"לא חשבנו שבתקופה קצרה כל כך נצליח להגיע למצב של ניסוי קליני"

"היה ברור לי שאף אחד לא ישקיע בשרון מרעננה". ד"ר שרון שחם השבוע, במעבדות קריופארם בבוסטון ב־5 במארס, בשעה 5 בבוקר, עמדה ד"ר שרון שחם בשדרות גולדה מאיר בירושלים, ליד גבעת התחמושת, ולידה קבוצה גדולה של הורים. זו היתה נקודת הסיום למסע הכומתה של חיילי גדוד 101 בצנחנים, ובהם גם בנה הבכור, אמיר בן ה־21.

שלושה ימים אחר כך, רגע לפני ששמי ישראל החלו להיסגר, עלתה שחם על מטוס בחזרה הביתה, לבוסטון, ויצאה בעצמה למסע מפרך: המסע למציאת תרופה לקורונה. במהלך החודש שעבר קיבלה החברה שייסדה שחם, קָריופארם, אישור מרשויות הבריאות באירופה, בארה"ב ובישראל לטיפולים ניסיוניים בתרופה שפיתחה עבור חולי קורונה קשים. הניסויים החלו בימים אלה בעשרות בתי חולים ב־7 מדינות ברחבי העולם, ובהן ארה"ב וישראל.

"עברנו כמעט שישה שבועות של טירונות, עם מעט מאוד שעות שינה", אומרת שחם (49) מביתה שבניוטון, פרבר של בוסטון, שבו היא מתגוררת ב־17 השנים האחרונות. "לא חשבנו שבתקופה קצרה כל כך נצליח להגיע למצב של ניסוי קליני מאושר בתרופה.

"כשחזרתי מישראל פתחתי קבוצת ווטסאפ, שמנתה את המדענים של החברה ואת ההנהלה הבכירה, בערך 15 איש, ויצאנו לדרך. יצרנו קשר עם רופאים ורופאות בבתי חולים שאנחנו עובדים איתם בכל העולם, והתחלנו ללמוד לעומק את המחלה. עבדנו מסביב לשעון. הווירולוגיה היא תחום חדש עבורנו, בעשור האחרון התמקדנו בתחום האונקולוגיה.

"בכל המקומות ענו לנו מייד. קיבלנו מיילים וטלפונים בסופי שבוע, בשעות הלילה המאוחרות. רופאות ורופאים דיברו איתנו מתוך בתי החולים, עם המסיכות על הפנים. הסבירו לנו דברים, חשבו יחד איתנו, וחזרו מהר אל החולים.

"תוך כדי למידת המחלה, פנינו לרשויות הבריאות בארה"ב, בישראל ובאירופה. מהרגע שסיימנו לבנות את הפרוטוקול לניסוי בתרופה, ה־FDA (מִנהל המזון והתרופות האמריקני) אישר אותו בתוך שמונה ימים. אמנם שמונה ימים של עבודה בלתי פוסקת, אבל ביעילות שיא של כל הצדדים. היום יש כמה עשרות ניסויים בעולם לטיפול בקורונה, וה־FDA ממליץ לנו לעשות כך או אחרת, על בסיס ידע שמתנקז אליו מכל המחקרים שמתנהלים בו בזמן". 

היתרון הגדול של שחם היה שעבדה על בסיס תרופה קיימת של קריופארם, סלינֶקסור, שאושרה לפני כעשרה חודשים על ידי ה־FDA לטיפול בחולי מיאלומה נפוצה - סרטן דם אלים, שפוגע במח העצם, בעצמות, בכליות ובמערכת החיסון. כעת מדובר באותה תרופה לטיפול בקורונה, רק במינון אחר, נמוך בהרבה.

"אין הרבה תרופות קיימות שמסיבים אותן עכשיו לטיפול בקורונה. סלינקסור זאת תרופה שאנחנו יודעים עליה הרבה מאוד, טיפלנו בעזרתה באלפי חולים. היא פועלת נקודתית על חלבון מסוים בתא האנושי ומעכבת או חוסמת אותו. עיכוב החלבון מביא לפעילות אנטי־סרטנית, וגם אנטי־ויראלית, בעיקר נגד שפעת. גם התא הסרטני וגם הווירוס זקוקים לחלבון הזה כדי להשתכפל, וכך להשתלט על הגוף. מחקרים בקופים הראו שהתרופה מעכבת ייצור של חלבונים נגיפיים, וגם מאיטה את התפשטות הנגיף מתאים נגועים לתאים בריאים".

משרד הבריאות בישראל אישר לקריופארם לבצע ניסוי קליני בתרופה בחולים קשים שאינם מונשמים. הניסוי ייערך בבתי החולים הדסה, שיבא, השרון וסורוקה ויכלול 230 חולים.

"הפעילות שלנו היא גלובלית", מסבירה שחם, "כל המחקרים שלנו לאורך השנים נעשים בצפון אמריקה, באירופה, באוסטרליה, באסיה, ותמיד גם בישראל. מכיוון שאת המחקרים הקליניים מחוץ לצפון אמריקה עדיף לנהל בשטח, בקרבת בתי החולים ובאזורי זמן דומים, חברות פארמה כמונו מקימות מערך אופרציה בערים מרכזיות באירופה. אנחנו החלטנו שהמערך שלנו יהיה בתל אביב, ולפני שלוש שנים הקמנו את קריופארם ישראל.

"לא רק בגלל ציונות, אלא גם כי הרופאים והרופאות בישראל מצוינים, והתשתית המחקרית של בתי החולים והאוניברסיטאות מעולה. אני אוהבת מאוד לעבוד עם ישראל. הישראלים חכמים, סקרנים, נותנים משוב מהיר ולעניין. תמיד יגידו לי מהן הבעיות, ידברו תכלס, כך שאדע בדיוק איפה יש קושי. התנהלות יעילה ברמה גבוהה מאוד.

"אני מקווה שנוכיח לעוד חברות פארמה עד כמה זה חכם לעבוד בישראל. אני לא אומרת את זה כישראלית, אלא משום שתרבות העבודה בישראל דומה לזו שבארה"ב. מסירות לעבודה, נאמנות מוחלטת לארגון. בחברה שלנו מועסקים הרבה ישראלים, לפחות עשירית מהחברה ושליש מההנהלה. בשיאים של משבר או לחץ, כמו זה שחווינו עכשיו, את מרגישה את משמעות הרוח הישראלית בחברה".

המנעול והמפתח

6 בבוקר, שעון בוסטון, זו השעה שבה ביקשה שחם שנתחיל את הפגישה הווירטואלית שלנו, והיא כבר מוכנה לקראת יום עבודה אחרי הקפה הראשון של הבוקר. לצידה על הספה בסלון יושב בן זוגה, ד"ר מייקל קאופמן (57), המשמש מנכ"ל החברה. על ברכיו מונח המחשב הנייד שלו, עיניו נעוצות במסך.

"שלום, שלום", הוא קורא בחיוך ומנופף בידו, ואז חוזר ושוקע בקריאה. מעבר לדלתות הזכוכית הגדולות מאחורי גבה של שחם נראית חצר הבית, עם ריהוט גינה, מגלשה, נדנדה ובית משחק מפלסטיק צבעוני, שמזג האוויר המקפיא לא אפשר שימוש בהם כבר חודשים ארוכים. באופק פרוס נוף שכולו טבע. על ענפי העצים והשיחים אפשר להבחין במעט גושי קרח, שנותרו מהשלג האחרון.

שחם מסובבת את מצלמת המחשב ועורכת לי סיור קצר בסלון רחב הידיים. האש באח עדיין לא בוערת, והמטבח מעברו השני של הסלון ריק, כי הילדים, הילי (4 וחצי) ודור (18), עדיין ישנים במיטותיהם בקומה השנייה. באחת מפינות הסלון מצונף הכלב ג'קסון, וסמוך למטבח, על רצפת העץ הכהה, ניצב פסנתר כנף שחור.

"מייקל הוא זה שמנגן, כמובן, כיאה לילד יהודי אמריקני מושלם", מקניטה שחם את בעלה, "הוא הגשים את כל החלומות של אמא שלו. גם פסנתרן וגם רופא וגם ציוני אוהב ישראל, חבר בוועד המנהל של ארגון ידידי צה"ל בארה"ב (FIDF)".

היא נולדה וגדלה ברעננה. אביה, משה רש"ל ז"ל, היה חבר אגד. אמה, אירית, עבדה כספרנית במדרשת בית ברל, ובשנים האחרונות מחלקת את חייה בין רעננה לניוטון. אחותה הצעירה תמי (47) היא רופאה המטולוגית המתגוררת ברמת השרון ומשמשת יועצת לקריופארם בישראל.

"כבר כילדה היו בי אלמנטים ברורים של חנוניות", אומרת שרון, "הייתי טובה בלימודים ותמיד אהבתי כימיה. מארי קירי היא גיבורת הילדות שלי. קראתי עליה בספר שהיה לנו בבית על הממציאים הכי גדולים, והיא הפכה בשבילי למודל הערצה והשראה. אבל בניגוד למייקל, שתמיד ידע שהוא רוצה לפתח תרופות למחלות חשוכות מרפא, בגיל ההתבגרות אני גיליתי יותר עניין בקו 29 ממרכז רעננה לחוף השרון בהרצליה".

בצבא שירתה שרון כקצינת כוח אדם בחיל הים, ומייד לאחר שחרורה, בדרגת סגן, החלה בלימודי תואר ראשון בכימיה, באוניברסיטת תל אביב. משם עברה למסלול ישיר לדוקטורט בביופיזיקה חישובית, ובמקביל השלימה תואר שני במינהל עסקים, גם הם באוניברסיטת תל אביב.

שני מנחיה בעבודת הדוקטורט הם דמויות משמעותיות במסלול הצלחתה. "פרופ' צבי נאור לימד אותי ביוכימיה בשנה ב' של תואר ראשון ואימץ אותי כבת טיפוחיו. זה היה אחד הצמתים הכי משמעותיים בחיים שלי, והוא די התאכזב שלא המשכתי באקדמיה והפכתי להיות פרופסור, כי חלם שאירש את המעבדה שלו באוניברסיטה.

"צבי הוא המנטור הכי גדול שהיה לי בחיי, שני רק למייקל, כמובן. הוא האדם שדחף אותי לעשות דברים שהייתי בטוחה שהם בלתי אפשריים. גם מייקל דוחף אותי לעשות את מה שנראה לי בלתי הגיוני ובלתי ניתן להשגה. זה מקור ללא מעט ויכוחים מקצועיים, אבל גם אחת הסיבות המרכזיות לכך שהשילוב בינינו עובד היטב".

בשנת 2000 סיימה את התואר השלישי, ועל בסיס עבודת הדוקטורט היתה שותפה להקמת חברת הביומד הישראלית "פרדיקס", יחד עם פרופ' אורן בקר, המנחה השני שלה בעבודת הדוקטורט. "הדוקטורט שלי עסק בבניית מודלים תלת־ממדיים חישוביים למשפחה מסוימת של חלבונים, שלא ידעו איך הם בנויים", מסבירה שחם, "הרעיון הוא כמו מנעול ומפתח. אם אני יודעת בדיוק איך בנוי המנעול, כלומר החלבון, אוכל להתאים לו את המפתח - התרופה המדויקת. ב'פרדיקס' פיתחו תרופות שפעלו על החלבונים האלה, ואותה טכנולוגיה שימשה אותי גם בקריופארם, תוך התאמה לאונקולוגיה".

בשנת 2002 החליט הוועד המנהל של פרדיקס להעביר את פעילות החברה לארה"ב כדי לפתח ולהרחיב את פעילותה. לשם כך הוחלט לגייס מנכ"ל, ואחד המועמדים שבאו לראיונות היה מייקל קאופמן. ראיון הקבלה שלו, אגב, התקיים בקפריסין ("כי באותה תקופה כל מה ששמעו בחדשות על ישראל היה אינתיפאדה, פיגועים ופיצוצי אוטובוסים", הוא אומר), ושחם לא נכחה בו. היא היתה נשואה אז לחבר שלה מימי התיכון, עיטם, ויחד גידלו את בניהם אמיר ודור.

קאופמן נבחר למנכ"ל פרדיקס, ושחם ומשפחתה עברו לניוטון. היא שימשה מנהלת מוצר, ולאחר מכן סגנית נשיא וראש מערך פיתוח התרופות בחברה, ששינתה את שמה ל"אפיקס". אבל בשונה מפרדיקס, שנחשבה להבטחה גדולה, דרכה של אפיקס לא צלחה, והיא נסגרה ב־2008. שחם התגרשה בינתיים מבעלה וייסדה עם קאופמן את קריופארם.

בשנת 2013 הם נישאו. כשנתיים לאחר מכן נולדה בתם, הילי. "מייקל היה קודם מנכ"ל החברה, ורק אחרי שנים הפך להיות בן הזוג שלי", צוחקת שחם. "עיטם גר בהמשך הרחוב. אנחנו משפחה מודרנית כזאת, והיחסים נשארו מצוינים. לבת הזוג שלו יש ילדה בת 21 מנישואיה הקודמים, וכשהילי תתעורר, היא תלך אליה, שתעשה עליה בייביסיטר".

"אף אחד לא האמין בנו"

קאופמן גדל בפנסילבניה. הוא עשה תואר ראשון בביוכימיה באמרסט קולג' במסצ'וסטס, ואחריו זכה במלגת לימודים מלאה בבית הספר לרפואה ג'ון הופקינס בבולטימור. את ההתמחות שלו, פנימית וראומטולוגיה, עשה בבתי חולים בבוסטון.

"הייתי חלק מתוכניות מצוינות, כולן של בית הספר לרפואה של אוניברסיטת הרווארד, ולכן לקח לי זמן עד שהעזתי לגשת לראיונות עבודה ולעשות את המעבר לתעשייה", מספר קאופמן, "בסוף הקשבתי לעצמי. ידעתי שלעזור לחולה אחד בכל פעם, לרשום מרשמים לתרופות ולדבר בכל יום על תופעות לוואי זה חשוב, אבל לא בשבילי.

"רציתי לעשות משהו גדול, או לפחות לנסות לעשות משהו גדול, ומבחינתי, המשמעות היתה לפתח תרופה. התקופה היתה אמצע שנות ה־90, עם הרבה הישגים מדעיים בביולוגיה המולקולרית, בעיקר בקיימברידג', בזמן שהרפואה המשיכה להתקדם באופן ליניארי".

ב־1995 הוא הפך ליועץ רפואי של "ביוג'ן", אחת מענקיות הביופארמה, ומאוחר יותר היה מבכירי חברת הביופארמה "מילניום", שם היה שותף לפיתוח טיפול תרופתי במיאלומה."באותה תקופה היו מתים מהסרטן הזה בתוך שנתיים, מוות איום ואכזרי מהפגיעה בעצמות. אף אחד לא האמין בטיפול שלנו, אבל פריצות הדרך הגדולות מגיעות מרעיונות שחורגים מהתלם ומפתיעים. כך עושים היסטוריה".

