בבוקר יום שישי, 14 במאי 1948, התעוררו תושבי ישראל בתחושה מעורבת. באותו יום, כך בישרו כותרות כל 13 העיתונים העבריים שיצאו לאור באותה תקופה, תוכרז הקמת המדינה.
השמחה על הצעד ההיסטורי היתה מהולה בעצב ובחשש. מלחמת העצמאות התנהלה כבר יותר מחצי שנה בכל עוזה, והעיתונים מלאו מדי יום במודעות אבל המבשרות על נופלים נוספים בשדה הקרב.
אבל מלבד הכותרות הראשיות, שביטאו את משק כנפי ההיסטוריה, מה עוד אפשר היה למצוא בעיתוני יום הקמת המדינה?
ראשית, ולמרבה ההפתעה, נציין דווקא מה לא היה: בשום עיתון עברי לא התפרסמו מודעות ברכה חגיגיות לרגל עצמאות ישראל. מחסור זה בולט על רקע העובדה שבאותם ימים, נטולי הטלוויזיה והרשתות החברתיות באינטרנט, שימשו העיתונים אמצעי קשר חברתי עיקרי - וחברות מסחריות רבות נהגו לפרסם בהם ברכות לרגל חגים, מועדים ואירועים חשובים אחרים.
איך קרה שדווקא ביום הגורלי ביותר לעם היהודי אחרי אלפיים שנות גלות לא התפרסמה ולו מודעת ברכה אחת? הסיבה היתה נעוצה, קרוב לוודאי, בתחושת המצוקה וחוסר הביטחון שחשו רבים באותם ימים. אמנם עם ישראל זוכה בעצמאות, אך האם תזכה המדינה להאריך ימים? שאלה זו קיבלה משנה תוקף מול שטף הידיעות החדשותיות והמאמרים שעסקו בקרבות הקשים ובחללים הרבים שנפלו מדי יום על מזבח האומה הקמה לתחייה.
ובכל זאת, מה כן התפרסם בעיתוני יום הכרזת המדינה? קודם כל, כמצופה, אינספור מאמרים ארוכים עם דברי פרשנות, דעות, ניתוחים והסברים בנוגע למעמד המחייב. כמו כן, כל העיתונים מלאו הודעות ומודעות שקראו לציבור להכניס יד לכיס ולהשתתף במאמץ הלאומי בנושא החשוב מכל - גיוס כספים לצורכי המדינה וצבאה.
הבנקים, ככלי גיוס התקציבים העיקרי לטובת המדינה המוקמת, הציעו לציבור, במודעות בולטות, סוגים מגוונים של מִלווים, שבמסגרתם נקרא האזרח להלוות לשלטונות סכום כסף לפי יכולתו, ובתמורתו יקבל תעודת חוב שאת ערכה יפדה בעתיד בחזרה, בתוספת ריבית מוסכמת, בתום התקופה המצוינת בתעודה.
המלווים שהוצעו היו בגובה 10, 25, 50, 100 ו־500 לירות, בריבית של שלושה אחוזים, וזמן פירעונם היה לעוד חמש שנים. להחזר המלווה ערבו קרן היסוד וקרן קיימת לישראל, באמצעות נכסי המקרקעין שלהן ובהכנסותיהן. יצוין, אגב, שמשכורתו החודשית הממוצעת של פועל באותם ימים עמדה על 15 לירות וזו של פקיד על 25 לירות, שוטר השתכר 35 לירות ושופט - 80.
"היום נהיית לעם - והיום תחתום על המלווה הלאומי", קראו המודעות בעיתונים. וגם: "החתמת כבר? השעה דוחקת - וכל יום יקר". מודעות אחרות קישרו בין הבעלות על תעודת מלווה לבין "היותך אזרח המדינה", וכדי להרגיע חששות, אם היו כאלה, הוסיפו מודעות אחרות ש"יש כיסוי (לחוב; ד"ס) בדולרים". מודעות בוטות מעט יותר נשאו כותרת ישירה שאינה משתמעת לשתי פנים: "כספך - למדינת היהודים".
סניפי הבנקים של 1948, למעט שני הבנקים הגדולים באותה תקופה, ברקליס ואנגלו־פלשתינה, לא דמו כלל לסניפים הגדולים שאנו מכירים כיום. רובם תפסו חלל בגודל של חנות מרווחת. כדי להיענות לביקוש הצפוי, הקימו הבנקים אוהלים גדולים בקרבת הסניפים בערים הגדולות, ומול כל אוהל השתרכו תורים ארוכים של אזרחים שביקשו לרכוש תעודת מלווה, אפילו של 10 לירות בלבד.
כל שדרות העם השתתפו במאמץ הכספי ביום הכרזת המדינה. במהלך היום המטירו "אווירונים עבריים שטסו בשמי תל אביב", כפי שדווח אחר כך, מנשרים שהמריצו את האזרחים להגיע לתחנות ההחתמה למלווה הלאומי. ההיענות היתה גדולה כל כך, עד שכשהתורים לקראת סוף היום נותרו ארוכים - הודיעו הפקידים לממתינים ש"אפשר גם לקנות ביום ראשון ולקבל על המלווה חותמת של יום העצמאות".
כלל הכסף שנאסף מהעם במבצע המלווה מרצון, החל מיום הכרזת המדינה ובהמשך החודש שלאחר מכן, עמד על 5,325,000 לירות, ממוצע הלוואה של 7.5 לירות לאדם - מסך 710 אלף היהודים שחיו בארץ באותו הזמן.
אמא של זוזיק פונה
מודעות לאומיות נוספות פורסמו בעיתוני 14 במאי 1948. בשל החשש שלמחרת הכרזת העצמאות יפלשו צבאות מדינות ערב לישראל (חשש שהתאמת), פורסמו פקודות גיוס דחופות, דרישות לתרומת דם ("התרמת כבר מדמך לפצועינו? אם לא - מלא חובתך עוד היום!"), וגם הנחיות להתגוננות מפני הפצצות אוויריות אפשריות (ואכן, תל אביב הותקפה על ידי מפציצים מצריים בחלוף שתי יממות מהכרזת העצמאות, ובכמה ימי הפצצות נהרגו עשרות אזרחים).
ברוב עיתוני היום הופיעו טורי מודעות קטנות יותר תחת הכותרת: "הודעות דחופות". בימים שבהם כמעט לא נמצא מכשיר טלפון בבתים פרטיים, ושירות הדואר בין החזית לעורף היה איטי מסיבות מובנות, שימשו מודעות אלה כלי קשר עיקרי להעברת מסרים הדדיים בציבור.
רוב המודעות עסקו בהבעת דאגה מצד משפחות בעורף, שיקיריהן לוחמים בחזית. "למושקה לייבוביץ מחדרה, לא רק שאנחנו דואגים לך, אתה גם מדאיג אותנו. כתוב בבקשה בדחיפות - ההורים המודאגים". או: "ליואל הס, אמך גרטה הגיעה ארצה והיא מודאגת, התקשר למלון הירדן בתל אביב, טל 2159". מול מודעות אלה אפשר היה למצוא גם הודעות מרגיעות מהחזית, דוגמת: "למשפחת קרייר בראש פינה, קיבלתי את החבילה, הכל בסדר, לא לדאוג בבקשה. ארווין".
מודעות מסחריות כמעט לא פורסמו בעיתונים ביום הכרזת המדינה, וגם לא בימים שקדמו לה, שכן בעלי העסקים חשו שבתקופת מלחמה עקובה מדם ראשו של הציבור אינו נתון לקניות מיותרות. המודעות הבודדות שבכל זאת פורסמו חיברו ברובן בין המוצר המשווק לבין החייל העברי, כמו מודעה לסיגריות "מטוסיאן", שהציגה חייל בכומתה וסיגריה בפיו, או לשוקולד עלית, שבה נראו איורים של חייל וחיילת, ומתחתם הכיתוב "תנו להם את הטוֹב שבטוּב".
על רקע דלות הפרסום המסחרי הרשמי בעיתוני אותו יום, בלטו דווקא כמה מודעות פרטיות בעלות גוון מוזר־מצחיק. מפרסם עלום אחד, למשל, פנה במודעה קטנה ל"מגויסים לגיוס מלא" והציע שיקבל מהם לניהולו, "עד לשחרורם", את העבודה או את העסק שבבעלותם. כדי להרגיע כל חשש, הדגיש המפרסם שהוא "מוכן לתת ערבות מספיקה".
מפרסם אחר הציע ללקוחותיו הפוטנציאליים "לעורר להם את מיץ המרה בכבד". וכך הוא מסביר: "ריר המרה שלא זורם באופן חופשי גורם להירקבות המאכלים במעיים, הבטן נפוחה, אתה סובל מעצירות ותוקפנות, מרה שחורה אוחזת בך, מצב רוחך ירוד - וחשיכה יורדת עליך". כל הצרות הללו ייעלמו, כך מבטיח המפרסם, כשייעשה שימוש בכדוריות בשם "קרטר", שאותן הוא מפיץ, "ואז תקפץ ממיטתך מלא כוח ומרץ".
לעומת זאת, גלידה "ויטמן" שברחוב אלנבי 55 בתל אביב הודיעה ביום הכרזת המדינה ש"דרושות בחורות למכירת גלידה וגזוז - במשמרות ובתנאים טובים". ירקוני מרחוב נחלת בנימין 11 בישר ש"ניתן להשיג אצלי דגלים לאומיים", ובמודעה נוספת ביקשה "אמא של זוזיק" מחבריו של בנה "שיבקרו אצלה".
שלוש נקישות - ושקט
על אירוע הכרזת המדינה במוזיאון תל אביב, ברחוב רוטשילד בעיר, כבר סופר לעייפה. ואולם במהלך ההכנות, וכן בטקס ההיסטורי עצמו ולאחריו, נרשמו אירועים קטנים רבים, רובם משעשעים, שנדחקו לקרן זווית.
אוטה וליש, מעצב גרפי תל־אביבי שהיה בעלי אחד משני משרדי העיצוב והפרסום הגדולים באותם ימים בארץ (השני היה "האחים שמיר"), עמד באותה עת בפני קריסה פיזית: במשך עשרה ימים עמל מבוקר עד לילה, בסודיות גמורה, על הפקת סדרה ראשונה של בולי מדינת ישראל, תשעה במספר, שהיתה אמורה להגיע לכל סניפי הדואר בארץ עד מוצאי השבת שאחרי יום ההכרזה.
והנה, ביום חמישי, 13 במאי, ד' באייר, יום לפני ההכרזה, הוא זומן לפגישה חשאית עם מזכיר הממשלה המיועדת, זאב שרף. שם התבשר שנוסף על הבולים שעל עיצובם עדיין שקד, עליו לעצב בתוך 24 שעות את האולם בבניין מוזיאון תל אביב - ולהכינו לטקס הלאומי. וכאילו לא די בכך, עליו לעצב באותו פרק זמן את מגילת העצמאות, בכתיבה תמה על קלף - וכל זאת כשטקסט המגילה לא הושלם, ועדיין לא ברור אם קיים בכלל בתל אביב קלף מתאים.
אדם אחר, בשם דב ריבקינד, שהיה בזמנו מנהל סניף קרן היסוד בתל אביב ולאחר מכן המנכ"ל הראשון של חברת אל על, נכנס גם הוא למצוקה באותו יום, 13 במאי, כשנודע לו שהוא נדרש להפיק את טקס ההכרזה - שנועד להתקיים למחרת ב־16:00. כמו כן, הוטל עליו להיות אחראי להפצת ההזמנות לטקס, בחשאיות מוחלטת, כשרשימת המוזמנים עדיין לא נסגרה, תוכן ההזמנה טרם נכתב, ומיותר לציין שהיא עדיין לא עוצבה ובוודאי לא הודפסה.
אך למרות כל העיכובים, המשימה הושלמה בהתגייסות מהירה של צוות נאמן, וכבר באותו ערב דפקו שליחים מטעמו של ריבקינד על דלתות חברי מועצת העם, ראשי ערים, רבנים, סופרים ועורכי עיתונים בכל רחבי הארץ. כל אלה קיבלו לידיהם מעטפה ובה הזמנה לטקס הכרזת המדינה שייערך למחרת, תוך הדגשה "לשמור בסוד את תוכן ההזמנה ומועד כינוס המועצה".
אבל המוזמנים לא ממש הקפידו על סודיות, וכבר באותו לילה והשכם בבוקר שלמחרת קיבל ריבקינד מבול של פניות (לימים טען שהיו "אלפים") מצד כל מי שחשב שהוא ראוי להשתתף בטקס, ולא קיבל הזמנה.
גורו הנימוסים לוחצת
יצחק בבלי היה באותם ימים מנהל המחלקה הכלכלית של הסוכנות היהודית. נוסף על כך, הוא נשא את התואר "בעלה של הגברת חנה בבלי", המומחית המפורסמת לנימוסים ולהליכות. בבלי קיבל, לשמחתו, הזמנה לטקס, שכשאר ההזמנות יועדה לאדם יחיד, ללא בני זוג.
הגברת בבלי, שסברה שגם לה מגיע להיות נוכחת באירוע, החלה להפעיל לחצים לא ממש מנומסים על אישים שונים, וכשמאמציה לא נשאו פרי, התקשרה לדוד בן־גוריון בכבודו ובעצמו. בבלי הזכירה לבן־גוריון שהיא מזכירת התזמורת הסימפונית הארץ־ישראלית (לימים, הפילהרמונית), והוסיפה שאין זה יאה ששירת המנון "התקווה" בטקס לא תלווה בנגינת התזמורת המכובדת. בן־גוריון השתכנע מדברי הגורו, ו־45 מתוך 90 חברי התזמורת - ובראשם בבלי עצמה - קיבלו מקומות בקומה השנייה של האולם, עם כלי נגינתם.
אמנם כל מוזמני האירוע קיבלו בהגיעם לבניין פתק ועליו מספר הכיסא שיועד להם, אולם התברר ששיבוץ המקומות בפועל יצר לא מעט תקלות - שהעיבו על תחושת החגיגיות. לפחות שלושה אח"מים הגיעו למקומם הרשום בפתק - רק כדי לגלות למרבה המבוכה שהכיסאות נתפסו על ידי שלוש נשות החברה הגבוהה בתל אביב של אותם ימים, שהצליחו "להתפלח" לטקס בדרך שלא הובררה. השלוש סולקו מייד בבושת פנים על ידי חיילי המשטרה הצבאית, ששמרו על הסדר באולם.
תקלה בתחילת הטקס
ביום שישי, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, בשעה 16:00 בדיוק, הקיש בן־גוריון שלוש פעמים בפטישו. את התקלה המבדחת שהתרחשה מייד לאחר מכן תיאר ההיסטוריון ד"ר מרדכי נאור בספרו "יום שישי הגדול", שיצא לאור על ידי ספריית יהודה דקל.
"בקומת האולם הוצב נער שתפקידו היה, מייד לאחר שלוש נקישות הפטיש של בן־גוריון, ללחוץ על מתג שהיה אמור להדליק מנורה אדומה מול מנצח התזמורת שישבה בקומה השנייה, שסימנה שיש להתחיל בנגינת 'התקווה' (ההמנון היה אמור להיות מבוצע פעמיים - בתחילת הטקס ובסופו; ד"ס), וכל זאת כיוון שלתזמורת בקומה השנייה ולמנצחה לא היה קשר עין עם אולם הטקס.
"הנער עמד על משמרתו, אולם בשל הצפיפות הגדולה הוא נדחק על ידי הקהל אל תוך חדר השירותים, כשהקהל הרב שנדחק נשען על הדלת - שנחסמה בפני הנער בבואו למלא את תפקידו. כשנגינת 'התקווה' לא החלה כמתוכנן, הביט בן־גוריון בתימהון אל מפיק הטקס, ריבקינד, שסימן לו בתנועות זירוז להתחיל את נאומו, ללא שירת ההמנון". יצוין שלשירת "התקווה" בסוף הטקס דאגה הגברת בבלי בכבודה ובעצמה, כשאותתה לתזמורת בידיה - וזו פצחה בנגינה הנכספת.
דקות ספורות לפני סיום הטקס, שהועבר ישירות ברדיו בשידור הבכורה של תחנת קול ישראל, יצא מהאולם כתב צעיר, מנציגי העיתונות הזרה שהוזמנו לסקר את האירוע. הכתב רץ לבית הדואר ברחוב יהודה הלוי, הזמין שיחה למערכת רדיו BBC בחו"ל, נכנס לתא הטלפון הבינלאומי היחיד שפעל בזמנו בדואר, והקריא לקלדנית שמעבר לקו את הידיעה הבלעדית: הוקמה מדינת ישראל.
שאר חבריו העיתונאים הזרים הגיעו מעט אחריו והמתינו לתורם להתקשר עם מערכותיהם בחו"ל. אבל הכתב הצעיר השתמש בתכסיס לעכב את מתחריו ולוודא שהוא הראשון שיפיץ את הידיעה בעולם: הוא פתח ספר תנ"ך שנשא עימו והקריא ממנו, בטלפון, פרק אחר פרק - עד שקיבל אישור רשמי ממנהליו שהידיעה אכן הופצה בבלעדיות על ידי ה־BBC.
בתום טקס ההכרזה, שארך 37 דקות בלבד, "נשפך" קהל המוזמנים אל הרחוב. בחזית בניין המוזיאון עמדו אלפי אזרחים מריעים, שהגיעו עקב השמועה שפשטה בעיר על מיקומו המדויק של האירוע. באותה שעה התפזרו המוני נערים ברחובות העיר ובידיהם עותקים של עיתון חגיגי חד־פעמי, בן ארבעה עמודים, בשם "יום המדינה", שיצא זה עתה מהדפוס, אחרי שהופק במשותף על ידי כל העיתונים היומיים. כותרת העיתון זעקה "העם מכריז על מדינת ישראל", וכותרת נוספת בישרה ש"כל חוקי הספר הלבן (חוקים בריטיים שהגבילו עלייה ורכישת קרקעות על ידי יהודים; ד"ס) בטלים ומבוטלים".
בגיליון פורסם נוסח הכרזת המדינה, שהתקבלה במערכות באותו יום ב־13:30, והודפסו תמונותיהם של חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, ושל חברי הממשלה הזמנית - בתוספת קריאות לאזרחים לרכוש את איגרות המלווה הלאומי. מחירו של "יום המדינה" ביום הפצתו עמד על 10 פרוטות (שוויו כעת בקרב אספנים עומד על כ־1,000 שקלים).
בניגוד למצופה, לא נרשמו חגיגות המוניות באותו ערב. הסיבה: ראשי הציבור סברו שבימים שבהם נהרגים מדי יום עד עשרות במערכה - לא יאה לארגן אירועים המוניים של שירה וריקודים. עם זאת, רבים חגגו בבתים, בחוג המשפחה. ימים ספורים קודם לכן יצא לאור ספר בישול בשם "אני מבשלת" פרי עטה של התזונאית הידועה ליליאן קורנפלד. הספר נחטף מהמדפים, ומשפחות רבות הכינו ארוחה חגיגית לערב העצמאות ממתכונים שמצאו בספר.
ומה באשר לענייני חוק וסדר? מתברר שגם הפושעים והעבריינים ידעו לכבד את המעמד ההיסטורי, שכן ביומני תחנות המשטרה ברחבי הארץ כמעט לא נרשמו אירועים חריגים ביום הכרזת המדינה. הנה כי כן, ביום שבו רעמו המילים הנצחיות "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית" - ידעו גם מפירי החוק להצטרף לתחושת החג שאפפה את הארץ כולה.
תודה להיסטוריון ד"ר מרדכי נאור על הסיוע
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
