כשהיא חולפת במדשאות של אוניברסיטת בר־אילן, היא לא מעוררת תשומת לב. סטודנטית שחרחורת, נמוכת קומה, בג'ינס ובטריקו. אבל עבור מנישה איסמעיל (26) הכל פה חריג. שישה חודשים חלפו מאז באה לכאן מהודו, והיא עדיין בסוג של הלם תרבות. גברים ונשים יושבים יחד ומסתודדים בלי הפרעה, וכשיורדת החשיכה, ומתעורר בה האינסטינקט להישאר בחדר, כי אישה לא יוצאת לבד בחושך - היא מדכאת אותו ויוצאת. חופש.
על החופש הזה חלמה מנישה עוד כילדה באלוּבה, כפר מוסלמי ליד העיר קוצ'ין שבהודו. היא היתה יכולה להמשיך לחיות בכפר שלה, בתוך החמולה הגדולה, וכמו כל אישה שם - להתחתן, להביא ילדים לעולם, לחכות לבעלה שיחזור מהעבודה ולהקשיב לתיאור היום שלו. אבל למנישה היו חלומות אחרים. "שיגעונות", קראו לזה במשפחה.
הוריה לא יודעים איך ומתי זה קרה, ממש מתחת לאפם. אולי זה התחיל מהשם הלא מקובל שבחר לה אביה: "מנישה" פירושו "אינטליגנטית" בסנסקריט. הוא לא שיער בנפשו שהבת שלו תהפוך למקור בושה במושגים משפחתיים, ושבכפר הקטן יצביעו עליו כעל האב הלא מוצלח, האיש שלא הצליח לחנך את בתו הכופרת.
האב, מוחמד (58), פקיד במשרד ממשלתי, בעל מודעות חברתית גבוהה, ביקש להנחיל לילדיו השכלה וידע כללי נרחבים. בבית היו תמיד ספרים רבים ומגזינים פוליטיים, ומנישה הקטנה בלעה הכל בשקיקה. ליום הולדתה השביעי היא קיבלה מאביה במתנה את "יומנה של אנה פרנק". רב המכר הקלאסי נקרא על ידיה בנשימה עצורה, ומאז התקשרה בדמיונה המילה "יהודי" לילדה אחת ספציפית שחיה בזמן השואה.
גם אמא שלה, וואחידה (55), היתה מודל "לא חינוכי", במושגי החמולה. היא בחרה לצאת מהבית ולעבוד כלבורנטית. אמנם לבשה סארי כמקובל, אך שלא כבנות הכפר, שמגיל 9 מכסות את ראשן בחיג'אב - שיערה ופניה נותרו גלויים. היא לא ראתה אידיאל גדול בהבאת ילדים רבים לעולם, הגם שהיא ובעלה נולדו למשפחות גדולות. בשבילה, די היה בשני ילדים.
למרות הפתיחות היחסית, הוריה של מנישה לא חשבו לרגע לעזוב את הכפר ולהתרחק מהחמולה. גם נאדים, הבן הבכור, שמבוגר ממנישה בשלוש שנים, מהנדס במקצועו, לא סטה מהתלם. הוא נישא בגיל 27 וקבע את ביתו בכפר, סמוך להוריו.
רק הבת המורדת, שלא נישאה בגיל 19 או 20 כמקובל, בחרה להיות מדענית, וכאילו לא די בכך - את הדוקטורט שלה בפיזיקה היא בחרה לעשות דווקא בישראל, הכי רחוק שאפשר מהכפר שלה ומהמנטליות שבה גדלה. למעשה, היא האישה הראשונה שהעזה לעזוב את הכפר.
***
"המורים וההורים שלי לא ידעו איך להתמודד איתי". עם הוריה וואחידה ומוחמד, ואחיה נאדים
הדמות הדומיננטית בחמולת איסמעיל היא הדוד של מנישה, אחיו הבכור של אביה. איש דת מוסלמי אדוק וקפדן, שמנהל ביד רמה את חיי המשפחה המורחבת. גם כיום, במרחק אלפי קילומטרים ממנו, מנישה מסרבת להסגיר את שמו ושוקלת את מילותיה בקפידה, שמא הכתבה תגיע לידיו.
ויש בתמונה גם דוד נוסף, שונה בתכלית: אנואר עלי (53), אחיה של אמה, סופר שכתב על חופש ועל רעיונות מודרניים. במשפחה המורחבת הוא היה אישיות לא רצויה, לא הוזמן לאירועים משפחתיים, ואם היה מגיע במקרה, המשתתפים באירוע היו משתדלים לא להיראות לידו.
אבל הספרים של עלי לא נעדרו ממדפי הספרים בביתה של מנישה. סיפוריו הקסימו אותה, ובאמצעותם הפליגה בדמיונה, ראתה את עצמה יוצאת מהכפר הדל והפשוט וחיה במחוזות רחוקים, שבהם יש לנשים אמירה וכוח. היא העריצה אותו כאילו היה כוכב רוק. כשבגרה, התחברה גם ליצירות של קאמאלה סוראייה (דאס), סופרת ומשוררת הינדית נועזת, שכתבה על נשיות ועל פוליטיקה, ובגיל 65 התאהבה במוסלמי, התאסלמה ונישאה לו.
הפער בין העולם המלהיב שנגלה למנישה בספרים לבין מציאות חייה היה בלתי נסבל. "המעמד הכלכלי והחברתי של הוריי נחשב נמוך", היא אומרת, "נשלחתי לבית ספר ציבורי, ועד כיתה ה' למדתי בכיתה מעורבת של בנים ובנות. מכיתה ה' ועד כיתה י"ב למדתי, כנהוג שם, רק עם בנות.
"רמת הלימודים היתה נמוכה, ואני השתעממתי מאוד. הייתי יוצאת מהשיעורים ונוהגת לכתוב לעצמי סיפורים. הסיפור הראשון שכתבתי היה בגיל 9. קראו לו 'יתומה', והוא מספר על חברה שלי ללימודים, שאביה עזב את אמה בקלות אחרי שאמר לה רק שלוש מילים: 'מגורשת, מגורשת, מגורשת'. והיא היתה כמו יתומה. זה קומם אותי.
"כבר אז ידעתי שאני רוצה לחיות חיים אחרים. המורים וההורים שלי לא ידעו איך להתמודד איתי. מצד אחד, הצלחתי מאוד במבחנים. מצד שני, לא נכנסתי לשיעורים".
שיתפת מישהו בעולם הפנימי שלך?
"היו לי חברות ללימודים, אבל לא חברות נפש. לאף אחת מהן לא היו מחשבות כמו שלי. בשלב מסוים הפריע לי שאני חריגה, אמרתי לעצמי שלא יכול להיות שכולם טועים ואני צודקת. מצד שני, לא יכולתי לשקר לעצמי".
הילדה המחוננת התגלתה גם כאוהבת מוזיקה, אבל נמשכה דווקא למוזיקת קרישנה הינדית המנוגנת במקדשים ההינדיים, ולא לסגנון המוזיקלי השכיח במחוז - תערובת של שירים ערביים בשפה הטמילית ובשפת המלאיאלאם (השפה המדוברת שם). היא שרה בקול פעמונים, שירים מלאי ערגה ורגש הקשורים לקרישנה. גם הסוד הזה נשמר, כמובן, מפני ראש החמולה. אמא שלה היתה מלווה אותה למקהלה שבה היתה שרה, ומחכה בחוץ עד לסיום השיעור.
כמוסלמית נאסר עליה לשיר במופעים שנערכו במקדשים הינדיים, אולם פעם אחת, ברגע של חוסר תשומת לב מצד המארגנים, הצליחה בגיל 10 להסתנן ולשיר במקדש. סיפורה של הזמרת המוסלמית הקטנה ששרה במקדש הינדי הפך לכותרת בעיתון מקומי.
"ההורים שלי התרגשו מאוד", היא אומרת בעיניים נוצצות, "אמא אפילו גזרה את הקטע הזה מהעיתון ושמרה אותו. גם דוד שלי, אנואר עלי, עודד אותי, הוא מאמין שאמנות צריכה להיות אוניברסלית ומשותפת לכולם ולא לבני דת מסוימת. בואי נגיד שהמשפחה המורחבת התלהבה פחות".
***
אף שהמוסלמים בהודו נחשבים אזרחים שווי זכויות, קיימת מתיחות מובנית בינם לבין ההינדים. זו מתפרצת מדי פעם בצורת אירועים אלימים. על המוסלמים נאסר להיכנס למקדשים ההינדיים, כדי שלא יטמאו אותם, ועל אחת כמה וכמה ברור שאין לבוא איתם בקשרי נישואים. לילדה כפרית ממיעוט מוסלמי, מחוננת ככל שתהיה, כמעט אין שום סיכוי לפרוץ את הגבולות הללו.
אלא שהשילוב בין הרצון העז לבין ההצטיינות בלימודים, ובעיקר בלימודי הפיזיקה, הביא גם את המורים של מנישה למסקנה שמדובר בתופעה יוצאת דופן. "הפיזיקה והמוזיקה נתנו לי עוגן בעולם", היא אומרת, "המוזיקה עושה סדר בעולם הרוח, והפיזיקה עושה סדר בעולם החומר. כל כך נהניתי לפתור בעיות בפיזיקה, עד שנהגתי לשאול ספרי פיזיקה ברמה גבוהה יותר מקרובי משפחה אמידים, שלמדו בבתי ספר פרטיים".
בגיל 17 היא סיימה בהצטיינות את בית הספר התיכון, והיעד הבא שסימנה לעצמה היה לימודי תואר ראשון בפיזיקה באוניברסיטת כלכותה. זה היה השלב שבו זומנה לשיחה אצל ראש החמולה, אחיו של אביה.
"הוא הסביר לי שעם כל הכבוד להצלחה שלי בלימודים, אני חייבת להבין שאני אישה מוסלמית ושעלי להתחתן. בסוף אמר שההתנהגות שלי היא דוגמה שלילית לבנות המשפחה. לא התווכחתי איתו, אבל המשכתי בשלי.
"הוא לא ויתר. אחת לשבוע היה מזמין אותי לשיחה. בד בבד הוא הפעיל לחץ על הוריי לחתן אותי, וגם הם התחילו לדבר איתי על נישואים. אבל כשהתקבלתי ללימודי תואר ראשון בפיזיקה באוניברסיטה, היה ברור לי שאני לא מוותרת בקלות על כרטיס הכניסה שלי לעולם הגדול - גם במחיר עימות עם המשפחה".
איך הגיבו הורייך?
"הם כבר מכירים אותי. הם יודעים שאני עקשנית, וכשאני מחליטה, אני גם מבצעת. אני יודעת שהם מעריכים אותי, למרות שיש בהם צד שהיה רוצה שאהיה כמו כולם".
בשלב מסוים ניסו הדוד וההורים לנתב אותה ללמוד רפואה - כדי שתוכל לחזור אחר כך לכפר, לפתוח קליניקה, להתחתן וללדת ילדים. היא סירבה.
***
בשנת 2010 היא התחילה ללמוד פיזיקה לתואר ראשון במכון ההודי למדעים ומחקר בכלכותה. זו היתה ההתנתקות הראשונה שלה מהחמולה: היא גרה במעונות, והחלה לטעום את טעם החופש. מדי פעם היתה חוזרת לכפר לחופשות קצרצרות, שבמהלכן השתדלה להישאר בבית הוריה, כדי לא להיתקל בבני המשפחה המורחבת.
היו לך חיי חברה בכלכותה?
"לפעמים הייתי יוצאת עם חברות לגשר כלכותה, יש שם כל מיני פאבים, ופעם אפילו שתיתי".
היה לך בן זוג?
"אני לא מתכוונת לענות על השאלה הזאת".
את התואר הראשון סיימה בגיל 20 בהצטיינות. היעד הבא שסימנה היה לימודי תואר שני בפיזיקה במכון ההודי למדע בבנגלור, בדגש על ננו־טכנולוגיה. אולם באותה תקופה אמה חלתה, ומנישה שוב זומנה לשיחה אצל הדוד שלה.
"הוא הטיח בי שאמא שלי חולה בגללי, שאני חייבת לעזוב את כל 'השטות האקדמית הזאת', לחזור לכפר ולהתחתן. גם ההורים לחצו. אמרו לי, 'כל החברות שלך מתחתנות - מה יהיה איתך? מי ירצה אותך?'"
גם הפעם סירבה מנישה לוותר, ועברה לבנגלור. שם גילתה איך חברותיה ללימודים, הינדיות במוצאן, שוכרות בקלות חדרי מגורים בעיר, ואילו היא נדחית בשל מוצאה המוסלמי. בסופו של דבר, מצאה חדר בהוסטל שבעליו מוסלמים.
לביתה בכפר חזרה שוב רק לחופשות, וכשהשתתפה באירועים משפחתיים, הרגישה מנודה. אפילו בנות הדוד שלה, שאיתן גדלה, נמנעו מלתקשר איתה, שמא תשפיע עליהן לרעה.
בתוך האווירה המנוכרת הזאת היא זוכרת לטובה את סבתה בת ה־77, אנאזאר, אמא של אמה, שאמרה לה: "יום אחד את תתחתני, וזה יהיה עם הגבר שיהיה ראוי לך". המילים הללו, מאישה קשישה שלא סטתה מעולם מחוקי החמולה, היו בשבילה ברכת הדרך.
"מחוץ לאקדמיה הרגשתי איך כל הדלתות נסגרות בפניי, בין שזה בגלל מוצאי כמוסלמית בחברה הינדית ובין שזה משום שבחרתי לא לנהוג כמוסלמית בחברה הכפרית. רק בעולם האקדמי יכולתי להרגיש איך הדלתות נפתחות. בעולם הזה אין אפליה, כל הסטודנטים לומדים באנגלית, והמצטיינים זוכים במלגות, ללא כל קשר למוצא או לדת. שם יכולתי להתקדם ולהצליח.
"מודל ההשראה שלי היה פרופ' רוהיני גודבולה, מדענית הודית גדולה, שהשתתפה גם בפרויקט מאיץ החלקיקים בשווייץ. כשלחצו עלי להתחתן, התייעצתי איתה. היא שאלה אותי למה אני לומדת פיזיקה. אמרתי שאם לא אלמד את זה ואעשה משהו אחר, משהו בי ימות.
"היא אמרה לי, 'אל תעשי דברים שלא תהיי מאושרת בהם, אבל אל תילחמי בהורייך. תגידי להם שאת מתכוונת להתחתן, כדי שיניחו לך - ואחרי כמה חודשים הם יבינו לבד שאין טעם להמשיך ללחוץ'. זה מה שעשיתי".
***
נקודת משבר נוספת הגיעה עם סיום התואר השני. אמה של מנישה נפלה שוב למשכב, והלחצים שתינשא חזרו במלוא עוזם.
"הבנתי שאם אני חוזרת לכפר יכריחו אותי להתחתן, ואז לא אחזור עוד לאקדמיה. התחלתי לשלוח בקשות ללימודי דוקטורט למעבדות שעוסקות בתחום שלי - בקיימברידג', באוקספורד ובישראל, באוניברסיטת בר־אילן".
"הסיפור האישי שלה סקרן אותי". עם פרופ' אביעד פרידמן, ראש המעבדה לננו־טכנולוגיה במחלקה לפיזיקה בבר־אילן // צילום: אריק סולטן
התשובה מבר־אילן הגיעה ראשונה, והיא לא חיכתה לתשובות מהמקומות האחרים. "מבחינת המשפחה המורחבת שלי, הבחירה בישראל היתה מכה. איך בת למשפחה מוסלמית סונית בוחרת מרצונה ללמוד רחוק כל כך, ומכל המקומות בעולם - דווקא בישראל? ההורים שלי היו בעיקר מוטרדים מהעובדה שעכשיו באמת לא אמצא מישהו שירצה להתחתן איתי".
מה ידעת אז על ישראל?
"לא הרבה. ידעתי בגדול שיש כאן סכסוך עם הערבים, אבל רק לפני שהגעתי קראתי יותר על המדינה ועל הסכסוך.
"אני נמצאת בישראל כבר חצי שנה, ורוב הזמן אני באוניברסיטה, שם אני גרה במעונות הבינלאומיים. באופן כללי, רוב האנשים שפגשתי הם ידידותיים".
מנישה היא אחת מ־11 החוקרים בצוות של פרופ' אביעד פרידמן, ראש המעבדה לננו־טכנולוגיה במחלקה לפיזיקה באוניברסיטה. בצוות שישה סטודנטים מישראל, סטודנט אחד מסין, וארבעה מהודו. כולם בשלבים שונים של תוארי מאסטר, דוקטורט או פוסט־דוקטורט.
"ראיתי את העבודה שמנישה עשתה במאסטר שלה, וחשבתי שהיא תוכל להמשיך לעבוד כאן בטכניקות שלמדה בהודו", אומר פרופ' פרידמן, "המנחה שלה בהודו סיפר לי את הסיפור האישי שלה, והיא סקרנה אותי מאוד. דיברנו בסקייפ, והסקרנות רק גברה.
"לא הייתי בטוח שנמצא לה מקום מגורים במעונות. אמרתי לה שהיא כנראה תצטרך למצוא דירה בעיר. היא שאלה אותי אם זה בסדר שאישה רווקה תגור לבד, כי בהודו זה נחשב לא צנוע. כשמצאנו בסוף חדר במעונות הבינלאומיים, היא ביקשה לדעת אם תוכל לצאת מהחדר בשעות החשיכה".
לפני חצי שנה הגיעו אישורי המימון המיוחלים, ופרופ' פרידמן נסע בעצמו לשדה התעופה כדי לאסוף את הסטודנטית החדשה. זו היתה הפעם הראשונה שבה מנישה יצאה את גבולות הודו.
"היא נראתה נבוכה", מספר פרופ' פרידמן, "לא ידעה אם מותר לה לשבת לצד הנהג, כי אצלה בכפר הנשים ישבו מאחור".
***
מנישה בתמונתילדות עם אחיה הבכור, נאדים
אנחנו נפגשות באחד מחדרי המעבדה בבר־אילן, כאן היא מרגישה הכי בבית. בחדר הסמוך היא עורכת ניסויים בגרפן (Graphene) - שכבת גרפיט, אחת מתצורות המוצק של פחמן, בעובי של אטום אחד. לגרפן תכונות פיזיקליות ייחודיות, ובהן חוזק חריג יחסית לעוביו ומוליכות מעולה, והוא דחוס ושקוף. אפשר להשתמש בו כדי לייצר כמעט כל רכיב ננו־טכנולוגי בתעשיות המחשבים, האופטיקה, הרכב והרפואה. חברה סינית אף הצליחה לייצר מגרפן טלפון חכם. לדברי פרופ' פרידמן, זהו אחד החומרים שיחליפו בעתיד את תעשיית הסיליקון.
מנישה מסבירה כי "העולם של הפיזיקאים מתחלק לשתי קבוצות, תיאורטיקנים וניסיונאים. התיאורטיקנים יושבים מול מחשב, מפתחים משוואה ומנבאים תהליכים. הניסיונאים נכנסים למעבדה, עורכים ניסויים ושואלים את הטבע מה הוא אומר. אני אוהבת להיות בקבוצה השנייה".
בקומת הבנות במעונות הבינלאומיים יש לה חדר קטן משלה, ובו מיטת יחיד, ארון וספרייה. בין ספרי הפיזיקה מוצבים ארבעה פריטים מעולמה הישן: פסלון קרישנה, שמזכיר לה את המוזיקה האהובה עליה, מסבחה (שרשרת תפילה מוסלמית), שאמה נתנה לה כקמע, ושני צילומים ממוסגרים: באחד היא נראית בילדותה, בזרועות הדוד הסופר הנערץ עליה, ובשני נראים הוריה בלבוש הודי מסורתי, כשהיא ואחיה נאדים יושבים למרגלותיהם, לבושים במכנסי ג'ינס אופנתיים.
סדר היום שלה כמעט קבוע. מ־9 וחצי בבוקר עד 7 בערב היא עורכת ניסויים במעבדה, ואחר כך חוזרת לחדרה ומבשלת ארוחת ערב במטבח המשותף במעונות. היא לא צופה בטלוויזיה, אבל מחוברת דרך הנייד למה שקורה בישראל. מדי פעם היא נוסעת לתל אביב, מטיילת ברחובות או יושבת בבית קפה וצופה בעוברים ושבים. בשבתות היא מתאמנת בשירה וקוראת ספרים.
"אני אוהבת את האווירה בתל אביב. זאת עיר צבעונית ותוססת, עם סובלנות לאנשים מתרבויות ומאמונות אחרות. במובן מסוים, אני אפילו מרגישה שם נוח יותר מאשר בהודו. כמוסלמית בהודו יש לי תחושה שאני צריכה להוכיח כל הזמן שאני פטריוטית, שאני לא מחבלת או טרוריסטית בפוטנציה. כאן אני לא צריכה להוכיח כלום".
עם מה הכי קשה לך בישראל?
"קשה לי עם זה ששבוע העבודה מתחיל ביום ראשון ולא בשני. קשה לי כשאני רוכבת על אופניים, והנהגים נוהגים בצד ימין ולא בשמאל כמו בהודו. ואפילו השירותים כאן שונים, כי בהודו משתמשים בהרבה מקומות במים ולא בנייר טואלט. אבל אני מתרגלת".
לא מפריע לך להיות לבד?
"אני לא מרגישה בודדה. יש לי חברים סטודנטים, מישראל, מהודו, מרוסיה, מאיטליה, מאנגליה ומסין. אני כותבת למגירה לא מעט, רשמים ומחשבות. מדגדג לי לכתוב בלוג שקשור למעמד האישה בהודו, אבל החלטתי שזה לא מתאים לשלב הזה בחיי, כי אני רוצה להתרכז בלימודים. יבוא יום ואפרסם את הדברים".
את מתגעגעת למולדת?
"בטח. אני מתגעגעת לילדוּת שלי בכפר, לריח האדמה אחרי הגשם, לאמא, לשיחות עם אבא. אמנם אנחנו מתקשרים בווטסאפ, אבל לא תמיד זה מספיק".
יש גם געגועים למשפחה המורחבת?
"ממש לא. להפתעתי, דווקא אחרי שבאתי לישראל, כמה בנות דודות צעירות יצרו איתי קשר בסתר, בווטסאפ ובמייל. פתאום הבנתי שהפכתי בשבילן למין מודל לחיקוי, אגדה, האישה היחידה שהצליחה לעזוב את הכפר".
תיסעי להודו בחופשה?
"אני מניחה שכן, הייתי רוצה לבקר את משפחתי. מגיעה לי חופשה פעם בשנה, תלוי בהספק שלי עד אז".
אחרי שתסיימי את הדוקטורט תחזרי להודו?
היא משתתקת ושוקלת את מילותיה. "התשובה לשאלה הזאת גורמת לי כאב. מאז שמפלגת ה־BJP עלתה לשלטון, המוסלמים בהודו חשופים למעשי אלימות, לפשעי שנאה ולטיהור אתני. אני חוששת שיש איום על הרעיון המרכזי של החוקה שלנו, שלפיו מדובר ברפובליקה ריבונית דמוקרטית וחילונית, שמחויבת להגן על כל אזרחיה.
"אבותינו נלחמו על החופש, וכיום משפחתי חיה בפחד. אני יודעת שאני רוצה לחזור למולדת שלי ולחיות במקום שבו אוכל להמשיך בעבודתי כפיזיקאית, עדיין איני יודעת באיזו עיר. הייתי רוצה להדביק אנשים נוספים בתשוקה שלי לפיזיקה, ולמדע בכלל - בעיקר ילדים ובני נוער. אני חושבת שככל שהשיח יהיה מבוסס על מדע ועל רציונליות, כך ייחלשו מערכות הקאסטות והדעות הקדומות. וכשזה יקרה, גם הפער הכלכלי בין עשירים לעניים יצטמצם בהדרגה".
יש בך חששות שבגלל הבחירה שלך באמת לא תהיה לך בסוף זוגיות?
"מבחינתי, לשים את הזוגיות במקום הראשון זה אומר לוותר על החלום, על האקדמיה. אני יודעת שקשה למצוא בהודו אישה נשואה שהגיעה לתארים מתקדמים באקדמיה, אבל אני פוחדת יותר לוותר על החלום מאשר להישאר לבד".
את מעלה על דעתך מצב שיהיה לך בן זוג לא מוסלמי?
"בשביל המשפחה שלי זה יהיה אסון, לעולם לא אוכל לחזור לכפר. אבל זה מחיר שאני מוכנה לשלם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
