סטודנטים יהודים מעדיפים שלא להחצין את זהותם הדתית", מספר ג'סטין פלדמן (21), סטודנט לתואר ראשון במדעי המדינה ולימודי המזרח התיכון באוניברסיטת קליפורניה שבלוס אנג'לס (UCLA), בן לאם ישראלית ולאב יהודי־אמריקני שנולד וגדל בלוס אנג'לס.
"יש לי חברים רבים שמעדיפים להסתיר תליון עם מגן דוד על צווארם, או שמפחדים להסגיר בשיחות פרטיות את זיקתם המשפחתית לישראל, ולו רק כדי שמרצה אנטי־ישראלי כלשהו לא ישמע על כך וזה יפגע בהם ברמה האקדמית. ובפועל קשה לנו לגייס חברים לקבוצות תמיכה בישראל או לעצרות שאנחנו מארגנים, כי בעיני רבים זה מצטייר כסיכון גדול מדי".
פלדמן עמד בשנה שעברה בראש קבוצה סטודנטיאלית התומכת בישראל באוניברסיטה, בשם Students Supporting Israel, שלה גם תשע שלוחות נוספות ברחבי המדינה.
אוניברסיטת קליפורניה היא המוסד האקדמי הנחשב ביותר בחוף המערבי, הניצבת באותה שורה עם אוניברסיטאות ליגת הקיסוס הפרטיות של החוף המזרחי, ובראשן ייל והרווארד. אלא שאפילו המיקום בעיר שנחשבת למעוז דמוקרטי וליברלי לא הופך אותה חסינה בפני נגע האנטישמיות, שנמצא בעלייה מתמדת ברחבי ארה"ב.
"האוניברסיטה היא מקום שאמנם מעניק חופש דת מוחלט בכל מה שנוגע לשמירת שבת או חגים, אבל אנחנו נתקלים ביותר מדי מקרים בעייתיים של אנטישמיות שבהם ההנהלה לא מעורבת מספיק", אומר פלדמן. "אני, למשל, מטפל בסוגיה שהחלה במאי האחרון, אז מרצָה מאוניברסיטת סן פרנסיסקו, רבאב עבדול האדי, הגיעה להרצאת אורח וטענה שיהודים וציונים תומכים בלאומנות הגזענית של העליונות הלבנה.
"זאת הצהרה שקיבלה הד תקשורתי בעיתונות המקומית, אלא שמי שהזמינה אותה, הפרופסורית לאנתרופולוגיה קייונג פארק, מסרבת להתנצל על דברי האורחת שלה. אחת הסטודנטיות היהודיות שנדרשה להיות נוכחת בהרצאה, שהיתה בפועל חלק מקורס שלמדה באותו סמסטר, הגישה באוקטובר תלונה פדרלית נגד האוניברסיטה, שלא נקטה הליכים משמעתיים בעקבות האירוע. וזאת רק דוגמה אחת לסגל המרצים שנותן במה לרטוריקת שנאה שכזו.
"דוגמה נוספת היא כנס פרו־פלשתיני שהתקיים בנובמבר אשתקד, ביוזמת ארגון המוחה באופן שיטתי ובוטה נגד כל פעילות שלנו, ולא הותר לשום סטודנט יהודי להתקרב למקום. הנהלת האוניברסיטה הבטיחה שלא תינתן בכנס הזה כל במה לשיח אנטישמי, אבל בסרטונים שהופצו מתוך הכנס נראים שני דוברים, סמיר אל־חאטו וחאתם אבו דאייה, תומכי חמאס ידועים שכבר נחקרו בעבר על מעורבות בארגוני טרור, שקראו לאינתיפאדה".
זה הפך לשגרה?
"זה משהו שמגיע בגלים. אבל אם, למשל, תציב שולחן בקמפוס כדי להזמין אנשים לאחד האירועים הקרובים של הקבוצה שלנו, סביר להניח שתיתקל במתנגדים ותספוג הערות וקריאות גנאי. ומובן שלאירועים יגיעו מפגינים שיצעקו שאנחנו לאומנים לבנים, יקרעו מולנו דגלי ישראל ויפנו באגרסיביות לדוברים שלנו.
"נדיר שזה מגיע לאלימות פיזית, אבל כן נתלשו מזוזות במבנים בעלי זהות יהודית בקמפוס, ובעבר גם רוססו כתובות גרפיטי וצלבי קרס. זאת בהחלט תופעה מוכרת, אבל אפילו לא צריך לראות את הדברים הללו פיזית. מספיקות ההתבטאויות החריפות, בעיקר ברשתות החברתיות, של גורמים שקוראים להשמיד את ישראל ומשבחים ארגונים ניאו־נאציים".
איך זה משפיע על המעורבות של סטודנטים יהודים בפעילויות בקמפוס?
"הנוכחות של סטודנטים יהודים בקמפוס אצלנו בקבוצה היא מוגבלת. רק כשליש מתוכם מעורבים בפעילות בעלת זיקה ליהדות או לישראל, וגם אז רק חלק מצומצם מהם פעיל לאורך השנה כולה. ההנחה שלהם היא שזה נושא שממילא אי אפשר לפתור והוא גדול עליהם. הם מעדיפים להשקיע בפעילויות אחרות במהלך הלימודים. אני מניח שזה סוג של אסקפיזם שנפוץ מאוד בשלב זה של החיים, לא להתמודד עם השנאה שאורבת שם בחוץ.
"לאותם אנשים אני אומר שדבר לא ישתנה אם נמשיך לחיות בפחד. אני חבר במועצת סטודנטים שנפגשת עם בכירי ההנהלה באופן קבוע, ואני זה שמציף את נושא האנטישמיות. אני מודה שלא תמיד לוקחים אותי ברצינות, אבל עצם היותי שם כבר משמעותי. לכל אחד מאיתנו מגיע להרגיש רצוי".
איך באמת מגיבים אותם בכירי הנהלה?
"הפניות שלנו להנהלה נדחות בטענה שזה לא משהו גורף. אנחנו צריכים לרוץ לאמצעי התקשורת כדי שיתייחסו אלינו. יש לי חברים שנתקלים בקריאות גנאי ובוז כשהם מתלוננים על רדיפתם כיהודים בקמפוס.
"ההנהלה לוקחת את הזמן שלה, עד שהיא מוציאה תגובה בהתייחסות למאורע על רקע אנטישמי, ולא אחת הם מודים שהם מודעים לכך שבסיטואציות שבהן נשמעת ביקורת נגד ישראל לוקחים חלק גם גורמים אנטישמיים. אבל בדרך כלל הם מבטלים את הטענות שלנו על אפליה בתירוץ שגם הצד האחר חווה זאת, ובכך נמנעים מלהתעמת עם ההאשמות ולהציע פתרונות. מבחינתם שני הצדדים נושאים באחריות, אבל בעינינו זה לחלוטין לא הוגן, מכיוון ששום גורם מהצד שלנו מעולם לא ניסה למנוע אירועים פרו־פלשתיניים או לחבל בהם, אין בסיס לטענות הללו".
מי משתתף באותם ארגונים פרו־פלשתיניים?
"למרבה האירוניה, סטודנטים מוסלמים או בעלי זיקה ערבית כמעט לא מעורבים בארגונים הללו. מדובר בחבר'ה אמריקנים לבנים, שמזדהים עם השמאל הקיצוני והחליטו שטקטיקת המחאה שלהם היא לאיים על יהודים. לפעמים מגיעים לשם גם סטודנטים מרקעים אתניים אחרים, למשל דרום־מזרח אסיה. סטודנטים פלשתינים הם מיעוט בארגונים האלה".
צילום: AMCHA
ביטויי האנטישמיות ב־UCLA הם רק דוגמה לצמיחה המדאיגה של אנטישמיות במוסדות להשכלה גבוהה ברחבי ארה"ב. בחמש השנים האחרונות נרשמו יותר מ־3,000 דיווחים בדרגות חומרה שונות על הטרדות, הפגנות או התבטאויות אנטישמיות מצד מרצים ומפגינים, ששמו להם את ישראל ואת העם היהודי כמטרה לניגוח.
דו"ח שפרסם בספטמבר האחרון ארגון עמך (AMCHA) מצביע על עלייה חדה של 70 אחוז במקרי אנטישמיות במהלך 2018, בהשוואה לשנה הקודמת. תקריות שבהן הואשמו תלמידים יהודים או תומכי ישראל בגזענות או ברצח־עם עלו ב־147 אחוז, ומספר הניסיונות לנשל סטודנטים יהודים מפעילות סטודנטיאלית חברתית ומקיום אירועים נלווים הוכפל. הדו"ח גם מציין פעילות ערה וגוברת של ארגון ה־BDS, שהיה אחראי ל־86 אחוז מאותם מקרים של הטרדת סטודנטים יהודים וקריאות לחרם אקדמי על ישראל.
"אנחנו מפרסמים פרטים בנוגע לכל תקרית אנטישמית שעונה על הגדרת מזכירות המדינה האמריקנית, שנוסחה עם כוח המשימה הבינלאומי להנצחת זכר השואה, שלפיה מדובר בתפיסה מסוימת של יהודים שמתפרשת כמפגן שנאה רטורי או פיזי ואשר מופנית אל עבר בני אדם יהודים או רכושם", מסבירת מייסדת "עמך", תמי רוזמן־בנימין, מרצה ללימודי עברית באוניברסיטת קליפורניה בסנטה קרוז.
יוזמת "עמך" פועלת מאז 2015 ומתעדת באתר אינטרנט כל דיווח, לרבות תיעוד מצולם, כדי לספק לנפגעים פלטפורמה למידע על הנעשה במוסדות לימוד באמריקה ולשמש עדות לא רשמית שתשפוך אור על חומרת המצב.
"בכל שנה אנחנו מנתחים את המידע בניסיון לפלח מגמות משתנות, והמסקנה הראשונה היא העלייה באנטישמיות. לפני שלוש שנים ראינו כיצד הופעה של כתובות נאצה וצלבי קרס תפסה תאוצה סביב מערכת הבחירות לנשיאות בארה"ב ואחריה. ב־2017 ראינו יותר שימוש ברטוריקת השנאה הנאצית, ושנה לאחר מכן נרשמה עלייה בתקריות נגד כל מי שהביע תמיכה בישראל או בציונות".
