אם יש משהו שהיה יכול לאחד את משפחות חסון ורוזן לארוחת ערב חג משותפת, כזאת שתעבור בשלום, זה הקורונה. הווירוס האימתני, שלא מבחין בין מדינות, שפות ומוצא, יכול לרכך גם את המתח המובנה בין מזרח למערב, שעומד בבסיס של "סברי מרנן".
בתקופה שבה כולנו מרגישים סטטיסטים בסרט שהבמאי שלו קצת הלך לאיבוד, והמציאות עולה על כל דמיון, ביקשנו לבדוק עם כוכבי הסדרה (המשודרת בקשת 12 בימי שישי בערב) איך הם מתמודדים עם המצב, למה הם מתגעגעים, איך נערכים לאתגר ליל הסגר, ומה הדבר הראשון שהם מתכננים לעשות כשהעולם יחזור להיות מקום שפוי לחיות בו.
בשיחה שלנו משתתפים:
יהורם גאון (80), שמשחק בסדרה את סילבן חסון ונמצא עם בת זוגו אלה בביתם ברמת השרון;
יונה אליאן (70), שמשחקת את רחל חסון ונמצאת עם בעלה ששי קשת בביתם ביפו;
רותם אבוהב (43), שמשחקת את שני רוזן ונמצאת עם בעלה שי ושלושת בניהם, עומר (16 וחצי), מיכאל (12 וחצי) ודויד (8), בביתם בתל אביב;
טוביה צפיר (74), שמשחק את פנחס רוזן ושוהה עם אשתו יעל בביתם ברמת השרון;
סנדרה שדה (70), שמשחקת את ריקי רוזן ומעבירה את ימי הקורונה עם בעלה מוני מושונוב בביתם בתל אביב;
דביר בנדק (50), שמשחק את שי רוזן ונמצא עם אשתו עירית ובנותיהם יולי (10) וגלי (5) בביתם בתל אביב;
עדנה בליליוס (41), שמשחקת את מירב חסון ושוהה עם בעלה אשר ושתי בנותיהם, אודליה (6) ועמנואל (4 וחצי) בביתם בתל אביב;
יניב פולישוק (50), שמשחק את איתמר רוזן ונמצא בדירתו בתל אביב;
תום אבני (33), שמשחק את אדם רוזן ונמצא עם אשתו לירז צ'רכי והבנות ג'ון (6) ונור (שנתיים) בביתם בתל אביב;
וירדן ברכה (32), שמשחקת את ספיר רוזן ונמצאת עם בן זוגה יניב בדירתם בתל אביב.
***
"אני משתדלת להיות אדישה", אומרת סנדרה, "הלחץ כל כך גדול, שאם אני שואפת לאדישות זה מגיע למשהו שפוי, באמצע. אני משתדלת להתרחק ממשדרי החדשות בטלוויזיה, כי ממילא אני מקבלת בסוף את כל האינפורמציה. אני מתעדכנת בערך שלוש פעמים ביום".
מפחדת?
"לא, למרות שאני אסמטית ובקבוצת סיכון. אני לא יוצאת מהבית, מוני לא מרשה לי. הוא יוצא לצילומים של 'זהו זה', אבל חוץ מזה אנחנו בבית. אני גם משתתפת בקמפיין של בנק הפועלים לגיל השלישי, שמדריך אותם איך לתפקד מול הבנק בימים האלה. יצאתי לצילומים כשעוד היה מותר להתקהל עד עשרה אנשים, ושמרנו על הכללים. כנראה יש גם יתרונות לגיל המבוגר בעניין הפחד. מפחדים פחות, ועוזרים לאחרים להתמודד".
יונה אליאן // צילום: כפיר זיו
גם יונה מכריזה שהיא לא מפחדת. "הצלחתי להיגמל מצריכת חדשות כל היום, ואני פותחת טלוויזיה רק ב־6 בערב. מצד אחד יש בי צורך מטורף להרגיש מעודכנת כמו בימים רגילים, שבהם אני מתעניינת במה שקורה ובפוליטיקה. אבל אף אחד לא באמת יודע, יש כל מיני דיווחים סותרים. אני יושבת בבית כל הזמן, יודעת שחלק גדול מהעניין זה הבידוד".
"אני ממש מרגיש טוב", מכריז טוביה צפיר, והמשפט הזה מקבל משמעות מיוחדת כשמדובר באמן המפורסם הראשון שחלה בקורונה והלחיץ מדינה שלמה, ובתוכה גם את קבוצת הווטסאפ של החברים מהסדרה. "יש לי אישה עליזה, וזאת המתנה הכי גדולה שיכולתי לבקש. היא הולכת נגד כל הכללים ושורדת יפה, היא הוונדר וומן שלי.
"אני לא מפחד ולא לחוץ, כי לא היו לי תסמינים של קוצר נשימה ושיעול. הפחד הגדול הוא להגיע לבעיות נשימה, אבל אני מקווה שזה לא יקרה. לפני ארבע שנים קיבלתי חיסון נגד דלקת ריאות, שלדעתי חיזק את הריאות שלי. מעולם לא עישנתי, למעט בסרט 'הלהקה', שבו עישנתי כמו קטר אבל לא לקחתי לריאות".
דביר: "אני מאוד מוטרד. לא על עצמי, אני לא מפחד מהמחלה, ולא על הבנות הקטנות שלי, שיש להן סיכויים אפסיים להידבק. גם הוריי שומרים על עצמם ואני סומך עליהם. אני מוטרד ממה שיקרה לנו ביציאה מהמשבר הזה, כי אני חושב שהוא לא מנוהל כמו שחברה מודרנית צריכה לנהל אותו, עם מחשבה על היום שאחרי.
"יש פה אנשים שבעוד שבועיים־שלושה לא יהיה להם מה לאכול. הפתרונות הכלכליים עלובים. מטריד אותי מה שעוברים חבריי למקצוע, מה שעובר על החברה שלנו ומה שיקרה עם המקצוע שלי. עד כמה אנשים יישבו כתף אל כתף באולמות התיאטרון? זה לא יקרה בקרוב לדעתי. אני חושש שאנחנו עומדים בפני שפל גדול וארוך מאוד במקצוע שלנו. הטלוויזיה פורחת, והיא תמשיך לפרוח (בנדק משחק בימים אלה גם בהוט בידור ישראלי, בסדרה "משפחה בהנפקה"; מ"כ).
"מצד שני, אני נהנה בטירוף, כי אני עצלן ואוהב להתבטל. בעבר דיברתי הרבה על השאיפה לארגן לעצמי חודש חופש, בלי עבודה, בלי פרויקטים, לחשוב באמת מה אני רוצה לעשות. זה חופש שלא הייתי לוקח לעצמי לעולם, ופתאום הגעתי למקום הזה".
***
תום צוחק. "האמת? לא נעים להגיד... בעצם כן נעים. שלומי טוב. ראשית, עוד לא פיתחתי תסמינים, שזה כבר משמח. שנית, אני מודה שיש משהו ממכר בפסק הזמן שנכפה עלינו. כאילו כולנו ייחלנו לאיזו הפסקה מהמרוץ הזה שאנחנו חיים בו, והנה קיבלנו אותה, בפקודה.
פולישוק, אבני ובנדק על סט הצילומים
"זה מוריד את מפלס רגשות האשמה על כל הדברים שלא הספקתי לעשות בשביל עצמי בגלל הטירוף של העבודה, ועכשיו אני יכול לא להספיק לעשות אותם כי אני משמש צוות הווי ובידור של שתי בנות, שזאת סיבה הרבה יותר טובה. התסמינים היחידים שאני מפתח הם תסמיני חרדה מהרגע שבו ניאלץ לחזור לשגרה".
"אני לא מפחדת בכלל", מצטרפת ירדן, "אני גם לא לחוצה, כי רוב הזמן אני בבית. כשאני קצת יורדת למטה יש חשש, אבל אני לא מהחרדתיים. הטלוויזיה כבויה אצלי עד הערב, ואני לא מתעדכנת באתרי חדשות. ב־8 בערב אנחנו פותחים לחצי שעה להתעדכן מה היה היום, מה אסור לעשות מחר, וזהו".
יניב אומר שהוא מנסה לשמור על שפיות. "רוב הזמן אני מצליח. יש רגעים שאני מאבד את זה, בעיקר כשאני מתאמן בזום. יושב מול המסך הזה באייפד, ופתאום עוצר הכל, מתיישב ואומר לעצמי, פאק, אני לא מאמין שזה קורה לי הדבר הזה. ואז אני לוקח אוויר, וזה עובר".
מי שקצת יותר מוטרדת היא עדנה בליליוס, שנמצאת בחודש השמיני להריונה. "התחלתי את התקופה הזאת מאוד אופטימית, אבל עכשיו, כשאין אופק, מתחיל להיות קשה. הדבר שאני הכי מפחדת ממנו זה ללדת בזמן מגיפה עולמית. זה בטח לא משהו שחשבתי שאצטרך להתמודד איתו בחיים.
"המדינה חייבת לתת גב כלכלי אמיתי לעצמאים, לא הלוואות שהם יתבקשו להחזיר בתום המשבר. יש פה אוכלוסייה גדולה ששומרת חוק ומשלמת מסים, ולא מקבלת מענה ברגעים הקשים האלה. זו פשוט בגידה, המדינה מועלת בתפקיד הכי חשוב שלה. הזנחה של המשפחות הללו תוביל לאסון".
רותם, שלא מאבדת את ההומור, מספרת ש"בימים האלה אני גם שפית, גם מורה, וגם צריכה לטפל בעצמי. בעצם אני סוג של חדרנית במשרה מלאה במלון בוטיק, שמגישים בו אוכל שלוש פעמים ביום. אוכל זמין, ומאוד נקי פה.
"בימים הראשונים, כשהתבטלו לי כל ההופעות, הייתי בשוק. בשלב מסוים, כשהפסיקו הלימודים וההנחיות התרחבו, לקח זמן לעכל את זה. במצבים האלה אני הופכת להיות פרקטית. עשיתי סטנדאפ מרפסות, בתנאים מאוד קשים. אני גם כותבת חומרים על הקורונה. מטריד אותי מאוד מה יהיה אחר כך".
מי שמפזר מנה נדיבה של אופטימיות הוא דווקא מי שמזוהה עם דמות ההיפוכונדר, יהורם גאון, שחגג יומולדת 80 בדצמבר האחרון. "מרעיפים עלינו מדי ערב בשורות איומות, אבל אני לא מרשה לעצמי להיכנס לתחושת האין אונים הזאת", הוא מצהיר, "אני נאחז בתקווה שכמו שהיו דברים נוראיים בעבר - מגיפות, מלחמות ודברים קשים אחרים, שמכולם יצאנו והם הפכו לנחלת הזיכרון - כך יקרה גם הפעם, ועם זה אני חי. עם תקווה".
***
"סברי מרנן" תהפוך השנה לסיטקום הישראלי עם מספר הפרקים הגדול ביותר אי פעם - שיא ישראלי שבו החזיקה עד היום "הפיג'מות" (223 פרקים). השיא יישבר בפרק ה־22 בעונה הנוכחית, שיהיה הפרק ה־224 של "סברי מרנן", ובסוף העונה היא תרשום לזכותה 242 פרקים. העונה השביעית, שבה משתתפים גם נטע אלחמיסטר ואון רפאלי, כבר צולמה.
משפחת "סברי מרנן" מתחזקת קבוצת ווטסאפ משותפת, שעובדת עכשיו שעות נוספות. "אנחנו מתעניינים כל הזמן בשלומם של האנשים, שולחים אהבה וחיזוקים", מסבירה ירדן, ויהורם מוסיף: "זאת לגמרי משפחה. חברים טובים, שתמיד שמח לפגוש אותם בצילומים, ועל אחת כמה וכמה בשעת משבר".
בשבועות האחרונים החליפו שם מסרונים של דאגה לחבר טוביה צפיר, אבל ידעו שאם יש מישהו שהקורונה הולכת להפסיד לו, זה טוביה. בשבוע שעבר התבשר צפיר כי הבדיקה השנייה שעבר נמצאה שלילית, כלומר, שהוא החלים מהווירוס.
"טוביה התקשר אלי לספר לי שהוא חלה עוד לפני שזה פורסם, וזה מאוד הבהיל אותי", משחזר יניב, "אני מאוד־מאוד אוהב אותו. כולם בקבוצה שלחו לו הודעות מודאגות".
רותם: "גם אני נבהלתי, ממש נלחצתי, אבל יעל כתבה שהוא בסדר והרגיעה אותנו. אחרי יומיים הוא העלה סרטון וגם כתב בקבוצה שהוא בסדר. אבל אני מודה שזה מלחיץ. אנחנו באמת קרובים, והגבולות בין הסדרה למציאות מיטשטשים. אנחנו בקשר כל הזמן, כקבוצה וכבודדים, ונראה לי שמתבקש שתהיה עונת קורונה של 'סברי', כי אין ברירה אחרת. זו סיטואציה עם הרבה רגעים קומיים".
דביר: "כתבתי לו מייד ושאלתי אם הכל בסדר, אבל לא נלחצתי. אני הפחות דאגן בקבוצה שלנו. עכשיו אנחנו מתכננים פרק קורונה, ספיישל, שנצלם בזום. אני מאמין שזה יקרה ממש בקרוב, עד כמה שתאפשר המגיפה".
סנדרה: "הוא סיפר לי שעשו לו את הבדיקה, עוד לפני שידע מה התוצאות, והלב שלי החסיר פעימה. כמעט התעלפתי מרוב דאגה. אני פוגשת את טוביה ערב־ערב על הבמה (בהצגה "גבעת חלפון אינה עונה" בהבימה, שבה משתתפת גם עדנה בליליוס; מ"כ), ובסדרה הוא בעלי כבר עשר שנים. אני חושבת עליו המון. ברגע שגילו שהוא חולה, אני ועדנה היינו צריכות להיכנס ליומיים בבידוד, כי עברו 12 ימים מאז ההצגה האחרונה. אני מאושרת שהוא עבר את זה בשלום, אני מייחסת את זה למתחרה שלי בחיים האמיתיים, אשתו יעל".
עדנה: "שלחו לכל השחקנים הודעה שאנחנו צריכים להיכנס יומיים לבידוד. הייתי בדירה זמנית, כי הבית שלי בשיפוצים, ולא היה חדר שיכולתי להתבודד בו. מאחר שהבנות שלי היו צמודות אלי בשבועיים שקדמו לזה, והנחתי שאם נדבקתי אז כבר הדבקתי אותן, נשארתי עם הבנות ועם בעלי, ולשמחתי הכל בסדר. אחרי יומיים חזרנו הביתה. פחדתי על טוביה, ואני חוששת באופן כללי".
תום: "שלחנו לו ברכות בקבוצה. אני כתבתי לו: 'טוביה אהובי, כשנפגשנו לפני 25 שנה, לך היה זנב, ואני הייתי ילד עירום שביקשת ממנו לעשות לך נעים בגב. איזה מזל שאז לאף אחד זה לא נראה מוזר, איזה כיף שהיום שנינו לבושים טוב יותר, ואיזה אושר שהכל בסדר ואתה מרגיש טוב. מחכה להתחכך בך שוב בקרוב!'"
יונה: "כששמעתי שטוביה חולה, נבהלתי. הוא מוגדר כאוכלוסייה בסיכון, כמו רבים מאיתנו. אבל אני מכירה את טוביה. אשתו תמיד אומרת שהאהבה תנצח הכל, והאיש הזה כל כך אהוב, עטוף באוהבים. ידעתי שהוא ינצח".
יהורם: "לא רציתי להפריע לטוביה, ולכן לא צלצלתי אליו, אבל התעדכנתי כל הזמן בקבוצה. הוא עדכן שהוא מרגיש טוב ושירד לו החום, אז ידעתי שהכל בסדר".
***
איך אתם מעבירים את הזמן בבית?
סנדרה: "אני עם מוני. מיכאל מביא לנו אוכל ומשאיר אותו ליד הדלת. אני עושה המון צילומי סלפי לכל מיני בנות 12 שפספסו את הבת מצווה ומבקשות ממני לשלוח להן ברכה, מה שמצריך אותי להתאפר ולהסתרק ולהיראות ייצוגית.
"יש לי חתולה שאספתי מהחצר, ובגלל שהיא מבוגרת, בניתי לה לאחרונה צימר בחדר המדרגות. היא מפחדת להיכנס הביתה, אבל אני מטפלת בה.
"יש המון דברים בבית שאף פעם לא עשיתי, ופתאום אמרתי, אולי זה הזמן לעשות. למשל, לזרוק דברים. אנחנו אוגרים לא מעט, במחשבה שמתישהו נצטרך את זה, והיום כבר מבינים שלא נגיע אליהם.
"אני קצת קוראת ספרים, קיבלתי מעדנה מזי"א רשימת חובה. אני מכורה לפייסבוק ולאינסטגרם, וזה תופס את המקום של הטלוויזיה. לפעמים זה אפילו מתיש.
"אני מדברת כל יום עם הנכדים בפייסטיים, עד שנמאס להם, ואז אני רואה את היד הקטנה שלהם מתקרבת למסך - וצ'יק, זה נסגר. יש לנו נכד בן 3 וחצי, דניאל, ונכדה בת 5. הם בברלין עם אלמה, הבת שלנו, ועמיחי בעלה, והם שולחים לי כל היום קונצרטים והופעות שהם עושים.
"בכלל, הווטסאפ הפך להיות הדבר שממלא את היום. כל היום אני עם הטלפון ועם כל המסכים שמאפשרים לתקשר במקום פגישה".
יונה: "עם הילדים הגדולים אני יכולה לדבר. הבעיה היא עם יהונתן הקטנצ'יק, שהוא בן שנה, והוא בעצם הכי חשוב עכשיו. הוא לא מבין איך סבא וסבתא נכנסו לתוך קופסה, והוא עושה 'ביי ביי' והולך. זה מעציב אותי לפעמים".
יהורם: "אני בסקייפ, בזום, בווטסאפ, בהאוס פרטי. אין אפליקציה שמחברת אנשים שאני לא פעיל בה. אני מדבר עם חמשת הנכדים שלי כל יום, והאמת - יותר ממה שדיברנו קודם".
טוביה: "הרשתות החברתיות מעסיקות אותי בלי הפסקה. יש לי המון קבוצות ווטסאפ - זאת של 'סברי', זאת של הבימה, שהיא המשפחה שלי בשנה האחרונה, והכרתי שם המון שחקנים צעירים מקסימים ומוכשרים, וכמובן, זאת של 'סבא טוביה', שכלפיהם יש לי אחריות, כי בפורים התבטלו לנו הופעות.
"מהטלוויזיה ומהחדשות אני מנסה לברוח, אז אני צופה בסרטים. ממלא את החללים שנוצרו לי בהשכלה קולנועית, וגם לומד המון. כשהייתי נער יכולתי לראות כל סרט שמונה פעמים. ראיתי לא מזמן עם יעל את '1917', פעמיים. בפעם השנייה אפילו נהניתי יותר. בקיצור, אין רגע דל".
יהורם: "בימים אלו אני משתדל לעשות דברים שנואשתי מהם בעבר, שאמרתי שכבר לא אעשה. למשל, לנגן בגיטרה. חברים מוזיקאים שולחים לי תרגילים, ואני משתעשע בהם ומאמין שאלמד לאט־לאט. זו משאלה שחלמתי עליה והתייאשתי, ועכשיו החלטתי לא לוותר.
"לקחתי ספר באנגלית, 'נמסיס' של אגתה כריסטי, והתחלתי לתרגם אותו להנאתי. אני מוצא פה ושם בתוך הספר מילים כאלה ואחרות שלא הכרתי, ומשכלל את עצמי, וזה מעביר הרבה זמן.
"יחד עם בת הזוג שלי אנחנו עושים תרגילי התעמלות שחברה טובה שלנו, פיזיותרפיסטית, שולחת לנו. אני קורא הרבה, ספרי קודש ואחרים, שתמיד הנחתי בצד. אני קורא את הרומן של יצחק שלו, שהיה מורה שלי, ספר נהדר בשם 'פרשת גבריאל תירוש'.
"אני משתדל לצרוך כמה שפחות טלוויזיה. הם צריכים למלא המון זמן, ואין להם מה לעשות איתו חוץ מלהודיע שיש עוד חולים ושעלה מניין הקורבנות, וזה מין רפרטואר עגום שמכה בראש בכל פעם ששומעים אותו. אז אני מעדיף בלי".
ירדן: "התחלתי לעשות המון דברים שתמיד רציתי לעשות ואף פעם לא פיניתי להם מספיק זמן. שיפצתי את כל הרהיטים שלי בבית. היו לי בבית המון קופסאות של צבע פלסטי, ועכשיו למדתי ביו־טיוב טכניקות של צביעה והפכתי את הרהיטים הבינוניים שהיו לי למשהו שהוא וואו.
"אני כותבת סדרה כבר כמה זמן, וזה זמן טוב לתת פוש חזק לכתיבה. אני עושה הרבה אימוני זום, גם פילאטיס וגם עם המאמן שלי, שמעביר שיעורים שלא נושמים אחריהם. עושה מדיטציות ויוגה. ואני מבשלת המון. החלום שלי היה להיות קרין גורן, אז אני אופה בלי הפסקה. כל היום אני אוכלת ומתעמלת".
עדנה: "אני עם בעלי, שהמסעדה שלו נסגרה, ועם הבנות. כיף להיות ביחד באינטנסיביות שיש בה גם חופש, אבל מצד שני, הבית ער כבר ב־6 בבוקר, וזה לא פשוט".
***
גם תום מתחבר לווייב המשפחתי. "אני מעביר את הזמן עם לירז והבנות. את רוב הזמן אנחנו שורפים על שטיפת ידיים. אבל בגדול, אין הבדל גדול בין אורח החיים שלי לפני הקורונה לעכשיו. גם לפני הקורונה העדפתי לצאת מהבית כמה שפחות, שמרתי מרחק של שני מטר מאנשים, נמנעתי מחיבוקים ומלחיצות ידיים, ושטפתי אותן בכל כמה דקות במיומנות של מנתח. ההבדל היחיד הוא שעכשיו כל השאר מתנהגים כמוני".
יונה: "אני עם ששי בבית. לשמחתי, מישהו שאני אוהבת (צוחקת). אנחנו קוראים הרבה, מדברים עם משפחה וחברים ורואים סדרות שלא ראינו בגלל העבודה שלנו. אני מאוד אוהבת לצפות בסדרות בריטיות, הן הרבה יותר מתוחכמות מהאמריקניות, וסדרות נורבגיות ודניות. השחקניות שם הן נשים אמיתיות, בלי הרבה איפור, לא מתוחות, לא בובות מתוקתקות.
"אני מבשלת הרבה, מה שהפסקתי לעשות בזמן האחרון ועכשיו חזרתי לעשות. עוד משהו שאני עושה זה לצלם ברכות לנערים ולנערות לבר מצווה או לבת מצווה, חגיגות שהתמסמסו ומבקשים ברכה לעודד את רוחם. אני עושה את זה במקבצים כאלה, בשמחה".
רותם: "הילדים שלי לא ישכחו את התקופה הזאת. מתי אנחנו מספיקים לאכול שלוש ארוחות ביום ולדבר? יש גם קושי ויש מריבות, ואז עושים אוהל ביחד. זה לא יום־יומיים, אלא תקופה שלמה שהיא מאוד מעצימה מבחינה משפחתית. כמו טיול של כמה שבועות, שחוזרים ממנו יחידה מגובשת".
יניב: "אני משתדל לשמור על שגרה. לקום בשעה קבועה, לצאת לסיבוב בחוץ. לעבור במכולת, לקחת קפה, לשבת על המחשב, לכתוב משהו, גם אם זה לא למשהו ספציפי. בצהריים אני מתאמן. בעבר לא דיברתי אף פעם בזום ובסקייפ, כי זה נראה לי מגוחך. פתאום אני מוצא את עצמי עושה את זה הרבה".
"לנו בבית דווקא אין סדר יום", אומר דביר, "אני מעביר את הימים עם עירית ועם שתי הבנות שלנו. בין לבין יש לי עוד קצת ענייני עבודה, פה רדיו, שם תוכנית בוקר, קריאת מחזה, הופעת אימפרוביזציה בזום.
"יש לי משימות שרשמתי לי לאורך שנים, ועכשיו זה הזמן לבצע אותן סוף סוף. למשל, לסדר את החצר, לבנות גדר, לסדר את חדר העבודה. יש דברים שהבנק (מזרחי־טפחות, שהוא הפרזנטור שלו; מ"כ) מבקש, ואני גם מצלם ברכות לבת מצווה ולארגונים שמבקשים.
"חוץ מזה, אני עומד בראש עמותת Make a Wish Israel, ובתקופה הזאת אנחנו מנסים כל הזמן למצוא מקורות הכנסה כדי שיהיה לנו כסף לפעול כשנוכל שוב לפגוש ילדים. אנחנו סובלים מאוד מזה שבתקופה הזאת אנחנו לא יכולים להגשים לילדים משאלות".
***
למה אתם הכי מתגעגעים?
סנדרה: "פשוט ללכת לשחק בהצגה. כל הטקס הזה שמתחיל בבוקר, כשאת יודעת שיש הצגה בערב ומהבוקר את מחכה לזה. עושה התעמלות, נחה בצהריים, מתקלחת, מתלבשת ונוסעת לתיאטרון. אני משחקת עכשיו בהבימה ב'זורבה היווני' וב'גבעת חלפון', ואני כל כך מתגעגעת לדבר הזה שאני עושה חיים שלמים, ופתאום נעלם. אני מתגעגעת לקשר עם הקהל, ויש סימן שאלה מתי הוא יחזור".
תום: "יש לי שני פרויקטים שהתחלתי חזרות אליהם, והם הוקפאו שנייה אחרי שהתחילו. זה כמובן בא לידי ביטוי גם בחשבון הבנק, שמתחיל לקבל צורה מדאיגה. קל מאוד לצלול לחרדה בנושא הזה, ואני לא יכול להגיד שאני סומך על האנשים שמנהלים את המשבר, שהם ידאגו לי ולמשפחה שלי. כשחושבים על זה ככה, זה באמת מפחיד.
"אבל יש משהו מנחם ומאחד בכך שהצרה הזאת משותפת לכולנו. אני רוצה להאמין שזאת הסיבה שיימצא פתרון לשיקום. מצד שני, אני מתחיל לתרגל עם הבנות הדלקת מדורות מאבני צור וציד של חוגלות, למקרה שכולנו נצטרך לעבור למוד של האדם הקדמון".
יהורם: "אני מתגעגע להופעות בערבים, שהן הדבר הנפלא ביותר שיכולתי לאחל לעצמי מאז שאני מכיר את עצמי. מתגעגע לקשר עם הקהל. קשה לי להבין את ההופעות שמצולמות בלי קהל, בלי החשמל הזה שזורם מהאולם לבמה. אני מבין שזאת שליחות ושצריך לשמח את עם ישראל, אבל בלי קהל שיושב מולי, אין בי כוחות להופיע".
ירדן: "אני מתגעגעת לרוץ בים. אני גרה שלוש דקות מהים ורגילה להתעורר מוקדם, לרוץ על החוף ובסוף לעשות מדיטציה. זה מרגיע אותי. כמובן שאני מתגעגעת גם לתיאטרון. היום אני משחקת בקאמרי ב'אל נקמות' וב'אותלו', ואני מתגעגעת לחברים שם".
"אצלי זה געגוע לקפה בבוקר, אחרי ששמתי את הבנות בגן", משתפת עדנה. "געגוע לשנ"צ. אפילו געגוע לגינה ציבורית, שזה דבר שהורים בדרך כלל לא סובלים, אבל פתאום חסר לי לצפות בבנות בלי לעשות כלום".
דביר: "עירית בשלנית־על, מדהימה, אבל התחלתי להבין עכשיו כמה חסרה לי חוויית האכילה בחוץ. אני מתגעגע גם לחתירה בים על הגלשן שלי".
טוביה: "אני מתגעגע לחיים נורמליים. אני יודע שזה לא יקרה ביום אחד, אלא בהדרגה. בשנה שעברה, בגלל העבודה בהבימה, לא יצאתי לחופשה. עכשיו נוספו לי שלושה עד שישה חודשים בהסגר. הייתי שמח לנסוע שוב לדרום איטליה. ביקרנו שם לפני כמה שנים ומאוד נהנינו, אבל איך אפשר לחשוב על זה היום, כשאתה שומע מה המצב שם.
"ויש עוד משהו: הדבר הכי פשוט שאני אוהב לעשות הוא קניות, ועכשיו אני לא עושה בכלל. הכלות, הילדים והנכדים מביאים לנו כל מה שאנחנו צריכים. הייתי שמח לעשות את זה בעצמי. לך תסביר להם איזה זן של זיתים סוריים אני הכי אוהב".
יונה: "אצלי זה קודם כל געגוע לפגוש את הנכד שלי. עכשיו אני מברכת על כל יום שהייתי בייביסיטר שלו. אין עליו, הוא הכי חכם והכי יפה. הוא כבר התחיל להגיד כמה מילים!
"חוץ מזה, אני מתגעגעת לתיאטרון ולקהל. לפני הקורונה שיחקתי בבית ליסין ב'דברים שאני יודעת', הצגה שאני אוהבת במיוחד".
רותם: "גם אצלי זה געגוע לפגוש את ההורים, את החברים, וכמובן את הקהל, שנלקח ממני בבת אחת. בערב ההופעה האחרונה שלי, בשלומי, ראש הממשלה הגביל כינוסים עד 100 איש, ואני בכיתי על הבמה. הבנתי שאנחנו נכנסים לתקופה ארוכה שבה לא יהיו הופעות".
טוביה: "כשזה יהיה מאחורינו, תהיה כמיהה אדירה לחזור לתרבות ולבילוי. אני חושב שלמקצוע שלנו יש עתיד, והוא לא יסבול. אני לא יודע מה יהיו הכללים החדשים, אולי נשב באולמות ברווחים, אבל תהיה כמיהה גדולה. נחזור למשהו שהוא הרבה יותר גדול ממה שהיה, וזה מעודד אותי".
***
יש משהו טוב שאפשר להפיק מהמצב הזה?
רותם: "אתמול ראיתי בחדשות כתבה על המיון באיכילוב ושמעתי את האחות אומרת שמהרגע שהתחיל המשבר, אנשים מבינים כמה הם נלחמים בשביל הציבור, ופתאום מדברים אליהם יפה ויש נימוס באוויר. חבל שזה מה שהיה צריך כדי שלא יצעקו עליהם. השאלה היא כמה מהר נשכח אחרי שזה ייגמר, כמה מהר נחזור למי שהיינו".
והנה אחד שהשאיר את הנגיף מאחוריו. צפיר
תום: "האמת היא שאני רואה במצב הזה יותר דברים טובים מרעים. פתאום יש זמן לקרוא, לכתוב, לקדם רעיונות שישבו בראש שנים. זה גם זמן איכות מדהים עם הבנות! מתנה שלא חשבתי שאקבל, ואפילו לא חשבתי לבקש. אני נשבע שבשבועיים וחצי האחרונים הן גדלו בשנתיים וחצי. ומנות החום והאהבה שאנחנו יכולים פתאום לתת להן ולקבל מהן, זה דבר הרבה יותר חשוב מכל מה שהן אי פעם יקבלו במערכת החינוך.
"ויש גם את הרמה הגדולה יותר: יש תחושה שהטבע מנסה להתחדש. תקראו לזה הטבע, היקום, אלוהים - משהו מסמן לנו שקרתה איזו טעות, עשינו עם העולם משהו לא נכון. פתאום, למרות הבידוד, כל העולם מתאחד, פתאום אין הבדל בין תל אביב למילאנו, לניו יורק, לטהרן. גם אם האנשים שמנהלים את העולם ימשיכו לנסות לנתב את המגיפה הזאת לטובתם, עדיין החיים אחר כך לא ייראו אותו דבר. משהו ישתנה, ולטובה".
רותם חולקת עליו. "כל מי שאני מדברת איתו מנסה להבין את היקום, ומה זה נותן לנו. אני רואה הרבה חברות שלי שאומרות, 'תתכנסי בעצמך'. יש רגעים שבא לי לצעוק, כבר התכנסתי, אני מכונסת, אני כנס אחד גדול, הבנתי מה היקום רוצה, ותחזירו לי את החיים שלי".
דביר: "מעבר לזה שברמה האישית גיליתי שאני יכול להתבטל ולא למות מזה, הלוואי שנצא מהדבר הזה עם תובנה בינלאומית שאנחנו מקשה אחת, ושהגבולות הם אולי הכרחיים, אבל יש מקומות שאפשר לשבור אותם, שחייבים ערבות הדדית עולמית, לא רק בתוך מדינת היהודים".
ירדן: "הדבר הטוב שקרה לי זה שאין לאן לברוח. הרבה פעמים, במהלך היום, הדרכים שלי להתמודד עם מצבים של שעמום או חוסר מעש היו לקפוץ לחברים, להורים, לים. עכשיו אני מוכרחה להישאר ולפגוש את כל הרגשות שצפים. ופתאום אני מבינה שזה לא כל כך נורא. שלא צריך לפחד מהתמודדות עם עצמי, עם שיעמום, עם חוסר מעש. זה דווקא נחמד".
יונה: "יש משהו בירידה הזאת מהקרוסלה המטורפת של החיים, שנותן זמן להתכנס לתוך עצמך ולהבין דברים יותר לעומק. אני מודה שהייתי מוותרת על הניסיון הזה, אבל אם זה כבר קרה, צריך למצוא את הדברים הטובים, ובעיקר לקבל שיעור בענווה. אם נדמה לנו שאנחנו מלכי העולם, ולמנהיגים הגדולים נדמה שהם אלוהי היקום, הנה בא וירוס קטן כזה ומכריע את כולם.
"תמיד אמרתי שיש משהו מבורך בשגרה, למרות שלפעמים קיטרנו עליה ועל זה שהיא חוזרת על עצמה. היום אני קולטת כמה זה נכון".
סנדרה מסכימה. "את מבינה כמה היינו מאושרות קודם? כמה החיים שלנו היו יפים, רק שלא ידענו? קיטרנו והיינו עסוקים בלחשוב שזה מובן מאליו. מעולם לא חלפה לנו בראש שאלה כמו 'לכמה זמן יספיק האוכל', הרי התרחקנו מהימים הרעים של מלחמת העולם השנייה. ופתאום, בצורה אחרת כמובן, מבצבצות אותן שאלות מתקופות חשוכות. שאלות שאת מדחיקה ולא רוצה להתמודד איתן, כי את אומרת - 'לנו זה לא יקרה'. כרגע אין ודאות לגבי כלום".
עדנה: "המשבר הזה גרם לנו להיכנס להסתכלות הרבה יותר מחושבת - גם כלכלית, גם מוסרית. פתאום לחיים שלנו יש אולטימטום, וכל החשיבה היא אחרת. יש בזה משהו טוב, כי שום דבר כבר לא הספיק לאף אחד, והמרדף של המין האנושי הגיע לשיאים של אגרסיביות".
יהורם: "העולם הפך להיות כפר קטנטן. אני מדבר עם חברים בכל יבשת אפשרית. חשבתי על זה שאם למישהו יש הרבה כסף והוא יכול לקחת עכשיו מטוס פרטי ולברוח - לאן יברח? הכדור הזה, שהיה עולם ומלואו, הפך לקטן כל כך.
"ברגעים כאלה אומרים שמה שהיה לא יהיה, ושאנחנו נלמד לקח. אני מאחל לכולנו שאחרי שזה ייגמר, יישאר אחוז אחד מהתחושה הזאת, של הרצון להתחבק ולהיות קרובים. כי כמו שאני מכיר את המין האנושי, ייקח יום - וזהו. לא זוכרים שום דבר וממשיכים קדימה".
טוביה: "אסור לנו לשכוח את המצב הזה, כי יש בו משהו שגורם לך לפקוח את העיניים. אתה מגלה עד כמה הכל שברירי".
תום: "אין לי ספק שבשלב הראשון אחרי הקורונה נשכח את כל הפילוסופיה סביב 'הדבר הגדול שקורה בכדור הארץ'. נפסיק למחזר, נחזור לרוץ אחרי הכסף שאיבדנו, נחזור לכעוס ולשנוא אחד את השני.
"אבל אני ממש מקווה שבשלב השני ניזכר שקרה פה משהו. ושהוא קרה בשבילנו, וגם בגללנו. ואחרי שנירגע קצת, כל אחד יעשה עם עצמו איזו תנועה קטנה של שינוי".
***
איך מתכוננים לליל סדר בהסגר?
סנדרה: "פסח תמיד היה עבורי הזדמנות לעשות משתה גדול. במשך שנים היינו עושים ליל סדר אצלנו עם המון משתתפים, משפחה וחברים. ענת גוב ז"ל כתבה את המחזה 'משפחה חמה' בהשראה של ליל סדר שעשינו בבית לפני יותר מ־20 שנה. אירחנו 50 חברים, שזנחו את המשפחות המורחבות לטובת החברוּת. היו שם גידי גוב וענת, אריק איינשטיין ואשתו סימה, ואחרים.
"בצעירותי מלצרתי במסעדת 'ליפסקי' ביפו. הייתי מציצה למטבח, לומדת מתכונים ומיישמת אותם. שם התחלתי לאהוב לבשל. השנה אני ומוני נהיה בבית ונעשה את הסדר בזום, עם מיכאל והחברה שלו שירן, שיהיו בתל אביב, ואלמה, עמיחי והנכדים שנמצאים בברלין".
רותם: "בסטנדאפ שלי כתבתי שיש דברים טובים שיצאו מהקורונה, כי השנה היה תורי לארח את ליל הסדר. אנחנו נעשה זום עם המשפחות שלנו. יש בבניין מולנו זוג מבוגרים בודדים, והצעתי לאישה שנעשה 'ליל הסדר מרפסות', שנקרא את האגדה ונשיר קצת. אם זה יקרה, זה משהו שלא נשכח בחיים".
דביר: "את ליל הסדר אנחנו תמיד חוגגים אצלנו, עם 30 אנשים. זאת ארוחת ערב עם קריאה של ההגדה עד האוכל, ובעיקר חוויה משפחתית של פעם בשנה. אנחנו מאחדים את שני הצדדים שלנו, עובדים ומתאמצים בשביל הערב הזה, ומאוד נהנים.
"השנה זה לא יקרה, אבל אמרתי לאחותי שנחגוג כולנו בהמשך. בעוד חודשיים נזמין את כולם אלינו. יכול להיות שנבין משהו מהחוויה הזאת, של ליל סדר שבו משתתפים רק ארבעתנו. קודם כל נבין שזה אפשרי, נעשה ארוחת ערב ויהיה כיף. לא ננסה לייצר ערב כמו שהיה אמור להיות, אלא נחגוג את מה שיש".
תום: "סבתא שלי גרה באילת, ולצערי תחגוג לבדה, לראשונה בחייה. אנחנו עושים איתה אימוני פייסטיים לקראת ליל הסדר. חשבתי איך לדרבן אותה שתשמור על עצמה, והזכרתי לה שאם תעבור את זה בשלום, היא תהיה בוגרת שתי מלחמות עולם".
עדנה: "פתאום קלטתי שלא אהיה בבית של אמא שלי בחג, והתחלתי לבכות. אני בוכה המון. בכיתי גם כשבעלי לקח מתכון לחרוסת מאחותו, או כשהסתכלתי על תמונות מהגן".
יהורם: "אני ובת הזוג שלי נהיה בבית, ובאחד מהמכשירים נראה את בני המשפחה באפליקציה. אולי לא לאורך כל הערב, אבל בחלקים. חשבתי שהשנה יהיה זמן לכולם לחזור לקרוא את החצי השני של ההגדה אחרי הארוחה, הרי אין לאן למהר" (צוחק).
יניב: "בליל הסדר אהיה כנראה בבית, ואני מניח שננסה לעשות זום כל המשפחה. אמא שלי קיבלה החלטה שביום שישחררו אותנו, יהיה ליל סדר, גם אם זה יקרה ביוני או ביולי, כי היא כבר קנתה דג לגפילטע".
יונה: "נולדתי ב־31 במארס. אף פעם לא אהבתי לחגוג יום הולדת, אז אני דווקא שמחה שהשנה אני עוברת את זה בשקט. פסח הוא החג האהוב עלי. מאז שהוריי נפטרו ועד לפני שנתיים, חגגנו את כל החגים אצלנו בבית. לפני שנתיים העברתי את השרביט לאחותי. אני עוד לא יודעת איך נעשה את זה השנה, מתארת לעצמי שהמשפחה תהיה על המסך בזום".
תום: "אצלנו במשפחה תמיד עושים סדר גדול, זה תמיד אירוע. השנה אעשה את הסדר במתכונת המצומצמת ביותר אי פעם: רק עם לירז והבנות, אפילו שאמא שלי גרה כמה מאות מטרים ממני, ואחותי גרה ביפו. אני לא יודע מה מחריד אותי יותר - זה שהסדר יהיה מצומצם, או זה שאני אצטרך לגלם את אב הסדר. נולדתי בפסח. גם נור, בתי. שנינו נחגוג השנה יום הולדת בהסגר. זה נשמע אולי עצוב, אבל זה יום הולדת שלא נשכח. מתרחשת כאן היסטוריה, ואנחנו חלק ממנה. זה מרגש".
טוביה: "אני הרגלתי את המשפחה מזמן שאני לא יוצא מהבית בליל הסדר, אחרי שפעם נתקענו בפקק שעתיים וחצי. קנינו שולחן גדול, שיכול להכיל יותר מ־20 אנשים, ועד השנה כולם היו מתרכזים אצלנו.
מבטיח שיהיה בסדר. גאון // צילום: אריק סולטן
"השנה נעשה סדר וירטואלי. ליעל ולי יש ויכוח מי מאיתנו יגנוב את האפיקומן ומי ישאל את הקושיות, והוחלט שאני, כי אני צעיר ממנה בשלושה חודשים. כך גם יהיה אצל שלושת הילדים שלנו. נשיר את 'מה נשתנה' בזום".
***
מה הדבר הראשון שתעשו כשנחזור לשגרה?
סנדרה: "אני אלך לים. אני אף פעם לא מוצאת זמן ללכת לים, לעצור את החיים לרגע ולהסתכל על הגלים. פתאום זה נהיה דבר בעל ערך".
"הייתי אמורה להתחיל חזרות בהבימה למחזה של נאוה סמל, אז אני מקווה שזה יהיה הדבר הראשון שאעשה בתיאטרון. יש לי למה לחזור. אני ארוץ להתחבק ולהתנשק עם חברים ומשפחה. היה לי פעם חלום לעשות הצגת יחיד, לעמוד בפתח האולם, וכל מי שנכנס - לחבק ולנשק אותו. נשיקות וחיבוקים - אני טובה בזה. זה חסר לי עכשיו".
יונה: "אני ארוץ לנכד שלי ואקווצ'ץ' אותו במשך שעתיים".
רותם: "דבר ראשון, אני פותחת אולם למופע סטנד־אפ ומביאה קהל. משם אני נוסעת לזארה".
יהורם: "אני אקבע פגישה בענייני עבודה. לא משנה אם זה על מופע, סרט או תוכנית טלוויזיה. אני רוצה לחזור מייד לעבוד. ולהופיע כמובן".
***
מה תאחלו לקוראים ולכל עם ישראל?
יהורם: "שאף אחד לא ייפול ברוחו. אני מבטיח מניסיוני העשיר בטראומות שעברו עלינו לאורך כל הזמנים והשנים, שייקח קצת זמן, אבל נצא מזה".
סנדרה: "קור רוח. ואמונה. קל מאוד לאבד את קור הרוח במצבים כאלה, להיכנס לפאניקה, להתנהגות שהיא בלתי נשלטת. אני מסרבת לבקש מהצעירים שיתחשבו בזקנים וישאירו אותנו בחיים, אבל אני חוששת שאין ברירה, ונאלצת לבקש מהם".
ירדן: "אני מאחלת לכולם להמשיך להיות באמונה שהכל בסדר, שהכל קורה בסופו של דבר לטובה. להאמין ולהרגיש באמת שיכול לצאת משהו טוב מהמצב הזה. לדעת שיש מי ששומר עלינו".
יניב: "שיהיה קצר ושייגמר כבר, ושנצא שפויים בצד השני".
יונה: "בריאות לכולם. נכון שחלק גדול מהאוכלוסייה יתמודד עם בעיות כלכליות ויהיה קשה מאוד, אבל כל עוד אנחנו בריאים, נוכל להסתדר".
תום: "אני מאחל לכולם בריאות ואורך רוח. כל העולם בבידוד, ובכל זאת, אנחנו הכי ביחד שהיינו זה הרבה זמן. הלוואי שנדע לשמור על הביחד הזה גם אחרי המבול".
רותם: "שנצא מהסגר לחירות".
דביר: "לנשום עמוק ככל האפשר ולחוות את הרגע, לא את הרגע של אחרי. לא את מה שהיה יכול להיות, אלא את הרגע הזה. ואני מקווה שנצא כולנו מאוחדים מהמגיפה הזאת".
טוביה: "יש לי הרגשה פנימית חזקה שהעם בישראל ייצא מזה בין הראשונים בעולם, והרבה יותר מהר ממה שחושבים. אני מאחל לכולם בריאות, ושנשרוד את המגיפה בפגיעה מינימלית".
maya19.10@gmail.com
erans@israelhayom.co.il