אני קורא את חוברת הצניעות לחייל הדתי, שכתבו הרבנים הנכבדים, זו שבין השאר אוסרת עליהם להסתכל על המדריכות שלהם בעת אימון צבאי ומחייבת אותם לדרוש שגבר ידגים להם. קורא, וחושב לעצמי איזה פספוס של המושג צניעות מתחולל במרחב החרד"לי־חרדי.
למה? כי הצנוע האמיתי לא עסוק כל היום בצניעותו. עיסוק בצניעות הוא יוהרה. הוא כפייה של הצרכים שלך על מישהו אחר. כאשר הזכר הצנוע עסוק מבוקר עד ערב בצניעותו ובצניעות כל העולם, ומסרב ללמוד מאישה כדי שלא יחשוב עליה חלילה מחשבות לא צנועות, זה אומר שבמקום להיות צנוע אמיתי, הוא עסוק כל הזמן ביצר שלו, ומרוב צניעות רק חושב על עצמו. יהירות בתחפושת צניעות.
הצנוע האמיתי מכיר בנפשו כנפש ארצית, שנדלקת כל הזמן מכל מיני דברים. מי שחושש שיתעורר יצרו בעקבות מרפק חשוף, יידלק כשישמע קול. מי שישתיק קול, יידלק מעפעף חשוף. אי אפשר להוריד את הגירויים מבחוץ. הם תמיד יהיו, כל פעם בדמות אחרת, ונפש בריאה רוצה מדי פעם להידלק מינית.
פקקים בדרך נמיר // צילום ארכיון: עמי בנטוב
הצנוע האמיתי לא מתנשא מעל הנפש שלו ושופט אותה לחומרה ומנסה לחנך אותה כדי שלא תידלק, אלא מקבל אותה באהבה ולומד לא להיות עבד לכל החשקים שלה. הצנוע האמיתי עומד מול מה שמגרה אותו וגובר על יצרו, בלי לנסות להקטין אותו. זאת העבודה הפנימית: להבין שגם אם משהו מפעיל אותך, הוא לא בהכרח שלך. אם נדלקת, ומי שנדלקת עליה/ו לא מיועד/ת לך - נתב את האנרגיה למקום אחר.
בשם הצניעות, או עקרונות מתחלפים אחרים, אוסרים לאורך ההיסטוריה על נשים להשמיע קול, להנהיג, לבחור, אפילו לנהוג. בשמה אוסרים על ילדות ללבוש מכנסיים, ושוללים מהן את זכות הריצה והטיפוס על עצים.
הצנוע האמיתי לא שולל מחצי מבני האדם את זכותם לחיי שוויון, הערכה, הכרה, שיתוף, למידה משותפת. הוא לא מקטין זולת בשביל לשמור על עצמו. אילו היה צנוע, היה יושב בעזרת גברים בקומה השנייה, מתבונן בנשים רוקדות עם התורה, ומקווה לגעת כשהספר יגיע לסיבובצ'יק בעזרה.
הצנוע האמיתי מבין שיש לו הרבה מה ללמוד מנשים, ושבהדרה שלו מהן הוא מחמיץ חצי מהרעיונות ומההמצאות ומהרפואות שהאנושות יכולה לייצר. לא להיות בקשר עם נשים, או לראות בכל קשר איתן פצצה מתקתקת, זאת החמצה של חיים. זה גם ניתוב מוטעה של האמונה והלימוד למקום שיוצר רק סבל ועוד סבל. הדחקה ועוד הדחקה.
אגב, הצנוע האמיתי אינו מורה לאיש כיצד להיות צנוע אמיתי. לכן אני כנראה לא צנוע אמיתי. באסה. הפלתי את עצמי. רציתי להתפרסם כצנוע אמיתי חשוב.
אופנועים
כבר כמה שנים טובות שאיני רוכב על אופנוע. קיבלתי רמז מריבונו של עולם על המסוכנות של הכלי, והפנמתי מיידית. מאז אני לא עולה על אופנועים, אבל מתגעגע לתחושה, לקלילות, לזריזות, לרוח, לשובבות.
אישית, אני לא מסוגל להבין מי שבוחר להתנייד על אופנוע בעידן שבו נהגי המכוניות כה מוסחי דעת. אני עוד יותר לא מבין מי שאינו מגן על עצמו באופן מקסימלי. הכי פחות אני מבין את מי שעדיין רוכב עם קסדת חצי, כרטיס הכניסה הרשמי לעולם תורמי האיברים.
הצטברו על שולחני כמה עניינים שאני רוצה לדון בהם עם קהילת הדו־גלגליים הממונעים במנוע בנזין, הנקראים אופנועים, להבדיל מהדו־גלגליים המונעים בחשמל, הנקראים משום מה אופניים.
1. כשאתה, ידידי האופנוען, פותח ברמזור ומרים את הגלגל הקדמי שלך לאוויר, תוך שאתה מוותר על רוב יכולת השליטה שלך בכלי, מה אתה עושה בעצם? אני מכיר את התחושה, היא נהדרת. אבל אתה לא יכול לשעבד את כלל משתמשי הכביש לכיף שלך. משהו עלול להשתבש, ומישהו אחר ישלם. אם דחוף לך להרים - אז במגרש ריק, עדיף של בית עלמין.
2. אני מקבל את זה שאתה משתחל בפקק. אני תמיד זז טיפה כדי לאפשר לך לעבור. אני מחפש אותך במראה ובא לקראתך. אבל, חבר, אם אתה נעמד ראשון ואז מוציא את הטלפון ולא זז כשיש ירוק, לכלכת. להיות בראש התור זה תפקיד מנהיגותי. אתה רוצה אותו? תוביל ביציאה.
• לכל הטורים של אברי גלעד
• לכל הכתבות של "שישבת"
3. ואם כבר טלפון: לרכוב על אופנוע ולסמס תוך כדי, דבר שרואים בכל יום, זה כמו להצהיר שאתה הומו בטהרן. התאבדות מודעת. אם אני צריך להסביר למה - זה אבוד.
4. כשאתה נוסע על 180 בכביש מהיר, חותך מימין ומשמאל, עובר אותי במרחק 20 ס"מ, אתה מניח שהשנייה הבאה שלי תהיה בדיוק כמו השנייה שעברה. שלא אסטה פתאום, שאראה אותך במראה, שאין לי נקודה שחורה בשדה הראייה שלי. לפעמים זה עובד, לפעמים לא, ואז אני אחראי למותך. לא מעוניין להיות אחראי לחיים של מי שנוהג בהם בקלות ראש. אני לא אבא שלך, חבר.
5. הארלי הוא אופנוע מגניב. מת על העיצוב שלו. מתעב את הרעש שלו. בנאדם, אתה רק עובר ממקום למקום, אין צורך להרעיד זגוגיות בגורדי שחקים. אתה לא כזה חשוב. להיות אדם סביר בחברה אומר לא לתפוס יותר מדי מקום בשום ממד, גם לא בממד השמיעתי. יצאו עכשיו הארלי חשמליים שקטים לגמרי, לך על זה.
6. אני גר ליד כביש גדול. ברגע שיורדת החמה בערב שבת, מתחילים מנועי האופנועים לרעום. אנשים יוצאים לדפוק רייסים ב־200 קמ"ש. אני מבין את הרעב לאדרנלין, אבל הוא לא יכול להתערבב עם רצונם של חלק ממשתמשי הדרך להגיע הביתה. צריך מסלולים נוספים לנהיגה ספורטיבית. מי שנוהג נהיגה כזו בכביש רגיל חייב לספוג החרמה לצמיתות של הכלי ושל הרישיון. אה, כן, ומי שנתפס עם לוחית מקופלת - אותו דבר.
7. כשאת או אתה בוחרים לרכוב על אופנוע, הסיכוי שלכם להיפגע הוא פי 6.3 מאשר במכונית. הפקקים דוחפים המוני אנשים לדו־גלגלי, אבל לאופנוע חוקים משלו. קשב, מיומנות, ריכוז, מיקוד, התחשבות, זהירות. בלי אלה, מי שיוצא לכביש על מנוע עם מושב, משחק תופסת עם מלאך המוות. לפעמים המלאך קצת איטי, אך הוא לעולם אינו מתעייף מהמשחק. כבדו את הכביש, את הכלי, את המכוניות, את העולם. ותעשו בבקשה כרטיס של תורמי איברים.
פקקים
אמרתי לשר התחבורה: לא עוזרים ולא יעזרו הנתיבים החדשים לרכבים עם שניים־שלושה נוסעים. בלי הפחתת מספר כלי הרכב ב־20 אחוז מיידית, נמשיך לעמוד בפקקים.
פעם, ב־1973, מסיבות אחרות, כל בעל רכב נאלץ לבחור יום בשבוע ולהדמים בו את רכבו. לכל אוטו היתה מדבקה על החלון עם היום הנבחר, ואם נסעת ביום החופשי שלך, נקנסת במקום. היה נחמד דווקא.
לזמן קצוב, גם עכשיו זה יכול לעבוד. יום בשבוע נעבוד מהבית, ניסע באוטובוס, ניקח טרמפ. רק יום אחד - ואין פקקים. עד מתי? עד שתהיה תחבורה ציבורית אמינה, שתוריד 20 אחוז מהנוסעים ברכב. זה אפשרי.
אמר לי השר: שוקלים.
הבנתי. לא יקרה. שמתי את הרעיון בפח.
אמר הפח: כל הרעיונות שלך מגיעים אלי בסוף. אולי די?
אמרתי לו: שוקלים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