"יש קמפוסים שיש להם יותר בעיות מאחרים, ויש כאלו שלא חווים זאת בכלל, אבל באופן כללי לעלייה באנטישמיות אחראי הארגון 'סטודנטים למען צדק בפלשתין' (SJP), ששולל את עצם קיומה של מדינת ישראל, ועל הכוונת שלהם נמצא כל מי שתומך בישראל - כלומר, כל יהודי", מסבירה רוז רוטשטיין, מייסדת ומנכ"לית ארגון Stand With Us, שהוקם לפני 18 שנה בעקבות האינתיפאדה השנייה, מתוך צורך לחזק את התמיכה האמריקנית בישראל ולתת רוח גבית לנפגעים מאנטישמיות.
"האסטרטגיה של הארגון הזה היא להשריש את האידיאולוגיה שלהם נגד ישראל והציונות וליצור מצב קבע של שנאה. הם למדו שעליהם להשתמש במילים כדי לייצר שיח אנטי־ישראלי, רטוריקה של שנאה קולקטיבית לאחר, שזו טקטיקה עתיקת יומין. לרוב לא מקבלים פה את התמונה המלאה בסיקור חדשותי, כך שלהציג מצג שווא שלפיו ישראל הורגת חפים מפשע, בלי להתייחס לפעילות של הג'יהאד האסלאמי וחמאס, זאת סיטואציה פשטנית ולא נכונה שפועלת לטובתם".
למה הם משקיעים כל כך בקמפוסים?
"הם מאמינים שזאת מדגרה פוטנציאלית לגיוס צעירים שעדיין לא מגובשים בדעותיהם, והם פונים לליבם באצטלה מתחסדת של צדק חברתי. הם משכנעים שזו הדרך הצודקת לנהוג בישראל, להלן האויב, ומכשירים את האמצעים להעצים שנאה.
"הקמפוס הוא גם זירה מתבקשת להפגנות, לאיסוף אנשים ולקריאות לפעולה. הם גם משתמשים בטקטיקה של חטיפת אג'נדה - כלומר, מנצלים נושאים חברתיים ופוליטיים בוערים, ומכניסים בכוח את ישראל למשוואה ללא כל בסיס ממשי. מסוכן כמה שזה פשטני.
"בד בבד הם מגייסים לשורותיהם מרצים שתומכים באידיאולוגיה שלהם. בכך, לכאורה, יש אישור לדבריהם מאנשי אקדמיה שגם משפיע על סטודנטים. מאידך, פרופסורים שתומכים בישראל לא פעם חוששים להתבטא בנושא כדי שלא יסמנו אותם.
"בנוסף הם מאמצים שיטות חדשות להתנכל לסטודנטים יהודים. למשל, פרופסורים ששוללים מכתבי המלצה בתום הלימודים לקראת תואר שני או מציאת עבודה, ביטול משלחות סטודנטים לישראל כמו 'תגלית' ואפילו טענות שלישראל קשר ישיר לאלימות מצד שוטרים באמריקה.
"אבל חשוב לציין שאם בעבר סטודנטים שחוו אנטישמיות לא קיבלו כל מענה, הרי ככל שהמגמה של אנטישמיות בקמפוסים גוברת, כך גם מתעצם הצורך בסיוע מחוץ לכותלי האוניברסיטה. יש מי שיעזור להם להציף את הבעיה.
"רק לפני שבועיים היה מקרה של סטודנטית באוניברסיטת מק'גיל במונטריאול, שנקראה לנטוש את מושבה במועצת הסטודנטים מכיוון שהתכוונה לבקר בישראל. אלו מקרים שבהם אנחנו מתערבים, ונותנים תמיכה בפנייה או בתלונה לאוניברסיטה".
למה האוניברסיטאות עצמן לא מתערבות?
"ההנהלה נושאת באחריות להבטיח את שלומם וביטחונם של הסטודנטים, אבל כשזה נוגע לישראל יש מוסר כפול, כי בהנהלה מרגישים שגינוי של קבוצה פרו־פלשתינית יגרור אישום נגדם שהם לא מאפשרים חופש ביטוי.
"הם לא עושים את ההבחנה שמדובר ברטוריקה של שנאה, והם לא מרגישים בנוח להזדהות כתומכים בישראל. זה לא חופש ביטוי לקרוא לאינתיפאדה בכיתה או להיטפל לכל הציונים. תאר לך שהיו מחליפים את המילה 'יהודים' או 'תומכי ישראל' ב'נשים' או ב'אפרו־אמריקנים'? הרי זה היה בלתי נסבל ומטופל במקום".
"כל עוד הם לא נוקטים עמדה, המצב רק יחמיר. הארגון הפלשתיני הוא פצצת זמן מתקתקת עם אסטרטגיה ברורה ששועטת קדימה, אין שום פיקוח".
"ההנהלה לוקחת את הזמן שלה, עד שהיא מוציאה תגובה". סטודנטים יהודים באוניברסיטת קליפורניה באירוע יום העצמאות // צילום: HILLEL UCLA
"יש לנו מערכת יחסים טובה עם ההנהלה, וכולם רוצים לוודא שחופש הביטוי יוחל על כולם בצורה נאותה, אבל אין ספק שמדובר בדיאלוג מורכב ולעיתים מייאש", מודה הרב אהרון לרנר, שעומד בראש השלוחה של ארגון הלל ב־UCLA. הארגון, שמיוצג ביותר מ־550 אוניברסיטאות ומכללות בצפון אמריקה וברחבי העולם, שם לו למטרה לקיים פעילויות מסורתיות ותרבותיות שונות לטובת הקהילה היהודית.
"הארגון שלנו הוא הבית השני של יותר מ־3,000 סטודנטים שנמצאים הרחק מהבית שלהם, ועיקר התלונות שמגיעות הן בעקבות מקרים שבהם מוזכר הקשר הישראלי שלהם. יותר ויותר פרופסורים, כאלו שלא ממש מחבבים את ישראל, מכניסים דעות פוליטיות לאקדמיה ורק מעצם העובדה שהם מתבטאים בצורה פוגענית כלפי קהילה שלמה במהלך שיעור הם יוצרים אווירה לא נעימה עבור סטודנטים.
"אנחנו גם עדים לעלייה חדה בטקטיקות אגרסיביות, ה־SJP עושים כל שבכוחם לשבש אירועים בעלי אופי יהודי או ציוני. הם שוללים את קיומה של ישראל וטוענים שהיא מדינה מרושעת ועוינת, ואם חוזרים ואומרים את אותם דברים ללא הרף - בסופו של דבר הם יסחפו אחריהם אנשים שיאמינו לדבריהם. לא משנה אם זה שקר.
"גם כשהם מזמינים דובר חיצוני שמתבטא בצורה אלימה וקיצונית, בסופו של דבר, על פי חוק, יש להם זכות מלאה לעשות זאת. ההנהלה לא יכולה להיחלץ מהבעייתיות הזו".
מגיעים אליך סטודנטים מתוסכלים?
"פעמים רבות הם מגיעים משיעור שבו נשמעו אמירות לא לעניין, אבל לא הייתי אומר שהסטודנטים מסתובבים כל הזמן בפחד. זה לא ברמה של אלימות פיזית או תגרות, וזו הבחנה חשובה. אין תחושה שמרחף עליהם איום של תקיפה, אלא זו פשוט חוויה מרגיזה, שמתבטאת לרוב באינטראקציה מול המרצים. כי אם סטודנט ניצב מול פרופסור שמחזיק בדעות שנויות במחלוקת, הוא לא יעז להתווכח איתו כי הוא חושש לציונים שלו. זו ההפחדה העיקרית שאני נתקל בה, והיא כשלעצמה אינה מקובלת".
מהנהלת UCLA נמסר בתגובה: "אפליה והטרדה פוגעות במחויבותנו לבנות סביבת למידה שוויונית והן אסורות על ידי מדיניות האוניברסיטה. כפי שחוזר ואומר נשיא האוניברסיטה ג'ין בלוק, לאנטישמיות ולגזענות אין מקום ב־UCLA. האוניברסיטה גם שומרת על מחויבותה החזקה לא פחות למען חופש הביטוי וחופש החקירה, המהווים את הסלע שעליו מושתת ייעודנו ללימוד ולגילוי. זה חשוב במיוחד כאשר אנשים לא מסכימים לגבי העובדות ומשמעותן. אלו התחייבויות שלעיתים קשה להסכים עימן, אבל עלינו תמיד לעשות את המיטב שלנו".
בתגובה לאוזלת היד מצד האוניברסיטאות והמכללות, לפני שלושה שבועות חתם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ על צו נשיאותי שמגדיר את היהדות בארה"ב כגזע או כלאום, ולא רק כדת, וזאת כאמצעי לכלול אנטישמיות כאפליה על רקע מוצא, כפי שנאסר בחוק לזכויות האזרח, שמוסדות חינוך המקבלים סיוע פדרלי מחויבים לקיים.
הראשון להגיש תלונה באמצעות עורכי דין בהמשך לצו הנשיאותי החדש הוא ג'ונתן קרטן, סטודנט לכלכלה ולפסיכולוגיה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, שעבד על התלונה עוד הרבה לפני המהלך של טראמפ.
"בזכות הצו הזה תינתן רוח גבית לתלונות על אנטישמיות, כי לעיתים קרובות מדי סטודנטים יהודים וישראלים הם היעד של אפליה ורדיפה", אומר קרטן, שגדל במנהטן לאם ישראלית ולאב אמריקני, התגייס מיוזמתו לצה"ל ושירת ביחידת אופק של חיל האוויר לפני שחזר לארה"ב ללימודים אקדמיים.
"הפוליטיקה היא תירוץ, וסטודנטים וחברי סגל יהודים באוניברסיטת קולומביה וברחבי ארה"ב ראויים ללמוד ולעבוד בסביבה נקייה מאפליה ומהטיה אנטי־יהודית.
"בשבוע־שבועיים הראשונים שלי באוניברסיטה יצאתי לבר בקמפוס ושוחחתי עם בחורה. כשסיפרתי לה ששירתי בצה"ל, ואמרתי את ראשי התיבות באנגלית, IDF, היא אמרה לי שאני אדם מחריד והלכה. כבר אז הבנתי שיש בעיה במקום הזה".
"לפעמים אני מבקשת מחברים שילוו אותי לשיעורים". בארי סקאלסקי
באילו גילויי אנטישמיות נתקלת?
"לכאורה יש הבדלי סמנטיקה בין אנטישמיות לאנטי־ישראליות ולאנטי־ציונות. רבים מהמתנגדים למדינת ישראל מאמינים, למשל, שציונות היא קולוניאליזם, וזו לא בדיוק אנטישמיות כמו שאנחנו רגילים לחשוב עליה. לא תיתקל בגלוחי ראש בקמפוס, למרות שכן היה משרד של מרצה יהודי שסומן בצלבי קרס בשנה שעברה.
"חבר שלי הגיש עבודה בנושא פיגוע של אש"ף, והמרצה שלו פסל את העבודה כי הוא הגדיר את הארגון כטרוריסטי ולא כ'לוחם חופש'. לעומת זאת, יש מרצים תומכי ישראל שמפחדים להיחשף כדי שזה לא יעלה להם במקום העבודה, בקביעות שלהם. זה ככה יותר ויותר בכל הקמפוסים במדינה".
מק'קנה בייטס, סטודנטית לתואר ראשון בלימודי ממשל ופוליטיקה בינלאומית באוניברסיטת ג'ורג' מייסון שבווירג'יניה, נתקלה באנטישמיות עוד בילדותה.
"גדלתי בצ'ספיק, וירג'יניה, ובכל מקום תמיד הייתי הילדה היהודייה היחידה. פיתחתי עור של פיל כי נתקלתי באנטישמיות, כפי שקורה לרבים בדרום ארה"ב, לרוב מצד ימנים דתיים אוהבי ישו. הבריונות שחוויתי מגיל צעיר חישלה אותי לעמוד בפני גורמים אנטישמיים בקמפוס, ומכיוון שאני היהודייה הכי קשוחה - אני תמיד המטרה העיקרית.
"היו לא מעט מקרים של התבטאויות אנטישמיות של מרצים, פעמים שאנשים לעגו לנציגי 'הלל' וחב"ד שאני מעורבת בפעילויות שלהם באוניברסיטה, שהיה מי שדאג שאני וחבריי היהודים נרגיש לא רצויים. מעטים היהודים שעונים לאותם מתנגדים, ואני אישית איבדתי חברים רבים שהרגישו שאני 'יהודייה מדי'.
"בן הזוג שלי, דן קלינג, אולץ לעזוב את מועצת הסטודנטים שמפקחת על מענקים מתורמים כי הוא היה ציוני ויהודי, וקבוצה שנקראת 'סטודנטים נגד האפרטהייד הישראלי' הפיצה בפייסבוק תמונות שלו עם הכיתוב 'עליונות לבנה' על פרצופו. הקבוצה הזו הפיצה את הפרטים האישיים שלי ואת האימייל של הבוס שלי בעבודה כדי שאפוטר ואאבד את חדרי במעונות. הגשתי אז תלונה במשטרה".
זה הגיע גם לאלימות פיזית?
"בסמסטר שעבר סטודנטית פלשתינית דחפה אותי במדרגות, והיו מקרים שבהם סטודנטים יהודים הוכו, קיבלו איומים שלא יעזו לענוד תליון עם מגן דוד או לחבוש כיפות.
"בשנה שעברה, ביום השואה, הצבנו בקמפוס שולחן זיכרון עם הכתובת 'לעולם לא עוד', אמצעי המחשה בצורת דרכונים פיקטיביים לזכר הקורבנות ונרות נשמה. קבוצה של פלשתינים נטפלה אלינו, הם שרפו את הדרכונים באש של נרות הנשמה, ניסו לכבות בנשיפה נרות אחרים וצעקו עלינו בערבית.
"מאז אותם סטודנטים ממשיכים להטריד אותנו. הם אומרים שדם פלשתיני יקר יותר מחיי יהודים, שאני גזענית שנהנית מסבלם של ילדים בפלשתין, שהיטלר לא עשה את העבודה מספיק טוב ושאני אחראית להפצצות בעזה. ההנהלה תמיד מגיבה בהתנצלות על חוסר הנעימות והפנייה לשירותי הייעוץ הפסיכולוגי בקמפוס, ובזה זה נגמר. אף אחד לא מרגיש אצלנו בטוח או רצוי".
משפחתה של ביאנקה קרמני, סטודנטית לתואר ראשון בשפות ובריאות גלובלית במסלול למכינה ללימודי רפואה באוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו, עזבה את איראן בשל האנטישמיות, ולא ציפתה להיתקל בה דווקא בארה"ב.
"אני לא מפחדת אבל מרגישה שרוצים שאפחד. התמיכה שלנו כקהילה בישראל מתפרשת אצל אנשים מסוימים, אלה שאינם מודעים למציאות ולהיסטוריה של ישראל, כמשהו שעלינו להתבייש בו.
"ה־BDS פעיל בקמפוס שלנו מאז 2013, ומדי שנה הם עורכים את 'שבוע הצדק למען פלשתין', ומעלים תכנים על מה שמכונה 'קיר אפרטהייד' שעושה בצורה אגרסיבית דמוניזציה לקהילה שלנו. אני לא רואה כיצד זה ייפסק אם האוניברסיטה לא תשקול מחדש את נוכחות ה־BDS, שלא מוכן לקחת חלק באף דיאלוג או דיון בין הצדדים. האנטישמיות גוברת במסווה של צדק חברתי, שמבטל את הזכות שלנו כקבוצה לקחת חלק פעיל בכל מיני מסגרות בקמפוס".
קרמני מספרת איך באחד המקרים שבהם חזרה מעצרת תמיכה בישראל, הותקפה על ידי סטודנטיות בצעקות של "רוצחת ילדים, כלבה מתנחלת", וכשהגישה תלונה במשרדי האוניברסיטה נענתה כי מדובר בחופש ביטוי לגיטימי.
במקרה אחר האנטישמיות הגיעה מכיוון אחת המרצות שלה. "אחד מקורסי החובה שלי היה לימודים אתניים, והמרצה הקדישה שבוע שלם של הרצאות כדי לבסס הקבלות מלאכותיות בין הגבול של ארה"ב עם מקסיקו לבין גדר ההפרדה.
"היא כינתה את ישראל 'מדינת אפרטהייד' ו'ארץ מתנחלים קולוניאליסטית', וטענה שהעם היהודי זייף ראיות היסטוריות כדי לתמוך בטיעונים לפיהם הוא יליד ארץ ישראל. יש קווים מטושטשים בין האנטישמיות באקדמיה לבין היחס נגד ישראל".
עבור בארי סקאלסקי, סטודנטית ללימודי מנהיגות ויחסי ציבור באוניברסיטת יוסטון, ההיכרות מקרוב עם עוינות הגיעה רק באקדמיה.
"מעולם לא נתקלתי באנטישמיות לפני האוניברסיטה. גדלתי ביוסטון בקהילה מאוד מעורבת, וחברים תמיד שמחו לחגוג איתנו את החגים היהודיים. לפתע, באוניברסיטה ענקית שכזו, היהודים הם מיעוט קטן ונרדף.
"לארגון הסטודנטים התומכים בפלשתין יש נוכחות מאוד ערה, כמה אלפי חברים שאולי מצהירים שהם באים לחזק פלשתינים אבל בעיקר תוקפים את קיומה של ישראל. הם טוענים שהם חושפים את צה"ל כארגון טרור, ומקללים את כל מי שמנסה לענות להם".
היתה פעם שתקפו אותך?
"פעם אחת? לפעמים אני מבקשת מחברים שילוו אותי לשיעורים והרצאות כי אני פוחדת להיתקל בהם, הם באמוק מפחיד של זעם.
"הם יודעים שאני תומכת בישראל, ובעבר העדפתי להצניע זאת. בעבר לא ששתי לחלוק עם סטודנטים אחרים באילו קבוצות אני חברה בקמפוס ומה הזהות הפרטית שלי, אבל הפסקתי להסתיר. היום יש לי יותר בגרות וביטחון לחיות במוצהר כיהודייה, ואלו שיודעים מי אני תוקפים אותי בצעקות בכל הזדמנות. אבל אני נושאת את ראשי בגאווה".
עלייה ג'ייקובסון, שגדלה במשפחה דתית באוסטין שבטקסס, עברה לניו יורק כדי להתערות יותר באוכלוסייה יהודית, ולומדת בברוקלין קולג' לתואר ראשון במוזיקה והתפתחות ילדים. נוסף על כך היא מחזיקה בתעודת הוראה ממכללת לה־גארדיה, ואף הספיקה להתגורר במשך שנה בישראל.
"רק כשהתחלתי ללמוד בברוקלין, שבה יש נוכחות יהודית רבה בקמפוס, הבנתי כמה האנטישמיות רווחת", היא אומרת. "פעילי SJP שמפגינים נגד ישראל מקניטים וקוראים לאינתיפאדה. בכל פעם שאני מעורבת במשהו שקשור בישראל אני חוטפת קריאות נאצה. גם כשההנהלה מספקת לנו מאבטחים, הם לא מפסיקים להפגין נגדנו בטענה שזה חופש ביטוי. כרגע יש רגיעה זמנית כי הם מורידים פרופיל בעקבות הסיקור התקשורתי בחודשים האחרונים. על פי השמועות הם מתכננים להגביר פעילות לקראת האביב ובסמוך ליום העצמאות הישראלי".
ניסית לשוחח עם מישהו מהם?
"ניסיתי לדבר איתם לקראת עצרת הזדהות שערכנו בעקבות הטבח במסגדים בניו זילנד בשנה שעברה, אבל הם דחו אותי על הסף, ואמרו שאני בחורה לבנה שלא יודעת בכלל מה זאת אלימות.
"במקרה אחר הצלחתי לדבר עם אחת המפגינות ושאלתי מה הקשר שלה לפלשתינים, והיא סיפרה שהיא בכלל בת להורים מפורטו ריקו. הסברתי לה את המשמעות של ארץ ישראל עבורי, והיא רק שיננה את המנטרה 'פלשתין צריכה להיות משוחררת'".
עלייה ג'ייקובסון (מימין) באירוע תמיכה בישראל בברוקלין קולג' בניו יורק
מוקד התרחשות שעלה לכותרות לאחרונה הוא אוניברסיטת ניו יורק (NYU), כאשר לפני שלושה שבועות הודיע משרד החינוך האמריקני כי המשרד לזכויות האזרח שהוא עומד בראשותו פתח בחקירה רשמית בעקבות תלונות על סביבה עוינת לסטודנטים יהודים באוניברסיטה.
גם כאן, בחזית המתקפה ניצב הארגון הפרו־פלשתיני SJP. באחת התקריות שזכו לסיקור תקשורתי נרחב, באפריל 2018, הפריעו פעילי הארגון לאירוע השנתי של ארגון תמיכה בישראל בשם Realize Israel - הפרעה שהפכה לעימות פיזי עם אחד הסטודנטים ולהפגנה אגרסיבית שבה נשרפו דגלי ישראל. הפעיל ששרף את הדגל נעצר במקום על ידי המשטרה, והנהלת האוניברסיטה טיפלה משמעתית רק בשני פעילים בארגון.
התסכול מהתגובה הבלתי מספקת של האוניברסיטה החמיר באביב האחרון, אז נודע כי ה־SJP זכה בפרס השירות הקהילתי מטעם נשיא האוניברסיטה. המהלך גרר תביעה רשמית מצד נציגי Realize Israel נגד האוניברסיטה, על כך שהיא מתירה אנטישמיות וגורמת לסביבת לימודים עוינת ומסוכנת.
בן ניוהאוס, סטודנט יהודי ניו־יורקי לתואר ראשון בכלכלה ובראיית חשבון ב־NYU, אומר כי ההנהלה אמנם מגיבה בזמן ראוי על תקריות ועל טענות לאנטישמיות, אבל הסיטואציות חוזרות על עצמן. "נשיא האוניברסיטה היה ברור מאוד בהתנגדותו ל־BDS, והם לרוב יוציאו הודעה כתובה לאמצעי התקשורת, אבל הייתי מצפה שהם יפעלו באופן מהיר ונוקשה יותר. זה לא צריך להגיע למצב שבו מופעל עליהם לחץ להתערב.
"נוסף על כך, ב־53 ארגונים סטודנטיאליים ב־NYU - מעגלים חברתיים של קבוצות כמו אפרו־אמריקנים, היספנים, אסיאתים או קבוצות מיעוט אחרות - חתמו על התחייבות שלא לשתף פעולה עם קבוצות פרו־ישראליות. זאת אג'נדה שהנהיג ה־SJP בקרב אותן קבוצות וגם בקרב ארגון הסטודנטים הדמוקרטים־סוציאליסטים, הליברטנים ואפילו ארגון שדוגל בשיח בין מוסלמים לנוצרים. בכל אלו נדרשים המצטרפים להחרים את הקבוצות הפרו־ישראליות, ובהנהלה אף אחד לא בודק אותן".
היית מעורב בעצמך במקרה כזה?
"בשנה שעברה למדתי סמסטר במכון המחקר של NYU בקמפוס אוניברסיטת תל אביב, וכשחזרתי לניו יורק גיליתי שהשלוחה הישראלית ניצבה בפני ביקורת בקרב הסגל הבכיר סביב קריאות להחרים ואפילו לסגור אותה. פתאום הגיעו איומים מצד המחלקה לחקר חברתי ותרבותי, שהיא לא תאשר לשלוח סטודנטים לשלוחה בתל אביב והיא דורשת לבטל כל שיתוף פעולה אקדמי.
"כמי שלמד שם קרוב לחצי שנה, נהניתי מאוד מהחוויה ועצם הדיון הפתיע והטריד אותי. לכן קיבלתי על עצמי לדבר נגד המהלך בתקשורת ולדאוג שיידעו מה באמת עומד מאחוריו - שאת המהלך באותה מחלקה הוביל ד"ר סטיבן טראשר, שהצהיר בעבר על תמיכה ב־BDS ובעצם יזם את הרעיון לחרם. אבל זו מחלקה קטנה וממילא אין להם מעורבות אקדמית עם ישראל. לא היתה משמעות למהלך חוץ מלעשות רעש. האוניברסיטה התנגדה, ואמרה שאין למנוע משום סטודנט להעביר סמסטר במדינה כלשהי".
כמה לדעתך מתומכי החרם על ישראל בקיאים בסכסוך הישראלי־פלשתיני?
"לאחרונה פורסם מחקר של אוניברסיטת ברקלי, שבו נמצא כי 75 אחוז מהסטודנטים שהעידו כי הם מתנגדים נחרצות למדיניות ישראל ותומכים בארגונים פרו־פלשתיניים כלל לא יודעים איפה ישראל נמצאת על המפה. 25 אחוז מתוכם חשבו שהיא ממוקמת איפשהו במרכז הים התיכון.
"יש בורות רבה בקמפוסים, ומרבית האנשים שטוענים שהנושא קרוב לליבם לא יודעים מה המשמעות מעבר לסיסמאות שהם שמעו. יש הנחות פשטניות שהם למדו לשנן, שישראל כובשת והפלשתינים הם קורבן, שחור ולבן, טובים מול רעים. הם יוצאים מתוך הנחה שכל קבוצת מיעוט היא תמיד צודקת, ולא ממש יודעים מה זה הסכסוך הישראלי־פלשתיני".
מדוברות NYU נמסר בתגובה: "לא החלה שום חקירה ממשלתית, וכל טענה שהאוניברסיטה פחות מודאגת או אינה תומכת בקהילה היהודית אינה נכונה, לא הוגנת ומתעלמת מהפרוטוקול. האוניברסיטה ונשיאה דחו וביקרו ניסיונות להדיח קבוצות פרו־ישראליות, וכן הביעו נמרצות ובאופן רציף ופומבי התנגדות מוחלטת לתנועת ה־BDS הן בשטח NYU והן במקומות אחרים. האוניברסיטה היא היחידה בארה"ב שפתחה קמפוס אקדמי ייעודי משלה בישראל, דחתה באופן מוחלט את כל הקריאות לסגור אותו וממשיכה להיות מחויבת אליו".
ניוהאוס, ג'ייקובסון, קרמני ובייטס הם חלק מהמחזור הסטודנטיאלי לשנת הלימודים 2019-2020 של עמותת "קאמרה" (CAMERA), שבשלוחה הישראלית שלה מוכרת בתור אתר האינטרנט "פרספקטיבה" המנטר ומנתח את כלי התקשורת במטרה להבטיח סיקור תקשורתי מדויק ומאוזן בכל הקשור לדיווח על אודות ישראל והמזרח התיכון. "קאמרה" מסייעת לסטודנטים בין השאר באמצעות התכנית השנתית לסטודנטים בהכוונה ויצירת קשר עם דוברים בנושא, ארגון אירועים, מימון לקבוצות שיפעלו בקמפוסים וטיפול רציף בסיקור בלתי מאוזן של הנעשה במרחב האקדמי.
"האנטישמיות נמצאת במגמת עלייה בכל רחבי העולם, כנגזרת של המשבר הכלכלי העולמי, תנועה ערה של מהגרים ותחושה של חוסר יציבות, שבאים לידי ביטוי בשנאת האחר ובלאומנות קיצונית, בעיקר באירופה ובצפון אמריקה", מסביר ד"ר צ'ארלס אשר סמול, העומד בראש המכון לחקר אנטישמיות גלובלית ומדיניות, שהחל לפעול ב־2006 באוניברסיטת ייל.
"השיח הפוליטי השתנה ואנחנו חיים במציאות טעונה. ישראל הפכה לנשק פוליטי בידי הרפובליקנים והדמוקרטים מתוך עמדות שונות, ויש גילויי אנטישמיות בקונגרס שמתעלמים מהם. הסנאטור היהודי ברני סנדרס, למשל, אימץ לקמפיין שלו את הפעילה הפלשתינית לינדה סרסור כיועצת, אישה שמזוהה עם האסלאם הקיצוני. זה מינוי שאי אפשר להעלות על הדעת.
"מנגד יש את הימין הרדיקלי, שהוא תומך נלהב של טראמפ, ורבים מתוכו אנטישמים מובהקים. מה שאנשים צריכים להפנים הוא שההיסטוריה מוכיחה לנו שהאנטישמיות מתחילה ביהודים, אבל לא מסתיימת רק בהם. כל ביטוי של שנאה וחוסר סובלנות כלפי מיעוטים הוא נורת אזהרה וסכנה לזכויות אדם".
מה דעתך על ההקבלה בין עליית האנטישמיות כיום לעליית הפשיזם בשנות ה־30?
"אני לא אוהב השוואות לגורמים שהובילו למלחמת העולם השנייה, וזו השוואה בעייתית. אבל בהחלט יש האצה מדאיגה בהתפשטות האנטישמיות. זה מיוחס היסטורית לימין, אבל גם השמאל, שאמנם לא עושה שום דבר פיזית או מעודד אלימות, נותן לזה יד ומחפה על אסלאם קיצוני. בארה"ב יש עימות לא מועיל, כמעט ילדותי, לגבי מי אשם בזה, השמאל או הימין, מפלגה זו או אחרת. מוכרחים להתקדם הלאה משם".
איפה נמצאת האחריות של האוניברסיטאות?
"האקדמיה מוכרחה להתמודד עם שאלה אחת: איך יכול להיות שארגון אנטי־דמוקרטי ואנטי־מערבי, שמאתגר את חופש הביטוי, מקבל במה כמו קמפוסים לטובת הפעילות שלו? בסופו של דבר, זו תנועה קיצונית שנתמכת על ידי האחים המוסלמים, שמקבלים לידיהם השפעה על מוסדות חינוך, בלי שאף אחד מתנגד להם או מפקח עליהם.
"לא יכול להיות שאין כלים להתמודד או לאכוף זאת. כל מי שהארגון הזה נקרה בדרכו צריך להבין מה עומד מאחוריהם, לשאול מהם המקורות האידיאולוגיים שלהם ואיך הם נוהגים בנשים, בהומוסקסואלים, בקבוצות סקטוריאליות או לאומיות כמו הכורדים. בסוריה מתקיים רצח עם וכולם עסוקים בישראל? זה מגוחך!"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
