בלי שאתכוון לכך, העברתי מסרים של בחירה בחיים

אני תמיד אומרת שאני לא בחרתי בתפקיד, התפקיד בחר בי בעל כורחי. הייתי מעדיפה להישאר אנונימית. לא פשוט לאבד את הפרטיות, אבל אני זוכה לחיבוק ולאהבה מכל עם ישראל.

אמנם, פרצתי לתודעה הציבורית רק אחרי נפילתו של אלירז, אבל בצבא הכירו אותי מאז נפילתו של אוריאל. אלירז היה אז בקורס קצינים, ובאחד מסופי השבוע, כחלק מתוכנית הקורס, בא עם הצוערים לעשות שבת בגילה. המרצה שהיה צריך להרצות בפניהם לא הגיע, והמג"ד שאל אם הם מכירים מישהו שיכול להרצות במקומו. אלירז הציע אותי. 

באותה תקופה ניהלתי את הקרן לתגבור לימודי יהדות (תל"י). היתה לי מחברת עם אוסף מכתבים על אוריאל, שחיילי גולני נתנו לי לאחר שנהרג. לקחתי משם ארבעה מכתבים, ובניתי הרצאה על קווים לדמותו של מפקד. השמועה על ההרצאה שלי עברה מפה לאוזן, ומצאתי את עצמי עוברת איתה מבסיס לבסיס. 

השמועה הגיעה גם לגבי אשכנזי, שהיה אז רמטכ"ל. הוא התקשר אלי, אמר לי שאני פוגשת את הלוחמים יותר ממנו, וביקש ממני להעביר בהרצאות מסרים על מנהיגות ודבקות במטרה. מסר אחד היה על אחוז הנשירה הגבוה מדי של לוחמים מצה"ל ומיחידות קרביות, והוא ביקש ממני להגיד להם את המשפט: "נשרים יש רק בגמלא".

במארס 2010, כשאלירז נהרג וכל התקשורת באה אלי הביתה, נחשפו פתאום לדברים שעשיתי. הורים שכולים שמעו אותי כשדיברתי על הצורך להתאמץ להמשיך את החיים ולצמוח מתוך המשבר, וזה נגע בהם. הרי איבדתי שני בנים, וביניהם גם את אליעזר בעלי, שנפטר בגיל 56 משברון לב, שבע שנים אחרי מותו של אוריאל. בלי שאתכוון לכך, העברתי מסרים של בחירה בחיים.

אני לא יודעת מאין שאבתי את הכוחות, אבל הייתי לבד, וידעתי שאני הדוגמה שהילדים שלי מסתכלים עליה. ידעתי שאם אני אפול, גם הם יפלו. שלושה חודשים לאחר מותו של אלירז חיתנתי את בתי, בת אל. בחתונה רקדתי ושמחתי, ורק כשהגעתי הביתה הרשיתי לעצמי להתמוטט.

האופטימיות שלי קשורה לילדוּת שלי. גדלתי בבית מאוד דל במרוקו. לא היינו מאלה שעבדו אצל המלך, וכבר כילדה בת 8 ניקיתי בתים. בכל דבר שעשיתי ראיתי נקודות אור: כשניקיתי במרוקו פסל של פיל, למדתי על פיל. כשראיתי מים זורמים בתוך בית, למדתי מה זאת אמבטיה.

מעבר לכך, גדלתי בבית שבו חלמו על ירושלים ועל ארץ ישראל. כשהייתי בת 10 עלינו לארץ וגרנו במעברת חצרים בבאר שבע. בכיתה ז' כבר יצאתי לעבוד בחקלאות. קטפתי עגבניות ופלפלים ועשיתי כל מה שצריך כדי לסייע למשפחה. ההורים לא ידעו טוב עברית, ואני הייתי הפה שלהם.

כשהגעתי לתיכון הלכתי וקניתי למשפחה מקרר מהכסף שהרווחתי. למרות כל הקשיים, מעולם לא שמעתי את ההורים שלי מתלוננים על הארץ. גם אני למדתי להכיר תודה על מה שיש לי, וזה ארגז הכלים ששימש אותי כשאוריאל ואלירז נפלו. 

האופטימיות שלי והמסרים שהעברתי נתנו הרבה כוח לאנשים, ופתאום כולם רצו לשמוע אותי. נוסף על הרצאות בצבא, מצאתי את עצמי מתרוצצת בכל הארץ למפגשים עם בני נוער, תלמידים, בני מכינות, הורים שכולים, נשים.

שגרת היום שלי היא לא נורמלית, כי אני פשוט לא מסוגלת להגיד לא. אני מלמדת מנהיגות בבה"ד 1, וארגונים שונים מזמינים אותי אליהם כחלק מאירועי העצמה לנשים. השבוע נסעתי לתל חי למפגש עם נשות הקיבוצים והמושבים בצפון. פרקליט המדינה היוצא ביקש שאבוא לדבר מול אנשי הפרקליטות, ולפני המפגש הזה דיברתי בפני ילדים בבית ספר.

פעם בחודש, כשיחידות צבאיות מגיעות לעשות שבת בירושלים, אני מצטרפת אל החיילים, ומלבד ההרצאות שאני מעבירה שם, אני גם מעבירה איתם את כל השבת. תמיד נוצר דיאלוג, שבו אני יכולה להחדיר בהם עוד קצת ערכים ואהבה למדינה. לכל שבת כזאת אני מצרפת את אחד הילדים שלי, שיחוו גם הם את מה שאני חווה.

לפני שבועיים עשיתי שבת עם חיילי מילואים, שהגיעו לירושלים במסגרת קורס מג"דים. זה היה מאוד מרגש לראות איך אנשי משפחה עוזבים הכל רק כדי להיות מג"דים בצה"ל ולהמשיך לשרת את המדינה.

אני נוסעת להיפגש עם יהודים בתפוצות, שאליהם אני נשלחת על ידי קרן היסוד והסוכנות היהודית. הייתי בארגנטינה, בארה"ב ובאוסטרליה, וב־2020 אני מתכננת להגיע לעוד חמש קהילות. אני מדברת איתם על חזון ארץ ישראל ועל הקשר ביני לבינם. 

השנה שמתי דגש גם על ישראלים שבחרו לחיות בחו"ל, ושחלקם מתנתקים לגמרי מהמדינה. כשהייתי באוסטרליה ורציתי להיפגש עם ישראלים כאלה, אמרו לי שזה לא הקהל המתאים. בכל זאת ביקשתי שיודיעו שאני שם, ושאני רוצה לדבר בעברית. הכי פשוט והכי לא מאיים. באו יותר מ־300 ישראלים. סיפרתי להם את הסיפור שלי, ובסוף המפגש ניגשה אלי בהתרגשות אישה ישראלית וסיפרה שכבר שנים היא לא אמרה את השם "ירושלים", ושאני זו שחיברה אותה בחזרה לשורשים שלה. מבחינתי, עשיתי את שלי.

לאחרונה שמעתי שאנשים חושבים שאני צריכה להיות נשיאת המדינה. זה מאוד מרגש אותי, כי מי חלם שעל ילדת מעברה ידברו במושגים כאלה.

כשעליתי לארץ, אהבתי מאוד את "שיר בוקר" של נתן אלתרמן, שמתחיל במילים "בהרים כבר השמש מלהטת, ובעמק עוד נוצץ הטל, אנו אוהבים אותך, מולדת, בשמחה, בשיר ובעמל". לקראת סוף השיר נאמר: "מה עוד לא נתַנו וניתן".

אני לא סללתי כבישים, לא ייבשתי ביצות, ותמיד חשבתי מה אני יכולה לתת לארץ הזאת. נתתי לה את בניי, היקרים לי מכל. אבל גם היום, כשאני יוצאת מהר הרצל, אני שרה לעצמי את המילים "מה עוד לא נתנו וניתן". זאת מחשבה שמלווה אותי כל הזמן. איפה עוד אני יכולה לתת ולתרום, כדי שאהיה ראויה לבניי הנופלים. בנופלם הם העניקו לי חיים, ואני רוצה להעניק לחיים האלה משמעות. הלוואי שאלוהים ייתן לי עוד כוח לתת.

 

מרים פרץ (66) היא אשת חינוך, מפקחת במינהל חברה ונוער במשרד החינוך, אם לשישה וסבתא ל־16 נכדים. בנה, סגן אוריאל פרץ, מפקד מחלקת הסיור בגדוד 51 של חטיבת גולני, נהרג ב־25 בנובמבר 1998 במארב בדרום לבנון, בגיל 22. בנה, רס"ן אלירז פרץ, סגן מפקד גדוד 12 בגולני, נהרג ב־26 במארס 2010 בהיתקלות עם מחבלים ברצועת עזה. בן 32 היה במותו, והותיר אחריו אישה וארבעה ילדים. פרץ פרצה לתודעה הציבורית לאחר נפילתו של אלירז , ומאז מקדישה את חייה להנחלת המורשת היהודית והציונית בארץ ובתפוצות. היא מרצה בפני בני נוער, חיילי צה"ל וקהילות יהודיות בעולם. הדליקה משואה ביום העצמאות ה־66, וביום העצמאות ה־70 קיבלה את פרס ישראל על מפעל חיים. בנה אליסף, ששירת אף הוא בגולני, עומד בראש מיזם "האחים שלנו", שהוקם לפני שלוש שנים, ושבמסגרתו משתפים אחים שכולים בקשיים ובהתמודדות שלהם.

ראיינה: מיכל יעקב יצחקי

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו