עבדאללה הראשון, אללה ירחמם, היו אהובים על העם, אבל המלך חוסיין לא רצה את הפלשתינים בירדן". 

עאדל מגולל בפנינו את ההיסטוריה המשפחתית שלו. ב־1948, כשהיה בן 3, גורשה משפחתו מהכפר עין חוד (היום עין הוד) שליד חיפה ומצאה מקלט בטול־כרם. ב־1967 הם נמלטו מטול־כרם לירדן.

"אבא שלי תמיד חלם לחזור לבית שלו. הוא מעולם לא השלים עם זה שימות וייקבר בירדן. לי אין שום כעס או טינה נגד ישראל והיהודים, ככה זה במלחמה. אני לא רואה שהערבים טובים יותר עם המלחמות שלהם אחד נגד השני. אני רק יכול לברך על כך שהגענו לירדן אחרי שישראל כבשה את הגדה המערבית. ירדן היתה טובה אלינו, החיים שלנו כאן לא רעים".

יש לך משפחה בטול־כרם?

"כן. אנחנו משוחחים מדי פעם, אבל הקשר נשמר בעיקר באמצעות הנכדים, שמתכתבים בפייסבוק. גם להם יש חיים לא רעים, למרות הכיבוש. בטח טובים יותר משל כל הפליטים שברחו מהבתים שלהם בעיראק ובסוריה. אללה ישלם למנהיגים הערבים, שטובחים בבני עמם. אפילו היהודים לא התנהגו ככה במלחמות".

בניגוד למדינות ערביות אחרות, ולמרות האיסור המפורש באסלאם, האלכוהול בירדן מוגש בחופשיות בברים ובמסעדות, ובעמאן אפשר למצוא חנויות רבות לממכר אלכוהול. "כאן בעיר זה חוקי וחופשי", מסביר נהג המונית הצמוד שלנו. "אבל בכפרים ובעיירות הקטנות אין סיכוי שאנשים ישתו אלכוהול באופן חופשי. הקיצונים המוסלמים עושים הרבה בעיות, למרות שהמלך לא מוותר להם ומטפל בהם ביד ברזל.

"גם אבא שלו, המלך חוסיין, עשה סדר כשהיו הבעיות עם אש"ף בתחילת שנות ה־70 (אירועי ספטמבר השחור; ד"ס). יש מי שמבין רק כוח".

גם הוא לא שוכח להדגיש עד כמה העם בירדן אוהב את המלך ומשפחתו. הוא מצביע על כרזה גדולה, שעליה מתנוסס התצלום של המלך והמלכה על אופנוע ההארלי דיווידסון שלו, שערם מתנופף ברוח והם רוכבים אל עבר השקיעה.

• • •

המלך חוסיין הלך לעולמו ב־1999 לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן, ולמרות השבחים שמרעיפים המקומיים על בנו, המלך עבדאללה השני, הביקורת נגד בית המלוכה התעצמה בשנים האחרונות. אירועי האביב הערבי, בצירוף מיתון כלכלי כבד, הציתו בתחילת 2011 גל מחאה מצד איגודים מקצועיים וארגונים אסלאמיים קיצוניים, שחברו יחדיו ושמו להם למטרה לערער את יציבות השלטון.

בשיאה של המחאה, בין 2012 ל־2017, באו מפגינים ירדנים לעצרות בפנים גלויות, ללא שום חשש ממנגנוני הביטחון. המלך עבדאללה מיהר להגיב ונקט שורה של צעדים, שזעזעו את המערכת הפוליטית והביטחונית בממלכה. ב־2018 הוא פיטר את ראש הממשלה האני אל־מולקי (שמונה לתפקיד ב־2016) והחליף אותו בשר החינוך, הכלכלן ד"ר עומר אל־רזאז. המטרה היתה להוציא לפועל תוכנית כלכלית, שתחלץ את הממלכה מהמשבר הפיננסי. בנוסף הדיח המלך שורה של קצינים בכירים ממנגנוני הביטחון הירדניים, כדי להחזיר את ההרתעה בקרב הציבור הירדני.

"החשש של הירדנים הוא שמצב חברתי וביטחוני רעוע יגרום לכאוס ויבריח מכאן אנשי עסקים", אומר לי עידו לוי, מושבניק מאזור ירושלים ואיש עסקים שמוכר לירדנים ציוד לחקלאות ולהשקיה. לוי מחלק את זמנו בין ישראל לירדן ונמצא בממלכה מדי שבוע.

"ישראלים כמעט לא עושים עסקים עם ירדן. רוב אנשי העסקים מישראל הם ערבים־ישראלים. העסקים היחידים שכן מתנהלים הם בהיקף מצומצם מאוד ונישתי, בתחומי החקלאות, המים והטקסטיל. אני יכול לספור על אצבעות יד אחת את אנשי העסקים הירדנים שאני מכיר.

"לאחרונה התפתח בירדן תחום נוסף של אבטחה, שמעורבים בו בדואים ודרוזים שיודעים לייבא לירדן מוצרי אבטחה אזרחיים. שמעתי מהחברים הירדנים שלי שהשלטונות לא מתים על זה. אני מקווה מאוד שלא יהיו אזרחים ישראלים שיסתבכו בזה".

מה יכול לסייע לעסקים עם הירדנים?

"פיתוח משק המים. לירדן יש צורך קיומי במים לשתייה ולחקלאות, ולישראל יש את הידע והטכנולוגיה. מה שהם צריכים הוא פתרונות להשקיה ולמִחזור מים. זה יתקבל כאן בתודה ובברכה. בשנים שלפני חתימת הסכם השלום, מים זרמו פה במשך ימים בודדים במהלך השבוע. מאז שהוקמו מפעלי ההתפלה בישראל, גדלה כמות המים לשתייה שישראל מספקת לירדן.

"התחום הזה הוא מארג אינטרסים משותף לשתי המדינות, שצריך ואפשר לנתב אותו לשיפור היחסים העסקיים". 

גורם בכיר בשגרירות ישראל בירדן מחזק את דבריו של לוי. "חלק מהסכם הפיצויים בין ישראל לירדן כלל הגדלה של אספקת המים. מלבד העברת הנסיוב שהציל את חייו של חאלד משעל ושחרורו של מנהיג חמאס, אחמד יאסין, ראש הממשלה נתניהו נעתר לבקשה האישית של המלך חוסיין והגדיל את קצבת המים שישראל מעבירה לירדנים".

• • •

בניגוד לרוב השגרירויות הזרות, שממוקמות במרכז העסקים היוקרתי של העיר, ליד סניפי הבנקים הערביים הגדולים, שגרירות ישראל בעמאן נמצאת בשכונת א־ראביה. שכונה יוקרתית לא פחות, אבל מרוחקת כמה קילומטרים מרובע השגרירויות הזרות. 

המתחם ברחוב מאייסלון מוגן ומבוצר, ומאובטח בידי עשרות שוטרים ירדנים, נוסף על כוחות סמויים של המודיעין הירדני, שמסיירים בסביבה. 

בניגוד למתחם הנטוש, שבו ביקרתי ב־2017 בעקבות תקרית הירי, השגרירות היום שוקקת חיים. בסככה בכניסה ממתינים כעשרה אזרחים ירדנים. מעת לעת הם ניגשים לשוטר הירדני במחסום כדי להתעדכן בעניינם. 

"באנו להסדיר את הניירת של הבת שלי, היא מירדן ועומדת להתחתן עם בחור מטייבה", מספרת לנו פאדיה, תושבת העיר אירביד, שמתלווה לבתה כדי לקבל אשרת כניסה לישראל. "יש הרבה ניירות שצריך להגיש, וחלקם בכלל דרך האינטרנט. שו אינטרנט? מה לנו ולאינטרנט? אז החלטנו לבוא לשגרירות, שיטפלו לנו בכל מה שצריך".

אחרי דקה ארוכה היא פולטת בכעס: "למה אצל היהודים האלה הכל צריך להיות מסובך כל כך?". בתה מבקשת ממנה להפסיק לחבל במאמציה להתאחד עם בחיר ליבה.

גורם בכיר בשגרירות מציין כי "מאז פתיחתה המחודשת של השגרירות, אנחנו עוסקים בעיקר בחיזוק היחסים עם ירדן בתחומי המים, החקלאות והמסחר. כל זה במסגרת תוכנית עבודה כוללת של השגרירות, להציג בפני קובעי המדיניות והציבור הירדני את החשיבות של שימור הסכם השלום וההסכמים שנחתמו לאורך השנים - בתחומי הסחר והכלכלה, החקלאות, הגנת הסביבה, בריאות הציבור, המדע והתרבות, וכן הסכמים בהיקפים גדולים לגבי אספקת גז טבעי ומים, שיסייעו לכלכלה הירדנית וצפויים לשפר את איכות החיים של האזרח הירדני.

שוקקת חיים. שגרירות ישראל בעמאן // צילום: צילום: אנצ׳ו גוש -  ג׳יני

"למרבה הצער, רק בתחום התיירות לא הצלחנו לממש בהיקפים שרצינו את ההסכמים שנחתמו מול משרד התיירות הירדני. הסיבות לכך רבות. בין היתר, הירדנים אינם מעוניינים בכאב הראש הביטחוני של אבטחת אלפי משפחות ותיירים שיגיעו מישראל".

הבכיר מציין כי האירועים בעזה ובגדה לא מעניינים את ההנהגה בירדן, וגם לא חלקים גדולים מהציבור. "הכעס על ישראל מתעורר רק כשיש אירועים בהר הבית ובמזרח ירושלים. הירדנים חוששים שמעמדם בהר ייפגע. הם מאשימים את ישראל ואת סעודיה שרקמו תוכנית בשיתוף ארה"ב להקים מועצה כלל־ערבית בניהול סעודי, שתנהל את ענייני הדת בהר ותחליף את המעמד המיוחד של ירדן. החשש שלהם הוא שהרעיון הזה יהיה חלק מעסקת המאה שיציג הנשיא טראמפ".

לדברי הבכיר הישראלי, "המלך ויועציו מודעים לכך שביטול הנספח להסכם השלום, הנוגע לשטחים בצופר ובנהריים, עלול להשפיע על יישום של הבנות עקרוניות עתידיות בהסכם השלום בין המדינות. בהחלט יכול להיות שהמהלכים הללו נועדו להקנות למלך נקודת פתיחה, אם עסקת המאה תצא לפועל ומעמדה של הממלכה בהר הבית ייפגע". 

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו