אסתר רידלר: השוטרת הלביאה משכונה ד'

שכונה ד' בבאר שבע היא שכונה קשה. כשהוקמה, בשנות ה־50, נועדה לאכלס עולים חדשים שזה עתה באו, ואלה הדביקו לה בציניות את הכינוי "דאלאס". היו שם עולים מצפון אפריקה וניצולי שואה מאירופה, ומאוחר יותר גם עולים מבריה"מ לשעבר ומשתפי פעולה פלשתינים ובני משפחותיהם מעזה.

רס"ב אסתר רידלר נולדה לתוך המציאות הקשה של השכונה לפני 61 שנים, בת שנייה במשפחה של תשעה ילדים, שבע בנות ושני בנים, בהם שלושה זוגות תאומים.

"מבחינתנו, הילדים, הדברים הרעים קרו מעבר לגדר של הבית", היא אומרת. "אני זוכרת יריות, רימונים שמתפוצצים בשכונה וסיפורים על פשע ועבריינות, אבל כל זה לא נגע בנו. ההורים שמרו עלינו, לא נתנו לנו לצאת החוצה. הגדר היתה סוג של גבול שלא חצינו".

לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת

מהילדות בשכונת המצוקה עובר מסע החיים שלה דרך כרמיאל והקריות, ועד לקיבוץ מורן שבגליל המערבי, שבו היא מתגוררת כיום עם בעלה השני, יוסי רידלר (63), ובתם נועם (18), שעומדת להתגייס לצה"ל. מסע חיים רצוף משברים, עליות ומורדות, רגעים של פחד ורגעים של שכול, התמודדות עם הבלתי אפשרי והגשמת חלומות נגד כל הסיכויים. סיפור שלא היה מבייש סרט טורקי סוחט דמעות.

אביה, אהרון בלילה ז"ל, היה בעל חברה לעבודות עפר, יליד מרוקו שעלה כנער ב־1946 וגדל בקיבוץ קריית ענבים. לימים עבר לבאר שבע, שם הכיר את אשתו הלן והביא איתה לעולם את תשעת ילדיהם.

"אבא עשה חיל בעבודה ופרנס יפה את המשפחה. לא חסַר לנו כלום. בית הספר היסודי והתיכון היו מחוץ לשכונה, וכשחזרתי הביתה מהלימודים הייתי מסתגרת בחדר, מכינה שיעורים ולא מתערבבת בשכונה. היתה לי ילדות מאושרת, ילדות מהאגדות, שאני מאחלת לכל ילד בעולם". 

היא התגייסה לצה"ל ושירתה כטלפנית של חיל הקשר בבסיס שדה תימן ליד באר שבע. במהלך השירות הכירה את בעלה הראשון, ואחרי שנה וחודשיים של שירות נישאה לו והשתחררה מהצבא.

הם רכשו דירה דווקא בכרמיאל שבצפון. "אהבתי את הצפון ואת הירוק", היא מסבירה. אסתי החלה לעבוד כפקידה בסוכנות ביטוח, ובעלה כשוטר. עד מהרה היא נכנסה להיריון, ולאחר לידת בתה הבכורה מיטל (היום בת 40) עזבה את העבודה. בתוך שלוש שנים נולדו גם הבנים אלרון (38) ושי (37).

"בגיל 23 הייתי אמא לשלושה ילדים. הזוגיות שלנו הידרדרה, הרגשתי שאין בבית בעל ואבא. בשלב מסוים, הוא לחץ שנמכור את הדירה ותכנן לקנות משאית ולשנות נתיב בחיים. בלית ברירה, הסכמתי.

"מכרנו את הבית ועברנו לדירה שכורה באותו רחוב. אחר כך הוא עזב את הבית, ונשארתי בלי כלום. הייתי שבורה ומרוסקת, עם שלושה ילדים קטנים, ובלי חשמל בדירה. ברווחה סידרו לי מעונות לילדים, אבל לא רציתי לקבל כסף מאף אחד. בלילות הייתי ישנה עם הילדים במיטה שלי, עם נר דולק, כי לא היה חשמל.

"סיפרתי להורים שלי על מה שקרה, והם הציעו שאחזור לבאר שבע, אבל לא רציתי. העדפתי להתמודד עם המצב בעצמי, לא להפיל כלום על אף אחד ולא להוציא את הילדים מהמסגרות. כשהוריי התקשרו, הייתי אומרת להם שהכל בסדר, שלא חסר לי כלום".

• • •

כדי לנסות לשלם את החשבונות, היא החלה לנקות בתים. "את האוכל לילדים בישלתי אצל משפחה שניקיתי לה את הבית, ברחוב שלנו. הייתי מרוויחה 40 שקלים ליום, ונישקתי את הלחם שהייתי מביאה הביתה. 

"אני זוכרת שפעם, אבא שלי אמר לי שהוא בא לבקר. רצתי לשמואל מהמכולת והתחננתי שייתן לי קצת מוצרים לבית, להעמיד פנים שלא חסר בבית כלום. שמואל אמר לי: 'אסתי, קחי מה שאת צריכה'.

"כשאבא שלי בא, הוא היה בהלם ממה שראה. בעיקר מזה שלא היה אפילו מקרר. הוא הציע לי שוב לחזור לבאר שבע. סירבתי, וביקשתי ממנו לא לספר לאמא שלי. אמרתי לו שאצא מזה בכוחות עצמי.

עם משפחתה באירוע: אלרון (שני מימין), שי (מרכיב ילד), נועם (באמצע), ומיטל (קיצונית משמאל). יושב: בעלה של אסתי, יוסי רידלר

"הדבר הטוב היחיד שקרה באותן שנים היה שהוצאתי רישיון נהיגה. אחרי שלוש שנים קיבלנו מחברת עמיגור דירה שכורה בכרמיאל, וחזרנו לגור שם. לימים, אחרי הגירושים שלנו, קניתי את הדירה מעמיגור, והיום מיטל מתגוררת בה, עם בעלה ושלוש הבנות שלהם".

בשנת 1985 נפטר אביה של אסתי, אהרון, ממחלת הסרטן, בגיל 52. "אבא היה עמוד השדרה של המשפחה. הגב שלי, הגב של כולנו. אמא נשארה בלעדיו בדירה בבאר שבע, עם שלושה מהאחים שלי, שעוד לא התחתנו.

"יום אחד נזרק רימון לבית של השכנים שלה, ואז ניסינו כל האחים לשכנע אותה לעזוב את השכונה. היא לא הסכימה. הבית היה כל עולמה. היא עצמה נפטרה בגיל 82 בבית הזה. 

"אמא היתה אישה שמשכינה שלום ומייעצת לכולם. היא תמיד אמרה שלא משנה מי יהיה השכן שלה - אם הוא יהיה רע, היא תהפוך אותו לטוב. כולם באו אליה לקבל עצה ומילה טובה". 

אחרי 13 שנות נישואים, אסתי ביקשה גט. "13 שנים חייתי בגיהינום", היא אומרת. "לא קבענו הסכמי ראייה, ורק לעיתים רחוקות הוא היה בא לקחת את הילדים.

"אני המשכתי בחיי. הייתי בת 32, לבד, עם שלושה ילדים, אבל הרגשתי שנגמרו 13 השנים הרעות".

בזמן השתלמות נהיגה מונעת לנהגים חדשים, היא דיברה עם המדריך וסיפרה לו שתמיד חלמה להיות שוטרת. "המדריך אמר לי, 'מה הבעיה, לכי לרוזנברג מהאופטיקה, הוא מפקד המתנדבים בית"מ (יחידת תנועה מרחבית), תבקשי להתנדב'. 

"הלכתי לרוזנברג, מילאתי טפסים. אמרתי לו, 'שמע, אני לא באה לחפש בן זוג. אני באמת רוצה לשרת במשטרה, זה החלום שלי'.

"התקבלתי, והתנדבתי בכל תפקיד אפשרי - תנועה, סיור, משמר אזרחי, מחסומים, רישום דו"חות, עבודות משרד. 220 שעות בחודש.

"במקביל, עבדתי משרה וחצי בחברה למוצרי תפירה. מכרתי חוטים, עבדתי בסבלות, וגם עשיתי גבייה בכפרים הערביים באזור. היתה לי פרנסה מהעבודה, ומצד שני, אופציה להיכנס למשטרה כשוטרת מן המניין, להגשים חלום ילדות". 

מי עזר לך בגידול הילדים?

"הילדים הם שגידלו אותי. מיטל היתה ממש אמא קטנה. היא היתה מכינה אוכל לעצמה ולשני אחיה, וגם לי. כשחזרתי הביתה, האוכל היה מוכן על השולחן. אחרי שאכלנו, המשכתי את המרוץ לפרנסה. ככה, במשך שנה, סדר יום מטורף. אבל לא היתה ברירה.

"אחרי שנה כמתנדבת, הציעו לי במשטרת כרמיאל תפקיד של מפקדת שכונה בחצי משרה, בכפוף למבחני כניסה. קפצתי על המציאה".

אסתי הגיעה אז למשקל של 103 ק"ג. "הייתי שמנה כבר מילדות. עמדתי לפני מבחני הכניסה למשטרה, וכל כך פחדתי להיכשל בגלל המשקל. לא ישנתי בלילות.

"לשמחתי, עברתי את המבחנים והתקבלתי לחצי משרה, באישור מיוחד של קצין רפואה. זה היה רגע מאושר בחיי. רגע שסימן את המפנה במרוץ שלי לחיים.

"היתה לי תחושה של הישג עצום, אבל ידעתי שזאת רק תחילת הדרך. עדיין עבדתי במשרה מלאה בחברת התפירה, חצי משרה במשטרה בשכר של 1,200 שקלים בחודש, והשלמתי הכנסה בניקיון בתים של קציני משטרה בכרמיאל, כולל בבית של מפקד התחנה. הם לא ידעו שאני מנקה אצלם בבית.

"חייתי בהישרדות מתמשכת, אבל הייתי חופשייה ומאושרת. מאחוריי עמדו שלושה ילדים שהבינו את הקשיים שלי, ושוויתרו על ילדותם שלא מרצונם ועזרו לי. מותרות כמו גלידה, ממתקים, משחקי מחשב, פסטיגל - היו מחוץ לתחום. בקושי גמרנו את החודש, אבל הסתדרנו.

"כשמיטל היתה בכיתה ט', היא היתה בורחת מבית הספר וחוזרת הביתה כדי לבשל, לנקות ולסדר. בשלב מסוים, לקראת העלייה לכיתה י', היא עברה ללמוד בפנימייה בנהלל, במגמה ביולוגית. הבנים כבר היו גדולים והצליחו לתפקד לבד בבית".

התושבים הצמידו לה את הכינוי "השריף של כרמיאל". היא הפכה לכותל עבור כל מי שנתקל בקשיים. "מי שנזקק לעצה, לעזרה, לכתיבת מכתב לרשויות, לסיוע בפנייה למוסד כלשהו - פנה אלי. העזרה לאנשים הפכה לסמל המסחרי שלי.

"טיפלתי בבני נוער במסגרת פרויקט מחויבות אישית. בא אלי אבא ואמר, 'את רואה את הילד שלי? תעשי ממנו בן אדם'. לימים, אותו ילד הפך לרופא ילדים. אני מתכתבת איתו לפעמים, ובוכה. זאת בדיוק הסיבה שרציתי להיות במשטרה. לתרום לחברה, לעזור לאנשים.

"הפעלתי 350 מתנדבים. הכרתי אישית כל אחד ואחת, זכרתי את ימי ההולדת של כולם. אבל עדיין עמדה בפניי המטרה לעבור למשרה מלאה במשטרה. הגשתי כמה בקשות לאגף כוח אדם, ותמיד ענו לי ש'העניין בטיפול'. למעשה, שום דבר לא זז".

• • •

במשך שנתיים המשיכה אסתי לעלות במשקל. "הגעתי כבר ל־135 ק"ג, ואז החלטתי לעשות ניתוח לקיצור קיבה. בעקבותיו ירדתי 60 ק"ג".

באותה תקופה היא נבחרה לשוטרת מצטיינת, והוזמנה, יחד עם שוטרים מצטיינים אחרים מכל רחבי הארץ, לסוף שבוע חגיגי במלון בתל אביב. "זאת היתה הפעם הראשונה שהילדים שלי היו בבית מלון", היא אומרת.

אסתר בילדותה. "רימונים ויריות"

"במהלך סוף שבוע נאם בפנינו ניצב יאיר יצחקי, שהיה אז ראש אגף משאבי אנוש במשטרה. כשהוא סיים ועמד לצאת, ניגשתי אליו עם הילדים וקראתי לו, 'יאיר, יאיר'. הוא הסתובב אלי, לחצתי לו את היד והצגתי את עצמי.

"לא הרפיתי לו מהיד ואמרתי לו, 'אתה רואה את הילדים האלה? הם צריכים פרנסה. אני מבקשת משרה מלאה, אבל בגלל שאני שמנה, לא מקדמים אותי'. הוא אמר שהוא לא מאמין.

"שאלתי אותו אם אוכל להשתמש בשם שלו במידת הצורך, והוא אמר שכן.

"ביום ראשון פניתי למפקד שלי במשטרת כרמיאל, סיפרתי לו על הפגישה עם יצחקי וביקשתי ראיון אישי איתו. אמרתי לו שלא מקובל עלי שכל הבקשות שלי לעבור למשרה מלאה נענות בהודעה ש'הנושא בטיפול'".

ואז, משום מקום, נפלה עליה מכה חדשה. הבעלים של מפעל התפירה הודיע לה על פיטוריה, לאחר שהמפעל נקלע לקשיים.

"נשארתי בלי מקור הפרנסה המרכזי שלי. העבודה בחצי משרה במשטרה הכניסה לי 1,200 שקלים, ובנוסף ניקיתי בתים והייתי מאבטחת בטיולים של בתי ספר. המשטרה הלכה לקראתי בעבודות בשכר, כמו השתתפות במחסומים בלילות ואבטחה במגרשי כדורגל בשבתות.

"בוקר אחד, חצי שנה אחרי השיחה עם המפקד שלי, קיבלתי טלפון ממחלקת כוח אדם במרחב גליל. הייתי בבית, בדיוק סיימתי לשטוף כלים. האישה על הקו אמרה שהתפנתה משרה מלאה במרד"ם (מרכז דיווח משטרתי) בעכו, ושאני יכולה לעבור לשם.

"קפצתי, בכיתי, צעקתי, שמחתי בטירוף. הודיתי לבורא עולם שהגשים לי חלום. הרגשתי שנולדתי מחדש".

היא התחילה לעבוד בעכו, במשמרות - יום, ערב, לילה. נסעה מדי יום בשלושה אוטובוסים מכרמיאל לעכו ובחזרה.

"הילדים המשיכו לגדול לבדם בבית. מיטל היתה בת 19, אלרון בן 17 ושי בן 16. הם בישלו, כיבסו וניקו בעצמם.

"היה לי קשה, אבל הייתי על גג העולם. ידעתי שהשגתי את המטרה שהצבתי לעצמי, והכל בזכות כוח הרצון, הנחישות והאמונה בעצמי. הגשמתי את החלום שלי".

בעת עבודתה במרד"ם בעכו פגשה אסתי את יוסי רידלר, ששירת אז כרב־נגד בגולני והתנדב במשטרת מרחב גליל. הוא היה גרוש ואב לשלושה ילדים. אט־אט החלו השניים להתקרב, עד שהפכו לזוג. יוסי עבר לגור עם אסתי בכרמיאל.

בתום ארבע שנים בעכו חזרה אסתי לתחנת כרמיאל, לתפקיד שטח - שוטרת סיור, בדרגת רס"ר.

"בעבודה הזאת הייתי קופצת לאש בלי חשש. באחת הקריאות יצאתי עם שוטר לטפל במקרה של נערה שאיימה להתאבד בקפיצה מגשר ליד כרמיאל. כשהגענו לזירה מצאנו נערה בוכה, אוחזת במעקה.

"מייד אחרינו הגיע אבא שלה, גבר גדול, שאיים עליה שירצח אותה. ביקשתי מהשוטר שהיה איתי שישגיח על הנערה שלא תקפוץ, ואז ניגשתי לגבר הענק הזה, ותוך כמה שניות 'קיפלתי' אותו. אזקתי לו את הידיים מאחור והכנסתי אותו לניידת. השותף שלי אמר לי, 'אסתי, אני בשוק. איתך כיף לצאת למלחמה'. 

"באחת השבתות, במגרש כדורגל בכפר מג'ד אל־כרום, פרצה תגרה בין אוהדים, והשוטרים רצו לעבר היציע לתפוס משליכי בקבוקים. מפקד הכוח נשאר באמצע המגרש, מוקף בהמון זועם. לא היססתי, ובידיים שלי פשוט תפסתי את הגברים שהיו סביבו והעפתי אותם אחד־אחד לאחור".

אחרי שנתיים של זוגיות עם יוסי, ילדה אסתי את בתם נועם. כששבה לעבודה, מונתה לחוקרת בתחנת כרמיאל. "נחשפתי שם לשלל אירועים ולמקרים קשים, כולל טיפול בחשודים בעבירות מין קשות. התמסרתי לעבודה כל כולי, הייתי לוקחת אותה הביתה, ואפילו בשירותים ובמקלחת חושבת מה עוד אני צריכה לעשות בתיק. ככה זה היה במשך שבע שנים". 

בגיל 50 עברה לשרת כמפקדת שיטור קהילה (מש"ק) בכרמיאל, תפקיד שהיא ממלאת עד היום, כבר 11 שנים. היא מטפלת בסכסוכי שכנים ובהתפרצויות לבתים, מסייעת לנפגעי עבירה, מרצה בגני ילדים ובבתי ספר על אלכוהול וסמים, מטפלת בנוער עבריין.

כיום היא אחת השוטרות המבוגרות במשטרה. במהלך 28 שנותיה שם זכתה להוקרה ולהערכה רבה על תפקודה.

"העבודה כשוטרת החזירה את הנשמה שלי, את אסתי האמיתית, ולא אסתי הכבויה", היא אומרת בגאווה. "חזר לי הביטחון שהיה לי כילדה וכתלמידה. נעלמה אסתי המחוקה, השפחה. נעלמו 13 שנות הנישואים הראשונים, שבהן הייתי צל של עצמי". 

בתה הבכורה של אסתי, מיטל, שירתה בחיל האוויר, ובגיל 24 נישאה וחזרה בתשובה עם בעלה ("הם הפכו לחרדים לאומיים. אני מכבדת את הבחירה שלה, למרות שהיא לא גדלה בבית דתי").

מיטל עובדת כמזכירה בחברת מזגנים, ובעלה עובד במתקן ביטחוני. הם מתגוררים בכרמיאל, בדירה שהיתה של אסתי. "נתתי את הדירה במתנה לשלושת הילדים שלי, ועכשיו נמיטל היא זאת שגרה שם". 

למיטל שלוש בנות. הבכורה, בת 16, אובחנה על הספקטרום האוטיסטי בתפקוד גבוה וסובלת מאפילפסיה. "היא ילדה מחוננת", אומרת אסתי, "קפצה כיתה, לומדת היום בכיתה י"ב, וכבר ביקשה לשרת ביחידת הסייבר בצה"ל כשתסיים את לימודיה בגיל 21".

הבן אלרון הודיע לה לפני 18 שנה שהוא הומוסקסואל. "הוא היה אז בן 20, קצין בחיל הים, בדרגת סרן. הייתי לבד בבית עם נועם התינוקת. יוסי היה אז בעזה. אלרון התיישב מולי בסלון ואמר בקול רועד, 'אמא, יש לי משהו להגיד לך. אני הומו'.

"נכנסתי להלם. בכיתי. התגובה הראשונה שלי היתה, 'שלא תחשוב לרגע ששרשרת של גברים תיכנס אלי הביתה. לא יהיה'. הרגשות שלי התערבבו, פחדתי ובכיתי בלי סוף.

"כעסתי, איך פתאום זה נפל עלי. חששתי ממה שיהיה עליו. אבל באותו רגע החלטתי לקבל אותו כמו שהוא. אני מאחלת לכל אמא ילד מדהים ורגיש כמוהו".

כעבור ארבע שנים פגש אלרון את דן, והם נישאו בתל אביב. מאוחר יותר החליטו להביא ילד בפונדקאות ונסעו לעבוד בתאילנד, כדי לממן את התהליך.

"הם מצאו פונדקאית תאילנדית, והיא נכנסה להיריון עם תאומים, אבל בגלל סיבוכים ילדה בלידה מוקדמת, בחודש השישי. אחד הבנים נפטר לאחר שבועיים, והשני נשאר שלושה חודשים בפגייה בבית חולים פרטי בבנגקוק. זה היה כרוך בהוצאות כספיות עצומות.

"שתי המשפחות התגייסו לעזור. הוצאנו על זה את כל החסכונות, ונאלצנו גם לארגן ערבי התרמה. בסוף גייסנו את כל הסכום. הילד התאושש, ואלרון ודן חזרו איתו לישראל. לאחר שלוש שנים נולדה להם בת, גם היא בפונדקאות".

אלרון עובד היום כסמנכ"ל בחברה לייצור מכונות שטיפה. דן הוא בעלים של צהרון לילדים קטנים. הם מתגוררים עם בנם בן ה־9 ובתם בת ה־6 במודיעין.

שי, בנה הצעיר של אסתי מנישואיה הראשונים, מנהל סניף של סוכנות רכב גדולה ברעננה, נשוי ואב לשלושה. "במפגשים המשפחתיים הוא צוחק על שלושת האחים שהם 'ההומו, הדוסית והסטרייט'", היא מחייכת.

מה באמת קורה במפגשים האלה, כשמיטל באה אליכם לקיבוץ עם הבעל והילדים החרדים?

"פעם בחודש־חודשיים, כל החמולה אצלי בבית לשבת, וזה מפגן של סובלנות, הערכה ואהבה בין האחים. כולם מכבדים את מיטל, ככה שבמתחם 'הציבורי' בבית, כמו הסלון, המטבח ופינת האוכל, שומרים שבת. אוכלים יחד את כל הארוחות, עם קידוש וברכות, ולא רואים טלוויזיה בסלון.

"במתחמים הפרטיים כל אחד לעצמו. האחים מדברים בטלפונים שלהם וצופים בטלוויזיה בחדרים, וזה לא מפריע לאף אחד. בגינה יש לנו בריכה קטנה, וכל שמונת הנכדים והנכדות רוחצים בה יחד. תענוג לראות את זה". 

• • •

רידלר בביתה. "אפילו בשירותים ובמקלחת אני חושבת מה עוד אני צריכה לעשות, איך אני יכולה לתרום ולעזור" // צילום: אנצ'ו גוש ג'יני

עבור אסתי, משטרת ישראל היא לא פחות מבית. "היום בגיל 61 אני רואה את סוף דרכי במשטרה הולך ומתקרב. אמרתי למפקד התחנה שיהיה לי לכבוד אם הוא ישחרר אותי כי אני את שלי עשיתי.

"אמרתי גם שביום שאשתחרר, אניח את תעודת השוטר שלי על השולחן ואקח תעודת מתנדב, כי עד יום מותי אני אמשיך לתרום למען הקהילה. משטרת כרמיאל היא בשבילי יותר ממשטרה, היא בית".

ולנשים יש לאסתי מסר חד וברור. "לא לפחד, לא לשמור בבטן. תוציאו החוצה, תשתפו ותספרו. תמיד לאזור כוחות, לקום, לא להתייאש ולהמשיך הלאה, כי יש אור בקצה המנהרה. תלמדו לסמוך רק על עצמכן, ותזכרו שגבר שמרים ידיים הוא גבר שלא יודע להתמודד". 

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו