"יש באפשרותנו להציל חיים, ואני לא מתכוון להרפות"

מתי היה הרגע שבו נשברה שגרת החיים? לא זוכר. איבדתי תחושת זמן. זו אינה מטאפורה, כך ממש אני מרגיש. אירועי השבוע שעבר כמו היו לפני שנה, והחודש הקודם נראה בגלגול אחר. אנחנו פועלים מיום ליום, וכל לילה מביא איתו מציאות חדשה. במעט הזמן שיש לי להתגלגל ביני לבין עצמי, חיפשתי בתוכי הפתעה. לא מצאתי.

יצאתי לשליחות הדיפלומטית כשגריר באיטליה בלב פתוח ובסקרנות רבה. בידך אפקיד רוחי. בכל דבר שיקרה, אתמודד כמיטב יכולתי לטובת עמנו וארצנו. אבל מגיפה כזאת, שתשבש סדרי עולם ותפיל עשרות אלפי חללים, רבים מהם במדינה שבה אני נמצא - לא העליתי בדמיוני.

בשעות הערב של ה־30 בינואר שבתי מטורינו, אחרי יומיים מרוכזים. נפגשתי עם ראשי האזור, חברות כלכליות וראשי הקהילה היהודית, ונאמתי באירוע השקה של ארגון איטלקי חדש בשם "עורכי דין למען ישראל". למחרת, 31 בינואר, התגלו באיטליה שני נשאים ראשונים של הווירוס, שניים סינים עם וירוס גדול.

בין 9 ל־11 בפברואר ביקרתי במחוז ליגוריה. בעיר הנמל ג'נובה, בפרובינציית סאבונה ובעיר סן רמו. בסן רמו נולדה מדינת ישראל ב־25 באפריל 1920. שם החליטו המעצמות המנצחות במלחמת העולם הראשונה לחלק את שטחי האימפריה העות'מנית. לעמי ערב נתנו את הרוב, ולנו את פלשתינה. בריטניה קיבלה את המנדט להגשים את הצהרת בלפור על שטחי ארץ ישראל המערבית והמזרחית. מאוחר יותר חתכה את המנדט והעניקה את החלק המזרחי למשפחה ההאשמית.

תכננו לקיים בעיר אירוע גדול בהשתתפות אישים רבים כדי לציין 100 שנים לוועידה, ולהציף את חשיבותה ההיסטורית. חזרנו מרוצים. בטיסה חזרה לרומא ראינו מישהו עם מסיכה, ובשדה התעופה קיבלו את פנינו דיילות, שבדקו את החום של כל אחד מהבאים. לא משהו שגרם לנו לחשוב פעמיים.

ב־19 בפברואר התקיים באצטדיון סן סירו במילאנו משחק ליגת האלופות בין אטאלנטה, מהעיר ברגמו, לבין ולנסיה הספרדית. 44 אלף צופים. 40 אלף הגיעו מברגמו, כמעט שליש מתושבי העיר. לימים יכונה המשחק "פצצה ביולוגית". מצמרר.

כמה ימים לאחר מכן החלו להתגלות באיטליה עשרות מקרים של קורונה. ב־23 בפברואר הוטל סגר על 11 עיירות בצפון והן הוכרזו אזור אדום, בעוד שהמחוזות מסביב הוגדרו אזור צהוב. באותו יום נחתה בישראל טיסת אל על מאיטליה, ועליה נוסע שאובחן כחולה בקורונה. למחרת עוד עמד מניין הנדבקים באיטליה על 221 בלבד. הוטלו איסורים על התקהלות המונית, ונסגרו מוסדות תרבות.

חומות ירושלים מוארות בדגל איטליה // צילום: ארנון בוסני

ב־27 בפברואר הכריזו בישראל שכל מי שמגיע מאיטליה יחויב בשבועיים בידוד, והחלה מהומה קטנה בין שתי המדינות. האיטלקים נפגעו. ניסיתי לתווך ולהרגיע, וארגנתי שיחה דחופה בין שני ראשי הממשלה, שאכן הרגיעה את המצב.

הסגר באיטליה לא הספיק. מספרי הנדבקים והמתים החלו להאמיר בצורה חדה. כשבועיים אחרי המשחק בסן סירו, החלו להתברר ממדי ההדבקה בברגמו. ב־7 במארס עבר מניין הנדבקים באיטליה את קו ה־5,000, וראש הממשלה קונטה הכריז על כל מחוז לומברדיה (שבירתו מילאנו) ועל 14 נפות (פרובינציות) נוספות בצפון כעל אזור אדום. 16 מיליון תושבים נכנסו למעין הסגר.

גם זה לא עזר. בפועל, אלפים רבים שבו מצפון איטליה אל מרכזה ודרומה, מה שהגביר את החשש מהדבקה המונית. יומיים לאחר מכן, ב־9 במארס, עמד מניין הנדבקים על כ־8,000, ואיטליה כולה הוכרזה אזור אדום ונכנסה למצב חירום. הרחובות התרוקנו, אנשים נדרשו להמציא אישורים על תנועתם. מניין הנשאים עף לכיוון 120 אלף, מספר המתים מתקרב ל־15 אלף. יש גם כמעט 20 אלף מחלימים.

זו מלחמה עולמית, שבה איטליה ספגה את עיקר האש. לבי על העם הנפלא הזה, על האצילות שבה הוא נושא את כאבו ומתמודד עם המגיפה. יש מדדים שעשויים לספר שעברנו את השיא. הלוואי. לצד הפעילות הנמרצת לטובת שתי המדינות, אני מתפלל להצלחה ולרפואה שלמה של כולם. 

בשגרירות ישראל ברומא עובדים ללא הפסקה. שומרים על יחסי איטליה־ישראל, אבל גם על הקשר עם הקהילות היהודיות, שגם הן סופרות את חוליהן ומתיהן, וכמובן עם משפחות השליחים והדיפלומטים, שצריכות לקיים שגרה כלשהי לצד עבודה מאומצת. שגרירויות ישראל הן המוצבים הקדמיים של ישראל בעולם, במיוחד עכשיו, בחזית המלחמה העולמית במגיפה. משרד החוץ בירושלים עובד מולנו כחדר מלחמה לכל דבר ועניין. 

מאז שהגעתי לאיטליה רציתי לספר לעם בישראל מה עושה שגרירות, מה עושה שגריר. כך התחלתי לכתוב רשומות (פוסטים) בדף הפייסבוק שלי, תחת הכותרת "גלויה מרומא". כשפרץ משבר הקורונה, החלו להיערם רשומות שאפשר לראותן כיומן הקורונה ברומא. מטבע הדברים, יש בו סתירות, המשקפות את העובדה שלמדנו להתמודד עם המצב תוך כדי קרב.

יום שלישי, 25 בפברואר

ביום שישי האחרון החל הבוקר בצפון מזרח איטליה בזריחה אביבית מוקדמת. איש לא צפה את שעתיד להתחולל. מספר שעות מאוחר יותר: הנגיף הופיע במספר מקומות, ולאחר ימים אחדים מניין הנדבקים עומד על יותר מ־250. הווירוס נראה יותר קטלני מהווירוסים המוכרים. המסתורין ואי הידיעה על אודותיו מעצימים את ממדי הפחד.

הפחד מפני הווירוס שוכן על מצע היסטורי עמוק בתודעה האירופית. באמצע המאה ה־14 היכתה ביבשת "המגיפה השחורה", שכילתה בתוך שש שנים כשליש מתושבי אירופה. גם אז הובאה המגיפה מהמזרח הרחוק. היא ערערה את הסדר הישן והולידה שינויים חברתיים, תרבותיים ודתיים. 

ברומא החיים מתנהלים כמעט כרגיל, אבל צפונה במילאנו המצב שונה: אירועים מבוטלים, ואנשים נמנעים מכינוסים המוניים. ייתכן שהווירוס ידעך וייחלש - הלוואי! - אך ייתכן שיתחזק, והמצב ברומא יתהפך באחת. אתמול תרגלנו בשגרירות מצב חירום: מי נשאר בשגרירות, מי בביתו ומי שב ארצה. יש כאן שליחים עם משפחות וילדים. מסין למדנו: שליחי משרד החוץ נותרו אחרונים על החומה.

יום שישי, 28 בפברואר

לקראת סוף השבוע התעצם הלחץ באיטליה לעצור את התפשטות הנגיף. בישראל החליטו לאסור את כניסתו של כל מי ששהה באיטליה בשבועיים האחרונים. אזרחים ישראלים נשלחו לבידוד בן שבועיים. לא נעים. הסברנו לבני שיחנו במשרד החוץ האיטלקי ולתקשורת כאן שישראל היא מדינה בגודל של לומברדיה, שהחיים הציבוריים בה עצרו מלכת, ושבישראל הסיכוי להדבקה מהירה גבוה במיוחד, משום שרוב האוכלוסייה נמצאת במרכז הארץ.

היחסים בין המדינות עמוקים מכל משבר חולף; הם מגיעים עד לרגע לידתה של איטליה המודרנית, באמצע המאה ה־19, כשתחייתה של הלאומיות האיטלקית ואיחודה של איטליה הלהיבו גם את ליבם של יהודים בכל היבשת, שביקשו להעתיק את התהליך ולהעיר את הגרעין הלאומי, שהיה רדום במשך מאות שנים.

אמרתי היום לעובדי השגרירות שרגע המשבר הוא גם הזדמנות. בעברית המקראית, המשבר היה המקום שעליו כרעה האישה ללדת. מהמשבר אפשר לצמוח ולמצוא בתוכנו כוחות חבויים שחיכו לרגע הזה. במיוחד עכשיו, אנחנו צריכים לפעול כגוף אחד כדי לצלוח את הניסיון (מלשון נס, דגל) לטובת עמנו וארצו, ולטובת שימור היחסים המיוחדים והטובים בין שתי המדינות.

החיים פה ברומא נמשכים כרגיל. אתמול בבוקר הגעתי לתיכון היהודי פה והרציתי לפני הבוגרים על ישראל, על ההיסטוריה של עמנו, על סן רמו והציונות, על האנטישמיות הישנה והחדשה, ועל ישראל כביתם של כל יהודי העולם. אמש ביקרתי בבית השגריר היפני לכבוד יום הולדתו של קיסר יפן החדש. עוד מעט אסע לשגרירות מצרים לחתום בספר התנחומים על מותו של חוסני מובארק. 

בני בכורי אהוביה היה צריך להגיע לסוף השבוע לחגוג את יום הולדתו ה־17 שחל היום, ג' באדר. אני זוכר את הרגע שקראו לי להגיע לבית החולים כי אמו כרעה ללדת. צחצחתי את נעליי, כמו בצבא לפני מבצע. רציתי להגיע לפגישה הראשונה איתו מסודר.

אני מתגעגע אליו ואל אחיותיו. אבל טיסתו לכאן בוטלה. כל כך חבל לי.

יום ראשון, 1 במארס

בסוף השבוע התפללתי בשני בתי כנסת שונים, בערב ובבוקר. אני משתדל להגיע ליותר קהילות. היהודים דואגים, מרגישים שהמשפחה סגרה בפניהם את דלת הבית. ביקשו שאשא דרשה. הסברתי את הרקע להחלטה של ישראל והוספתי, שמישראל המצב באיטליה נראה יותר חמור ממה שאנו חשים, וזה טבעי. אי אפשר להרגיע בהלה רק באמצעות מילים. הפיקוח על הנכנסים והיוצאים נועד להרגיע ולמנוע את התפשטות הנגיף בישראל.

44 אלף צופים במשחק ליגת האלופות בין אטאלנטה מברגמו, לבין ולנסיה הספרדית. כשבועיים אחרי המשחק החלו להתברר ממדי ההדבקה // צילום: אי.פי.אי

בצאת השבת התקשרה אלי נשיאת הקהילה היהודית ברומא ואמרה שהשוחטים מישראל לא מגיעים, ועלול להיווצר מחסור בבשר כשר. חמור יותר, אב בית הדין מישראל לא מגיע. זה עצר את הגטים והגיורים בקהילה.

התקשרתי לרב הראשי של ישראל, הרב לאו, ושוחחתי איתו. הוא נרתם לעזור. הבטיח לבוא לבקר בקהילה כשיוטב. שאלתי גם את שגרירי ישראל באירופה אם יש בקהילות אצלם שוחטים למלא את החסר. נמצאו כמה.

מאיחוד הקהילות היהודיות של איטליה ביקשו שאכתוב איגרת ליהודים, שתרגיע את התחושות. כתבתי בין השאר: "אנחנו בשגרירות ישראל לא עזבנו את איטליה. אנחנו איתכם כל הזמן, בודקים מה שלומכם ואם יש לכם בקשות. במידת האפשר נשתדל לעזור. ביחד נעבור את זה...

"ישראל לא הפסיקה להיות מדינת היהודים. היא סגרה לרגע את החדר כדי למנוע הידבקות, אבל לא סגרה את הבית ולא את האחריות כלפי אחינו ואחיותינו בית ישראל, בכל מקום שהם. מדינת ישראל מחויבת לשלומכם ולביטחונכם בכל קהילה וקהילה, וברגע שנוכל להסיר את ההגבלות, נעשה זאת מייד. אתם מוזמנים לפנות לשגרירות ולספר על המצב ועל התחושות אצלכם".

יום שישי, 6 במארס

איטליה האטה את דופק חייה. ברומא מתאמצים להלך על החבל הדק שבין נורמליות לחשש. על העיר מרחף צלו הכבד של הצפון, שעושה את דרכו אלינו. אנחנו פועלים בכמה חזיתות. בשבוע שעבר, כשהזעם הופנה רק כלפי ישראל, הבנתי שמוכרחים לעצור את כדור השלג ופעלתי לארגן שיחה בין שני ראשי הממשלות. אזכור את השיחה הזאת כשיעור גדול בדיפלומטיה.

המשבר גורם לתקלות. למשל, אזרח איטלקי שחי בבריסל ועובד כעורך דין מול מוסדות האיחוד האירופי הגיע בטיסה לישראל. אחת הפקידות בנתב"ג החליטה שהוא משקר לגבי מקום מגוריו, ושלחה אותו בחזרה למטוס - שהנחית אותו ברומא. החלה מהומה דיפלומטית זוטא. רק זה חסר לנו.

סגניתי, עפרה פרחי, מצאה אותו במלון ברומא. איש נחמד ועדין, שהראה את תעודותיו התקפות. לא הבנתי מה קרה שהעלה את חמת הפקידה בישראל. סוכנויות הידיעות כבר החלו לפמפם את הסיפור.

למשרד החוץ אין כסף לממן את שהותו של האיש במלון (פקידי האוצר אף הגדילו ואמרו שבמשרד החוץ מנצלים את משבר הקורונה. אוי לחרפה). הבעיה הזאת לא אירעה בגלל המשרד. גם במשרדי ממשלה אחרים אמרו לי שהחשב לא יאשר את ההוצאות. אז שילמנו לו את המלון מכספנו הפרטי, עפרה ואני. אחר כך הזמנו אותו לשגרירות ונתנו לו בקבוק יין טוב במתנה. הציוצים שלו בטוויטר הפכו מפויסים. מנסים לסדר לו גם כרטיס טיסה לישראל כפיצוי, אחרי המגיפה.

איננו מזניחים את הקהילות היהודיות. פתאום אי אפשר לעלות על מטוס ולהיות בארץ. בנאומי בסנאט האיטלקי על האנטישמיות החדשה לפני חודשים אחדים הסברתי שישראל היא "תעודת הביטוח" של יהודי העולם. והנה תעודת הביטוח התרחקה.

יש לנו אחריות כלפי אחינו ואחיותינו, החיים מחוץ לארצנו. חזרתי ומסרתי לכולם שישראל לא עזבה את יהודי העולם, ולא את יהודי איטליה. זה זמני, ואנחנו בשגרירות נמצאים איתם, וביחד נעבור את המשבר.

גם שמחות היו. אתמול הענקתי מדליה של חסידי אומות העולם מטעם יד ושם לאישה בת 95, שמשפחתה הצילה יהודים ברומא. התרגשנו עד דמעות. האישה לא דיברה, ולא ידעתי אם הבינה את הדברים, למרות שנאמתי באיטלקית. ניגנתי לה בפסנתר שהיה שם את "הליכה לקיסריה" של חנה סנש.

מאחר שגני הילדים סגורים, החלטנו לפתוח בשגרירות גן לילדי השליחים. אני אוהב לשמוע קולות של ילדים משחקים. היום בישיבת הצוות אמרתי שזה מזכיר לי את נבואת זכריה "עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם, וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ".

ילדיי נמצאים בארץ, ואיני יכול לבקרם. חשבתי שיבואו אלי לפסח, אבל לא נראה שהעניינים יירגעו. הלוואי שאתבדה. אז אני מנסה לתפוס איתם שיחה. לא תמיד אני בראש מעייניהם, והקטנה לא מצליחה לשוחח איתי בסקייפ כי המחשב התקלקל. נותרתי עם הגעגועים.

יום ראשון, 8 במארס

במהלך הלילה שונו הגדרות האזורים באיטליה. הוגדר אזור נוסף עם הנחיות חמורות, אך לא תחת סגר. מדובר בכ־16 מיליון איש, בשטח גדול בהרבה מזה של ישראל. האזור כולל את מחוז לומברדיה ו־14 נפות נוספות. קיים קושי עצום להכריז על סגר בלב הכלכלי והתעשייתי של איטליה, ולכן זה לא סגר מוחלט. 

נציגי הנמל בעיר רוונה ביקשו שנתערב, מכיוון שפועלי הנמלים בישראל סירבו לפרוק אוניות משא, שעברו קודם בנמלי איטליה. ביררנו. מתברר שהפועלים שלנו לא רצו לבוא במגע עם צוותי האוניות. הוסכם שאנשי הצוות יסתגרו בחדריהם, והפועלים הישראלים יפרקו את המטען לבדם. ישראל זקוקה לאוניות האספקה.

שוחחתי עם הנהלת הנמל ברוונה. על הדרך סיפרתי שיש לישראל קשר דם עם רוונה, מפני שבאדמתה קבורים חיילי הבריגדה היהודית, שהגיעו מארץ ישראל במלחמת העולם השנייה להשתתף במלחמה לשחרור איטליה מהשלטון הנאצי. הבטחתי להגיע לטקס שם, ובדרך לבקר בנמל. הם התרגשו מהמחווה הזאת באמצע הלחץ הכלכלי והרפואי, ואמרו שיהיה כבוד עבורם לארח את נציג ישראל.

היום נפתחה השגרירות במיוחד לילדי השליחים. החדרים קושטו, והוצבו עמדות משחקים, מעין שוק פורים. הילדים המקסימים הגיעו מחופשים, ויכולנו לשמחם. הם הגיעו למשרדי בשבתי כאחשוורוש, וחילקתי להם משלוח מנות. אחר כך התכנסו בחצר, וסיפרתי את סיפור המגילה, עם היבטים אקטואליים.

להורים אמרתי, שאחד מחכמי ימי הביניים (מחבר "ספר החינוך") לימד אותנו כלל גדול: "אחרי המעשים נמשכים הלבבות". כדי לא להיכנע למצב רגשי קשה, אפשר לעשות מעשים שישמחו אותנו, כמו מה שעשינו הבוקר לילדים.

יום שני, 9 במארס

הלכתי לבית הכנסת הגדול ברומא לקריאת המגילה. המקום, שבשנים כתקנן גדוש מאות מתפללים, סומן בסרטים, כדי להקפיד על רווח של מטר בין המתפללים. נכנסו מעטים. השומרים לבשו כפפות וחבשו מסיכות, לא מהזן הפורימי. חגיגיות בצל המגיפה.

המנגינה והמילים היו בנוסח בני רומי. בין תיבות הנגינה שמעתי את נעימתם העתיקה של שבויי יהודה וירושלים, שהובאו הנה לפני כמעט 2,000 שנה. קהילה עתיקה, שמתמודדת עכשיו עם משבר כלכלי שיחריף.

ביקשתי להתעודד, ומאליו עלה בראשי הפסוק: "למנצח על איילת השחר, מזמור לדוד". חכמינו ייחסו את המזמור לאסתר המלכה, שכמו כוכב (איילת) השחר, סימנה את קץ החושך עוד בעיצומו, התרופה לפני המכה, את ההבנה הגואלת שבעצם המכה, עמוק בתוכה, ממתינה הישועה.

יום שלישי, 10 במארס

עם כניסת ליל פורים עלינו אמש, נפתחו מהדורות החדשות עם הודעת ראש הממשלה קונטה, שהכריז על כל איטליה אזור אדום. הצו קובע להימנע מתנועה בכלל, בתוך הערים או ביניהן, וכמובן בין המחוזות, למעט מקרי חירום. הקהילה היהודית הודיעה על סגירת כל בתי הכנסת. חתונות, ולהבדיל, הלוויות, יתקיימו עם מיעוט משתתפים.

רומא, 10 במארס. רחבת הקולוסיאום ריקה

אמרתי לשומרי הראש שלי שאני מבקש לצאת לעיר, להתרשם מהמצב במו עיניי. ראיתי שמקומות התיירות המפורסמים ריקים כמעט לחלוטין. דַּרְכֵי רומא אבֵלוֹת, מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵד. ברחבת הקולוסאום נצפו בעיקר אופנועי משטרה. הבטתי על קירות האבן הגבוהים של המבנה, וכשפניתי לחזור, ראיתי אותה. את קשת טיטוס.

מה אמרה לי הקשת? "אתה זוכר מה היה פה פעם? אבותיך עברו בי מושפלים, ולכאורה, ההיסטוריה חתמה את גזר דינם להיעלם ממנה מובסים. אבל קשת ההשפלה הפכה אחרי 2,000 שנות גלות לקשת הניצחון. שבויי יהודה שבו לירושלים. יש תקווה לאחריתנו. זכור זאת, גם כשאתה קורא את הנתונים המתגברים של המגיפה".

נסעתי לשגרירות. התחלנו לעבוד במתכונת חירום. רק בעלי תפקידים חיוניים מגיעים; השאר יעבדו מבתיהם. לאגף הקונסולרי מגיעים עדיין מבקרים כדי להוציא אשרות, לחדש דרכונים, וגם להתפנות ארצה. מעטים. אספנו בין השליחים בשגרירות מתנות לאביונים, כדי לעזור למשפחות נזקקות שהמצב פגע בפרנסתן. הכנתי משלוחי מנות ובהם בקבוק יין ישראלי. אחר כך הזמנתי לחדר הישיבות וקראתי את מגילת אסתר. אבא שלי, שמואל ז"ל, היה חזן ראשי בבית הכנסת בשכונת עמישב בפתח תקווה, שבה גדלתי. במשך שנים האזנתי לו והתגאיתי בו. כשלא היה יכול, החלפתי אותו.

המגילה היא סיפור על דיפלומט (מרדכי) ומרגלת יפהפייה (אסתר), שהצילו את עמם בתושייה רבה, לא לפני שהם מאחדים את כולם מאחוריהם (טוב, רובם). סיפור על רגע היסטורי של ייאוש, שנהפך על פיו והיה לישועה גדולה. סיפור על אמונה בימי כולרה, ושמא אהבה בימי קורונה. היכינו את המן, והתכוונו לקורונה.

יום שישי, 13 במארס

אתמול עברה איטליה למצב אדום מוגבר. מעט המסעדות ובתי הקפה, שעוד היו פתוחים, נסגרו בצו ממשלתי. רק חנויות לצרכים חיוניים נותרו פתוחות. אנשים צריכים לספק הסבר להימצאותם בחוץ. זו הדרך היחידה לעצור את התפשטות הנגיף.

במחוז לומברדיה משוועים למכונות הנשמה. שוחחתי עם מושל המחוז: הם זקוקים לכ־400 מכונות. ניסיתי לעזור, אבל לישראל אין די מכונות אפילו לעצמה.

חברת מיגל מהגליל יצרה איתי קשר. הם פיתחו חיסון קורונה לעופות, ומנסים להסב אותו גם לבני אדם. חיברתי ביניהם לבין משקיעים אפשריים. נקווה לטוב.

בקהילה היהודית המצב בעייתי. משפחות קורסות כלכלית. מצב הרוח ירוד. שוחחתי עם ראשי הקהילה: הם זקוקים לעזרה ראשונה דחופה, ומצפים שישראל תעזור. מדינת היהודים קמה גם לשם כך. שוחחתי עם שרת התפוצות, ציפי חוטובלי. היא הבטיחה להעביר את הדברים בישיבת הממשלה.

יש משפחות יהודיות שמבקשות לבוא לישראל ולהסתתר בה עד יעבור זעם. יש להן בתים בארץ. ניסינו לעזור, אבל שערי ישראל נסגרו בפני מי שאין לו אזרחות ישראלית.

ישראלים מתקשרים לשגרירות, לא תמיד כדי לבקש משהו אלא רק לשוחח. נשות המחלקה הקונסולרית הפכו לפסיכולוגיות לעת מצוא. כבוד להן.

אני מתעדכן גם בנעשה בשגרירויות ישראל בעולם, ורואה את ניהול המשבר של משרד החוץ בירושלים. מדהים. זוהי שעתו הגדולה של שירות החוץ שלנו. 

ומה איתי? אין לי זמן לענות לשיחות הנפש שלי ביני לבין עצמי. המבט מופנה כל העת החוצה. אני מתפלא על השקט הנפשי שלי. אינני פוחד, תודה לאל. שמח בשליחותי. 

מתגעגע עד כלות לילדיי. לבי מחסיר כמה פעימות בכל פעם שאני משוחח איתם, ובמיוחד עם דריה הקטנה (השבוע היתה לה שעורה בעין, בדיוק בזמן התחפושות...). אני משתדל לקרוא ולכתוב, וגם להאזין להרצאות בהיסטוריה ולמערכונים של הגשש.

אני אופטימי. האנושות כולה מתגייסת להדוף את הפולש. זה נוטע תקווה שאחרי ככלות המריבות, בני אב אחד ואם אחת אנחנו.

יום ראשון, 15 במארס

אני מתרגש עד דמעות. איזה יופי של תמיכה ישראלית באיטליה ובעם האיטלקי הסובל. רעיון של סגניתי עפרה על תל אביב, שהרחבנו לערים נוספות.

שוחחתי עם ראשי הערים, סיפרתי על המצב וביקשתי תמיכה שתחזק את רוחם של האיטלקים באמצעות הארת בניינים בצבעי דגל איטליה, אדום־לבן־ירוק. הם נענו. ירושלים האירה את חומותיה, תל אביב ופתח תקווה האירו את בניין העירייה, נתניה האירה את האצטדיון ובאר שבע את הקניון. 

ארונות הקבורה נערמים בברגמו // צילום: איי.אף.פי

התרגשות גדולה גם אצל האיטלקים. יהודים שלחו לי הודעות: "התמיכה הפומבית הזאת גורמת לנו להיות גאים שאנחנו יהודים". גם לי.

המחלה אוכלת כאן בכל פה, לכן חשוב לעודד את הרוח והנפש של העם הנהדר הזה. במיוחד כשזה בא מישראל. הישועה נבנית גם ממחוות כאלה של חסד ואחווה בין בני האדם. לכל עיר בארץ הקדשתי פוסט נפרד באיטלקית, שבו הבאנו תמונות מרהיבות ממפגן התמיכה, וסיימתי ב"תחי איטליה! תחי מדינת ישראל!".

קטע קצר ממה שכתבתי על ירושלים: "מציון תצא לא רק תורה, אלא גם תפילה ורפואה. אל תיראו! אנחנו איתכם! ביחד ננצח את המגיפה. בקרוב יבואו ימים טובים על כולנו!". 

על תל אביב: "תל אביב, העיר העברית הראשונה... עיר ללא הפסקה, שגם בימים קשים ידעה לשמח את תושבי ישראל, מבקשת עכשיו לעודד ולחבק את העם האיטלקי... תל אביב היא עיר תאומה למילאנו, שנמצאת בחזית ההתמודדות עם המגיפה, וגם לה שלוחה ברכת חיזוק". 

ועל פתח תקווה: "פתח תקווה, עיר הולדתי, היתה היישוב העברי העצמאי הראשון שהוקם בארץ ישראל בעת החדשה, ב־1878. אדמת פתח תקווה היתה מלאה ביצות ומלריה, אבל החלוצים ניצחו את המגיפה. מכוחה של הרוח הגדולה שהקימה את פתח תקווה, נשלחת ברכה גדולה של חיזוק ותמיכה".

יום שני, 16 במארס

נתוני התחלואה והתמותה עלו גם היום. המספרים צורבים בלב. איטליה סובלת. אני מנסה לתווך בין מדענים שפנו אלי לבין האיטלקים. יש להם רעיונות מעוררים תקווה. גם מנסים לרומם את רוחה של איטליה. 

התגובות למיזם בירושלים, תל אביב ופתח תקווה היו מרגשות. הופיעו במהדורות החדשות, בעיתונים וברשתות החברתיות. היום הצטרפה למעגל התמיכה העיר נתניה, שהאירה את איצטדיון הכדורגל והוסיפה שלטים ברחבי העיר ודגלי איטליה בכביש החוף. כך כתבתי על העיר: "העיר נתניה, בירת השרון, הוקמה ב־1929 על חוף הים התיכון... היתה עיר של פרדסי פרי הדר, ובהמשך בירת היהלומים של ישראל... נתניה שולחת חיבוק של אהבה ותמיכה לאיטליה ולעם האיטלקי, ומאירה את איצטדיון הכדורגל החדש שלה לכבוד הכדורגל האיטלקי, המושבת בימים אלה".

יום חמישי, 19 במארס

הלב נקרע מצער. כשגריר ישראל אני מקבל הודעות ומכתבים מאנשים בכל רחבי איטליה. אישה יקרה אחת מברגמו, כתבה לי בייאושה. התקשרתי אליה, והיא בכתה, ואני איתה. "שלום, אדוני השגריר, אני כל כך מצטערת להפריע לך. אני בברגמו. המצב נואש, מאות אנשים מתים כל יום. רופאים ואחיות ונהגי אמבולנס חולים. המערכת קורסת. אנו זקוקים לעזרה. איננו מסוגלים לקבור את מתינו. ארונות קבורה נערמים, אמצעי ההגנה נגמרו. האם יש דרך שתוכל לעזור לנו? ההזמנות מסין אורכות שבועיים לפחות עד שהן מגיעות, ואף אחד אחר אינו מסוגל לספק כלום. הרופאים עובדים בפנים חשופות, ואז נעשים חולים. אין יותר כפפות וסרבלים. אני אזרחית מיואשת, יש לי חברים קרובים שעובדים בבתי חולים וחברים שעובדים בניהול האספקה. אני מתנדבת, רואה אנשים גוססים, רואה רופאים חסרי אונים מתים. מאה רופאי משפחה חולים, במצב קשה.

"היה לי סרטן והמערכת שלי חלשה. אם אפול למחלה, לא יוכלו לטפל בי, כי הם צריכים להחליט במי לטפל, ומעדיפים את אלה שישרדו. כל מיטה בבתי החולים תפוסה, וגם המסדרונות. אם אחלה, אוכל להזעיק את שירותי החירום רק אם לא אוכל לנשום.

"היום יש לי שיעור מקוון עם התלמידים שלי באוניברסיטת ברגמו, ואני באמת לא יודעת מה אוכל לומר להם. אני צריכה לטעת בהם מוטיבציה ולעודד אותם, אבל אני חסרת מילים. האם יש דרך לשלוח ציוד עם מטוסים צבאיים? משימה הומניטרית? ההגנה האזרחית עושה כמיטב יכולתה, אבל הגל הזה לא היה צפוי, ואלימות הנגיף לא ניתנה לחיזוי. אנחנו לבד. אנחנו מרגישים לבד". 

שבת, 21 במארס

העדות המזעזעת מברגמו הגיעה לאנשים טובים, שביקשו לעזור. בשגרירות משתדלים לחבר אותם למקומות המתאימים. אנחנו פועלים לבצע חיבור בין מדענים ישראלים מהמכון הביולוגי בנס ציונה ומבתי חולים בישראל לבין מדענים ורופאים איטלקים, כדי למצוא פתרון אפשרי לחולים הקשים. קיבלנו תשובה חיובית עקרונית מהרשויות כאן, ואני פועל לחבר בין כל הקצוות. זה מסובך. יש באפשרותנו להציל חיים, ואני לא מתכוון להרפות. 

לפני כשבוע ומשהו, כשמושל לומברדיה, אטיליו פונטאנה, התקשר וסיפר על המחסור במכונות הנשמה, בציוד ובצוותים רפואיים, שאלתי אותו אם פנה לנאט"ו. הרי יש לאיטליה הסכם הגנה עם נאט"ו, ובסיסי הארגון נמצאים על אדמתה. שיפתחו את מחסני החירום ויוציאו ציוד. המושל הודה שלא חשב על זה. מכרתי את הרעיון הזה לעוד גורמים.

לפני כחודש וחצי הוזמנתי לבקר במפעל פרארי בעיר מראנֶלו. מפעל מדהים, שהושקעה בו מחשבה ויצירתיות, ומייצר את מכוניות הפאר של תעשיית הרכב בעולם. אמרתי למושל פונטאנה שבזמן מלחמת העולם השנייה, כשהיה מחסור במטוסים, פנה הממשל האמריקני למגזר הפרטי וביקש שיתגייסו למאמץ. "תתקשרו לפרארי ותבקשו שיעזרו בייצור מכונות הנשמה", אמרתי. "זה בטוח פחות קשה לייצור ממכונית פרארי". גם את הרעיון הזה מכרתי לגורמים פוליטיים נוספים, ולתקשורת. אתמול התבשרנו שיצרניות הרכב FCA (תשלובת פיאט) ופרארי במגעים עם יצרן מכונות ההנשמה הגדול באיטליה, SIARE, כדי לסייע בייצור המכונות. 

מאז השבוע שעבר, השגרירות עוזרת לארגן שתי טיסות לישראל מרומא וממילאנו, כדי להביא ארצה ישראלים. סגניתי מקדמת את הנושא מול מנכ"ל ישראייר, אורי סירקיס, שפועל גם כשאין כדאיות כלכלית, ומול ד"ר נירית אופיר, שהקימה קו לסיוע לישראלים בכל העולם, והיא הרוח החיה מאחורי המבצע. 

בגלל הקורונה, המבצע מסובך ומצריך היערכות לוגיסטית מיוחדת, כולל פתיחת שדות התעופה, אישורים חריגים, חליפות מיגון וחיטוי מיוחד של המטוסים. לשם כך יש שגרירות. הקונסול הנמרץ שלנו, איתן אברהם, דואג עם אנשיו לישראלים רבים שנתקעו באיטליה, ואשתו בלה משמשת פסיכולוגית לעת מצוא עבור אלה שמתקשרים לשגרירות ומספרים שהם פוחדים מהמצב.

על הדרך שמעתי שמשרד האוצר מתכוון להוריד את רמת העבודה במשרד החוץ ל־30 אחוז. לא ייאמן. אנחנו במלחמה עולמית, שמשרד החוץ נמצא בחזיתה. הפקידים באוצר לא מבינים מה קורה פה. התקשרתי למשרד האוצר, סיפרתי מה עובר עלינו, והקראתי את העדות מברגמו. שגרירויות ישראל בעולם פועלות בלי כסף ובלי תקציב כבר שנה, אבל עכשיו מדובר בפגיעה במאמץ מלחמתי. איזו אטימות. ואין לנו זמן להילחם על זה, כי מהן זכויות עובדי משרד החוץ מול סכנת החיים ופיקוח הנפש שכולם נתונים בו.

בשבת קראתי בבית את פרשת השבוע, וגם את פרשת החודש (שמות י"ב), שהזכירה שניסן בפתח. אביב הגיע, פסח בא, וצריך לגייס כוחות נפש אדירים כדי לשמוח. באותו פרק מפורסם בספר שמות הצטוו בני ישראל להישאר בבית בזמן מכת בכורות ולא לצאת עד תום המגיפה: "וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר". חכמינו הסבירו שבזמן שניתנה רשות למשחית להשחית, שוב אינו מבחין בין צדיק לרשע. כולנו חשופים למגיפה, והאנושות צריכה לשלב ידיים כדי להילחם בפולש. בסופו של דבר השחר יעלה, וכולנו נצא ממִצרַים, נצא מהמֵיצָרים הנוכחיים. סבלנות.

יום שלישי, 24 במארס

הממשלה האיטלקית החמירה את צווי החירום, והסגר נאכף בקפידה רבה. ייתכן שהוא נותן את אותותיו. כבר יומיים שהמדדים יורדים. נתפלל. במקביל, אנחנו מנסים להשיג למכון הביולוגי בנס ציונה מבחנות עם דם של חולים שהיו במצב קשה ונרפאו מהקורונה, כך שפיתחו אצלם נוגדנים. משוכנעים שם שיוכלו ליצר חיסון בתוך פחות משנה.

בדיקת קורונה ברומא // צילום: רויטרס

אני דופק על כל דלת אפשרית בממשל ברומא כדי לקדם את תרומת הפלזמה. היוזמות הללו מתעכבות בינתיים, בגלל קשיים לוגיסטיים וביורוקרטיים. אני לא מתכוון לוותר. אמרתי לבני שיחי האיטלקים, שחכמינו לימדו אותנו ש"כל המציל נפש אחת, כאילו הציל עולם מלא", ולאור הצו הקטגורי הזה, אני לא פועל כדיפלומט אלא כאדם.

בעקבות הגלויות שפרסמתי והראיונות לתקשורת בישראל, פנו אלינו גורמים שונים עם הצעות. אנחנו בודקים אותן ופונים לרשויות המתאימות כדי לעניין אותן. זה הזמן של המוחות היצירתיים בישראל לפעול לטובת האנושות ולפתח המצאות, כפי שעשו עד עכשיו בתחומים שונים. משפחות בבית, מפעלים שמתקשים לפעול, חקלאות, מים, הגנה אזרחית, רפואה דיגיטלית שאינה מצריכה הגעה לבית החולים, ועוד כהנה וכהנה פיתוחים.

אתמול יצאו מרומא וממילאנו שתי הטיסות, שהחזירו ארצה מאות ישראלים. יום לפני כן הוחמרו איסורי המעבר בין הערים, ונדרשנו לארגן מאות אישורים מול הרשויות.

למשל, ישראלי שעבד בספינת סוחר והגיע לג'נובה, אבל לא הורשה לרדת מהאונייה עד שייבדק. הוא עלול להחמיץ את הטיסה ממילאנו. המשפחה שלו בארץ פנתה אלינו, ואיתן הקונסול נכנס לתמונה. "אני לא מוותר", אמר לי, "נשחרר את הבחור הביתה". וכך קרה. עפרה, סגניתי, ליוותה נוסעים באמצעות הסטודנטית הישראלית שארגנה את רשימת הנוסעים, כולל שיחות הרגעה. במקביל, אנחנו ממשיכים לחזק את האיטלקים. השבוע הצטרפה לגל המחוות העיר אשדוד. הם הפיקו סרט יפה עם כתוביות באיטלקית.

במישור האישי, אני משתדל לשמור על מצב רוח טוב. לא תמיד מצליח. צריך להיות חזק בשביל כולם. מתגעגע לילדיי מאוד. הגדולה נמצאת בבידוד, כי אולי נחשפה לנגיף. בפעם האחרונה שביקרתי בישראל (נדמה לי בגלגול אחר), בתי האמצעית, עבריה, נתנה לי גומיית ספירלה כסופה וביקשה שאענוד על היד. בהתחלה זה הצחיק אותי, אבל אז נפלה עלינו הקורונה, ואיתה הריחוק מהילדים שנמצאים בארץ. הגומייה התקבעה לאות על ידי ולזיכרון מתמיד. 

דריה הקטנה שאלה אותי אמש בסקייפ: "אבא, מתי נראה אותך?". מה אומָר לה? בינתיים התחלנו לקרוא ביחד את "ד"ר דוליטל". אתמול קראנו את הפרק על מגיפה קשה, שפשתה בארץ הקופים. ד"ר דוליטל והחיות יצאו להציל את הקופים הנגועים. תחילה הפריד את החולים וחיסן את הבריאים. כדי לטפל בחולים הוא נדרש לצוות רפואי גדול, ולשם כך גייס את חיות היער, שגילו אחוות חיות כלפי הקופים. כמה אקטואלי.

יום ראשון, 29 במארס

ביום שישי ישבתי במשרדי והשתתפתי בישיבת צוות באמצעות הווידאו. לרגעים לא שמעתי היטב את האחרים, ואז הרמתי עיניי והבחנתי שהרעש שהפריע היה ציוץ ציפורים קולני. הבט החוצה, הן אמרו לי, אביב בפתח. אכן, ניסן הגיע יום קודם, והזכיר שעוד מעט נצא לחירות. הלוואי. לפני כן, עלינו לעבור ליל שימורים ארוך מאוד.

עוד מעט נגיע באיטליה ל־100 אלף נדבקים. בשבת נמנה מספר המתים הגדול ביותר עד כה ביממה אחת: 919. הווירוס אוכל פה במקומות מסוימים בלי לנוח. לא רק מבוגרים נפגעים, גם צעירים, אם כי לא בכמויות דומות. בברגמו דיווחו רופאי המשפחה על כ־1,800 צעירים בשנות השלושים לחייהם, החולים בדלקת ריאות כתוצאה מקורונה. כרגע נמצאים שם אלפי חולים, הזקוקים לטיפול נמרץ. הרופאים צריכים להחליט במי לטפל. רופא אחד שם אמר לי: "אנחנו נואשים, עלינו לבחור את מי להציל ואת מי לא. זה לא אנושי. אדם לא צריך להחליט מי יחיה ומי ימות". 

מספר הנדבקים החדשים ירד במשך שלושה ימים וגרם לאופטימיות זהירה, אך אמש עלה שוב מניין הנספים. למדנו שזה טבע המגיפה. ובכל זאת, המומחים אומרים שהמגמה בכיוון התייצבות. נקווה. העיירה קודוניו, אחד המקומות הראשונים של התפשטות המגיפה, היתה בסגר כחמישה שבועות. השבוע, 33 ימים לאחר הטלת הסגר, נרשמו בה 0 נדבקים חדשים.

משרד החוץ מחפש ציוד רפואי לישראל, בעיקר מכונות הנשמה. אני מנסה לעזור. בימים האחרונים חיברתי בין משרד הביטחון למקורות אפשריים באיטליה ובמדינות אחרות. נקווה שלא נזדקק להן, אבל חייבים להיות מוכנים.

ביום שישי האחרון ארגנתי שיחה בין ראשי הממשלות של שתי המדינות. הם החליפו מידע ביחס למשבר הקורונה. ישראל לומדת, מכיוון שאיטליה כבר היתה בשלב שבו נמצאת עכשיו ישראל, ויש לה ניסיון בשטח. ראש הממשלה נתניהו ביקש לקדם את נושא המבחנות עם דם חולים שנרפאו, כדי לעזור למכון הביולוגי בנס ציונה לפתח חיסון. כמובן שגם איטליה תיהנה מחיסון כזה. ראש הממשלה קונטה הבטיח לסייע.

אנחנו מתקשרים לקהילות יהודיות, וגם לחברים באגודות הידידות. אמש שוחחתי בטלפון עם חברינו באגודת הידידות בפאלרמו, סיציליה. התרגשו מאוד. הם סגורים בבתים ועובדים משם. מצב רוחם טוב. הבטחתי לבקרם אחרי שננצח את המגיפה. אני משתדל לענות לכולם, גם לפניות האישיות, אבל לא מספיק. 

מצב רוחי סביר, לעתים מרומם ולעתים עצוב. במסגרת תפקידי אני משמש כתֵיבַת תהודה למציאות, וזה מאוד מורכב מבחינה נפשית.

בתי הגדולה יצאה מהבידוד. דריה הקטנה ואני התקדמנו בסיפור על דוליטל הרופא, שהספיק מאז לרתום להקה אדירה של סנוניות לספינתו, וגם לנצח פיראטים באמצעות כלבי ים. אני מתגעגע.

לכבוד חודש ניסן וחג הפסח העומד בפתח, חזרתי למסכת פסחים. "אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר". אני משתדל ללמוד דף או שניים בכל יום. זה מנחם ומחזק.

העיסוק המוגבר ברפואה החזיר אותי לספרו של מישל פוקו, "הולדת הקליניקה: ארכיאולוגיה של המבט הרפואי". ספר מטריד, החותר תחת התדמית המוצקה של הידע המדעי ואופן הצטברותו. במיוחד עכשיו, כשהאנושות חשה חסרת אונים מול פולש בלתי נראה ומנסה לאסוף עליו מידע תחת אש. הרהרתי בכך שהווירוס הזה גורם לנו להיפרד ולהתרחק זה מזה, אבל דווקא המרחק גורם להעריך את המגע ואת הקירבה הפשוטה בין כולם. כמה אנחנו זקוקים לזה עכשיו. שמחות של יום חולין. מקווה שנזכור זאת ביום שאחרי.

***

עד כאן תמצית פרקי הקורונה שפרסמתי. אם תרצו לקרוא הכל, היכנסו לדף הפייסבוק שלי. פעמים רבות ציטטתי מובאות מאלתרמן, שידע לחזק ולנחם את הציבור. בעצם ימי מלחמת העולם השנייה, כשאירופה נכבשה וארץ ישראל עמדה בפני סכנה גדולה, כתב אלתרמן ב"שמחת עניים": "כִּי עוֹלָה יְשׁוּעָה, בִּתִּי,/ כִּי גְדוֹלָה! כִּי שְׁלֵמָה! כִּי נִרְאֶנָּה!/ גַּם בִּרְמֹס אֶת חַיַּי בּוֹעֲטִי/ לֹא אָמַרְתִּי אָבְדָה וְאֵינֶנָּה./ רַק אָמַרְתִּי יֵשׁ יוֹם, בִּתִּי,/ וְתַם צָר, וְעֵינַיִךְ תִּרְאֶינָה!". אמן.

את ליל הסדר אעשה כנראה לבד, רחוק מיקיריי, אבל יש תקווה. המדדים באיטליה מראים שקצב ההידבקות הואט. בסופו של ליל השימורים הגדול הזה, איטליה וישראל, ואיתן כלל האנושות, ייצאו לחירות. 

תם ולא נשלם. חיבוק מרומא.

shishabat@israelhayom.co.il

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו