ביום ראשון, 15 במארס, בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר, ימים ספורים לפני שישראל ננעלה בבתים וחל איסור להסתובב ברחובות, צלצל הטלפון של יעל הורביץ.
"בחורה ישנה בחדר מדרגות בבניין משרדים בבית שמש", דיווחה צעירה בקול לחוץ מצידו השני של הקו. יעל, שרגילה לדיווחים מסוג זה, אמרה: "תביאי אותה אלי הביתה".
בסביבות 6 בבוקר הגיעה רחל (שם בדוי), בת 20, לביתה של יעל. "אדם שישן ברחוב נראה מוזנח, אבל צריך לקלף את המעטה החיצוני ולראות מה מסתתר מתחת לקליפה", אומרת יעל, "משהו בה הרשים אותי. אחרי מקלחת חמה, כוס תה ועוגיות, דיברנו. היא סיפרה לי שהיא אחרי גמילה מסמים, ושהוריה החרדים לא מסכימים לקבל אותה כי היא לא מקיימת אורח חיים דתי.
"נתתי לה בינתיים לישון בחדר האורחים בבית שלי, והתחלתי לעשות טלפונים. יש לי רשימה של אנשים שפנו אלי בעבר בהצעות לסיוע, וממנה בחרתי זוג שמתגורר בדירה קטנה בבית שמש. צלצלתי אליהם, והם הסכימו לארח אצלם את רחל לכמה ימים. אחרי שבוע פתחתי עבורה ועבור עוד שלוש בנות, שהגיעו אלי בימי הקורונה, דירת חירום ששכרנו, בבית שמש".
הורביץ (54) הקימה לפני כארבע שנים את עמותת "בית שירת הלב", שמטרתה לתת בית לצעירות שעזבו את הדת ונזרקו ממשפחותיהן. "החברה החרדית רואה בהן אנשים מסוג ד'. רבות מושלכות מהבית כדי שלא 'יקלקלו' את האחים הצעירים שלהן או ימיטו חרפה על המשפחה. הרחוב הופך עבורן בית, והן מגיעות אליו בתמימות של תינוקות שלא מכירים את העולם ונכנסות למצבים מסוכנים".
הקורונה החריפה את המצב. "משפחות חרדיות רבות נסגרו בדירות קטנות, שאין בהן אינטרנט, מחשב או טלוויזיה שמאפשרים לשחרר קצת את הלחץ. מספר הפניות שקיבלתי עלה בחודשים האחרונים משתיים ביום לשש־שבע ביום. חלק מהפניות הגיעו מהצעירות עצמן, חלק מקרובי משפחה ואחרות מעובדים סוציאליים שמכירים אותי".
הורביץ מצאה את עצמה עוזרת לצעירות חרדיות מסביב לשעון. עבור חלקן היא שכרה דירות, עבור אחרות מצאה פתרונות זמניים בבתים מארחים.
מהקיבוץ אל קהילת ברלנד
במקור היא בכלל קיבוצניקית ממשגב עם. אחרי הצבא טיילה בעולם וחזרה "עם חיפוש פנימי למשהו ערכי". הלכה לעבוד בחווה חקלאית ליד אילת, ושם פגשה את יצחק, אחיה של בעלת החווה וחוזר בתשובה בתחילת דרכו. אחרי שמונה חודשים ביחד התחתנו.
הם נדדו בארץ, יצחק הפך לחרדי, והיא הלכה בעקבותיו. הם הגיעו לירושלים והתחברו לקהילה הסגורה של הרב ברלנד. "חיי הקהילה שלו נתנו לי מענה לחיי הקהילה שהייתי רגילה אליהם בקיבוץ", היא אומרת, "הלכנו אחריו בעיניים עצומות".
יש להם עשרה ילדים, בגילאי 29-12, חמישה מהם נשואים והורים בעצמם. "אני אוהבת ילדים.אם היו לי כוחות, הייתי יולדת עוד 20", היא אומרת ומתכוונת לכל מילה, "לצד גידול הילדים שלי, קיבלתי אלי ילדים במשך השנים כאומנת חירום מטעם מחלקת הרווחה של העירייה ומטעם הקהילה, לתקופות של שלושה חודשים. הבית שלנו היה תמיד תוסס, מלא אנשים.
"לפני 21 שנים, כשנולד הילד השישי שלנו, עברנו לדירת ארבעה חדרים וסלון בשכונת מורשה, ואז הקצינו חדר לבנות. בהתחלה רוב הבנות שהגיעו היו חוזרות בתשובה שלא היה להן מקום לגור. לפני עשר שנים זה התחלף לבנות מבתים חרדיים, שלא יכולות לגור עם ההורים.
"יצחק נתן לי יד חופשית. עזר בצד הטכני, עשה קניות, תמך בי. הילדים שלנו שמחו בדרך כלל, הם אהבו שהבית תוסס, ולי היה חשוב שהם ילמדו לתת מעצמם, לוותר, לכבד אדם באשר הוא ולהבין כמה הם 'עשירים'. לפעמים באו בנות עם בעיות קשות, וזה הלחיץ אותם.
"דווקא בתוך הקהילה החרדית היתה התנגדות לאירוח, מהפחד שבנות כאלה יקלקלו את החינוך של הילדים. אבל כשראו שהילדים שלי מחונכים, אפשרו לי להמשיך".
השמועה על האירוח של יעל עשתה לה כנפיים בירושלים. מפה לאוזן נפוצה הידיעה שבבית של יעל אפשר למצוא מחסה ללילה או יותר. "הייתי משאירה את הדלת לא נעולה, ובבוקר מוצאת אורחות", היא מחייכת. בתקופת ההתנתקות התארחו אצלה אנשים מגוש קטיף שלא היה להם היכן לגור, לפעמים משפחות שלמות.
במשך השנים התפרנסה יעל מהאומנה, ולפרקים עבדה כעורכת בהוצאת ספרים חרדית שהקים בעלה, כמוקדנית טלמרקטינג וכאם בית במדרשה לבנות חרדיות נושרות.
"שולחים את הבנות האלה הכי רחוק מהבית כי זו 'בושה', 'פגיעה בכבוד', או שמחתנים אותן בגיל צעיר מתוך שאיפה שהנישואים והילדים שיבואו יתקנו הכל. במדרשות מנסים לחזק אותן, לקרב אותן בחזרה לדת, אבל בסוף רבות מהן מגיעות לרחוב, פגועות ונטושות, משום שלא מטפלים בבעיות הרגשיות שיש להן.
"אחרי שעבדתי תקופה במדרשה כזאת, הבנתי שאני לא יכולה להיות במקום שאני לא מאמינה בדרך שלו. הבנות שם אמרו לי, 'תפתחי מקום משלך'.
"בשנת 2012 הקמתי, בתמיכת מחלקת הרווחה של ירושלים, ארגון לבנות שנפלטו ממסגרות חרדיות בקהילה שלי. המטרה היתה להעצים אותן ולחזק את הביטחון העצמי שלהן בפעילויות ובטיולים אחר הצהריים ובחופשים. אחרי שנה התפוצצה פרשת הרב ברלנד, ואנחנו התפכחנו מדברים שלא רצינו לראות לאורך השנים. היינו הראשונים שיצאו נגדו, ועזבנו את הקהילה. עברנו לגור בשכונת גבעת שאול. כשעזבנו, הארגון שהקמתי נסגר.
"הייתי כבר לקראת גיל 50, וחשבתי איך אחיה את שנות החיים שנשארו לי כמו שאני בוחרת, ולא כנגררת. החלטתי שהגיע הזמן שאיישם את כל מה שלמדתי בחיים לטובת רעיון שאני מאמינה בו. מה שלמדתי בקיבוץ, מה שלמדתי כמשפחת אומנה, מה שלמדתי בחסידות, במדרשה, אפילו בעבודה שלי בטלמרקטינג - שם למדתי איך לגייס תרומות.
"יום אחד פשוט קפצתי למים. שכרתי דירה בשכונת נחלאות ושיכנתי בה ארבע בנות שהגיעו אלי. מכל אחת ביקשתי להשתתף בסכום קטן כדי לכסות את שכר הדירה וההוצאות. נשאר לי להשלים סכום נמוך, שאותו גייסתי מתרומות.
"ואז התחילו להגיע עוד פניות של בנות. לא היה לי לב להגיד שאני לא מקבלת אותן, שאין לי מקום, וככה פתחתי עוד דירות. בסך הכל פתחתי עשר דירות בתוך שנתיים. מאחר שלא הצלחתי לגייס מספיק תרומות, נאלצתי להשתמש בכסף שלי, עשרות אלפי שקלים, עד שכמעט לא היה לנו אוכל בבית. בסופו של דבר, נאלצתי לסגור כמה מהדירות.
"לפני תקופת הקורונה היו לי ארבע דירות, כולן בשכונת נחלאות בירושלים, ובכל אחת ארבע בנות. בחודשיים האחרונים פתחתי עוד שתי דירות, בגלל העלייה הגדולה בפניות - אחת בנחלאות ואחת בבית שמש. אני מקווה לגייס עכשיו יותר תרומות כדי לפתוח עוד דירות, כי הביקוש גדול".
כספי התרומות מממנים שכר דירה, הוצאות אחזקה, טיפולים פסיכולוגיים, סיוע בלימודים, וכל צורך אחר שעולה. העבודה שלה ושל שלוש המדריכות שמסייעות לה נעשית בהתנדבות מלאה.
כל דירה כוללת שניים או שלושה חדרים, ומטבח שבו מקרר מלא באוכל. הבנות שוהות בדירות לתקופה של עד שנתיים, ואם צריך לעזור עוד - יעל מתגייסת עד שיעמדו על הרגליים. היא לא שופטת אותן, לא מנסה להחזיר אותן בתשובה, לא כופה עליהן קוד לבוש. פעם בשבוע היא מארגנת עבורן הרצאה באחת הדירות, בתחומים שונים: אמנות, פסיכולוגיה, דרמה, שיטת ימימה, סדנת שוקולד.
בארבע השנים האחרונות היא עזרה לכ־120 נערות. "אני לא רוצה משהו המוני. רוצה לתת מענה אישי לכל אחת, כאילו היא יחידה בעולם. לתת לה את הכל, עד שתוכל לממש את עצמה. כל אחת היא נס. אני מלטשת אותן, יהלום אחר יהלום".
מה את נותנת להן, ששירותי הרווחה לא נותנים?
"אם נחכה עד שהן יקבלו עזרה מהרווחה, זה יכול להיות עניין של חיים ומוות. מי שחווה מצוקה, יודע שכל רגע הוא קריטי. כל יום שבו נערה נשארת ברחוב, היא עוברת פגיעות חדשות שעלולות להוביל אותה לאובדנות. אני לא מרחיקה אותן מהחברה באמצעות דירות בפריפריה. הדירות שלי נמצאות במרכז.
"בהרבה מקרים הנערות שבאות אלי לא עונות על קריטריונים של דירות ציבוריות של הרווחה. למשל, צעירה שנכנסה להיריון בגיל 13 והחליטה ללדת, הסתובבה עם הילדה שלה במשך שש שנים, כל לילה בבית אחר. ברגע שהיא הגיעה אלי, דאגתי לה מייד לדירה".
עיר מקלט
רחובות ירושלים הפכו בשנים האחרונות למקום מקלט לצעירות שעזבו את העולם החרדי. אפשר לראות אותן בתחנה המרכזית, בכיכר החתולות, במדרחוב, בשכונת ליפתא. מסתובבות, ישנות בחוץ, ומדי פעם מוצאות מישהו שנותן להן מקום לשים בו את הראש בלילה. רבות מהן מתמכרות לסמים ומציעות יחסי מין תמורת מזון.
שיעור ההתאבדויות אצל הבנות שעוזבות את הדת גבוה. בינואר האחרון שמו קץ לחייהן שתי בנות דודות צעירות מחסידות חב"ד בירושלים - חני סוליש בת ה־19 ושטרנה שרה קלפמן בת ה־21. לפי המכתבים שהותירו אחריהן, נראה שאחת מהן הותקפה מינית בילדותה, והשנייה התרחקה מהדת. הן לא מצאו את מקומן בעולם החילוני. בסוף פברואר, רגע לפני פרוץ מגיפת הקורונה, התאבדה בירושלים חיה ולר, צעירה שעזבה את חסידות סאטמר.
אני פוגשת את יעל באחת הדירות שהיא שוכרת עבור הנערות, בשכונת נחלאות - לב הסצנה של הצעירים וסמוך למסלול של הנוער המשוטט מהתחנה המרכזית, דרך שוק מחנה יהודה, בואכה המדרחוב. הדירה, בת שני חדרים בקומת הקרקע, משופצת ומוארת, והרחוב נשקף מבעד לחלונות המקושתים הגדולים.
הטלפון של יעל לא מפסיק לצלצל. נערות במצוקה, תורמים, משפחות שמעוניינות לארח בנות לכמה לילות או לתרום מזון וכסף. היא מראה לי הודעה שקיבלה מגבר, שהתכתב באתר היכרויות עם צעירה שעזבה בית חרדי. הצעירה פוטרה מעבודתה בגלל הקורונה, נשארה בלי כסף והציעה לו יחסי מין תמורת תשלום, אבל הגבר מבקש מיעל שתעזור לו להציל את הבחורה.
יעל מתלבטת איך נכון לעזור. היא לוקחת את מספר הטלפון של הצעירה, מתקשרת אליה וקובעת איתה פגישה. מאוחר יותר תספר לי כי נפגשה עם הצעירה וחיברה אותה לעמותה שמתמחה בטיפול בזנות. היא שומרת איתה על קשר.
לשיחה שלנו מצטרפות דבורי מרמולשטיין (26) ושני שליו (28). שתיהן בתספורות אופנתיות, במכנסי ג'ינס ובחולצות קצרות אופנתיות. על כל אחת מאצבעותיה של דבורי לק בצבע אחר וקעקועים מעטרים את זרועותיה. דבר במראה שלהן לא מסגיר את עברן החרדי. בימי הסגר סייעו ליעל, שאותה הן מכנות "הרבנית", לקלוט בנות חדשות.
"אני באה עכשיו מקניות בסופר בשכונה החרדית שבה גדלתי", מספרת דבורי, "שכנה זיהתה אותי ואמרה לי ביידיש שאלך לגיהינום. אמרתי לה בעברית 'תתקדמי'".
היא גדלה במשפחה חסידית, בת זקונים במשפחה של שמונה ילדים, וזו השנה השלישית שהיא נמצאת בדירה של "שירת הלב". "גדלתי בבית עם אלימות מצד אמא ומצד אחים שלי. כשהייתי בת 15 אמא שלי נפטרה. בגיל 17 אחי הגדול סידר לי שידוך והתחתנתי. יום אחרי החתונה אמרתי לעצמי 'אני אתגרש', אבל למרות זאת ניסיתי ליצור קשר אמיתי עם בעלי. זה לא עבד. אחרי שלוש שנים באמת התגרשתי.
"חזרתי הביתה אחרי הגירושים, אבל האחים שלי לא רצו שאהיה שם. סיפרו עלי שאני הולכת במכנסיים, בלי גרביים ועם פלאפון לא כשר. מחקו אותי מהמשפחה. מבחינתם אני כופרת.
"ביולי 2017 זרקו אותי מהבית, עם החפצים שלי בקרטונים. לא היה לי לאן ללכת. התקשרתי לרבנית. אמרתי לעצמי שאם היא לא תענה, אני אישן ברחוב. אבל היא ענתה. אמרה שיש לה מיטה אחת פנויה, ויש עוד בחורה שצריכה מקום. ביקשה ממני לבוא להיפגש איתה".
יעל: "התרשמתי שהיא מאוד נסערת, מבולבלת ונמצאת בצומת דרכים, בלי עוגן. באותו ערב סידרתי לה מקום".
דבורי: "מהרגע שהיא הסתכלה עלי וראתה את הנפש שלי, היא לא מפסיקה לעזור לי ולחשוב איך לקדם אותי".
חוששים מהידבקות
הסיפור של שני מורכב לא פחות. היא היתה בת שנתיים כשהוריה התגרשו. אמה חזרה בתשובה והתחתנה עם ליטאי, שהקפיד בנוקשות על ההלכות. מגיל 10 סבלה גם מפגיעה מינית מצד קרוב משפחה, ובגיל 16 עברה ביוזמתה לפנימייה חרדית. זמן קצר אחר כך יצאה בשאלה, בתחילה בחשאי, וכעבור שנה - בגלוי.
"התגייסתי לצה"ל, עשיתי טירונות, אבל אחרי חודש שוחררתי בפרופיל נפשי. לא היה לי לאן לחזור, מצאתי את עצמי ברחוב. בחלק מהלילות ישנתי ברחוב ממש, ובחלק אצל ידידים. מהר מאוד התמכרתי לסמים ולאלכוהול. ככה חייתי במשך ארבע שנים.
"בשנת 2016 אחותי חיברה אותי לרבנית, והיא הצילה אותי. נתנה לי מפתח ואמרה, 'זה הבית החדש שלך'. חוץ ממפתח, היא גם היתה שם בשבילי. דיברה איתי, היתה אוזן קשבת, אירחה אותי בשבתות. היו לי כמה נפילות לסמים, והיא תמיד נתנה לי עוד הזדמנות. היא גם שכנעה אותי לעבור גמילה ב'רטורנו'. בשנתיים האחרונות אני נקייה ועובדת בחנות יד שנייה. בתקופת הקורונה, כשהטיפולים הרגשיים התבטלו, היא היתה שם עבורי בשיחות נפש".
באמצע הסגר צירפה יעל לדירה של שני את יהודית (שם בדוי), בת 19, שהסתובבה ברחובות כבר שלוש שנים. "עובד סוציאלי מהצפון התקשר אלי וביקש שאקבל אותה דחוף־דחוף", מספרת יעל, "לא היה אפשר להשאיר אותה ברחוב, ואף אחד לא הסכים לארח אותה בגלל החשש להידבקות. הוא ידע שאמצא פתרון".
שני: "הילדה הזאת מצאה חן בעיניי מהרגע הראשון. התרגשתי. זה חיבר אותי למקום שבו אני הייתי בגילה. יש לה נפש עדינה. למשל, ביום העצמאות, כשעשיתי עם הבנות מכל הדירות 'על האש', שאלתי אותה אם היא עושה סמים, והיא התחמקה. לפי צורת הדיבור שלה, הבנתי. גם אני הייתי כזאת.
"בלילות ישבתי איתה, והיא סיפרה לי על כל כאב שעובר לה בלב. בלילה עולות המחשבות שביום מתחמקים מהן. ברגע שדיברתי איתה, כאילו דיברתי עם עצמי. אמרתי לה, 'את תצאי מזה, מאה אחוז'. יותר משאני חיזקתי אותה, היא חיזקה אותי.
"פגשתי הרבה בנות ברחוב, ובגמילה. יש כאלה שלא חשוב כמה גמילות יעשו, הן לא ייצאו מזה. אבל ליהודית יש עוצמה רגשית ונפשית. ראיתי את הילדה שבתוכה ואת הבוגרת האמיצה שיכולה לצאת ממנה. היא ריגשה אותי. נוצר בינינו חיבור שהוא יותר ממשפחה".
למרות החופש היחסי, גם בדירות יש חוקים. יעל: "בנות מהעולם החרדי יוצאות ממקום עם משטר מאוד חזק וברור, וחושבות שברגע שיצאו מהמשטר הזה, הן יכולות לעשות כרצונן. לכן רבות מהן מידרדרות.
"אנחנו מלמדות אותן לשים גבולות. לכל יום יש התחלה ויש סוף. אסור לעשן סמים, אסור לשתות אלכוהול ואסור להכניס בנים לדירה. הדירה היא מרחב בטוח לכל הבנות שגרות בה, כך שאם יש לאחת הבנות חבר, היא צריכה להיפגש איתו במקום אחר".
דבורי: "יש לי חבר, גם הוא חוזר בשאלה, והוא מבין אותי ואת המצב שאני נמצאת בו. הוא יודע שאני צריכה להתחשב בבנות האחרות. אז אנחנו נפגשים בדירה שלו, או בחוץ. שלוש שנים הייתי במקום הכי נמוך שיש, אני צריכה ללמוד לזחול לפני שאני הולכת, והכללים האלה שומרים עלי. הפחד הגדול שלי הוא שאצטרך לעזוב".
יעל: "הכלל הכי חשוב הוא להגיד את האמת. אנחנו יכולות להתמודד עם הכל, אבל לא עם שקרים.
"כשיהודית הגיעה, זיהינו דברים משונים בהתנהגות שלה. הבנו שהיא סבלה מאלימות, עברה אונס קשה שהותיר בה צלקות ונאלצה למכור את גופה, כי לא היה לה מה לאכול. היא בכתה הרבה והיתה נסגרת, ממש כמו חיה פצועה. אמרתי לה, 'אני לא אזרוק אותך אם תגידי את האמת, אבל בלי האמת אני עלולה לתת לך טיפול לא נכון'".
שני: "אחרי כמה ימים היא נעלמה ללילה שלם. לא ענתה להודעות. התקשרנו לכל מי שיכולנו, עד שלמחרת בצהריים היא חזרה לדירה, סהרורית. סיפרה שנרדמה בליפתא. לא האמנתי לה, ידעתי שיש שם משהו אחר. אמרתי לה, 'תדעי שאכפת לי ממך. קשה לי שנעלמת ככה. דאגנו לך מאוד וחיפשנו אותך. אני לא בטוחה שאת יכולה להישאר פה. הדירה הזאת מתאימה למי שרוצה, ואני לא בטוחה שאת רוצה'".
דבורי: "יהודית פחדה שיעל תזרוק אותה מהדירה. הזמנתי אותה לדירה שלי לבשל ביחד. אמרתי לה שהיא חייבת לספר הכל. פתחתי בפניה את הדברים הקשים ביותר שלי. ביקשתי שתספר ולא תפחד, שרק כך נוכל לעזור לה.
"ואז היא הודתה שהיא מכורה לסמים, וזה פתח את הסכר לכל שאר הדברים שהיא עברה. אמרתי לה, 'תרקמי לך חלום, את בחורה גדולה'".
יהודית השתכנעה לצאת לגמילה ב"רטורנו". שני ודבורי הלכו איתה לקנות חפצים אישיים שתיקח איתה - בגדים, טואלטיקה, מצעים. "ליווינו אותה לכפר הגמילה", אומרת שני, "כשהיא תסיים את התהליך, היא יודעת שיש לה לאן לחזור".
לדירה נכנסת אוריה לוי (23), לבושה שמלה קיצית פרחונית ועל פניה חיוך ענק. היא נולדה ביישוב פסגות למשפחה דתית־לאומית, והיום גרה בנחלאות ומחזיקה עסק לאיפור כלות. בזמנה הפנוי היא מדריכה את הבנות בדירה, בהתנדבות. עכשיו היא באה מדירת החירום, שפתחה יעל בזמן הסגר ברחוב הסמוך.
"הערתי בחיבוק את ארבע הבנות החדשות שהצטרפו לאחרונה. הבאתי להן מברשות שיניים, דאגתי שיצחצחו שיניים, יתקלחו, ישתו משהו חם. הן עוד לא רגילות לקום בשעות מסודרות".
אוריה היתה "נערה נושרת", שנבעטה מהאולפנה בגלל הפרעת הקשב והריכוז שלה. היא הגיעה לבית ספר אקסטרני לבנות, ושם נחשפה לסיפורים של נערות שחוו דברו קשים בבית. "זה היה מקום מאוד מחבק ומעצים, ורציתי להיות משמעותית", היא אומרת, "רציתי להיות עוגן עבור הבנות האלה".
היא שירתה בשירות לאומי עם נוער בסיכון בבית שאן, ואחריו עברה לגור בנחלאות. "חיפשתי לעשות משהו טוב בעולם. העולם רע, ואני מעדיפה להעצים את הטוב. לפני חצי שנה פניתי ליעל בפייסבוק וכתבתי לה שאני רוצה להתנדב אצלה. בהתחלה חשבתי שזה בקטנה, פעמיים בשבוע, אבל התמכרתי לזה.
"אני נמצאת בדירות כל יום, כמעט כל היום. עוזרת לבנות בכל מה שהן צריכות, החל מדברים טכניים ועד שיחות על מיניות, גברים, אמצעי מניעה. בעיקר אני עוזרת להן לבנות עמוד שדרה, לגלות את עצמן מחדש. אני אוהבת אותן. כל אחת מהן לביאה, כל אחת בוחרת לחיות מחדש.
"ואני מקבלת כאן לא פחות ממה שאני נותנת. כשאני חווה קושי בחיים שלי, הדבר הראשון שקופץ לי לראש הוא הבנות. אני אומרת לעצמי, 'את צריכה ללמוד מהן'".
"יש לי מקום בטוח"
סיפורי תקופת הקורונה הולכים ונערמים אצל יעל. בתחילת החודש שעבר נסעה לאסוף מהתחנה המרכזית בקריית גת צעירה שגורשה מהבית. "שיכנתי אותה בדירת חירום, עד שהבנתי שהדירה לא מתאימה לה. הצעירה הזאת היתה זקוקה לטבע ולמרחבים. מצאתי לה משפחה מקיבוץ במישור החוף, וביחד בנינו לה טיפול פסיכולוגי. עכשיו אנחנו מסייעים לה להירשם ללימודים באוניברסיטה".
אלישבע (שם בדוי), בת 17, הגיעה אל יעל לפני חמישה שבועות. היא נראית עדינה ושברירית, לבושה בג'ינס ובחולצת בטן. "זה שאני לא חרדית, לא אומר שאני לא מאמינה באלוהים ואוהבת אותו", היא אומרת מייד בפתיחה, "70 דרכים לתורה, והדרך שלי לאהוב אותו היא בג'ינס ובגופייה".
היא הבכורה בין ארבעה אחים, באה מעיר חרדית גדולה. מאז שהיא זוכרת את עצמה, היו בעיות בבית. "כשמשהו קטן מעצבן את אבא שלי, הוא עושה דברים שלא עושים. אלימות מילולית, וגם אלימות פיזית. לפעמים יש תקופה סבבה, ואז הכל חוזר בבום.
"כשהייתי קטנה, אמרתי לעצמי שכשאגדל לא אהיה דתייה. קשה לי מאוד עם נושא הצניעות. בעיר שלי יש יד קשה כלפי ילדים בנושא הדת. המתח בבית סביב בעיות הצניעות שלי התחיל לפני שנה. מנהל בית הספר של אח שלי, בן 9, קרא לו וניסה לברר מה איתי, כי מבחינתם אני לא דתייה. אח שלי חזר הביתה בוכה.
"ההורים שלי שלחו אותי 'להתחזק' בסמינר חרדי, וזה לא התאים לי. ערב אחד הייתי בשכונה עם ידידים, שתיתי קצת. אבא שלי יצא, חטף עלי עצבים ונתן לי כאפה מול כולם. לא חזרתי הביתה. נסעתי לתחנה המרכזית בירושלים ושרצתי שם במשך כמה חודשים. ישנתי על הספסלים, והייתי חוזרת הביתה רק לשבת.
"פגשתי שם עוד חרדים לשעבר, והיינו שורפים ביחד לילות ברחובות, עוברים מפה לשם. ראיתי דברים קשים, כמו מישהי שצופה בסרט.
"אחרי חצי שנה חזרתי הביתה והתחלתי ללמוד בבית ספר חרדי מתון יותר. היתה לי מחנכת מדהימה, שעזרה לי לא רק בלימודים. התחלתי להתאפס על עצמי, להשתנות. בבית המשכתי להתלבש כמו שאני רוצה, והיו עליות ומורדות.
"ואז הגיעה הקורונה, והכל השתבש. בית הספר נסגר, והמשפחה שלי נכנסה לבידוד כי שכנים בבניין חלו. הצפיפות בדירה וחוסר המעש גרמו לאלימות של אבא שלי להחמיר. אם מישהו עשה משהו קטן, הוא התפרץ עליו והיכה אותו. זה נהיה ממש רע. הוא איחל לי שאגיע לגיהינום.
"רציתי לצאת מהבית מייד, אבל בגלל הקורונה לא יכולתי. ידיד שלי חיבר אותי לאוריה".
אוריה: "היא התקשרה אלי בערב, אבל בגלל הקורונה כבר לא היו אוטובוסים בשעה הזאת. דיברתי איתה, הרגעתי אותה, והצעתי לה לבוא לאחת הדירות למחרת. היא עלתה על אוטובוס ובאה, ואני עשיתי לה את הקליטה כי יעל לא יכלה להגיע באותו יום.
"בשיחה איתה היא סיפרה מה עבר עליה. הגענו לאלישבע האמיתית. הגוזלית. זאת שאוהבת צילום, למשל. אני מנסה לחבר אליה צלם, שילמד אותה. חשוב לנו לתת לה קרקע יציבה כדי שתהיה פנויה ללמידה. עד עכשיו הראש שלה היה עסוק בשאלה מתי היא תגיע הביתה ומה יקרה בבית. ברור לנו בוודאות שהיא תגיע רחוק".
אלישבע שומרת על קשר עם אמא שלה. "קשה לה, היא יודעת שזה משהו שהיה צריך לקרות מזמן. כשבאתי לקחת את הדברים שלי, היא בכתה. אבא שלי התעלם ממני. האלימות שלו מופנית גם כלפיה, אבל היא חיה בהכחשה. היא יודעת שעכשיו טוב לי, שאין לי יותר את הלחץ הזה, שאני לא צריכה להיזהר בכל דבר שאני עושה או אומרת. יש לי מקום בטוח".
מה החלום שלך?
"רציתי ללמוד רפואה בעתיד, אבל רמת הלימודים שיש לי כרגע לא תאפשר לי. אני אוהבת לשיר ולצלם וחולמת לשרת בצבא. כשהייתי בבית הגשתי בקשה לפטור, עכשיו אני מתכוונת ללכת לבטל אותו ולבקש צו ראשון. אני לא ממש יודעת אילו תפקידים יש שם, אבל אני בטח לא רוצה להיות זאת שמגישה את הקפה".
יעל לא מתנגדת לשירות של חרדים בצה"ל. "שניים מבניי התגייסו כחרדים - אחד לגדוד נצח יהודה, השני כמשגיח כשרות, ובן נוסף יתגייס בקרוב לצנחנים. לגבי גיוס של בנות, אני לא מתערבת להן. מי שתבחר להתגייס - אני אעודד אותה ואעזור לה לעבור את התהליך. יש בנות שהצבא בונה אותן".
תהליך ארוך
שרה דהרי (20), צעירה יפה ואנרגטית מאלעד, שעברה התעללות בגיל 12, התגלגלה גם היא לפתחה של יעל בימי הקורונה. "היה לי קשוח, לא הצלחתי למצוא את עצמי. לא הצלחתי למצוא שקט. מגיל 10 רציתי להסתובב בלי גרביים, בחצאית צמודה, רציתי חופש. שלחו אותי לפנימייה חרדית מאוד, אבל לא הסתדרתי שם. העבירו אותי להוסטל, גם שם לא הסתדרתי. יצאתי לרחוב".
אי־השקט מלווה אותה גם בזמן השיחה. היא מדברת תוך שהיא מסתובבת בחדר הלוך ושוב. "שוטטתי ברחובות ארבע שנים ובלילות הייתי הולכת לישון אצל ידידים. כשלא מצאתי מישהו שיארח אותי, ישנתי ברחוב. וזו לא ממש שינה, כי יש אנשים רעים מסביב ואת כל שנייה פוקחת את העיניים. את אישה".
יעל פגשה את שרה לראשונה לפני שנתיים. היא גרה אז חודש בדירת חירום, ועזבה. יעל המשיכה לשמור על קשר איתה ולסייע לה כספית. "למרות הימים הרבים ששרה עברה ברחוב, והדברים הקשים שספגה, היא נלחמת על חייה ורוצה להצליח. היא מוכשרת בשירה ובכתיבה ואוהבת לעזור לאנשים במצוקה".
שרה מראה לי סרטון בטלפון הנייד שלה, שבו היא שרה לאמא שלה שיר של אייל גולן. היא שלחה לאמה את השיר, אבל האם לא הזמינה אותה הביתה, בטענה שאינה יכולה לאפשר לה להגיע בתקופת הקורונה. ממש לפני הסגר של ליל הסדר, זכתה בהגרלה באינסטגרם באירוח לשבועיים בדירת בי־אנד־בי מפוארת, שנותרה מיותמת מתיירים. היא ניצלה את ההזדמנות והזמינה כמה מבני משפחתה להתארח איתה. הם נכנסו לסגר ביחד.
יעל: "בעל הדירה הבין שהוא מכניס הביתה מישהי מהרחוב. הוא התלבט, פחד שיעשו לו פוגרום בדירה והתקשר אלי. נתתי לו ערבות שהכל יהיה בסדר.
"בתום השבועיים הבנתי שלא יהיה לשרה לאן ללכת, ושילמתי לבעל הדירה עבור אירוח לחודש נוסף. התקשרתי לאנשי חסד, שהביאו להם אוכל לפסח. מייד אחרי פסח היא נשארה שוב בלי קורת גג, ואמרתי לה לבוא אלי הביתה. אירחתי אותה אצלי בבית כמה ימים, ואז הכנסתי אותה לדירת חירום. אני מקווה שהיא תישאר. לפעמים נערה צריכה ללכת ולחזור, עד שהיא מתבשלת. זה תהליך שהיא צריכה לעבור.
"שרה נמצאת במצב לא קל. קשה לעזור לה, אבל אני לא מוותרת עליה. אני מאמינה שנערות שמקבלות עזרה דווקא מאדם חרדי, כמו המשפחה שפגעה בהן - זה עושה להן תיקון".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