בהמשך עבר לחברת "פרוטאוליקס", כמנהל הרפואי הראשי, ושם הוביל פיתוח של תרופה נוספת לטיפול במיאלומה. "לשתי התרופות שאושרו לטיפול במיאלומה, 'ולקייד' ו'קיפרוליס', שוק של יותר ממיליארד דולר, אבל מעל הכל, אלה אבני דרך בהתמודדות הכוללת עם הסרטן".

אל חברת פרדיקס הישראלית, זו שהוקמה על בסיס עבודת הדוקטורט של שחם, הגיע "כי השתעממתי ורציתי לנהל. למדתי מה החברה עושה, והבנתי שזאת הברקה. לא פשוט להמציא את הכימיקל, או התרופה, שיורידו רמה של חלבון מסוים באופן מדויק. שרון פיתחה דרך חדשה וייחודית להמציא תרופות שעובדות נקודתית על חלבון ומורידות את רמתו, בלי לפגוע בחלבונים אחרים. הטכנולוגיה שלה חיברה את המדע לרפואה באופן גאוני".

הביקור הראשון שלו בישראל היה ב־2003, כמנכ"ל פרדיקס. "הייתי בן 40, כבר לא ילד, אבל יהודי וציוני, וזה היה מאוד מרגש. הדבר הראשון ששמתי לב אליו הוא האבטחה בנמל התעופה. בארה"ב האבטחה בנויה על שואו אחד שלם, שהוא בולשיט. בישראל שואלים כמה שאלות, מסתכלים עליך, יודעים בדיוק מה לבדוק, בלי שטויות, ישר ולעניין. אני מאוד אוהב את זה. זה קיים גם בעובדים הישראלים שלנו".

"היינו על אדי דלק אחרונים"

החלבון שבמוקד הפיתוחים של קריופארם קרוי Expo1, "ומהשם שלו אפשר להבין שתפקידו העיקרי הוא יצוא", אומרת שחם, "הוא כמו רכבת שנושאת חלבונים מגרעין התא החוצה ופנימה. בעבר עבדו עליו הרבה שנים וחשבו שאם יעכבו אותו, התא ימות. אנחנו מצאנו דרך לפעול עליו באופן מדויק מאוד, וכך למנוע ממנו להוציא מגרעין התא חלבונים אחרים שחיוניים מאוד להתמודדות עם סרטן וגם וירוסים".

בשנת 2009 החלה שחם לחפש משקיעים לקריופארם. "היה ברור לי שאף אחד לא ישקיע בשרון מרעננה. למרות הניסיון שצברנו, ידעתי שאני צריכה להיכנס למועדון. שאני חייבת למצוא פרופסור מוביל מהרווארד, מ־MIT ודומיהם, שיאמין בפיתוח שלנו וילך איתנו.

"הרכבתי רשימה של עשרה חוקרים מובילים, ישבתי בשעת צהריים בסניף של סטארבקס בניוטון, שלחתי מיילים לכולם, וכשהגעתי הביתה כבר חיכתה לי תשובה חיובית מפרופ' רון דפינו מהרווארד, שחבר אלינו, וכיום מכהן כנשיא מכון המחקר לסרטן MD Anderson.

"אחרי כמה חודשים דפינו הפגיש את מייקל ואותי עם סלבה סומולוקובסקי, בעל הון, יהודי אוהב ישראל, ומעל הכל - אדם חכם וטוב, שביקש להועיל ולקדם דברים משמעותיים באמצעות הכסף שצבר מהשקעות בתחום האנרגיה. באנו אליו עם פרזנטציה מושקעת ומרשימה, אבל הוא אמר מייד: 'אני לא רוצה לשמוע על המדע. אם רון דפינו מאמין בכם, לי אין יכולת לחלוק עליו'.

"הוא שאל אותנו כמה שאלות עסקיות חכמות ופשוטות, ובסוף אמר: 'אני לא רוצה מודל עסקי. אני רוצה שבזמן שאני אלך לשירותים, תחשבו כמה כסף אתם צריכים ותגידו לי סכום. כשהוא חזר מהשירותים, ביקשנו 20 מיליון דולר. וקיבלנו.

"כך יצאנו לדרך, בשנת 2010. סומולוקובסקי הפך לשותף מופלא, ובדרך למד ביולוגיה ורפואה. הוא לקח הימור גדול, אבל הרוויח הרבה".

קאופמן: "הרבה מאוד. בסך הכל הוא השקיע בחברה כ־30 מיליון דולר, ומאז הרווחים היו פי שישה, לפחות. לא הכל היה כזה פשוט ואידילי: עברנו תקופות של צמצום בכוח האדם, מאבק קיומי של החברה, הכסף נגמר, המניות צנחו, מביך מאוד. תהליך אישור התרופה למיאלומה על ידי ה־FDA היה סיוט. במשך הרבה זמן הם אמרו שהם רוצים לחכות. אני מניח שהיה להם מידע מניסויים אחרים, ואנחנו נשארנו תלויים באוויר.

"בפברואר 2019 התכנסה ועדה של ה־FDA, והודיעו לנו ששוב משהים את אישור התרופה. היינו כבר על אדי הדלק האחרונים מבחינה כלכלית".

שרון מתפרצת לדבריו. כשהוא משתתף בשיחה, היא מדברת אנגלית. "למחרת הוועדה כינסנו את כל החברה במשרדים בניוטון ובשיחות וידאו משאר העולם, כולל ישראל, כדי לבשר שזה המצב ולחשוב מה לעשות. נדרשו צעדים דרסטיים. כבר גייסנו אנשי מכירות, ולא ידענו אם תהיה בכלל תרופה למכור.

"ואז התרחשה סצנה מסרט הוליוודי, או אולי מסרט טורקי. ראש מערך הרגולציה של החברה, שהיא אשת הקשר מול ה־FDA, פתחה בעדכון, ואחרי שתי דקות צלצל הטלפון שלה. על הקו היה בכיר מה־FDA, והיא יצאה מהחדר כדי לדבר איתו. כשחזרה, אמרה: 'תשכחו מהכל. ביקשו להיפגש איתנו שוב, ואמרו שלא נקבל שום החלטה בינתיים'.

"אחרי כמה ימים הודיעו לנו שעד יולי תתקבל החלטה סופית. ב־3 ביולי 2019, ערב יום העצמאות האמריקני, קיבלנו אישור לתרופה".

מייקל: "מבחינתנו, כל הזיקוקים שנורו היו לכבודנו". 

מריצים רעיונות יחד

אני שואלת אותם על העבודה המשותפת כזוג נשוי, והם מרעיפים מחמאות זה על זה. "שרון היא הממציאה, היא החלוצה", אומר מייקל, "אני, כרופא, חושב פרקטית על התרופה שאפשר לפתח. הסלינקסור היה הרעיון שלה, והוא היה הרעיון הכי חכם ששמעתי אי פעם. פשוט וגאוני".

שרון: "מייקל הוא מהאנשים שתרמו הכי הרבה לטיפול במיאלומה בכל העולם. התרופה שלנו היא התרופה השלישית שהוא הצליח להביא לאישור ה־FDA בטיפול במחלה. זה מטורף. לא הייתי רוצה לעבור את המסע הזה עם אף אדם אחר".



מה חלוקת התפקידים ביניכם?

"הוא המנכ"ל, אני הנשיאה והמדענית הראשית, אבל אנחנו שותפים. רעיונות גדולים אנחנו מריצים אחד עם השני. מייקל מטפל יותר במשקיעים, במסחר, במכירות, ואני במחקר ובפיתוח.

"יש ארוחות ערב שהן לא נעימות, אני מודה. הילדים יכולים לספר על זה הרבה. ארוחות ערב שכוללות ויכוחים על המודלים שלנו. אני מעלה רעיון, ומייקל הורג אותו. או שאני רוצה להרוג רעיון שלי, ומייקל מתעקש להשאיר אותו בחיים. אנחנו לא תמיד מסכימים, ומה לעשות שיש משפחה ויש ארוחת ערב, אז העבודה לעולם לא תיעצר בפתח הבית. את עוסקת בחולים קשים, הסטרס הוא אינהרנטי.

"אנחנו תמיד עובדים הרבה, לא רק בימי קורונה. אני קמה מוקדם בבוקר ותמיד מאחרת למישהו או למשהו, כי אירופה וישראל כבר באמצע היום. בעיניים עצומות אני מושיטה יד לטלפון ובודקת בחשש את המיילים, מפחדת שאולי קרתה קטסטרופה בשעות המעטות שישנתי.

"באופן אולי מוזר, דווקא בימים המוטרפים שעברנו, עם האתגר הרציני שקיבלנו על עצמנו ועל החברה, התא הזוגי והתא המשפחתי התחזקו. אנחנו חיים בסרט הזוי, אבל טוב לנו. עם זאת, ברור לי לגמרי שאם הייתי אומרת לו עכשיו שהוא יכול לטוס לבד לנסיעת עסקים לניו יורק, בתוך דקה וחצי הוא היה עם מזוודה ארוזה ליד הדלת".



איך הילדים מתמודדים עם המצב בחודש האחרון?

"הילי מרוצה. אני עובדת הרבה מהבית, ורק מדי פעם נוסעת למשרדים של החברה. היא רואה אותי יותר, וזה עושה לה טוב. הביקורת העיקרית שלה היא על הלבוש שלי. היא קמה בכל בוקר, נכנסת לבגדי הנסיכה שלה, ולא מוצא חן בעיניה שאני לא יוצאת מהפיג'מה.

"דור מבסוט לגמרי, כי הוא סיים י"ב ובבקרים יש לו חופש מוחלט. אני מניחה שנשמע ממנו לקראת שעות אחר הצהריים".

אמיר, בנה הבכור, עלה לישראל לפני כשנתיים, עם גרעין צבר. השנה הראשונה הוקדשה למכינה קדם־צבאית בחצבה. "אבא שלו ואני אמרנו לו שישראל היא לא רק חוף הים בקיץ, ולכן כדאי שיכיר את המדינה לפני שיחליט להתגייס. אז הוא הכיר, החליט להתגייס, וכרגע שוקל להמשיך ללמוד בישראל אחרי השחרור. דור מתכוון ללכת בעקבותיו, ללמוד במכינה קדם־צבאית, ונראה מה הלאה.

"לפני שבועיים אמיר יצא לחופשה מהצבא, אחרי חודש. יש לנו משפחה בארץ, אבל לא ידענו עד כמה קשה להיות חייל קרבי כשאין לידך אבא ואמא. לנו, כישראלים, לא היתה ברירה אלא להתגייס, זו לא היתה שאלה. אמיר בוחר בכל יום מחדש להישאר בארץ, לשרת בצה"ל, ועושה את זה בלי ספקות. ילד מדהים.

"אני באה לישראל פעם בחודשיים כדי להיות איתו, וגם עיטם ומייקל. שלושתנו היינו בטקס קבלת הכומתה, שלא היה מרגש ממנו. כל הצנחנים הצעירים היו כאלה מתוקים ומרגשים, מדינת ישראל בשיא יופייה".

"מרגישים בבית"

360 עובדים יש בקריופארם, והישראליות מורגשת היטב. "יש אצלנו מין רוח קרב, עבודת צוות מתוך אמונה, בלי לפחד לשבור מוסכמות וללכת נגד הסיכויים", אומר רן פרנקל (52), תל־אביבי לשעבר, שעבר לארה"ב עם אשתו ושני בניו כשהצטרף לחברה לפני כשש שנים, ומכהן כסגן נשיא בכיר ומנהל פיתוח ראשי. בתו הבכורה, הדר (20), משרתת אף היא כחיילת בודדה, מדריכת חבלה בהנדסה הקרבית.

"כמו שרון, גם אני נשארתי ישראלי מאוד, ושנינו מרגישים בבית בחברה הזאת. כל הדנ"א הוא ישראלי. הכל בנוי על דוגמה אישית, וכשאתה בטוח שהגעת לשיא - אתה מאיץ עוד יותר.

"מה שבולט מאוד הוא שבשבילנו, בניסויים הקליניים שאנחנו עורכים בכל העולם, לא מדובר ב'נסיינים'. מדובר בחולים, באנשים, במשפחות שנכנסות לנו לחיים. לקח לנו זמן לשנות את דרך ההסתכלות של האמריקנים ולהכניס את נקודת המבט האישית. זה חלק מהטירוף שלנו. שרון ואני צועקים אחד על השני, 'אתה מטורף', 'את לא נורמלית', הכל בלהט גדול להשיג את המטרה".

את המטה הישראלי של החברה, שבו כ־20 עובדים, מנהלת ענת האס מזרחי, שהיתה שותפה להקמת קריופארם ב־2009. מזרחי מספרת כי הניסוי בסלינקסור לחולי קורונה קיבל את אישור משרד הבריאות בתוך שלושה שבועות. "בנוסף, ישראל היתה המדינה הראשונה מחוץ לארה"ב שהוגשה בה בקשה לאישור את התרופה כטיפול לחולי מיאלומה נפוצה, והיא תוגש לוועדת סל הבריאות לשנה הבאה".

היעד הבא של שרון ומייקל הוא פיתוח של טיפולים תרופתיים לסוגים נוספים של סרטן. החברה כבר הגישה בקשה לרישום סלינקסור גם כטיפול בלימפומה (סרטן של בלוטות הלימפה), ונמצאת בשלבים מתקדמים לקראת רישום התרופה לטיפול בסרטן רירית הרחם.

"ואולי גם לחזור לעבוד על תרופה לאלצהיימר, כמו שעשיתי מייד אחרי הדוקטורט", אומרת שרון, "חשוב לי להרחיב את העשייה החברתית שלנו כחברה מסחרית ולעסוק באנרגיה נקייה. גם חזרה לאוניברסיטה היא תמיד אופציה טובה".



ולישראל?



"אני רוצה מאוד לחזור לישראל בשלב מסוים. אני רוצה שהילי תהיה ישראלית. הבנים יותר ישראלים מאמריקנים, אבל הכי נכון להגדיר אותם כ'היברידים', וזה אתגר לא פשוט. כך או כך, מדובר במשבר זהות.

"תמיד היה ברור להם שאין לי שום כוונה להיטמע בחברה האמריקנית. למרות שאני נשואה לאמריקני, נלחמתי על הזהות הישראלית שלי ושלהם. הם למדו בבתי ספר ציבוריים, אבל היו פעילים בצופים, מוקפים ישראלים ומדברים עברית. הילי תלמד בבית ספר יהודי כדי לחזק את הזהות היהודית־ישראלית שלה.

"אני מתגעגעת הביתה. ישראל חסרה לי עכשיו יותר מאי פעם. מובן שהעובדה שאמיר בארץ מקשה עלי, ואחרי שדור יצטרף זה רק יהיה קשה יותר. מייקל מוכן לנסות לגור בארץ, ואני יודעת שזה יקרה.

"בימים האחרונים חשבתי על זה שכל כך יפה פה, בניוטון. אני חיה במקום יפהפה, לא חסר לי כלום, אבל אם יש מקום אחד בכל העולם כולו שאני רוצה להיות בו עכשיו, זה הכנרת. העובדה שהכנרת מלאה מרגשת אותי התרגשות לא הגיונית. צר לי כל כך שאני לא יכולה להיות בארץ ולראות במו עיניי את המפלס הגבוה. לכי תסבירי את זה לאמריקנים".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו