עולה עולה: יזהר כהן מתגבר על הפחדים

יום חמישי, 3 לפנות בוקר בנמל התעופה בן־גוריון. בין אלפי הנוסעים בולטת במיוחד גם "חבורת יזהר כהן" - אליה, בתו היחידה, דיאנה, אם בתו, דודה מזל, החבר הטוב יעקב נווה, ואילנה, פזית ודקלה - מנהלות מועדון המעריצים של הזמר בתחילת דרכו, שהפכו לחברותיו הטובות. 

בעוד פחות משלוש שעות יעלה כהן למטוס, בפעם הראשונה אחרי 30 שנים בדיוק, ויטוס להופעה במדריד. הוא חמוש בחפיסת כדורי הרגעה שקיבל מהפסיכיאטר שמטפל בו בשנה האחרונה. במטוס אל על ממתין לו מיקי כץ, טייס מיתולוגי באל על והיום טייס בקתאי פסיפיק, שמעביר סדנאות בנושא חרדות טיסה. בחודשים האחרונים מלווה כץ את כהן, כולל ליווי אישי לטיסה הזאת, כדי לוודא שהזמר לא מקבל התקף חרדה.

לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת

"בפעם האחרונה שהייתי פה הכל היה קטן וישן", אומר כהן כשהוא נכנס לנתב"ג, כמו ילד שנכנס לראשונה בחייו לחנות צעצועים ענקית. "זה כמו עיר!" 

אתה מתרגש?

"הפסיכיאטר אמר לי 'קח שני כדורים לפני הטיסה, בטיסה עוד שניים, ולפני הנחיתה עוד שניים'. הרגשתי שאני לא צריך בכלל, אבל אקח אחד, ליתר ביטחון".

יש אפשרות שלא תעלה בסוף לטיסה?

"כולם סביבי לא מאמינים שאעלה, אבל בתוך תוכי אני יודע שאני חייב לעלות. לא חשוב מה, אני טס. אני עולה לטיסה הזאת, גם אם אמות עליה".

מה בעצם גרם לך לגשת לטיפול?

"לפני שנה בדיוק רצו שאהיה שופט באירוע לזכרו של אריק איינשטיין. במונית בדרך לשם קיבלתי התקף חרדה שלא היה לי המון שנים. פתאום הרגשתי שוב שהעולם נופל עלי, וזה היה הנוקאאוט. אמרתי, זהו, עד כאן. יום אחר כך הלכתי למרפאה לחרדות, הכרתי את הפסיכיאטר שלי והתחלתי טיפול". 

למה לקח לך כל כך הרבה שנים ללכת לטיפול?

"כי לא רציתי להתעמת עם זה, ובעיקר פחדתי לקחת כדורים. אנשים שמתחילים לקחת חצי כדור מגיעים לכדור שלם בתוך שבוע. לי לקח ארבעה חודשים עד שהגעתי לכדור שלם". 

יזהר כהן // צילום: פיני מ. סילוק, עיצוב שיער: מואיש חן 

אתה מתחרט שלא טיפלת בזה קודם?

"לא, מה זה יעזור לי עכשיו?"

בקצב הזה אולי תיסע שוב לאירוויזיון בשנה הבאה.

"אתה יודע כמה אומרים לי את זה? המון. כי הם רוצים לשחזר את הראשוניות ההיא. אבל זה לא משהו שאפשר לשחזר. אם הייתי נוסע וזוכה זו היתה מהפכה".

יש סיכוי?

"תגיד, אתה מטורף? זה לא יקרה".

יזהר כהן על הטיסה. "כולם סביבי לא האמינו שאעלה, אבל ידעתי שאני חייב"

• • •

כדי להבין את החרדות של כהן צריך לחזור הרבה אחורה, לימי התהילה של הזמר שעשה היסטוריה והביא את האירוויזיון הראשון לישראל.

"כנראה הייתי חרדתי גם בילדותי, אבל זה לא התפרץ, והדחקתי את זה", הוא אומר. "הייתי חזק ותוסס, וזה קבר את כל החרדות האחרות. בשלב מאוחר יותר, כשהתחילו לרדוף אחריי בכל העולם ורצו להפוך אותי לכוכב גדול, סוג של מייקל ג'קסון עוד לפני שהיה מייקל ג'קסון, החרדות התחילו לצוץ.

"תמיד ראו בי אמן שיכול לפרוץ לחו"ל, ואני בתוכי ידעתי שזה יקרה יום אחד. אבל פחדתי מהיום הזה. כי ידעתי שעם ההצלחה, יבואו גם החרדות. ומזה פחדתי. בכל רגע שהייתי צריך לחתום על חוזה הופעות בינלאומי, פשוט ברחתי. הייתי מספר סיפור ולא חוזר אליהם". 

בשנת 1978 החליטו לראשונה ברשות השידור לבחור את נציג ישראל לאירוויזיון באמצעות פסטיבל הזמר. מאות יוצרים הגישו שירים לתחרות; רק בודדים התקבלו. כהן, אז בן 27, היה אחד מהם.

"עליתי במדרגות לדירה של חברים בניו יורק, ואני שומע את הטלפון בדירה מצלצל. נכנסתי, ואמרו לי שזה בשבילי. על הקו היתה חברה שלי מהארץ, שאמרה: 'יזהר, השיר שלך התקבל'.

"אתה לא מבין מה זה היה לקבל את הטלפון הזה, כי באותה שנה כולם רצו להיות שם. שתקתי שנייה, כי בתוך תוכי ידעתי שדברים הולכים להשתנות, והנה הגיע הרגע שכל כך פחדתי ממנו וברחתי ממנו. ירדתי מהבית והתחלתי לקבל סחרחורת. חתכתי הכל, ואחרי כמה ימים כבר הייתי בארץ". 

באירוויזיון 78' עם "אבניבי". "רעידת אדמה"

פסטיבל הזמר התקיים ב־11 בפברואר 1978. "לפני ההופעה היו סימנים ראשונים לחרדות. הרגשתי שאני מקבל התקף לב. הייתי נוסע לבית חולים, ושם אמרו לי, 'אין לך כלום'. בדיעבד הבנתי שאלו היו חרדות.

"אחרי הזכייה בפסטיבל התחילו התקפי חרדה גדולים. לא הקדשתי להם תשומת לב, כי היה דרייב מטורף להמשיך במסע. ידעתי שלא אוותר על האירוויזיון, אבל משהו בי אמר לי שאני לא מוכן לזה נפשית, וששם אני אפגע. זו היתה תקופה שבה אף אחד לא האמין שישראל תנצח אי פעם, ניצחון בכלל לא היה אופציה". 

ב־22 באפריל 78' עלה כהן לבמת האירוויזיון בפריז עם "אבניבי", ועשה היסטוריה. כשמדינה שלמה יצאה לרחובות והמונים מילאו את כיכר מלכי ישראל (היום כיכר רבין) בתל אביב, הוא ידע בתוך תוכו שהמשבר הגדול לפניו. 

"שלוש הדקות שם היו 7,000 בסולם ריכטר במדינת ישראל, אבל כמה שזה היה גדול בחוץ, כך רעדה גם האדמה הפנימית שלי".

עם הניצחון באו התהילה וההצלחה הבינלאומית, ובשיאן הופיע בשלוש מדינות ביום. "בכל מקום שאליו הגענו, קיבלו אותי כמו מלך. היינו נוסעים צוות שלם - מלוות, מנהלים וגם מאפרת צמודה, כי בכל נחיתה הייתי צריך להיראות הכי רענן ונמרץ. בכל מקום היתה לי סוויטה עם שבעה חדרים, והייתי נופל כמו מת על המיטה הראשונה שראיתי, רק כדי להספיק לישון שעתיים. הוליווד של ההוליווד של ההוליווד.

"במשך שנתיים התרוצצתי ממקום למקום, עד שבשלב מסוים כבר לא יכולתי. התחלתי לנסות לברוח מהכל. המצאתי וירוס של שבוע במיטה, ואחר כך עוד שבוע וחצי, ומשם שבועיים. הגעתי למצב של פחד וחרדה לצאת ולהתמודד עם הרחוב.

"בשלב הזה אף אחד לא ידע מה באמת עובר עלי. בארץ חשבו שאני בחו"ל, בחו"ל חשבו שאני בארץ, ובפועל הייתי בבית שלי בארץ, שקוע בחרדות של עצמי.

"בין לבין הייתי יוצא לעבודות, במיוחד להופעות שהוזמנו מראש, כי הייתי ילד טוב וידעתי שאסור לי לאכזב ואסור לי לבטל. אבל נאבקתי קשות, ועם הזמן זה הלך ונעשה קשה יותר ויותר". 

מתי הרגשת שאתה כבר לא יכול?

"ב־1980 חזרתי מניו יורק והיתה לי התמוטטות עצבים. פשוט נשכבתי על המיטה והתמוטטתי. מאותו היום ובמשך חמש שנים טיפסתי על הקירות, אי אפשר לתאר את זה במילים.

"אחד הדברים שתסכלו אותי בטיפולים עם הפסיכולוגים היה שלא יכולתי לתאר את מה שהרגשתי. אתה יכול לתת לאנשים להרגיש את הדופק או את היד הקרה והתחושות הפיזיות, אבל את הבור הנפשי, את הגיהינום הזה, אף אחד לא יכול לתאר. אם יש גיהינום, ככה הוא נראה.

"אני זוכר שאמרתי לפסיכולוגים: 'תגידו, אני חולה נפש? תגידו לי, רק שאדע'".

בדיעבד, האירוויזיון, הרגע הגדול של חייך, הביא אותך לקריסה.

"האירוויזיון היה הזרז לכל מה שסחבתי כל החיים. הכל קשור לילדות ולהדחקות ולדברים שמשכתי עם עצמי".

• • •

ב־1985, נגד כל הסיכויים ונגד ההיגיון, החליט כהן להתמודד שוב על הזכות לייצג את ישראל באירוויזיון, עם השיר "עולה עולה".

"היה בי משהו תת־הכרתי שרצה לחזור ולעמוד על הבמה הזאת, כדי להוכיח לעצמי שלא יקרה לי כלום. כמו מישהו שעשה תאונה וחוזר מייד לכביש. ככה הכנסתי את עצמי לאותו בור כדי לחצות אותו, עם כל החרדות". 

כהן זכה בקדם האירוויזיון, נסע לאירוויזיון בשבדיה, והפעם סיים במקום החמישי. "אולי טוב שלא זכיתי", הוא אומר. "מי יודע מה זה היה עושה לי".

בשובו ארצה הוציא את אלבומו המצליח "צומת דרכים" והחל להתמקד בקריירה מקומית, עם גיחות קצרות לחו"ל. "הייתי נוסע עם חרדות אימים, אבל למרות זאת מופיע, רץ ומתרוצץ. לא נתתי לזה לעצור אותי. עד היום ההוא באילת".

זה קרה ביום חורף ב־1989. נקבעו לו חמש הופעות באילת בתוך יומיים.

ב־1985 עם השיר "עולה עולה". למרות החרדות

"יצאנו בטיסה מתל אביב, השמיים היו מעוננים מאוד. פתאום הרגשתי שעולמי חרב עלי. אחרי כמה דקות המטוס נחת לעצירת ביניים בשדה התעופה עטרות ליד ירושלים. ירדתי מהמטוס, וברחתי.

"אני זוכר את הדיילת צועקת לי, 'יזהר, אם אתה לא חוזר, אני סוגרת את הדלת'. אם היו מצלמים אותי שם, היו מאשפזים אותי באותו רגע. ארגנו לי רכב, שלקח אותי לאילת.

"מאותו יום ועד עכשיו לא נכנסתי שוב למקומות שאין לי שליטה בהם - לא מעליות, לא כבישים מהירים, לא טיסות".

זה לוּוה גם בדיכאונות ובמחשבות אובדניות? 

"מעולם לא הייתי דיכאוני ולא היו לי מחשבות אובדניות. דיכאון הוא מחלה קשה, ואם הייתי דיכאוני, יחד עם החרדות - לא הייתי שורד. גם בשיא החרדות הייתי בן אדם שמח, עושה צחוקים ועוזר לכולם. אף אחד לא האמין לי שאני בחרדות, וזה היה המזל שלי". 

היו סמים בתקופה הזאת?

"אף פעם לא. אבל היו הרבה שמועות. אמרו שאני נרקומן ושאני אלכוהוליסט, מה לא אמרו עלי, כי לא הסתדר להם שאני נעלם בכל פעם. הרי זה אבסורד, כי אני כל כך מפחד לאבד שליטה. בחיים לא שתיתי ולא עשיתי סמים. אם יום אחד אוציא ספר, אקרא לו 'יש עשן בלי אש'". 

אולי יש לך בכל זאת תחושת פספוס?

"אנשים סביבי מרגישים שאני מפוספס, כי יכולתי להצליח הרבה יותר. לי אין תחושה כזאת. אם לא הייתי עוצר, הייתי מת מזמן. הייתי בטח קופץ מאיזה חלון, הייתי מייק ברנט".

לפחות חסכת את הכסף שעשית?

"את כל המיליונים שעשיתי חילקתי לאנשים. בכל נסיעה הייתי ממלא מזוודות, ושום דבר לא היה בשבילי. 30 איש היו סביבי יום־יום, ואף אחד לא הכניס את היד לכיס. רק אני. אם היתה לך בעיה בחשבון הבנק, הייתי ממלא לך אותו בלי שתדע, ואף אחד, כולל אותך, לא היה יודע מזה. קראו לי הפראייר של המדינה, ואני הייתי מאושר מזה.

"הלוואי שמישהו ייתן לי עוד פעם מיליונים כדי שאחלק אותם שוב, אבל בצורה נכונה יותר".

לא שמרת לעצמך קצת בצד?

"לא. הבנתי את הערך של הכסף רק כשהבת שלי, אליה, נולדה ב־1997, ואז היה לי משבר כלכלי. אין לי מושג איך, אבל גידלתי אותה כמו נסיכה. לעצמי לא קניתי מכנסיים במשך שמונה שנים, זה לא עניין אותי. דאגתי רק לה. אני אדם שבע בבסיסי". 

במשך כל השנים האלה, הבינלאומיות לא חסרה לך?

"לא. מיציתי שנים קודם. כמה פעמים אמרתי לאמרגן שלי, 'די. אין יותר הופעות בחו"ל'. חייתי כמו אדם לא שפוי, ממדינה אחת לשנייה. משהו היה צריך לעצור את זה. רציתי להיות בבית ולהרגיש בבית. לא מלונות, לא סוויטות ולא נהגים. התבייתתי ונהניתי".

• • •

יום שישי, פחות מ־24 שעות לפני האירוע שלשמו התכנסנו, אנחנו נפגשים במרפסת חדרו של כהן בקומה השישית של המלון. 

"במשך 30 שנה קיבלתי טלפונים מכל העולם, עם הרבה הצעות להופעות, אירועים ופרסים, ואפילו לא הייתי מקשיב", הוא אומר. "תמיד הסברתי בנימוס שאני לא טס, אפילו בלי לשמוע את הפרטים.

"מה שתמיד צבט לי הוא שהבת שלי שמעה ממני ומאחרים על ההצלחה שלי באירופה, אבל מעולם לא ראתה את זה בעצמה. מעולם לא היינו יחד בחו"ל.

"לפני שלושה חודשים אני מקבל פתאום טלפון ממישהו שמציג את עצמו כנציג מועדון חובבי האירוויזיון של ספרד, שהוא הגדול באירופה. אומר שהם רוצים להעניק לי אות הוקרה מיוחד ובחרו בי להופעה הראשית באירוע השנתי שלהם.

"ואני מוצא את עצמי מקשיב לו, ובסוף השיחה מבקש ממנו לשלוח לי את הפרטים. הוא אומר 'בטח', אנחנו מנתקים, ואז אני אומר לעצמי: 'יזהר, מה קרה פה? מה אתה בכלל מקשיב לו?' ומבין שהבטן שלי היא שדיברה, ולא הראש.

"אני נכנס למייל ורואה דף שלם של תשבחות, והם כותבים שיהיו מוכנים לעשות הכל כדי שאגיע. וצץ בי רצון לשקול את זה. נולד בי גבר חדש. במקום לראות רק את החרדה, אני רואה גם את ספרד. לקח לי ארבעה שבועות להחליט, ואז כתבתי להם שאני בא.

"מאותו רגע הדברים התחילו לזרום. חשבתי רק על הדברים הטובים, הצד החיובי הלך והתעצם, והחרדה התחילה להצטמצם. אבל לא לקחתי סיכון ואמרתי שאעשה כל מה שצריך כדי שהנסיעה תעבור בשלום.

"הלכתי לפסיכיאטר שמטפל בי, וגם לקורס של מיקי כץ בשם 'טיסה ללא פחד', ומייד התחברתי אליו. הוא אמר לי: 'אני בא ללוות אותך למטוס'. אמרתי לו: 'אם אתה כבר בא, תעלה איתי לטיסה'. הוא ואשתו חשבו על זה והחליטו שהם באים איתי".

מה הרגשת בטיסה? 

"עליתי למטוס, והכל היה בסדר. מדי פעם קצת ברחו לי המחשבות. שאלתי את עצמי, יכול להיות שאני פה? זה אמיתי? אני ממריא עכשיו? אבל מהר מאוד הזזתי אותן ופשוט התחלתי לדבר עם הסביבה כדי לא להתעכב עליהן. 

"אגיד לך משהו שלא יישמע אמין. בעבר הרחוק הייתי מאות שעות באוויר, ואף פעם לא נרדמתי בטיסה. הפעם נרדמתי בתוך 20 דקות וישנתי קצת. היית מאמין?"

אולי זה כדור ההרגעה שלקחת.

"מהרגע שהחלטתי לנסוע, שאלתי את עצמי מתי יגיעו התקפי החרדה. אבל לא היו, תודה לאל. אני בהלם מעצמי, צריך עדיין לעכל את מה שקורה לי. אני שובר את קיר הזכוכית". 

• • •

הביקור הראשון של כהן במדריד היה אחרי הניצחון באירוויזיון ב־78', וייזכר אצלו תמיד כטראומה. "הגענו בטיסה מפריז, ולא ידענו שישראלים צריכים ויזה כדי להיכנס לספרד. זה היה כמה שנים אחרי שהשלטון התחלף, ובמדינה עדיין היו כל מיני בריונים טיפשים של פרנקו (הרודן ששלט בספרד עד 75'; ע"ס).

"הגענו לבדיקת הדרכונים, הבנות של הלהקה הלכו לפניי, ואני רואה שהשוטרים דוחפים אותן באגרסיביות. אני שואל אחד מהם, 'סליחה, מה אתה עושה?' והם פשוט מתחילים לאיים עלינו עם הנבוטים שיש להם ביד. מעמידים אותנו בפינה ולא מפסיקים לקלל אותנו ולאיים שישברו לנו את העצמות.

"פתאום באה מישהי קשוחה, נותנת להם הוראה, והם גוררים אותנו כמה קומות למטה, לאולם חשוך, שבקצה שלו שולחן עץ כבד עם מישהו מבוגר שאפילו לא מסתכל עלינו. מובילים אותנו אליו, האישה מקשקשת משהו בספרדית, הוא זורק מילה, ובתוך כמה דקות אנחנו על המטוס בחזרה לפריז. מגרשים אותנו, בלי המזוודות. וכל זה בזמן שבחוץ מחכים לנו בכירים ספרדים, נציגים של השגרירות ושל הקהילה היהודית, והרבה תקשורת".

נשמע מלחיץ.

"בירכתי את אלוהים שיצאנו משם ושאנחנו חיים בדמוקרטיה. הגענו לפריז והודענו לספרדים שרגלי לא תדרוך עוד בספרד.

"אחרי המקרה שלחו אנשים מטעם שגרירות ספרד בישראל לדבר על ליבי כדי שאחזור לשם. הסבירו לי שהעם שם רק התעורר לדמוקרטיה, ושכולם מחכים לי. השוטרים המציאו שאני התחלתי לצעוק בשדה התעופה ושעשיתי אצבע משולשת נגד פרנקו. זה עוד יותר הרגיז אותי, שמפילים עלי שקר כדי להצדיק את מה שעשו.

"אחרי חודש שכנעו אותי לחזור למדריד, בשביל העם הספרדי. הפעם נסענו עם ויזות, וכבר חיכו לנו נציגים רשמיים. נכנסנו בראש מורם, בלי להסתכל עליהם. התקבלנו בתרועות. ההגעה שלנו היתה סימן נוסף לשחרור של העם הספרדי". 

זה הפך לנושא השיחה של הביקור?

"הנציגים שקיבלו אותי בשדה התעופה ביקשו ממני לא לדבר על זה. אמרתי להם: 'מה הכוונה? אני לא מתכוון לשקר. אני מוכן להגיד שאני לא מעוניין לדבר על זה, כדי לא להעליב אתכם, אבל לא אגיד שזה לא קרה, כי זה לא נכון'.

"מובן שהשאלה הראשונה ששאלו אותי היתה מה קרה בשדה התעופה. אמרתי: 'מצטער, לא מעוניין לדבר על זה'". 

• • •

שבת, 17:00, בגראן ויה, הרחוב הראשי של מדריד. כהן מגיע לבדיקת סאונד באולם Palacio De La Prensa. תור ארוך מאוד משתרך ליד הכניסה, רובו ככולו צעירים שעדיין לא נולדו כשהוא זכה באירוויזיון. "אני רואה את זה ומרגיש כאילו חזרתי הביתה", הוא אומר לי. "זה אפילו לא עשירית מהגודל שהיה לי אז במשך כמה שנים. 

"אני יודע שאני אהוד באירופה עד היום, אבל בספרד זה מטורף. בכל מקום באירופה רואים בי משהו ששייך לתקופת תור הזהב של האירוויזיון. כמו שמישהי בישראל עצרה אותי לא מזמן ואמרה לי: 'אתה יודע, כשפוגשים אותך, לא חושבים על הדברים הפחות נעימים שיש לנו, אלא על ארץ זבת חלב ודבש'.

"לאורך השנים שמעתי הרבה פעמים פידבקים מהתקשורת הזרה וממעריצים שהגיעו לארץ על הפופולריות שלי שם. ידעתי שהשמיעו את 'אבניבי' פה ושם, אבל זה אחרת כשאתה מגיע ורואה אותם עומדים בתור. זה עוצמתי מאוד.

"אתה יודע מה באמת מוזר? שזה מחק לי את 30 השנים שלא טסתי. הכל התחבר לי לרגע שבו עצרתי, ועכשיו אני כאילו ממשיך משם".

חששת שלא תצליח להתחבר מחדש? 

"חששתי שתהיה לי תחושה של זרות, של קונפליקט ושל כאב. שאגלה בחוץ עולם חדש ומתקדם, ואשאר מאחור. לשמחתי זה לא קרה. מייד התחברתי, בדיוק כמו לרכוב על אופניים. זו ההפתעה הכי גדולה שהיתה לי".

עוד לפני שהוא עולה לבמה, עשרות מעריצים ספרדים מבקשים לעשות איתו סלפי על רקע הקיר המיוחד שהוכן במקום. האספנים מבקשים ממנו לחתום להם על תקליטים שהביאו. בפנים, מאות אנשים כבר עומדים על הרגליים וצועקים "כהן, כהן". המארגנים דוחקים בו להיכנס, והקריאות באולם מתחלפות ל"אולֶה אולֶה", זה ביטוי שקל מאוד לספרדים להגות.

אתה מתרגש?

"זה תמיד נשמע מלא פאתוס, אבל זאת האמת: תמיד היה חשוב לי להיות ישראלי ולייצג את המדינה, זה מה שעשיתי אז וזה מה שאני עושה עכשיו. האירוויזיון באופן כללי הוא שליחות שקצת זלזלו בה, עד הזכייה של נטע.

"אני נלחמתי תמיד על כך שזאת במה חשובה מאוד, ששווה לעבודה של 7,000 שגרירים. זה המאבק הכי חזק נגד ה־BDS. הפעם גם הכנתי את עצמי למקרה שיהיו מחוץ לאולם אנשים של ה־BDS ותכננתי להכניס להם. אבל הם לא באו". 

עוד לפני שהוא מתחיל לשיר, כהן מתראיין על הבמה ומספר במשך שעה את סיפור חייו. חוזר בזמן אל הניצחון ההוא, אל המקום החמישי בהופעה השנייה באירוויזיון, אל החרדות ששיתקו אותו במשך עשרות שנים, וגם אל הרגע המיתולוגי שבו נשמט לו המיקרופון מהחולצה באירוויזיון ב־85', ואחת הרקדניות, טלי סיני (לימים - טלי סיני ריקליס), השחילה לו אותו בחזרה תוך כדי תנועה.

רגע לפני שהוא מבצע שוב את השיר, הוא מבקש מתנדבת אחת שתעלה לבמה ותשחזר איתו את הרגע. 30 צעירות עולות לבמה, אחת מהן היא בתו אליה (22).

עם בתו אליה (22) על הבמה במדריד. "הרגשתי שהיא מחוברת אלי לגמרי"

"זה רגע שהיא חיכתה לו הרבה שנים", יספר כהן אחרי ההופעה. "החלום שלה היה לטוס איתי לחו"ל, ושנינו כבר השלמנו עם העובדה שזה לא יקרה. פתאום קרה מה שקרה, באופן הכי טבעי, והיא היתה עדה להתלהבות, וזה הכל בשבילי. על הבמה הרגשתי שהיא מחוברת אלי לגמרי, וזה הדבר שהכי חשוב לי בחיים. רק בשביל זה, היה שווה את זה. היו לי דמעות של אושר". 

ואז הוא שר. פתח עם "אבניבי", הלהיט העל־זמני שנחשב בקרב חובבי התחרות כשיר "חובה" בכל אירוע חשוב, אחריו ביצע שיר ספרדי, ולסיום את "עולה עולה".

"לראות ספרדים עומדים ושרים הכל מול העיניים שלי, זה כאילו שהחזרת אותי 41 שנה אחורה. האנרגיה אותה אנרגיה, הם מכירים את כל המילים ויודעים את כל התנועות טוב יותר ממני, והאנרגיות שלי מחוברות לשמיים".

• • •

מהאירוויזיון שנערך השנה בתל אביב כהן יצא פגוע. אף שפרץ את הדרך והיה הישראלי הראשון שזכה בתחרות, הוא היה היחיד שלא הוזמן לבצע את השיר שלו על הבמה. במקום זה נתנו לו זמן מסך של כמה שניות, בחלוקת הנקודות. "אתה מוזמן לפנות להפקת האירוויזיון ולשאול אותם מה ההיגיון בזה", הוא אומר. "אולי תהיה להם תשובה". 

אתה נשמע מאוכזב.

"התאכזבתי מהדרך שבה הטעו אותי בקשר למופע, ומהניסיון לגמד אותי. הם טענו שאני דרשתי כניסה מלכותית, אבל זה בולשיט. רציתי להיכנס לבמה כמו כל אחד אחר, הייתי הכי נחמד, הכי צנוע, ולא היו לי דרישות מיוחדות. כשהשידור עבר אלי בחלוקת הנקודות, דחקו בי באוזנייה לומר כמה שיותר מהר את המשפטים הספורים שנתנו לי, כדי לא לבזבז זמן".

חשבת לוותר כליל על ההשתתפות?

"כשרצו לדחוף אותי בחצי הקדם הראשון אמרתי: 'תודה, אבל הייתי במספיק קדמים בחיים שלי. אני מעדיף חצי דקה באירוויזיון עצמו'. הם תפסו אותי על ה'חצי דקה', וזה מה שנתנו לי.

"במקביל, הם אמרו לי כל הזמן שאין להם זמן ומקום, ומשכו אותי. הייתי הכי סבלני בעולם, אבל כשהגעתי לחזרה ושמו אותי בריבוע קטן, הגיעו מים עד נפש. יום לפני התחרות עזבתי את האולם בכעס והודעתי שאני לא מופיע, כי יש גבול לכל תעלול.

"שכנעו אותי לחזור, ובמופע עצמו פתחו את הפריים וראו את הקהל שקיבל אותי. אגלה לך שגם בתוך ההפקה היו אנשים שאמרו לי שאני צודק. כולם חיכו ל'אבניבי', או לפחות לקטע ממנו, ואם הייתי עולה לבמה, היית רואה מה קורה שם. אתה תראה מה יקרה כשאופיע איתו באמסטרדם, בפתיחת אירועי אירוויזיון 2020" (כהן הוזמן עם זוכים אחרים, בהם גם דנה אינטרנשיונל ונטע ברזילי; ע"ס).

איך מתייחסים אליך ברחוב?

"מהציבור בארץ תמיד הרגשתי אהבה גדולה. לפני האירוויזיון בארץ היו אנשים שאמרו לי: 'מי זכה - אתה או נטע?'. אני לא חושב שצריך לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ, אבל מה שקרה בספרד הוא ההוכחה, והאמת מנצחת. הכל קטן עלי. אני לא חי במרמור". 

מה לגבי הופעות?

"בשנה שעברה היו לי הופעות מטעם המדינה וביקרתי בעשרות גני ילדים ובתי אבות בארץ. בכל מקום שאליו הגעתי, הכירו את 'אבניבי' וקיבלו אותי יפה.

"יותר מהכל אני אוהב להופיע לפני הגיל השלישי, כי הם דור מעלי ומכירים את ההיסטוריה שלי. אלה אנשים שיודעים באמת מה הם אוהבים ומה לא. אלה אנשים שחוו את הניצחון ההוא, והם הקהל היחיד שלא מושפע משום אופנה. הם יודעים מה טוב ומה לא, והם מעריכים אמן. אי אפשר לעשות עליהם פוזות". 

• • •

יום שני, 22:00, בנמל התעופה במדריד, בדרך לטיסת אל על לתל אביב. מחר בבוקר כהן כבר יחזור לחנות התכשיטים שלו ברחוב דיזנגוף בתל אביב, שמזמן הפכה למוקד עלייה לרגל של חובבי התחרות מכל העולם, שבאים להצטלם איתו.

"יש בי קצת חששות", הוא אומר לי, "אתה יודע, טיסת לילה". ליתר ביטחון הוא לוקח שני כדורי הרגעה. כשננחת, יספר שהצוות היה מאוד אדיב אליו, כמו בטיסה הלוך, "ואנשים לא מבינים עד כמה זה חשוב לאדם שנמצא בחרדה".

היו כמה קפיצות במהלך הטיסה. פחדת? 

"לא, כי אני לא מפחד מהטיסה עצמה, אלא מהעובדה שאין לי שליטה בסיטואציה. שאני לא יכול לברוח אם אני רוצה. הסתכלתי עליך, ואתה פחדת יותר ממני. הפחד שלי כבר לא קיים יותר. אני מוכן ליעד הבא שלי - אמסטרדם". 

erans@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו