אבא ואמא היקרים, אני מתרגש מאוד להזמין אתכם באופן אישי לבר מצווה שלי, שתתקיים, אם ירצה השם, בכפר חב"ד. אני בטוח שתהיו איתי באירוע הבר מצווה, תשמחו איתי ותמיד תמשיכו ללוות אותי. אוהב אתכם בכל ליבי, מוישי".
את המשפט המרגש והמצמרר הזה מקריא מוישי הולצברג בסרטון בר המצווה שלו. אתר הצילומים: בית העלמין בהר הזיתים. מוישי צועד בין המצבות, מגיע לקבר הוריו, מדליק נר ומניח על המצבה הזמנה לחגיגת בר המצווה שלו.
מוישי היה בן שנתיים כשהוריו, רבקי וגבי הולצברג, שליחי חב"ד במומבאי, נרצחו בהתקפת מחבלים בשלהי 2008. המטפלת שלו, סנדרה סמואל, הבריחה אותו מהבית וכך הצילה את חייו. בחודש שעבר, 11 שנים אחרי הפיגוע, התינוק בן השנתיים עלה לתורה.
כמנהג בני חב"ד, לפני האירוע הוא הזמין את המתים להשתתף איתו בטקס. ההזמנה תועדה בקליפ מרגש, שבו שר מוישי להוריו שיר שכתבה סבתו יהודית, שמגדלת אותו במסירות מאז האסון, עם בעלה שמעון. בשיר נשבע מוישי להמשיך בדרכם של הוריו ולהיות שליח, כמוהם.
"באופן כללי, זה מה שיושב לו בקודקוד", מסבירה יהודית. "ההורים שלו היו שלוחים, ויש לו מטרה מסוימת - להיות כמוהם. הבחירה היא שלו".
מוישי עם הברכה שקיבל מהנשיא טראמפ // צילום: אוחנה צלמים עפולה
אני פוגשת את יהודית (67) ושמעון (70) רוזנברג בביתם שבעפולה, הבית שבו גידלו את 11 ילדיהם, ובהם רבקי, הילדה השישית. עכשיו הם מגדלים בו את מוישי, שקורא להם זיידה (סבא ביידיש) וסבתא. הם בדיוק חזרו מקניות לשבת ופורקים את מצרכי המזון מהרכב. מוישי נמצא בבית הספר, תלמוד תורה במגדל העמק, שם הוא לומד בכיתה ח'. "רק נחתנו", מחייכת לקראתי יהודית. "מאיפה?" אני תוהה, והיא עונה: "מהבר מצווה".
סיפור הצלתו ההרואי של מוישי הפך אותו לסמל גבורה בעל כורחו. ידוענים רבים, וגם סתם אנשים, רוצים להצטלם איתו. מסיבת בר המצווה, שנערכה בכפר חב"ד, חולקה לשניים: באירוע הראשון היו 300 איש מהמשפחה ובערב התקיים אירוע פתוח לקהל.
יהודית: "הרגשנו צורך לסגור מעגל. ההלוויה של גבי ורבקי היתה בכפר חב"ד, ליד הבית של הרבי בכפר. התספורת של מוישי בגיל 3 היתה בכפר, וכל השליחים של הרבי הוזמנו. עכשיו בר המצווה היתה שם, ובעזרת השם, גם החתונה תהיה שם".
שמעון מספר שאלפיים איש באו לחגוג עם הנער, ובהם שגריר הודו בישראל. הנשיא טראמפ שיגר ברכה. "זה היה חייב להיות המוני, כי כולם רצו להיות חלק מהשמחה. נאלצנו להגיד לראש הממשלה שעדיף שלא יגיע, כי סידורי הביטחון לא היו מאפשרים לנו לקיים את השמחה, אבל ביבי ושרה שלחו סרט עם ברכה מרגשת שהוקרן באירוע". למשתתפי האירוע חולקה החוברת "אבא, אמא, אני ממשיך באור", המתארת את סיפור נס ההצלה של מוישי.
יהודית: "בלילה, אחרי המסיבה, נסענו לעיר העתיקה בירושלים. ישַׁנו באכסניה, ובבוקר הגברים טבלו במקווה ויצאנו לכותל המערבי בשיירה גדולה, בליווי תזמורת של אברהם פריד".
בד בבד עם ההחלטה לקיים שמחה גדולה, יהודית מגינה על מוישי כמו לביאה ונמנעת מלחשוף אותו לתקשורת. "אני לא מסכימה שהוא יהיה 'סלב'. הוא ילד רגיל. עכשיו אני גם סבתא וגם אמא, והאחריות לשמור עליו מוטלת עלי. שיגדל כמו ילד רגיל, ולא מול התקשורת".
"רצו את השליחות". גבי ורבקי ז"ל
לפני הכל, בני הזוג רוזנברג הם שליחי הרבי מלובביץ' בעפולה. אולי זוהר פחות מהודו, אבל כרוך בלא פחות עבודה. בכניסה לבית עגלה עם ערימות של ירקות, ששמעון מקבל מתורמים ל"בית גבי ורבקי, בית המעשים הטובים", שהם הקימו ברחוב סמוך. הוא מסדר את תכולת העגלה הגדולה בארונות ובמקררים, שלושה במספר.
במרכז החדר שולחן ארוך מכוסה במפה, מסביב ארונות עם כלי קודש מוכספים. תמונות של יהודית ושל שמעון עם הרבי מלובביץ', שכל אחד מהם נפגש איתו בראשית שנות ה־70, תלויות בפינה בצנעה. שמעון יוצא מהבית לשמע קריאות של תושבים מקומיים, הזקוקים לו ב"בית המעשים הטובים".
בינתיים מארגנת יהודית את המתנדבים שבאים לסדר חבילות מזון, שאותן הם מחלקים לבתים של משפחות מתקשות לפני שבת. היא מתנצלת על "הבית שקצת מבולגן, כי בגלל החסד תמיד יש כאן דברים שצריכים להגיע למישהו או להפך, והוא אף פעם לא מסודר עד הסוף". אני שואלת אותם כמה אורחים יגיעו לשבת. "לא סופרים", מחייך שמעון.
יהודית נולדה בצפון תל אביב להורים חב"דניקים, שהיו גם הם שלוחים. "גדלתי בסביבה סופר־חילונית. היינו שם נקודת אור, הניכור והקוטביות לא היו כמו היום. רוב המבוגרים בגיל של אמא שלי היו ניצולי שואה, אני הייתי בת יחידה עם ארבעה אחים, בערבי שבת היינו שרים בקול. לא היו מזגנים, החלונות היו פתוחים. השכנים היו עומדים במרפסות ומקשיבים. היה ברור לי שאתחתן עם חב"דניק ואצא גם אני לשליחות, זו היתה גאוות יחידה להיות שליחים של הרבי".
שמעון נולד בלוד, ליד תחנת הרכבת. הוריו היו בעשר משפחות חב"ד שהגיעו לעיר ב־1949 כשליחי הרבי. הוא פגש את יהודית בשידוך בשנת 1972, ואחרי זמן קצר נישאו. "החלטנו שנקים בית חסידי על יסוד התורה והמצוות ונחנך את הילדים ברוח הזאת. רצינו להיות שליחים של הרבי יחד. כתבנו מכתב לרבי שהחלטנו להקים בית, וקיבלנו ממנו ברכה".
מועמדי חב"ד לשליחות עוברים הסמכה לרבנות אחרי לימודים קשים של חמישה חודשים לפחות, שבמסגרתם לומדים דינים והלכות, כדי שבזמן שליחותם יוכלו גם לספק מענה בשאלות הלכה. שמעון נסע ללימודי רבנות אצל הרבי מלובביץ' וזכה להיפגש איתו ביחידות. הוא ביקש ברכה לחתונה והתייעץ איתו לאן כדאי לצאת לשליחות.
"על הפרק היו עפולה, מגדל העמק ונצרת עילית. הרבי הקיף את המילה 'עפולה' והבטיח להזכיר את יהודית ושמעון על הציון (הקבר) של הרבי הקודם, הרב יוסף יצחק שניאורסון, בניו יורק, שאליו היה הולך להתפלל עם כל הבקשות שהגיעו אליו".
בהמלצת הרב, הם שכרו דירה בעפולה, שבה לא היו באותה עת חב"דניקים. יהודית התחילה ללמד בבית הספר של חב"ד במגידו, ושמעון החל במבצעים של בדיקת מזוזות בבתים.
יהודית: "כשהגענו לעפולה היתה שנת שמיטה, שבה לא אוכלים ירקות מהארץ, רק סחורה של גויים. היינו נוסעים לג'נין, קונים ארגזי ירקות. פתחנו את בית חב"ד בבית שלנו, והוא תמיד היה פתוח לאורחים. לפעמים שמעון היה אוסף אנשים שנתקעו בדרך, או גברים שהביאו את הנשים ללדת בבית החולים והסתובבו ברחוב בערב שבת לחפש בית כנסת. כל מי שזקוק לעזרה. עם חלק מהזוגות יש לנו קשר עד היום".
שמעון ויהודית בחדר הרבי מלובביץ' // צילום: צחי מרים
אחרי שנה אישר להם הרבי לקנות דירה בעפולה. הם קנו דירת שלושה חדרים, אחר כך ארבעה. כשהמשפחה גדלה, קנו את הבית שבו הם גרים היום והתחילו להרחיב אותו לאט־לאט.
שמעון: "ב־1974, בעקבות העלייה מגרוזיה לנצרת עילית, נקראתי להקים בית ספר חב"ד בשכונה הדרומית שם. היתה תקופה מסוימת שעבדתי שם מהבוקר עד הלילה. שאלתי את הרבי: 'אולי אעבור לנצרת עילית ואחזור הביתה רק בשבתות?' הרבי אמר: 'בשביל מה לעבור דירה?', וככה נשארנו בעפולה.
"ב־1974 אחותי נהרגה בתאונת דרכים. חודש וחצי אחרי החתונה שלה היא נסעה עם כמה חבר'ה ברכב חדיש ועל כביש ישר, ובצומת לטרון הרכב התהפך. נהרגו הנהג של כפר חב"ד, אחותי וגיסי. בעקבות התאונה הרבי לא נתן לנו אישור לקנות רכב. לא עשינו שום פעולה בלי לשאול את הרבי".
מה אתם עושים היום?
יהודית: "היום שואלים את הרבי דרך ספרים שנקראים 'אגרות קודש'. בספרים יש אסופה של מכתבים שהרבי כתב. אנחנו כותבים על פתק את השאלה שלנו, נותנים צדקה בחדר של הרבי ב'בית המעשים הטובים' שהקמנו או מול תמונה של הרבי, ופותחים את הספר לקבל תשובה. מדהים כמה שהתשובה תמיד מדויקת".
במהלך בניית הבית האישי, בניית בית חב"ד, העבודה וגידול הילדים, החליטה יהודית לתעד את חייה ביומן אישי. "יש כל כך הרבה חוויות בגידול ילדים, ששוכחים את הדברים הקטנים. קניתי מחברות של 40 דף והנחתי במטבחון הקטן שבקומה השנייה. כל מי שרצה כתב. יש לי 22 מחברות של זיכרונות קטנים".
רבקי, הבת השישית של יהודית ושמעון, התחתנה עם גבי בגיל 20. הם גרו שנה במגדל העמק, ולדברי יהודית, "רצו את השליחות הכי קשה והכי מאתגרת. בדקו הרבה הצעות עד שהגיעה ההצעה ממומבאי. בחגים בשנת 2003 הם נסעו לשלושה חודשים לתאילנד, משם נסעו לשבועיים נוספים בהודו, וחזרו לארוז מזוודות. בסוף החליטו על מומבאי, כי חשבו ששם האתגר הכי גדול - עם הנכים ברחובות, העבודה הזרה, המטיילים ואנשי העסקים שמגיעים לשם".
מה הרגשתם?
"גאוות יחידה. עלו והצליחו. לא היה חשש. אזהרות על פיגועים הגיעו אחר כך".
חמש שנים וחצי חיו רבקי וגבי במומבאי. "הם התחילו בחדר במלון, ובעבודה אינסופית הקימו את בית חב"ד, על חמש קומותיו. השיגו אישורי בנייה ומימון, בנו והפעילו. נתנו בית לכל יהודי שהיה זקוק לו, וחלמו להקים גם גן ילדים וחיידר".
זמן קצר לפני הולדתו של מוישי הם באו לארץ, לצורך הלידה. אחרי הברית חזרו להודו. בליל הפיגוע, יום רביעי, 26 בנובמבר 2008, היתה יהודית בבית. שמעון היה בבית הכנסת. "פתאום התחילו להגיע טלפונים הביתה", היא מצטמררת. "אנשים התקשרו וביקשו את מספר הטלפון של גבי. לא אמרו לי כלום, אבל הבנתי שמשהו קרה.
"תמיד תמשיכו ללוות אותי". מוישי ליד קבר הוריו, בסרטון בר המצווה שלו
"התקשרתי אליהם, ולא היה מענה. שלחתי להם פקס, שום תגובה. יושבים בבית, לא יודעים מה קורה, אומרים תהילים של בשורות טובות. ב־2 בלילה הגיע טלפון מארה"ב, מבן דוד של גבי, ואז נודע לנו שהיה פיגוע משולב, ושכנראה פגעו גם בבית חב"ד. זה עדיין לא פורסם בחדשות בארץ, והוא לא ידע פרטים.
"ככל שהלילה התקדם, כך הגיעו פרטים נוספים מארה"ב, עד שנודע לנו שהם נפגעו. החלטנו שמייד טסים להודו. לפני הטיסה כתבנו מכתב לרבי. ביקשתי שיהיו בשורות טובות.
"כשהיינו בנתב"ג, הבן הצעיר שלנו ניסה להניא אותי מלנסוע. כולם הבינו מה קרה. היה דיווח על אישה בעלת מראה אירופי, שיצאה מהבניין עם תינוק בידיה. מראה אירופי זו רבקי. מה עם גבי? מאוחר יותר כבר תיקנו ל'מראה הודי', והבנתי שזאת כנראה סנדרה.
"טסנו להודו דרך טורקיה, עם סנדוויצ'ים כשרים שהכינה הבת הצעירה שלנו. נחתנו ביום שישי בצהריים ונסענו לבית של קונסולית ישראל, אורטל אלבז־ברכה. שם חיכו לנו מוישי וסנדרה.
"הפגישה היתה מרגשת. הגיעו לשם צוותי תקשורת מכל העולם. לפני שהדלקתי נרות שבת פניתי לכל בנות ישראל בעולם באמצעות כלי התקשורת וביקשתי שידליקו נרות שבת, שיבקשו על רבקי וגבי, כי זו עת רצון לבקש מהשם. שיבקשו שלגבי ורבקי יהיו בשורות טובות.
"הייתי צמודה לתהילים. וגם ביקשתי נס. 'אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים'".
הצלחת לישון?
"קשה להגיד שישנתי. התפללתי. מהלב. מתהילים. מעורבב".
שמעון ויהודית בגמ"ח "תפארת רבקה"
את הפיגועים המשולבים במומבאי ביצעו עשרה מחבלים, שהיו קשורים לארגון אל־קאעידה. הם תקפו בו בזמן עשרה יעדים, אחד מהם בית חב"ד בעיר. 207 בני אדם נרצחו, ובהם רבקי וגבי הולצברג, וארבעה אורחים ששהו בבית חב"ד באותה עת. 694 בני אדם נפצעו.
הבשורה הקשה הגיעה אל יהודית ושמעון רוזנברג בשבת בבוקר, בדיוק ביום ההולדת של מוישי. "הקונסולית לא היתה בבית, ובעלה קרא לנו לחדר צדדי וסיפר לנו את הגרוע מכל", אומרת יהודית. "זה היה קשה מאוד. הם נהרגו ביום שישי, ראש חודש כסלו, ובשבת מוישי היה בן שנתיים.
"מצד אחד העיניים לא מפסיקות לבכות, מצד שני צריך לעשות לו יום הולדת. לשיר איתו. למחוא כפיים. אלה האתגרים שהקדוש ברוך נותן לנו. עצב ושמחה מהולים.
"אני מאמינה שאין רע שיורד מלמעלה. גם מה שנראה לנו רע ולא טוב, זה אתגר שהקדוש ברוך הוא נותן לנו, ואנחנו מתרוממים ממנו למקומות נעלים יותר".
הבנת את זה גם ברגע הבשורה?
"באותו רגע רק בכיתי. הרשיתי לעצמי להיות בן אדם. בכינו, בעלי ואני".
כעסתם?
"התפללנו 'אב הרחמים שוכן מרומים'. בכינו עם כל מילה".
האמונה עוזרת להתגבר?
"כל אדם שיגיד שזה לא כואב, ישקר. נקודה. גם כשיש אמונה, זה כואב. בפרשת יוסף ואחיו, התורה מספרת שהוא שיחק אותה קשוח כלפי חוץ, אבל בפנים כאב לו. גם אדם שיש לו אמונה וחוזק, בוכה בפנים.
"האמונה נותנת חיזוק להתמודד. אנחנו יודעים שיש בורא עולם, ושלכל דבר יש סיבה. האדם לא רואה. אולי נבין בשלב מאוחר יותר, ואולי לא נבין לעולם. היד המכוונת נותנת את הכוח להתמודד. יצאנו מהחדר שבו קיבלנו את הבשורה, ניגבנו את הדמעות והלכנו לחגוג יום הולדת למוישי".
שמעון: "כתוב בספר הזוהר שהחדווה והשמחה נמצאות בצד אחד של הלב, והבכי בצד השני. הקושי של האדם הוא לחיות איתם יחד".
יהודית ושמעון, שהיו באותה עת כבר סבים לנכדים, מצאו את עצמם מגדלים את מוישי כבן יחיד. יהודית החלה לתעד ביומן אישי את הרגעים המיוחדים בחייו, ציוני דרך, כדי שבבוא היום יוכל לדעת מה עבר עליו. ביומנים היא גם החלה לכתוב לו שירים.
"הוא הפך אותנו לצעירים", שמעון מחייך. "זחלנו איתו על ארבע, שיחקנו משחקי קופסה, כדורגל, כדורסל, גולות. עד היום. משתדלים שלא יהיה לו משעמם.
"בשבתות אנחנו דואגים שיהיו כאן משפחות עם ילדים בגילו. משחקים בכל המשחקים שאפשר לדמיין. סנדרה, המטפלת, באה בכל שבת. אנחנו רוצים שירגיש משפחה רגילה".
איך הוא מתמודד?
יהודית: "הוא ילד עם עוצמות. ילד חזק. לא אוהב שמספרים עליו דברים אישיים. אוהב להיות מקום ראשון בלימודים. יסודי. לא מרמה את עצמו. מספר אחת בחשבון. הולך בכל יום לטבול במקווה.
"אבל הכי חשוב, הוא ילד שמח. ילד אהוב. חי חיים של כל ילד. הוא עושה שריר ביד ואומר לי: 'סבתא, תראי איזה שריר יש לי'. ואני מספרת לו שאמא שלו היתה עושה כל היום שרירים כאלה.
"מוישי רוצה תמיד להיות מספר אחת בכל דבר, וזה יוצר לא מעט קושי. כדי להתגבר וללמד אותו, כתבתי לו ג'ינגל: 'לא משנה מי ראשון/ לא משנה מי אחרון/ כולנו ילדים/ הי הו'.
"בתקופה הראשונה אחרי שחזרנו לארץ הוא היה צמוד לסנדרה, ממש ישן עליה פיזית, נאחז בה. לאט־לאט היה צורך להפריד ביניהם וללמד אותו לישון לבד. גם את זה לימדנו אותו באמצעות שיר. וכדי לעזור לו לישון לבד, נתַנו לו פרס על כל לילה שהוא ישן במיטה שלו".
הוא זוכר משהו מהודו?
"בשנה הראשונה הוא הזכיר דברים מהבית. לאט־לאט הוא שכח. היום הוא לא זוכר כלום".
שמעון: "היה לו קשה להבין איך ההורים לא חזרו איתו במטוס, אבל קבורים פה. פעם נסענו איתו לטבריה, להראות לו קברי צדיקים כמו הוריו".
יהודית: "מגיל 6 הוא התחיל לכתוב בדיחות. הוא תמיד מצחיק את הנוכחים, יודע להגיד בדיחה במקום הנכון". יהודית רושמת את הבדיחות של מוישי במחברת מיוחדת וגם מאיירת אותן.
מה אתם חושבים שתהיה השליחות שלו?
שמעון: "לאחד את עם ישראל בהרגשה של נתינה, עם השותפות של הכאב והשמחה. כמו שבאסון כל עם ישראל היה איתנו, בכאב ובצער. כל עיני עם ישראל נשואות אליו, מצפות ממנו לגדולות כשיגדל. לא שיהיה סלב.
"הוא יודע שימשיך בשליחות של הוריו, אבל הרבה פעמים תוהה איך יסתדר. שואל אותנו: 'יהיה לי בית חב"ד גם פה, בעפולה, וגם בהודו? איך יהיה לי כסף לפועלים גם פה וגם שם?'
"יהודית דואגת שהוא יהיה ילד ככל הילדים. שיהיה מחובר לתורה ולמצוות, מחובר לשלוחים של הרבי. הוא לא מקבל שום הנחות. אנחנו רואים במוישי את השליחות לקרב את בוא המשיח על ידי מעשיו הטובים, הגדולים. בכל יום שישי הוא הולך ל'מבצע תפילין' בעיר. בשבת הוא מקבץ סביבו ילדים בבית הכנסת לצורך תפילה ואומר איתם י"ב פסוקי תורה שהרבי בחר, מְספר סיפור חסידי.
"בגיל 9 הרגלתי אותו לדבר בפני ציבור. אני אומר דברי תורה בקבלת שבת בבית הכנסת, אקטואליה של הפרשה, ומדי פעם נותן לו. עשינו חלוקה, שבת הוא, שבת אני".
כמו בת פרעה שמשתה את משה מן היאור, כך הוציאה סנדרה סמואל את מוישי מהתופת. סמואל (55) נולדה בהודו, שם גרים שני בניה, בני 29 ו־36.
לאחר הפיגוע היא לא הסכימה לעזוב את מוישי ("הרגשתי שהוא החצי השני שלי") וקיבלה אזרחות ישראלית. הוועד היהודי־אמריקני העניק לה את "מגן האומץ" על גבורתה. עד שמוישי הגיע לגיל 6 התגוררה סנדרה בבית של יהודית ושמעון בעפולה, ואחר כך עברה לירושלים, שם נמצאה לה עבודה עם אנשים מוגבלים בעמותת על"ה. למוישי היא קוראת "סומו בוי" - ילד הזהב.
"בשש השנים הראשונות לחייו היינו כל הזמן יחד", היא אומרת באנגלית. "עכשיו הוא גדל ויש לו את החיים שלו. הוא זקוק לדברים אחרים ממה שהזדקק כתינוק. הוא צריך ללמוד. אני יכולה לתת לו רק תמיכה רגשית. בכל שבת אני באה אליו, הוא יודע שאני איתו. אני עוד לא יכולה לחזור להודו, כי אני צריכה להיות כאן בשבילו. הוא צריך עדיין להתחזק".
היא מדברת עם רבקי כל הזמן בליבה, מספרת לה על מה שעובר על מוישי. "ברוך השם (את המילים הללו היא אומרת בעברית), בעוד שלוש שנים אוכל להגיד לה שהבן שלה חזק ויכול להיות לבד. ואז אחזור להודו".
סנדרה היא קתולית, שהגיעה לעבודה בבית חב"ד אחרי שחברתה, שעבדה שם, ביקשה ממנה להחליף אותה לחודש. "אני אוהבת יהודים, אלוהים אמר שהיהודים נבחרו. מאוד שמחתי לעבוד עם רבקי וגבי, זה היה בשבילי כמו מתנה".
החודש הפך לחמש שנים וחצי. "אחרי שמוישי נולד, רבקי אמרה לי: 'מעכשיו, את רק מטפלת במשה בוי. לא לבשל, לא לנקות. הייתי אחראית עליו, כי לרבקי היתה המון עבודה. ישנתי איתו באותו חדר. בערב של הפיגוע, אחרי ארוחת הערב, קילחתי את מוישי. הוא אמר 'שמע ישראל', והרדמתי אותו בחדר שלו, שהיה בקומה החמישית. יצאתי מהחדר וירדתי עם רבקי למטה. גבי שחט 200 עופות, והיה צורך לעזור לנקות אותם ולארגן אותם למשלוח לרחבי הודו.
"רבקי נשארה בקומה השנייה של הבית, ואני ירדתי לקומה הראשונה. החלפתי כמה מילים עם עובד מקומי בשם ג'קי, עד שרבקי קראה לו לפנות את השולחן שעליו סיימו לאכול האורחים.
"פתאום שמעתי פיצוץ עז ויריות. לא הבנתי את המשמעות, חשבתי שזה משחקים של ילדים. פתאום הדלת נפתחה, ואני רואה טרוריסט עומד מולי ויורה לכיוון שלי. ברחתי אחורה. הוא עלה לקומה השנייה, ובתוך שניות אני רואה חומרי נפץ שנזרקים משם. בהתחלה לא קלטתי מה זה, בהודו יש חגים עם זיקוקים גדולים, ועדיין חשבתי שבזה מדובר.
"הטרוריסטים זרקו את הריהוט והיה רעש גדול. התקשרתי מהטלפון שבקומה הראשונה לגבי כדי לשאול אותו מה קרה. בטלפון שמעתי בליל של קולות. הורדתי את השפופרת וניתקתי את החוט.
סנדרה ויהודית, בחגיגות בר המצווה // צילום: אוחנה צלמים עפולה
"המחשבות שלי היו במיוחד על משה בוי, שהיה בקומה החמישית, אבל היו יריות ופיצוצים מסביב והייתי חייבת להסתתר, כדי לא להיפגע. בקומה הראשונה היו שני מקפיאים ענקיים, והסתתרתי ביניהם. לא חשבתי לברוח, כי חששתי מה יקרה למוישי וידעתי שאני לא עוזבת בלעדיו.
"בסביבות רבע לשלוש שמעתי קולות של היאבקות. שולחנות זזים, ופתאום קול צעקה של רבקי: 'גבי רגע, גבי תירגע'. פתאום השתרר שקט, ואחריו שמעתי צעדים על הזכוכיות השבורות. פתחתי את הדלת לאט, אבל שמעתי שמדברים הינדית, וחזרתי להתחבא. התפללתי לאלוהים.
"ג'קי היה לא רגוע. הוא ישב על המשחקים של מוישי, וכל תזוזה שלו גרמה לרעש. כך חלפו שעות של מתח וחרדה, יריות ופיצוצים. לא ידעתי מה קורה למעלה.
"ב־10:45 בבוקר שמעתי את מוישי צועק, 'סנדרה. סנדרה'. אמרתי לג'קי, 'בוא נלך להביא את התינוק'. הוא אמר לי, 'הם יהרגו אותך'. התגברתי על הפחד והתחלתי לטפס על מה שהיו מדרגות, ועכשיו הכל היה שבור. ואז ראיתי את המחזה הנורא - גבי ורבקי שוכבים על הרצפה, ומוישי לידם.
"הבנתי שהכי חשוב להציל את מוישי. הרמתי אותו ברגע אחד על הידיים, רצתי למטה, ויחד עם ג'קי יצאתי מהדלת. לא ידעתי איפה היו המחבלים באותו זמן. אחרי המתקפה אמרו לי שהם היו על הגג. עשיתי טעות גדולה שלא לקחתי את רבקי. אם היה לי קצת יותר היגיון בריא, הייתי מוציאה אותה החוצה. כל האנשים עמדו בחוץ, המשטרה לא עזרה. כשאמרו לי אחר כך שכולם מתו, הייתי בשוק. לא האמנתי".
את מדברת איתו על הוריו?
"לא, והוא גם מעולם לא שאל אותי. זה מפתיע אותי, אולי הוא מפחד לשאול. כשבאנו לארץ, הוא עוד שאל, 'איפה אמא? איפה אבא?'. אמרתי לו שהם בשמיים. מאז לא שאל. מבחינה פנימית, הוא מקבל את העובדה שאין לו הורים".
מה היית רוצה שהוא יהיה כשיגדל?
"שיהיה כמו אבא שלו, עם ראש פתוח וטוב לכולם. לא רק ליהודים - לקתולים, לבודהיסטים, לכולם. אני רוצה שיהיה כמו ההורים שלו, עם לב פתוח".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
