מתי בפעם האחרונה הרגשת אופטימי?
"אני תמיד אומר בהומור 'לא לאבד את הייאוש, את התקווה כבר איבדנו', מתוך כאילו איזושהי ציניות או התגוננות. אין לי כל ספק שהמצב עכשיו, עם משבר הקורונה, גרוע יותר מאשר במלחמת לבנון השנייה ב־2006, המצב הוא בלתי אפשרי ובסימני שאלה לגבי העתיד, ולכן כל אחד מיילל קצת. אני מרגיש שיש פסימיות בלתי רגילה כרגע. מהבחינה הזאת, זה לא רק ייאוש, זו אי הבנה לגבי מה יהיה ההמשך".
מתי בפעם האחרונה פגשת את הנכדים והנינים?
"הם היו פה יומיים לפני הקורונה, לפני כחודש. חגגנו יום הולדת 5 לאחד הנינים שלי והיה מקסים, ולמחרת כבר התחיל הבלאגן. יש לי שבעה נכדים ושלושה נינים. בשגרה אנחנו נפגשים לא מעט, חלק מהם באים גם לפעילויות שלי, למשל בתיאטרונטו".
מתי בפעם האחרונה קיבלת עצה מועילה במיוחד?
"כולם נותנים עצות. אמרו לי משפטים חכמים בלי סוף, ואני מקשיב, ומובן שצברתי בחיי מספיק כישלונות, הצלחות ומסקנות כדי שקודם כל אוכל לתת עצה לעצמי. והעצה לעצמי תהיה 'תמיד בזהירות'".
מתי בפעם האחרונה חשבת על פוליטיקה?
"יום־יום אני חושב על פוליטיקה, ואני אגיד לך בשקט - יש שנאה ויש אהבה ויש פקפוק ואפילו חנופה ישנה, ונחת, ולפעמים אני אומר לעצמי בשקט 'תלכו לכל הרוחות!' בגיל 91 אני כבר רואה את הסוף, ועכשיו אני מודה, בדיעבד, שכן, הייתי צריך להפנות לפחות חלק מהקריירה שלי לשם, להקדיש יותר זמן לפוליטיקה. אולי הייתי מוג לב שלא הלכתי לזה. אולי".
מתי בפעם האחרונה קראת ספר?
"בזמן האחרון אני קורא ספרים ומחזות, קראתי השנה בערך 100 מחזות, שמתוכם בחרתי עשרה שהיו אמורים לעלות בתיאטרונטו, כמדי שנה. אני צריך לקרוא כמה עשרות עמודים מכל יצירה ולקבל החלטה אם להתמסר לסיפור, אם אותו אדם שכתב יתקבל לתיאטרונטו. בכל שנה זו התקופה שבה אנחנו עסוקים בזה באופן אינטנסיבי, והשנה כבר התחילו בחזרות וכבר כמעט היו בחירות סופיות של המחזות, אבל עכשיו הכל מוקפא בגלל המצב".
מתי בפעם האחרונה חזרת לקיבוץ הראל, שבו התחלת את הפעילות שלך כמפיק?
"לפני כמה שנים. נסעתי עם חבר לראות את חדר האוכל, את המסגרייה, את הבניינים, את הנוף. שם הכרתי את דני קרוון (פסל, צייר ומעצב תפאורות, חתן פרס ישראל; ש"ז), חברי הטוב, שאת הציורים שלו תלינו בבית. היה טוב בקיבוץ בזמנו. אני רציתי לחיות בקיבוץ. נסעתי שם על אופנוע, ארגנו שביתות בבתי חרושת, והיה לנו אכפת מכל דבר".
מתי בפעם האחרונה חלמת על הצלחה בחו"ל?
"אני לא זוכר אם דגדג לי ללכת לשם, אבל כשהגענו לברודוויי, ב־1971, עם 'איש חסיד היה', זו היתה הרגשה נהדרת. גם הקהל אהב וגם הביקורות היו טובות מאוד. אמרתי אז ש'היו כאלה שפחדו שאכשל והיו כאלה שפחדו שאצליח'.
"הניסיון שלי להביא הצגה ישראלית לברודוויי, את זה לא עשה שום מפיק ישראלי. גם 'ביקור התזמורת' בעצם העלו הצגה אמריקנית בעקבות סרט ישראלי. אני הבאתי הצגה מקורית, וזה היה באמת סיפור הצלחה אדיר של שמונה חודשים. ואז אמרתי 'ביי ביי'. לא הפסדתי אגורה, הרווחתי את היוקרה, את הניצחון - וזה היה נפלא. גם גילה נסעה לניו יורק, עם 'קדיש לנעמי' במסגרת הבימה, וגם שם היה מוצלח מאוד. לא נעים לי להגיד, אבל נהנינו מאוד מההצלחה. הצלחנו גם בניו יורק, גם באיטליה, גם בדרום אמריקה, ואין כמו תחושת ההצלחה.
"חזרנו לניו יורק לביקור לפני שנתיים. זו העיר שאנחנו הכי אוהבים. שם התחלנו את החיים המשותפים שלנו. לא היה לנו כלום, השנתיים האלה שם היו האוניברסיטה שלנו, לזוגיות, לחיים, לתרבות ולכל כך הרבה. למדנו שם המון, גם מבחינה היסטורית. זה היה בתקופת המאבק על שוויון זכויות השחורים, ואנחנו היינו מקורבים לצמרת האינטלקטואלית ולקהילה היהודית בניו יורק, שסייעה במאבק. הגענו למצב שהשתתפנו בצעדה בוושינגטון, והיינו מרחק מטרים ספורים ממרטין לותר קינג. נגענו בהיסטוריה".
מתי בפעם האחרונה פגשת כוכב צעיר?
"יש כישרונות בדור הזה, אבל זה יהיה שטחי מצידי להגדיר אותם בצורה חד־משמעית, כי יש ויש. גילה עובדת עם הדור הצעיר, והיא אומרת שיש בקרב השחקנים הצעירים כישרונות אדירים שיכולים לאכלס כל במה בברודוויי, כמו רויטל זלצמן ורוני דלומי. יש טובים יותר ויש טובים פחות, העיקר שסוף־סוף יש בתי ספר למשחק שמלמדים לרקוד ולשיר. לפני זה רק לימדו משחק, עכשיו מלמדים הכל וזה עושה את ההבדל".
מתי בפעם האחרונה ביקרת בתיאטרון?
"זה נראה כמו לפני דור, אבל בעצם מדובר על פברואר. עסקתי בתיאטרון, בתרבות ובאמנות בצורה כנראה הרחבה ביותר בארץ. עבדתי בחו"ל ועם שחקנים בעברית, באנגלית, ובצרפתית, נתתי לקהל גם בידור, גם אמנות וגם רגש, ומצאתי את עצמי בשורה אחת עם מומחים בינלאומיים.
"עכשיו יש תיאטרון אחר. חלק מההצגות - אני מפקפק בכישרון שלהן, ביכולת שלהן ובמחמאות העצמיות שהן מפטפטות לעצמן. אני מתנועע בין הצגה להצגה, לא יודע מראש מה ימצא חן בעיניי. אני מקווה שאחרי הקורונה אנשים יחזרו לתיאטרון, שיחזור האמון באמנות הזו, שעכשיו סגרה את עצמה".
מתי בפעם האחרונה פחדת מאוד?
"כנראה במלחמת יום כיפור, ב־1973. ראיינתי אז לרדיו בחור דתי, מפקד פלוגה, ולמחרת הראיון הוא נהרג. כעבור חודשיים פנתה אלי אמא שלו, ראיינתי גם אותה, ואחר כך גם הגעתי אליה הביתה. זה היה דבר מזעזע ביותר, קשה מאוד.
"כרגע אין לנו תחושה של פחד, אנחנו שומרים על שגרה בבית. אנשים מבחוץ מפחידים אותנו, 'אל תעשו את זה ואל תעשו את זה'. אנחנו מפנימים, לא יוצאים מהבית, אין יוצא ואין בא, והכל בסדר. אבל אנחנו לא בפאניקה".
מתי בפעם האחרונה הוספת בובה לאוסף שלך?
"כמו דתיים, אנחנו לא סופרים. את הבובה האחרונה הביאה השנה סופי, הנכדה שלנו, מרוסיה. יש לנו פה מאות בובות. אני אוסף בובות ייחודיות, עתיקות ונדירות, ויש לי בובות מכל העולם ומסוגים שונים, שלא רואים בכל מקום.
"מלבד בובות גם גידלתי תוכי בבית, והיתה גם חתולה, שקראתי לה 'גברת חתולה'. יש גם כלבות, ובזמנו היו ביניהן יחסים הדוקים".
מתי בפעם האחרונה סירבת להצעה מפתה?
"לפני הרבה שנים. היו כל מיני דברים. הציעו לי, למשל, את ניהול דיזנגוף סנטר, ניהול פסטיבל ישראל. פעם דיבר איתי פרופ' חיים בן שחר על להיות מנכ"ל אוניברסיטת תל אביב, אבל זה לא יצא לפועל. אולי לא הייתי ראוי ואולי לא רציתי".
מתי בפעם האחרונה התחתנת?
"חיי נישואים הם לפני הכל פשרות יומיומיות. אתה קם בשבע בבוקר וישר מתחיל להתפשר, ואם אתה מתעורר בשש, אז אתה מתחיל להתפשר בשש. זה ציטוט מדבריי מתוך הביוגרפיה שלי, 'רציניקן', מאת ירון פריד.
"חיי נישואים הם מצב לא נורמלי, אבל עוד לא נמצאה האלטרנטיבה הגאונית המושלמת לזה. התחתנתי עם גילה בפעם הרביעית בדיוק לפני שנה, ביום הולדת 90 שלי, וזו היתה החתונה הראשונה שבה לא הייתי מופתע. מתברר שגילה היא מתחתנת סדרתית.
"החתונה הראשונה היתה צ'יק צ'ק, יומיים לפני הנסיעה שלנו לניו יורק לשנתיים. אמא של גילה אמרה שהיא תמות אם לא נתחתן, אז אמרתי לה שנלך מייד לרבנות, ובאותו ערב גילה ביקשה מהרב להזדרז כי היא היתה צריכה לשוב לבמה.
"אבל גילה רצתה גם להתחתן כמו שצריך, וכשמלאו לי 70, אחרי 36 שנות נישואים, היא הפתיעה אותי בחתונה נהדרת, בהבימה. היא לבשה שמלת כלה נפלאה, ולא נשארה שם עין יבשה. התמסרתי, ואמרתי לה 'כמה את יפה'.
"בפעם השלישית התחתנו כשמלאו 50 שנה לנישואינו. זה היה באולם אירועים, והיה מאוד יפה ומרגש. השיא אותנו עו"ד בני דון־יחייא. ולפני שנה נישאנו שוב. הפעם גילה אמרה לי מראש שיש חתונה, 'תרצה או לא תרצה, תבוא או אל תבוא'. התחתנו אצל חברנו איציק חנגל, והיה נהדר. הזמן רץ לנו, ואולי נתחתן גם פעם חמישית.
"העניין של להתחתן מדי פעם הוא נחמד מאוד. אלה לא רק הנדרים, הטקס הזה מביא איתו משהו מרענן. אנחנו מבורכים, כך אנחנו מרגישים, כי מצאנו את הפרטנר שלנו. החיבור שלנו הוא שידוך מהבטן, שנינו יודעים זאת, השאלה היא איך אתה מדשן ומעבד את הגינה הזו, צריך לנכש את העשבים, צריך לשמור על בית רגוע, ולגילה יש פתיל קצר אז אני לימדתי אותה לספור עד עשר, ותודה לאל 60 שנה".
מתי בפעם האחרונה הגשמת חלום?
"לפני כ־40 שנה. הרבה מהחלומות שלי הגשמתי, ויש לי עוד חלומות, כי מי שמפסיק לחלום מתחיל למות. אבל מכל הדברים, אחד החלומות הגדולים שלי היה ילד משלנו. אני הבאתי לנישואים שלנו את עידן (בנו מנישואיו למרים שלג ז"ל; ש"ז), אבל כדי שנהיה משפחה היינו צריכים גם ילד משלנו, וזה היה חלום גדול שהגשמנו כשאימצנו את הגר.
"זה היה הליך של שלוש שנים. קשה לי לדבר על זה, זה מאוד מרגש אותי. בששת החודשים הראשונים אחרי האימוץ האם הביולוגית יכולה לשנות את דעתה, ואלה היו חודשים של סיוט. לא עצמנו עין. ישבנו על המיטה ואמרתי לגילה, 'שמישהו ינסה להתקרב אל הילדה הזו. אני לא אתן, היא שלנו, היא הגשמת החלום שלנו, היא תהיה מאושרת'. פתאום יצא ממני הכל.
"זכינו בהגר. אני לא יודע אם להרבה הורים יש בת מסורה ואכפתית כזאת. אנחנו הורים מבוגרים, ובימים כאלה, של סגר ובידוד, הדאגה שלה באמת מדהימה. היום היא גם אמא בעצמה, יש לה בת ובן".
מתי בפעם האחרונה צפית בטלוויזיה?
"לגילה יש שורה של יתרונות עלי, גם בטלוויזיה. כשהיא רואה - אני זז הצידה. רק חדשות אנחנו רואים ביחד, כמו כולם בימים כאלה. אני קורבן של חדשות. אנחנו לא רואים סדרות או סרטים. גילה רואה קצת 'הכתר' בנטפליקס".
מתי בפעם האחרונה נגמלת מהתמכרות?
"לפני יותר מ־20 שנה הפסקתי לעשן מקטרת. זה היה הניצחון של הגר, בתי. כששאלתי אותה, 'אז מה את רוצה במתנה לחתונה?' היא הפתיעה אותי וביקשה שאפסיק לעשן. הפסקתי באותו יום. העברתי למחלקת אביזרים בהבימה את יתרת המקטרות שלי, וזהו. אחר כך עישנתי סיגריות, וגם את זה הפסקתי".
מתי בפעם האחרונה עשית משהו שהוא לא תיאטרון?
"הגשתי את תוכנית הרדיו שלי, 'שאלות אישיות', בגל"צ במשך 51 שנה, ועדיין ממשיכים לשדר אותה בשידורים חוזרים בכל שבת בשמונה בבוקר.
"במשך עשרות שנים ראיינתי את המיטב, חתני פרס ישראל ופרס נובל, מנהיגים וראשי המדינה, סופרים בכירים, כולם. ראיינתי את יצחק נבון, עמוס עוז, אלכסנדר פן, יונה וולך, שמעון פרס, אבא קובנר, רות קלדרון, דליה רביקוביץ, פנחס שדה, אברהם שלונסקי, בן־גוריון ועוד. יש רשימה של מרואיינים שלמדתי מהם המון".
מתי בפעם האחרונה הצטערת על משהו?
"אני לא מצטער. בטח לא על שרבתי עם מישהו (הכוונה למבקרי תיאטרון; ש"ז). אני לא צריך להיות חנפן בינלאומי. אני לא רוצה להיות מוצי־מושי, זה לא מתאים לי ולא נכון, ואני בטוח שיש מבקרים שאולי יבקשו עכשיו סליחה מעצמם. לא שווה לי אפילו להתאמץ ולהיזכר מי הם". 
מתי בפעם הראשונה הרגשת ישראלי?
"עליתי לישראל מפולין ב־1933, כשהייתי בן 4. אני לא זוכר הרבה מהעלייה, רק שאמא שלי הכניסה אותנו לבית היתומים 'דיסקין' בירושלים כדי שתוכל קודם להתבסס כלכלית. אחרי כמה שבועות היא הגיעה להנהלה ואמרה למנהל שיש לי כינים ושזה לא בסדר. הוא אמר לה, 'את יכולה לקחת אותו וללכת, יש מספיק ילדים שרוצים להיות פה'. אז היא שפכה לו על החליפה את קסת הדיו, משכה אותי ואת אחי ולקחה אותנו משם.
"מבית היתומים בירושלים נסענו לתל אביב. עברית למדתי בישראל, אבל ממילא לא דיברתי בכלל עד גיל 4. אגב, התנאים בדיסקין היו מחפירים, ושנים אחר כך עמדתי בראש הפגנה נגד המוסד. סגרתי מעגל".
מתי בפעם הראשונה
בן 91, יליד פולין. מנהל מוסדות תרבות, מגיש רדיו, מפיק ויזם. נשוי לגילה אלמגור, שחקנית ויוצרת. אב לעידן ולהגר, סב לשבעה נכדים וסבא רבא לשלושה נינים. יזם את הקמת במות הבידור ביום העצמאות. הפיק סרטים, מופעי בידור וזמר, וניהל את תיאטרוני הבימה והקאמרי. הקים את תיאטרון בית ליסין ואת תיאטרון בימות, ולפני 30 שנים ייסד את פסטיבל הצגות היחיד תיאטרונטו. הגיש במשך 51 שנים את התוכנית "שאלות אישיות" בגל"צ. ב־2007 זכה בפרס התיאטרון על מפעל חיים. לאחרונה יצא לאור הספר על חייו, "רציניקן", מאת ירון פריד (הוצאת רימונים)
