גידי גוב - "ארץ נהדרת - מדינה חרא"
"באחת הפעמים שבהן מאיר התארח אצלי בתוכנית 'לילה גוב', שרנו יחד את 'נשל הנחש' והיה נהדר", מספר גידי גוב. "בפעם אחרת בתוכנית ראיינו אותו בגינת ביתו בתל אביב ושאלתי 'איך המדינה נראית לך?' הוא ענה משפט בלתי נשכח: 'ארץ נהדרת, מדינה חרא'".
בהמשך המשפט אמר אריאל, 'יש יותר מדי מריבות מיותרות. אני חושב שמפלגות הן אסון טבע לחברה. הן מהשורש פל"ג - לא יכול להיות איחוד בעם כל זמן שיש מפלגות'".
"מאיר הוא אחד מכותבינו המופלאים ביותר", ממשיך גוב, "הוא היה מיוחד במינו גם בכתביו, גם בשיריו וגם בשירתו".
ניסים גרמה - "מאיר אמר: מגיע לך שיר במתנה"
"יום אחד קיבלתי טלפון למשרד והמזכירה שלי אמרה 'זה מאיר אריאל'. עניתי לה 'קשקוש, זו מתיחה, סגרי את הטלפון'. בסוף הרמתי והוא אמר 'ניסים, עלה בדעתי להקליט איתך אלבום'. אמרתי 'לכבוד הוא לי' והגעתי לדירה שלו ברחוב הירקון. ישבו שם דורי בן זאב, שלום חנוך, אולי גם אריק איינשטיין. דיברנו על האלבום ובאמת נפגשנו עוד, עד שהוא התקשר ואמר שבחברה לא קיבלו את מה שהוא ביקש, והוא מתנצל.
"בחלוף כמה חודשים הוא התקשר ואמר 'מגיע לך שיר ממני במתנה'. זו היתה תקופה שבה פוליקר וריטה היו ממתינים בתור לקבל שירים ממנו, אנשים שילמו כסף תמורת זה, ולי הוא רצה להעניק שיר במתנה. הוא נתן לי את 'ציונה' ורציתי שהוא ישיר אותו איתי, אבל הוא חשב שהוא רק יקלקל, אז בסוף, בשביל לכבד, הוא שר לי קולות רקע. כשהשיר יצא טסתי להופעה באילת, ומאיר התקשר אלי לשם ואמר ששלום (חנוך) שמע את השיר ואמר שהוא לא משהו, לא יצליח. השילוב גרמה־אריאל היה מוזר לו.
"אבל השיר התפוצץ ברדיו, הושמע בכל התחנות מבוקר עד ערב. ההכנסות ממנו עזרו לי לקנות בית. התחלנו להיות חברים והיינו מדברים גם על מסורת, אמונה, הנחת תפילין. הוא היה מדבר קצת על אלוהים והרגשתי שהוא מתחיל לבדוק איתי נושאים שקשורים בדת. כשהוא נפטר באתי לנחם, וכשנכנסתי לחצר שלהם, עם התאורה העמומה, תרצה אשתו קיבלה אותי והכריזה בפני כולם 'זה הבחור שהביא לנו בשנה אחת 60 אלף שקל'. מאוד הובכתי".
שרון חזיז - "קרני אור שחודרות לנשמה"
"מאיר ואני נפגשנו לראשונה כשהייתי בת 17, כי בנו שחר ואני למדנו באותו בית ספר והיינו מיודדים. הדבר הראשון שהבחנתי בו במפגש איתו היה העיניים הממגנטות שלו. שתי קרני אור שחודרות לנשמה. גדלתי על היצירות של מאיר והערצתי אותו, ביחד עם שלום חנוך, אריק איינשטיין, אריאל זילבר וכל קבוצת המוזיקאים המחוננת של תקופתו, כך שלהגיע אליו הביתה היה חוויה מרגשת.
"לא ידעתי אז שנעבוד יחד ושיבוא יום והוא יכתוב לי את אחד השירים הכי משמעותיים בחיי. זה קרה כשעבדתי על האלבום שלי עם זאב נחמה ותמיר קליסקי מאתניקס. זאב הלחין שיר והציע שאפגש עם מאיר להמשך הכתיבה - וכך נולד הטקסט היפה של 'הולכת ממך'. זה קרה אחרי שיחה אישית, פתוחה וחמימה עם האיש האהוב והעניו הזה, אצלו בגינה. המשכנו לשתף פעולה גם בשנים שאחרי וזכיתי לעוד שיר נפלא ופחות מוכר ממנו - 'רק עליך מדברים'. טוב ליבו, חוכמתו והעומק המדהים שבשיריו הותירו בי חותם עמוק, ושיריו המופלאים מלווים אותי והם חלק מפסקול חיי".
זאב נחמה - "משהו בין וויסקי לשיבולים"
"תמיר קליסקי ואני עבדנו עם שרון חזיז על אלבום שלם שלה ומאוד רצינו לגוון את הכתיבה. היה לנו לחן של שיר, ולא הצלחנו לפצח את הטקסט שלו. קורה לפעמים שאמן נכנס לסיבוב עם עצמו, ולא מצליח לצאת מהפלונטר. המילים היחידות שיצא לי לכתוב היו 'הולכת ממך', וחשבנו מי יכול להתחבר ללחן הזה, לאופי של השיר, לטעמים ולצבע שלו. מאיר הגיע אלינו לאולפן ופגשתי קסם של בן אדם. הוא שאל איך אני רואה את השיר ועניתי: 'אהבה מודרנית בעמק יזרעאל. משהו בין וויסקי לשיבולים'. לא היה צריך להסביר הרבה.
"הוא הלך וחזר בהתחלה עם טקסט אחד שהיה קצת יותר מדי שיבולים, אבל אחרי שדיברנו בפעם השנייה הוא חזר עם טקסט מושלם. בין וויסקי לשיבולים זה רק מאיר אריאל. אחר כך הוא בא אלינו הביתה עם תרצה והיתה חוויה מדהימה. הכרתי את אחד הזוגות הכי מגניבים שפגשתי בחיים שלי. הוא היה מסוג האנשים שתמיד רציתי שיהיו החברים הכי טובים שלי".
גדעון מרקוביץ', צלם "ישראל היום" וחייל בגרעין נח"ל במשמרות - "מחווה ששום אמן בארץ לא היה עושה"
"ב-18 ליולי 1999 הגיעה אשתי מרים לבית החולים איכילוב עם צירים. מאיר אריאל, שהיה מאושפז שם, נפטר באותו יום ואני עזבתי את מרים כדי לנסוע להלווייה בקיבוץ משמרות. כבן גרעין בקיבוץ וכמי שעבד עם מאיר בנוי (הוא היה מעיר אותי בבקרים עם כוס קפה שחור, כדי שאצליח לקום לעבודה איתו), היה לי חשוב ללוות אותו בדרכו האחרונה.
"עשיתי זאת גם בעבור המחווה שעשה מאיר לאחי אילן ז"ל, אשר היה גם הוא במשמרות כחייל בודד. בתחילת שנות ה-90 נפצע אחי בצורה קשה בתאונת דרכים בגרמניה ובאחד מהביקורים שלו בארץ לקחתי אותו להופעה של מאיר בתיאטרון הסימטה ביפו. התיישבנו קרוב לבמה וכשמאיר ראה אותנו הוא ירד מהבמה באמצע השירה שלו, חיבק את אחי ונתן לו נשיקה. אין שום זמר או אמן שהיה עושה מחווה כזו באמצע הופעה.
"יומיים לאחר פטירתו של מאיר ז"ל נולדה בתנו המקסימה תאיר, ששמה מתקשר למאיר ולהכנסת אור בבית שלנו. כשהיא נולדה התקשרתי לאחי אילן כדי לבשר לו על שני האירועים - מותו של מאיר והולדת תאיר - והוא כעס עליי שאני מבשר לו את שני האירועים בנשימה אחת. הוא כל כך בכה על מותו של מאיר, שהיה לו קשה לשמוח באותה שנייה על הולדת אחייניתו, בתי".
ציון יוסף, מסעדת "אצל ציון" - "חביתה בבוקר, שניצל בצהריים - כמו בקיבוץ"
"המסעדה שלי, שפתוחה כבר 35 שנה, נמצאת ברחוב הירקון 61 בתל אביב, ומאיר ותרצה גרו מולי, בירקון 70. צמוד אלי, כמו שמאיר כתב בשיר 'אצל ציון', נמצאים סניף דואר שהיתה להם תיבה בו וקולנוע דן. כשמאיר בא בכל יום לדואר הוא כמובן עבר דרכי ואמר שלום, אכל מדי פעם - חביתה בבוקר או שניצל בצהריים - וככה התיידדנו. השיר שהוא כתב הגיע בהפתעה מוחלטת, וזה היה כיף וכבוד גדול עבורי שזה היה השיר הראשון באלבום. אגב, כשמאיר הקליט את האלבום באולפן, הוא היה מגיע משם מדי פעם כדי לקחת משהו לאכול, ואף אחד לא הדליף שהשיר הולך לצאת. הכל היה בדיסקרטיות, עד שמאיר בא ונתן לי את האלבום עם הקדשה אישית.
"הוא הרגיש אצלנו מעין חממה כזו, כי בכל זאת זו תל אביב ויש מקומות שמרגישים בהם ניכור, וכאן הוא הרגיש קצת כמו בקיבוץ. היה לו 'מרובע' כזה, המכולת שמעבר לכביש, החשמלאי בהמשך הרחוב, הדואר והמסעדה שלנו. היינו מדברים הרבה על אקטואליה והוא היה פוגש כאן הרבה את שמוליק קראוס, שגם גר באזור והיה יושב אצלי לא מעט. הם היו יושבים, מדסקסים, ותמיד נוצר סביבם פרלמנט קטן. מאיר היה איש מקסים, צנוע, משכמו מעלה. תמיד אמר שלום לכולם".
איתן בצר, מושב שדמות דבורה, חבר לאוהל בטירונות - "מאיר היה חייל בטלן - והרוח החיה של הטירונות"
"מאיר אריאל ואני ישנו באותו אוהל בטירונות, ואני לא יכול להגיד שהוא היה החייל הכי טוב בפלוגה, וגם לא במחלקה. בוא נגיד שהרבה יותר עניין אותו לשיר מאשר ללמוד להיות לוחם. היינו צריכים לעזור לו לנקות את הנשק, לסדר את המיטה ולצחצח נעליים, והוא גם חטף מהמפקדים לא מעט, אבל בגלל השירה וההומור שלו אהבתי אותו אהבת נפש. הוא היה חייל בטלן, ולצד זה הרוח החיה של הטירונות. להיות איתו באוהל היה חוויה לא רגילה, לטוב ולרע, בעיקר לטוב".
יהודה עדר - "החייל שנשאר הפך לראש אמ"ן"
"בגלל שהיינו חברים מאוד קרובים, מאיר ואני היינו סוג של צוות הווי ובידור ועשינו המון מילואים יחד. פעם בשבוע היינו מופיעים בפני חיילים, ולכל הופעות המילואים שלנו היתה תבנית דומה: היינו מתחילים עם 200 חיילים, ועד סוף ההופעה היו נשארים 20. לפני חמש שנים יואב קוטנר ואני הוזמנו להופיע בפני כל בכירי חיל המודיעין וראש אמ"ן באיזה מלון בצפון הארץ, ולא כל כך הבנו למה הזמינו אותנו. הערב שלנו כלל שירים של מאיר וביניהם סיפורים עליו. בהופעה הזו סיפרתי על פעם שהגענו להופיע בבסיס נפח ברמת הגולן, התחלנו אותה בפני מאה חיילים שאף אחד מהם לא ידע מי זה מאיר אריאל, ובתוך חמש דקות כמעט כולם נעלמו ונשאר מולנו חייל אחד.
"אני מספר להם 'אתם לא מבינים איזו חוויה מוזרה זו, להמשיך להופיע בפני חייל אחד בקהל', ואז פתאום קם מולנו ראש אמ"ן, שהיה אז תמיר הימן, ואומר: 'יהודה, אני רוצה לספר משהו. אני הייתי החייל האחד הזה, ובגלל זה אתם נמצאים פה. הייתי חייב להביא אתכם. כל כך הערצתי אותך ואת מאיר אריאל. היה לי קשה לראות את כל החיילים עוזבים והערכתי את העובדה שהמשכתם להופיע בפניי. בחיים לא אשכח את ההופעה הזו, שבה המשכתם אתה ומאיר להופיע בפני חייל בודד אחד. וזו הסיבה שהבאתי אותך ואת קוטנר לכאן היום'. עכשיו, בכל פעם שאני רואה אותו בטלוויזיה, אני אומר 'זה החייל האחד שנשאר בהופעה שלי ושל מאיר'".
אושיק לוי - "הוא שכח שנתן לי את 'טרמינל'"
"שלום חנוך הלחין עבורי את השיר הראשון שלי, 'חוזה לך ברח', ואחר כך נסע ללונדון לעבוד על התקליט שלו. הוא השאיר אותי עם מוזיקה ואמרתי לו 'וואלק, מי יכתוב לי טקסטים?' אז שלום ענה, 'סע לקיבוץ משמרות, יש לי חבר טוב שקוראים לו מאיר אריאל'. נסעתי לשם עם קסטה שהיתה עליה המנגינה של מה שהפך להיות השיר 'לישון לישון', וככה הכרתי את מאיר, שכתב את מילות השיר. אחר כך הוא הגיע מהקיבוץ לעיר ומאוד עזרתי לו להשתלב, להכיר את העיר, לנסות לסדר הופעות. היה לו מאוד לא קל בהתחלה. בהמשך הוא כתב לי עוד שיר שהענקתי לו את השם 'תור א.ב.ג', אבל מאיר שכח שהוא נתן לי את השיר הזה, לקח אותו לעצמו וקרא לו 'טרמינל לומינלט'. הוא פשוט שכח שהוא נתן לי אותו במקור וגם שינה אותו קצת, אבל אם מקשיבים לשני השירים זה לצד זה שמים לב שהם מאוד דומים".
הילה אלפרט - "כבר כתבת. מראש. את הכל. על הכל. מזמן"
"את כל המגירות הפכתי לחפש את הברכה שכתבת לחתונה שלנו, זו שחיים שלמים שמרתי בעמוד הראשון של אחד האלבומים. ועכשיו קרביים מנייר פזורים בסלון הבית, רסיסי חיים ששכחתי מזמן, ורק הברכה, סיפור אהבה שלם שמתקיים בתוך מעלית, מסתירה פניה. כמעט מצליחה לשמוע אותך אומר משהו על זה שמאבדים חייבים לשמוח במה שמוצאים. והעיניים שלך צוחקות. עיניים טובות, יפות להשתגע.
"אתמול, בשבעה של ליהי, דיברו הרבה על הפגישה הנכונה לכם בשמיים. על העברית של מעלה ההולכת ומשביחה ועל זו הדוהה כאן למטה, גורסת, דורסת, הורסת, ועוד משווקת את זה כחופש דיבור. ואני חשבתי על כל הפרימה השזורה ברקמת החיים ועל הנרגילה שעלתה באש. אין אוויר. שיר כאב בלתי נסבל.
"וכשיצאתי משם, על השביל, פגשתי מישהי שלא ראיתי מזמן. היא נאנחה את החום ואת זוועת הימים, 'מעניין מה מאיר היה כותב על כל מה שקורה עכשיו', הוסיפה. ואני אמרתי שכבר כתבת. מראש. את הכל. על הכל. מזמן".
אירית ענבר, שכנה, קיבוץ משמרות - "בשיחה האחרונה הרגשתי שהוא בחיפוש אחרי ההרפתקה הבאה"
"בני, בעלי ואני היינו שכנים של מאיר ותרצה, דלת ליד דלת, במשך הרבה מאוד שנים. גידלנו את הילדים יחד והיחסים היו כל כך קרובים, שאמרו עלינו בקיבוץ שאולי כדאי לפתוח דלת בין הבתים כדי להסתדר עם מטבח אחד. כשכנים של מאיר ותרצה חווינו מעבר לקיר אירועים חברתיים עם האנשים הכי מפורסמים שאפשר לתאר באותה תקופה, בעוד אנחנו לא עישנו אף פעם אפילו סיגריות, אבל מאוד אהבתי לעבור מדלת לדלת והייתי משתלבת באירוע בכיף.
"אגב, כשמדברים על מאיר ועלינו אי אפשר לא להזכיר את הסיפור 'הדשא של השכן', שמאיר היה מספר בהופעות על בני, חבר קיבוץ מהשורה, שמאיר כביכול הוציא אותו מהכלל כי הדשא שלו - ולא של מאיר השכן שלו - תמיד היה ירוק יותר. לגבי הסיפור הזה אפשר להגיד שהדבר הכי נכון בו הוא שהדשא שלנו באמת תמיד היה ירוק יותר...
"זיכרון אחר שלי איתו היה זמן קצר לפני מותו, אולי חודש או חודשיים לפני שהוא נפטר. נפגשנו בפרדס חנה, במקום בשם 'הוואדי', שמאיר היה מגיע אליו בימי שישי לנגן ולשיר, מעין קבלת שבת כזו. ישבנו שם על אבן גדולה והוא סיפר לי שהוא רוצה לנסוע עם תרצה לבקר את כל החברים שלהם ברחבי העולם. הרגשתי שהוא על פרשת דרכים, מחפש את ההרפתקה הבאה. זו למעשה היתה הפרידה שלנו, למרות שאז כמובן לא ידעתי שזו שיחת פרידה. מאיר היה אחד האנשים המעניינים שפגשתי. כל מפגש איתו היה חווייתי ומיוחד, אפילו מרגש. הוא ידע להתבונן, להקשיב ולייעץ עצה טובה".
יזהר אשדות - "פתאום הוא מולי, הצנחן המזמר"
"פגשתי את מאיר בפעם הראשונה בגיל 8, אחרי מלחמת ששת הימים. זה היה באוקטובר 67', אבא שלי עבד בשירות המדינה ועמדנו לצאת לשליחות בקמבודיה, אז נסענו יחד למחסני 'הד ארצי' כדי לקנות מוזיקה ישראלית בסיטונאות. באותו שלב כבר הייתי מאוהב לחלוטין בשיר 'עסק ביש' של מאיר, שיצא כמיני־אלבום מייד אחרי המלחמה, יחד עם 'ירושלים של ברזל', שיר אנטי־מלחמתי שלא היה כמוהו בארץ לפני כן. ביקרנו במחסנים, ופתאום אני רואה אותו מולי לבוש מדים, 'הצנחן המזמר'. מובן שקנינו את האלבום והוא חתם לי עליו, ואני שומר אותו עד היום.
"המון שנים לאחר מכן, כשכבר הייתי מוזיקאי מקצועי, היינו נפגשים פה ושם. לאלבום שלי 'זמן קסם' מ־1999 הוא כתב את המילים לשיר 'למה לא', שלדעתי הוא אולי השיר האחרון שהוא כתב. הבן שלו, שחר, כתב את מילות 'זמן קסם', שהפך ללהיט הגדול של האלבום. הזמנו את מאיר לשמוע את השיר בערך חודש וחצי לפני שהוא נפטר, והוא שמח ממש. הוא שמע את 'זמן קסם', שכתב הבן שלו, עם דמעות בעיניים".
האחיות מירה'לה זיו ואילנה נוימן, קיבוץ משמרות - "אחר, אבל מאוד משתלב"
"זו הזדמנות לתקן טעות היסטורית", מספרת מירה'לה זיו, בת קיבוץ משמרות שחיה כיום בקיבוץ גבעת חיים איחוד. "הייתי חברה של מאיר שלוש שנים, אבל אי אפשר לקרוא לי אהבת נעוריו. הוא היה אהבת נעוריי, ומן הסתם היה 'אהבת נעוריהן' של הרבה אחרות... אני הייתי הקשר המשמעותי הממומש הראשון בנעוריו.
"כשבגרנו וכבר הקמנו משפחות, נשארנו חברים קרובים ומאיר סיפר לי שכשאביו אלכסנדר, שנקרא בפינו סשה, נטה למות, הוא לא היה מוכן להכיר בכך ומשום כך גם לא סיכם - קרי: לא דיבר על חייו עם ילדיו. מאיר החליט, לאחר התלבטויות קשות, לדבר על כך עם אביו. בשיחה ביניהם אמר לו מאיר שכאיש שמטפל בבית הקברות - זה היה תפקידו של סשה במשמרות באותה עת - שהוא קרוב אצל אנשים שהלכו לעולמם לפניו, הוא צריך להכיר בעובדה שחייו אינם לנצח ושמחלתו קשה. לכן, אמר מאיר לאביו, הוא רוצה לשבת איתו ולשמוע את סיפור חייו. לאחר אותה שיחה, לא קלה, חזר מאיר לתל אביב, שבה גר באותה עת, עדיין בהתלבטות אם אכן פעל נכון, ומתוך התרגשות רבה התבלבל בכבישים ואיבד את דרכו.
"להפתעתו, אביו הפנים בעקבות אותה שיחה את היותו חולה סופני וישב עם בנו ימים רבים, בעוד מאיר כותב וממלא מחברת גדולה עם כריכה עבה בסיפור חייו של אביו, בכתב יד צפוף וקטן. לימים הדפיסה איה עתיד, אחותו של מאיר, את תוכן המחברת השמורה עד היום בארכיון המשפחתי. אני חושבת שסיפור זה יכול להעיד על כמה קווי אופי באישיותו של מאיר, למשל חוסר יכולתו לראות אדם שאינו מודע למצבו, לצד יכולת התמסרות ומתן ערך רב לשורשיו במשפחתו, בקיבוצו ובארצו, מה שבא לביטוי בולט בשיריו. הוא היה אדם מיוחד ואחר, אבל מסוג האחרים שהם גם יצורים חברתיים. אחר, אבל מאוד משתלב".
אילנה נוימן, אחותה של מירה'לה, חיה במשמרות עד היום. "מאיר ואני היינו חברים בלהקת הזמר של הקיבוץ, 'המשמרון', יחד עם האחים שלום ודני חנוך וחברים נוספים מהקיבוץ", היא נזכרת.
"מאיר ואני שרנו יחד שיר עם גאורגי שהוא תרגם, דיאלוג אהבה בין גבר לאישה. הוא פותח את השיר בהזמנה 'בואי לביתי הערב ונתעלס באהבים', אני עונה לו 'לא אבוא עד שתבטיח כי לעולם בי לא תבגוד', ומאיר מבטיח 'לב אדום של אבטיח, הא לך לאות כי רק לך אסגוד'. היה כיף גדול לשיר איתו".
נורית עגור וג'ראר אלון, המעצבת והצלם של "שירי חג ומועד ונופל" - חדשנות וחיבור לשורשים
"הגענו לקיבוץ משמרות כדי לצלם את מאיר לעטיפת האלבום 'שירי חג ומועד ונופל'", נזכר הצלם ג'ראר אלון. "צילמנו פורטרטים שלו על רקע צריף עץ, אבל מאיר רצה ללכת לאותו עץ איקליפטוס ענק, שאליו הוא היה נוהג 'לברוח' כדי להתבודד, לנוח, אולי לעשות סוג של מדיטציה. כשהגענו חיפשתי קומפוזיציה, והיה נראה לי מעניין שהוא ישכב על הענף הגדול בצמרת. ביימתי אותו קצת כדי שיהיה בפוזה מסוימת שהצטלמה הכי טבעי ויפה. היתה תחושה שמאיר מאוד מחובר למקום הזה, וגם לקיבוץ בכלל. היה לו חיבור עמוק לטבע, חיבור אוניברסלי לשורשים".
מעצבת האלבום, האמנית נורית עגור, נזכרת ש"מאיר הוביל אותנו דרך השדות לעץ הסודי שלו, שעליו אני חושבת שהוא כתב גם את השיר 'ארול'. צריך לזכור שאז לא היו עדיין מחשבים, אז הכיתוב של שמות האמן והאלבום נעשה באמצעות לטרסט (Letraset), גיליון נייר שקוף שמגרדים ממנו אותיות בעזרת עיפרון. היה צריך להניח את האותיות במיקום מדויק ולגרד אותן ממש אחת־אחת. כשעבדתי על העיצוב היה לי רעיון חדשני - שמתי את הכיתוב כשהוא נופל ובהטיה זוויתית, שהסתדרה גם עם שם האלבום, 'שירי חג ומועד ונופל'".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו