את אלמה ילדתי בקריה, 12 שעות שהסתיימו בלידת מלקחיים. מיכאל שלי כבר נולד בבית החולים ליס, בחדר לידה משלי, עם טלוויזיה וכורסה לאבא שלו. נולד בזירוז, קצה שבוע 42, 17 שעות, שלוש משמרות רופאים. "תינוק גדול", אמרו כולם, וסירבו לאשר קיסרי. בלחיצה אחרונה בהחלט, ככה סיכמתי ביני לביני, הוא בא לאוויר העולם, בעיניים פקוחות, ילד גדול ויפה.
ואז קראתי אלי את הרופא, זה שרגע קודם בעטתי אל בית החזה שלו וביקשתי אפידורל. "עכשיו תתפור אותי יפה", אמרתי לו. אני זוכרת את ההפתעה בעיניים שלו מהאסרטיביות שיצאה מיולדת באפיסת כוחות. הוא עשה עבודה נהדרת, סיפרתי עליו לכל החברות, שיחפשו אותו כשהן באות ללדת. אבל כמה שניסיתי, לא הצלחתי לזכור את השם שלו.
ביום שני, במחלקת יולדות א' בקומה הרביעית של בית החולים ליס, 20 שנה אחרי, ראיתי אותן שוב. עיניים גדולות, בהירות, מציצות מאחורי מסיכה. "תכירי, בבקשה", אמרה לי יעל ורנר, מנהלת שירות וחוויית יולדות, שליוותה אותי במסדרונות. "ד"ר מיכאל שנהב, מנהל מחלקת יולדות, 30 שנה במערכת".
בימים אחרים הייתי מחבקת אותו, אבל עכשיו, בצו השעה, התאפקו בי המעשים והתאפקו בי המילים, כשדיבר על הבאת ילד לעולם משתנה ועל ההשתדלות שלהם להעניק ליולדות את החוויה הכי טובה והכי מוצלחת שיש. 51 חדרים בודדים מאכלסים את מחלקת יולדות א' הנחשקת, שנפתחה לפני שנתיים, שבהם מאושפזות היולדות והתינוק שלהן לצידן, ומיטה המיועדת למלווה. חדרים שמרגישים על הגבול בין בית חולים למלונית. ועכשיו, בימים שבהם נדרש צמצום מגע, הם בבחינת יתרון גדול.
יולדת עם קורונה עדיין לא הגיעה לליס. במרוץ נגד הזמן, בניסיון לתת תשובות לשאלות שטרם נשאלו, הולכת ומסתיימת בבית החולים בנייה של מחלקה ייעודית ליולדות כאלו. "אנחנו מתכוננים לכל תרחיש", אומר הדוקטור, "עושים את המקסימום שאנחנו יכולים".
חדר הלידה בבי"ח ליס // צילום: אריק סולטן
"אתה יילדת אותי", אני אומרת לו רגע לפני שימשיך הלאה. "שנים שניסיתי להיזכר בשם שלך. רציתי להגיד תודה".
"אני יודע", הוא מחייך. "אני לא זוכר שמות, אבל אני זוכר את העיניים. איך קראתם לו?"
"מיכאל. ככה רצה אלוהי התודות".
כפפות, חומרי חיטוי, מסיכות עולות ויורדות, ריקוד הזהירות בשיאו במסדרונות המחלקה. הנחיריים שלי מתעקשים לחפש באוויר ריח ינקות מתוק, כשמאחד החדרים יוצאת אוקסנה, מסיכה גדולה מכסה את פניה, ומתוכה מציץ זוג עיניים. "נעים מאוד", הן מחייכות אלי בצבע תכלת בהיר.
15 שנים היא חלק מכוח העזר בבית החולים, ומבעד למסיכה אני לא מצליחה לזהות אם אני שומעת מבטא רוסי או איטלקי. "זה בדיוק הסיפור של הקורונה", היא אומרת, "לא אכפת לה מאיפה את באה. בשבילה כולנו אותו הדבר".
"אנחנו במלחמה, ומי שלא מבין את זה לא מבין שום דבר", יורה לעברי פרופ' יריב יוגב, מנהל האגף לנשים ויולדות בבית החולים ליס, רגע לפני שהוא נקרא לתפור צוואר רחם לאישה עם היריון בסיכון גבוה. פיצול הגנתי הוא כלי הנשק המופעל בקרב, ופירושו שבכל רגע נתון נמצא במקום צוות מצומצם, כך שאם חלילה מישהו יחלה, תישאר עתודה מספקת להמשיך ולהפעיל את בית החולים בלי שכל הצוות יישלח לבידוד. ככה שכולם נדרשים ליותר.
"בית החולים יכול להמשיך ולתת שירות רפואי חיוני, קריטי, לצד הפחתת שירות פחות דחוף", מסביר הפרופסור. "ביומיום השמירה על המטופלות היא בראש סדר העדיפויות. במציאות הזאת, לצד השמירה על הבריאות של האישה, נמצאת גם השמירה על בריאות המטפל". הוא מודע לקושי, בעיקר עכשיו, כשסבא וסבתא פחות זמינים לאנשי הצוות כדי לטפל בילדיהם, ומטפלות ובייביסיטריות נרתעות מטיפול בילדי רופאים, "כי הם מדביקים בקורונה".
ועכשיו, כשאני מהלכת במסדרונות, מהדהדים בי הדברים שלו, מלבים את הפחד להדביק. עוד שפריץ, אולי לא חיטאתי את הטלפון מספיק, אולי נשארה פינה לא מנוגבת במחשב הנייד. הבורות מולידה אטרף מוחלט, שרק לא פספסתי כלום.
***
בימים כתיקונם מספיק ציוץ צירים ראשון כדי שהיולדת תגיע לבית החולים. עכשיו אף אחת לא ממהרת להגיע, כולן מחכות לרגע האחרון.
גם שני אלפנדרי סחבה כמה שיותר, עד שהכאב והדימום החליטו אחרת. בשבת, יום לפני מועד הלידה המתוכנן, התייצבה בליס, שם התגלו קרעים ברחמה, והיא הוכנסה לניתוח בתוך עשר דקות מהרגע שהגיעה.
"הוא החיים שלי". שני אלפנדרי והתינוק // צילום: אריק סולטן
היא בת 33, נולדה בהרצליה. בצבא פגשה את כפיר, גנן מוסמך, שנולד בכפר נטר. היא נסעה לאמריקה לטיול של אחרי, שם עברה תאונת דרכים, עפה מתוך הרכב והתרסקה על הסלעים של ניו ג'רזי. הוא, שהיה אז בהכנות לטיול משלו, בא אליה, שלושה חודשים סעד אותה עד שיכלה לחזור ארצה, להמשך טיפולים. הושתל לה קוצב עצבי, כזה ששולח בוסטים לעמוד השדרה להקל את הכאבים. אבל אלוהים, שראה שיש לו עסק עם אישה חזקה, החליט לבדוק אותה עוד קצת, ובדם שלה התגלה חיידק טורף. הקוצב הוצא מהגוף שלה, ומאז היא על מורפיום.
הרופאים לא האמינו שאי פעם תוכל להרות. דובר על פונדקאות, על הפריות. אבל שני הרתה, פעם אחר פעם, מלמדת שיעור על כוחם של רצון, אהבה, על הכמיהה ללדת. שלושה ילדים נולדו להם בתוך שלוש שנים, שלושתם בניתוח קיסרי. ראשון נולד ריי, אחר כך נולדה הלני, ובשבת האחרונה נולד אחיהם הקטן. גור קטן, שוכב עכשיו מכורבל בחיק אמו הלוחמת, שכל ההיריון היתה לה תחושה מיוחדת לגביו, כאילו הוא ה־מזל שלה. אומרת שיש בו שקט שלא הכירה אצל שני האחים שלו, שכמוהו, גם הם נולדו מכורים למורפיום, וראשית ימיהם בכאבי הגמילה ממנו.
ואני מסתכלת עליהם, כמעט מבקשת רשות להחזיק אותו רגע. מין בקשה מעולם ישן, שהולך ומתרחק, שבו מגע זר הופך מילה נרדפת לטמא.
"את בשקט יכולה לכתוב שהיא נס רפואי", אומר כפיר, מנער את בקבוק החלב, כי על הנקה אין מה לדבר בגלל המורפיום. "לביאה עם כוחות נדירים, אין דברים כאלה". ואני רואה איך המבוכה צובעת את הפנים שלה, עד כמה לא נוח לה עם כל הסופרלטיבים שמורעפים עליה.
"הוא החיים שלי, הוא הכל", היא אומרת, אבל אמא, שבאה איתם בלידות הקודמות, חסרה לה עכשיו, וגם הילדים לא יכולים לבוא לבקר, רק לדבר בווידאו. ואני מסתכלת על הזוג הזה, על הכוח שלהם ביחד, על איך שהם נותנים ידיים זה לזה, ללכת בדרך המשוגעת שלהם בעולם הזה, ולרגע מתגמדת הקורונה לכדי גודל של וירוס קטן ורשע, לא יותר.
"מה דעתך על קורי? מחווה לימי קורונה?" שואל אותי כפיר, משל הציץ לי למחשבות. שני מתחננת שלא יצחיק אותה, התפרים, ואני חושבת שהייתי רוצה להיות ילדה בפעוטון שהם מפעילים בכפר נטר. לפגוש על הבוקר את הפנים הרכות שלה, לספור את הנמשים על הלחיים של כפיר, שנראה כאילו יצא מספר ילדים.
הם חשבו לקרוא לו אוליבר, אבל כפיר קרא באינטרנט שפירוש השם הוא איש זיתים, וזה לא נראה להם מספיק מלכותי אחרי השמות שבחרו לאחים שלו. אז עכשיו יש שם חדש, ייחשף רק בברית, שתהיה מצומצמת, אינטימית. "זה הדבר הכי טוב שקרה לי בגלל המצב. לא צריך להתלבט לגבי הברית. קטנה, עניינית, בשקט".
***
בשתיים בלילה נולד לשירי חקק וללירז חדד בן ראשון, בשעה טובה. היא דווקא חלמה על ברית ועל פדיון, שוטטה באינטרנט, חולמת אולמות ותפארת מזנון. חקק (29) באה אתמול לביקורת בשבוע 37, ופרופ' יוגב הודיע לה שהעובר קטן, לא מוסיף להתפתח, מה שמעיד על כך שהוא לא מקבל את כל הנדרש לו בתוך הרחם. החליט לזרז את הלידה.
עכשיו הם כאן, והילד שם, בבדיקות, ואני רואה בעיניים הגדולות שלה את היולדת שהייתי אני, בשנים שבהן התינוקות לא הורשו להיות לצד האימהות הטריות. את הגעגוע הראשון הנושך ברחם הריק, את הצריבה בין הזרועות לבית החזה, שמבקשים להרגיש אותו קרוב, את השדיים המתפקעים מגעגועים לשפתיים קטנות שעוד לא פגשו, את הבכי שאורב מאחורי עיניים מתאפקות.
"זוכר עיניים". ד"ר שנהב // צילום: אריק סולטן
"פחדתי מהקורונה", היא אומרת, "אבל התבדיתי. שומרים פה ממש". ורעד עובר על הפנים היפות שלה, שמחפשות איזשהו שקט. היא מאפרת, הוא מתכנת, בדיוק התחיל לעבוד במקום חדש. גרים בתל אביב בבית של ההורים שלה. מבודדים את עצמם מהם, כי אבא בסיכון גבוה. כל כך רצתה שגם אמא תהיה איתה, ואחותה הגיעה במיוחד מלונדון ללוות אותה בלידה. אבל וירוס קטן עם כתר הוא עכשיו מלך העולם, והכל סר למרותו. רק לכוחם של חיים חדשים הוא לא יכול.
"זה מכניס אושר בכל התקופה הבעייתית הזאת", היא אומרת. "שלחנו אל המשפחות את התמונה של התינוק, והן אמרו, 'סוף־סוף משהו טוב'". ואני חושבת על השיחה שהיתה לי עם פרנצ'סקו מסורנטו בשישי שעבר. "כמה יפה פה היום", צהל, "איזה שמיים, איזה ים בחלון. הלוואי שככה יהיה כשתבואי לבקר, שככה יהיה כשיגיע הרגע". אנה, אשתו מנישואים שניים, עומדת ללדת בכל יום. אמר לי שהוא מודה למזלו הטוב שעכשיו הוא מחכה לילד. שרק חיים חדשים יכולים לזוועה שאיטליה עוברת. שבכל פעם שהם מגיעים לרופא, שזו בערך הסיבה היחידה שמתירה לו להיכנס למכונית, הוא מרגיש איך הוא מתמלא חיים. שהוא משוכנע שאחרי כל זה, הילודה באיטליה תעלה פלאים.
"לידה היא דבר אופטימי", אומר פרופ' יוגב, "גם בשואה נולדו ילדים. יצר ההישרדות בטבע הוא יצר בסיסי. ואנחנו לא שוכחים לרגע, גם עכשיו, שזה רגע ייחודי, מרגש, מעצים. אז בתוך כל הבלאגן מסביב אנחנו דואגים שהוא יישאר כזה".
אתה לא אומר לנשים שיחכו עם הריונות עכשיו, כי זה לא זמן מתאים?
"אם היית אומרת לי שיש לך ילדים בבית והחלטת להרחיב את המשפחה, הייתי אומר לך שתחכי רגע. לראות מה קורה, כי אנחנו באמת לא יודעים מה המשמעות של קורונה בתחילת היריון, וגם הנגישות למעקב ולטיפולים עלולה להיות מוגבלת. אבל לנשים בגיל מבוגר יותר לא הייתי ממליץ לדחות, כי ההמתנה יכולה להביא לפגיעה בפוטנציאל הפריון. בטח שלא נמליץ על הפסקות היריון".
הוא אומר שהנתונים מוגבלים, והכל נלמד תוך כדי תנועה. "אנחנו צוברים מידע כל הזמן. קרוב לוודאי שהקורונה לא מחמירה את מצב האם. בניגוד לסארס, שבו היתה תחלואה גבוהה יותר במהלך ההיריון, והיו גם מקרים של הפלות, פיגור בגדילה ומוות תוך־רחמי, אין לנו נתונים שהמצב כזה גם בקורונה.
"קרוב לוודאי שקורונה אינה עוברת במי השפיר או בחלב האם. אם האם חולה בקורונה, מומלצת הפרדה בינה לבין היילוד, כדי למנוע הדבקה, למרות שאני מבין שזה מצב שהוא כמעט מדע בדיוני. אבל זו ההמלצה, עד שהאם תגיע להחלמה מלאה. אבל אין שום המלצה לחולות קורונה ללדת בניתוח קיסרי, למשל".
יוגב סולד מהפופוליזם ששולט, לדבריו, בשיח הציבורי. "למערכת הבריאות יש איקס כספים", הוא אומר, "אם אתה מחליט להשקיע במכונות הנשמה, זה אומר שיש פחות עמדות דיאליזה, פחות עמדות פגייה. אני שומע שכל הזמן אומרים שזה מכיוון שנתנו כסף לחרדים. אני חושב שדווקא בגלל שליצמן בא מסקטור מוחלש, הוא עשה גם הרבה דברים טובים, בעיקר בכל הנוגע לרפואה בפריפריה.
"לפני כמה ימים עמדו במרפסות ומחאו לנו כפיים. אל תדאגי, כשכל זה יסתיים נחזור לחטוף מכות. עוד קפה?"
***
הטלפון מצלצל, על הקו מיון נשים. הגיעה מישהי לבדיקה בשבוע 40, אחרי שקיבלה סמס. לפני 11 יום נפגשה עם מישהו שאשתו חולה בקורונה. פרופ' יוגב מורה לשלוח אותה הביתה עד שתשלים את 14 ימי הבידוד, ורק אז תחזור לבדיקה. אלא אם כן יתחיל קודם תהליך של לידה, או אם תפתח חום.
מנהל המחלקה, פרופ' יריב יוגב // צילום: אריק סולטן
אף אחד מאנשי הצוות לא ביקש להשתחרר מאימת המגיפה. זו המערכת שביקשה מרופאים בסיכון גבוה להישאר בבית. לכולם ברור שאם יתממש התרחיש של מספר מונשמים גבוה, חלק מהצוות יוטה לטובת עזרה למחלקות המטפלות בקורונה. כולם עברו הכשרה בהנשמה לקראת האפשרות הזו.
בינתיים עושים את המקסימום שיש. הוקם קוקפיט שמורכב מארבעה פרופסורים, כדי להמשיך את רצף הניהול, אם וכאשר אחד מהם יחלה. הם עושים כל הזמן סיעור מוחות ומקבלים עדכונים שוטפים במייל ובווטסאפ. סידורי עבודה, תקנות חדשות. נוסף על ההוראה שאפשר להכניס רק מלווה אחד לחדר היולדת, נאסרה הכניסה לדולות, וקוצר משך האשפוז. החלטה שמשרתת את רצון כל הצדדים - בית החולים, שמבקש להשאיר כמה שיותר חדרי אשפוז ריקים, והנשים, שרוצות לקצר את השהייה ולחזור הביתה מהר ככל האפשר, "למרות שליס רחוק מאוד מהאזור שבו מאושפזים חולי קורונה", כמו שאומר פרופ' יוגב.
נגה שחר אומרת שאם יש דבר אחד טוב שיצא מהקורונה הזאת, זה שיולדות הולכות הביתה מהר. "כמה שעות אחרי הלידה, אני משתחררת. אני רוצה את הילד שלי. דחוף".
זיהיתי אותה מייד כשפתחתי את הדלת. את הגומות, את הצ'ילי בעיניים. פעם, בחיים אחרים, היינו שכנות. עכשיו היא בת 37, אישה יפה, מלאה בשקט ובכוח, יושבת זקופה על המיטה. הגיעה עם פתיחה מלאה, מלווה באיש שלה, השף איתי לביא, ובתוך החדר שלהם שמחה גדולה, ובעריסה תינוקת בת חמש שעות. ידיים קטנות מתנועעות, לומדות את האוויר במקום מים. בבית מחכה לה אח שלה, אדם, ששלוש שנים אמא ואבא היו רק שלו.
שחר ניהלה מערכת יחסים ארוכה עם עולם המשחק, שהתחילה כשנבחרה לפרזנטורית של "פלייבוי" בארץ. מושבניקית מבית הלל שבגליל העליון, שהתראיינה אז בכל מקום, והיה משהו מרענן בדברים שלה על שחרור מיני ועל יחסים בין אישה לגוף שלה, ניסיון לקרוא תיגר על ההתחסדות הממסדית. קראו לה אז השפנפנה הישראלית הראשונה, למרות שמעולם לא הצטלמה בעירום. מהר מאוד החליטה להמשיך הלאה, רחוק מכאן. נסעה לטייל, למדה משחק, הופיעה בטלוויזיה ובתיאטרון, עד שעשתה הסבה לעבודה סוציאלית קלינית.
"אני אש", היא צוחקת, כשאני שואלת מאיפה כל הכוח הזה, כמה שעות אחרי לידה. "את מכירה סם חזק יותר? זו היתה לידה קלה, כיפית". בשמחה גדולה יוצאות ממנה המילים כשהיא מדברת על המיילדת, על האוכל שמבשל האיש שלה, על העולם שתמיד היה משוגע, עוד הרבה לפני שבאה בו המגיפה.
היא בכלל תכננה ללדת בבית. "חשבתי לעצמי שעם כל ענייני בית החולים, אעשה מהקורונה לימונדה ואלד בבית. אבל בכל פעם שדיברתי על זה, איתי התנהג כאילו מתה פייה. והנה, יש מגיפה עולמית, אז פתאום זה נראה לו הגיוני.
"השגנו מיילדת בית מעולה. אממה? היא אמרה שיש לה עוד יולדות שהיא מחויבת להן, כי מאז הקורונה התחום של לידה בבית נמצא בפריחה. אמרתי, מה אכפת לי, מקסימום נעבור לאיכילוב.
המיילדת לידיה // צילום: אריק סולטן
"התארגַנו על בריכה, צינור עשרה מטר כדי למלא אותה, סדיניות, חמ"ל, כל מה שצריך. כמובן שמרפי עבד חזק, והיתה למיילדת שלי עוד לידה במקביל. אז מצאתי את עצמי פה בכל זאת".
פחדת לבוא?
"לא. סתם רציתי תירוץ ללדת בבית. לרכוב על הגל של הקורונה. מה שנראה כרגע זה שאנחנו נוקטים אמצעים כדי לשמור על ההורים, על הסבים ועל מערכת בריאות מדולדלת משאבים, שלא תקרוס. אין בי שום פחד בעבור אדם או בעבור אחותו. כל הצעדים הובילו לזה שלא נצטרך לצאת מהבית, אבל זה לא קרה".
***
אנחנו יורדים לחדרי הלידה, שם מתכוננת לידיה כדר, חמושה במסיכה, לקלוט יולדת, השלישית שלה מתחילת הבוקר. 31 שנה שהיא מיילדת. "חכי רגע", היא אומרת, "בעצם לא, רגע, אני לא אספיק עכשיו. אולי נדבר מאוחר יותר? אולי בטלפון?"
"ראיתי בחיי מלחמות", תגיד לי מאוחר יותר. "אני מרגישה בתוכי שהתקופה הזאת דורשת שינוי משמעותי במיילדות. ההסגר, ההשפעה של התקשורת על האזרחים, ההנחיות שצצות בכל יום, אם מטעם משרד הבריאות ואם מטעם הנהלת בית החולים. היולדות מגיעות מפוחדות, הסטרס גבוה יותר.
"נשים מגיעות מלאות בשאלות, כמו האם נהיה ממוגנים בלידה, האם נשמור עליהן. אני בעצם מוצאת את עצמי מול היולדות, עסוקה בבניית אמון, בניסיון להרגיע. להגיד לה שהיא במקום טוב, שאנחנו כאן להגן עליה ועל עצמנו. אנחנו לא חורגים מההנחיות בשום צורה שהיא, וקשובים גם אליה.
"אבל בניגוד לשגרה, אנחנו שמות מסיכות בזמן הלידה, בגלל הדרישה להגנה מקסימלית. הקשר האישי והאינטימי שלנו איתן נפגע. חסרה לי המימיקה מולן. זה מרכיב חשוב ביחסים מול יולדת, והמסיכה מטשטשת את זה.
"ועדיין, השמחה מלאה. כל מה שקורה בחוץ מנוטרל. הקורונה והשאלות לא נכנסות להתרגשות של לידה. אני כבר לא בת 30, אני סבתא לנכדה. אני רוצה להביא אושר כשאני מניחה תינוק על הבטן של אמא".
את עצמך חוששת מהמחלה?
"איש מקצוע שיגיד לך שהוא לא חושש, משקר. אנחנו עושים את המקסימום. בכל רגע נתון יש פה 'מיילדת קורונה' בכוננות, עם חדר לידה מיוחד, למקרה שתגיע יולדת חולה. אותה מיילדת לא תעבור אחר כך לטפל ביולדות אחרות. כל אישה שמגיעה עוברת תחקור, וכל מקרה שמעורר חשד, נבדק.
"אני מוכרחה לתת לפחד לעבור מעלי. לא לתת לו להשתלט. הימים האלה הזויים ומטורפים, אבל אני תמיד משתדלת לזכור שאני נמצאת בצד של הבריאה, של יצירת התחדשות. בצד שעונה למגיפה".
hilaal1@gmail.com