שבועיים לפני ראש השנה האחרון ארזו דבורי וישראל פְּשֶׁדְנוֹבק, חסידי גור מבני ברק, את עצמם ואת ילדיהם, עלו לטיסה ויצאו למסע יוצא דופן עבור משפחה חרדית: טיול מסביב לעולם. הם לא ידעו, ועדיין אין להם מושג, איך ומתי ייגמר המסע. "הגשמנו את החלום שלנו", הם בטוחים.
דבורי וישראל למודי ניסיון בטיולים. אתר האינטרנט "חו"ל כשר", שהקימה דבורי לפני שנתיים, וגם חשבון האינסטגרם שלה, מלאים בפוסטים משלל מדינות שבהן ביקרו בחמש השנים האחרונות, עם ובלי הילדים. תאילנד, צרפת, אנגליה, הונגריה, הודו, אוסטריה והולנד הן חלק קטן מההספק של בני ה־31, עוד לפני שיצאו למסע הנוכחי. מאז ספטמבר הספיקו להיות ברוסיה, בווייטנאם, בפיליפינים, בסינגפור ובהונג קונג, ומאז תחילת נובמבר הם בארה"ב, מטיילים בה מחוף לחוף ברכב שקנו בניו יורק.
View this post on Instagram
דבורי, צלמת במקצועה, גדלה במשפחת חסידי גור בבני ברק. ישראל, אברך לשעבר, גדל אצל חסידי גור באשדוד ועבד עד הטיול במפעל לכלים חד־פעמיים של הוריו. הם הכירו בשידוך והתחתנו בגיל 19, גרו שש שנים באשדוד, ולפני כחמש שנים עברו לבני ברק. יש להם ארבעה ילדים: רותי (11), יהונתן (6), יעל (4), ושני, שנולדה בינואר בניו יורק, במהלך הטיול.
"שנינו חלמנו על טיולים בעולם כבר כילדים", אומרת דבורי. "הילד השני שלנו, יהונתן, נולד בזמן מבצע צוק איתן. ההחלמה הקשה מהלידה, יחד עם הלחצים שהביאה הלחימה למפעל שבו עבד ישראל באשדוד, היו קשים, והיינו חייבים שחרור. החלטנו לנסוע לתאילנד רק שנינו. השארנו את רותי ויהונתן אצל אמא שלי. כך נכנס בנו חיידק הטיולים בחו"ל.
"כבר בטיסה חזרה לארץ קיבלנו הודעה שאחי התארס לאמריקנית, והם עומדים להינשא בארה"ב. חצי שנה אחר כך טסנו שוב - הפעם עם הילדים, לארה"ב. אחרי החתונה המשכנו לכמה שבועות בקנדה ובפלורידה, ואז גילינו שזה לא נורא לטייל עם הילדים".
מאיפה היה לכם כסף?
דבורי: "על הטיסה ההיא ועל השהות בניו יורק אבא שלי שילם, לא היה לנו אז כסף. אחר כך לקחנו הלוואות כדי לממן את המשך הטיול. כשחזרנו לארץ היינו צריכים לעבוד קשה כדי לכסות את מה שהוצאנו, אבל לא התחרטנו.
"כשחזרנו לארץ, הרגשתי ריקנות. פתאום הציק לי שאני לא רואה את הילדים כל היום, ידעתי שאני לא רוצה לחיות ככה. באותה תקופה נכנסתי להיריון עם יעל, וכמה חודשים אחרי שנולדה, נסענו שוב לחו"ל עם הילדים בחודש החגים. טיילנו בשווייץ, בגרמניה, באיטליה ובצרפת. בנסיעה ההיא כבר חסכנו הכל מראש".
ישראל: "הבנתי שאני עובד קשה כל השבוע, ובזמן היחיד עם הילדים, בשבת, אני אוכל ונרדם, כי אני עייף מכל השבוע. שאלתי את עצמי, בשביל מה אני עובד?"
דבורי: "הילדים הם אחת הסיבות שהחלטנו לצאת למסע. אני קוראת בפייסבוק פוסטים של הורים שמתלוננים על הילדים, שקשה איתם. למה זה כך? כי אנחנו עסוקים כל הזמן. הילדים לא אשמים".
***
כשסיפרו להוריהם על המסע המתוכנן, נתקלו בתגובות מעורבות. "הוריי הכירו את הג'וק שלי מאז שהייתי ילדה", מחייכת דבורי. "למשל, הספר שהייתי קוראת בכל שבת היה אטלס.
"אבא שלי עד היום ממש דואג לנו ועוקב אחרינו כל הזמן. הוא מתעניין במסלול שלנו, בודק כמה זמן לוקח לנו, מה מזג האוויר מסביב וממה צריך לחשוש".
ישראל: "אמא שלי, בת 55, ממש בכתה כשסיפרתי לה שאנחנו נוסעים למסע הנוכחי. אני חושב שעד עכשיו היא לא ממש מבינה מה אנחנו עושים. מבחינתה עברנו לארה"ב, עד עכשיו היא משוכנעת שאנחנו עומדים להשתקע בארה"ב".
דבורי: "הם שואלים אותנו איפה נהיה בעוד ארבעה חודשים, אבל לא תמיד אנחנו יודעים. לפעמים אנחנו אפילו לא יודעים איפה נהיה למחרת. למשל, יצאנו לדרך מניו יורק אחרי שהתאוששתי מהלידה, בלי שסגרנו דירה לאותו לילה. עשינו את זה תוך כדי נסיעה. הזרימה הזאת, לנסוע ולהסתדר בדרך, מגיעה עם הזמן".
ואיך הגיבו בקהילה החרדית שלכם בבני ברק?
ישראל: "קיבלתי את כל סוגי התגובות האפשריות. חלק מהחברים אמרו 'איזה אמיץ אתה', אחרים קראו לי 'משיגנער'".
שאלתם את האדמו"ר, או דמות רוחנית בקהילה?
"לא".
***
ישראל ודבורי החלו לתכנן את המסע. בתחילה חשבו לדחות אותו בשנה־שנתיים, כדי להתארגן מבחינה כספית, אבל לדברי ישראל, "דבורי דחפה מאוד שנצא כבר". דבורי: "הרגשתי שעכשיו יש לנו הזדמנות פז, מכל הבחינות - הגילאים של הילדים, המוכנות שלנו, ועוד. אי אפשר לדעת מה יילד יום ומתי שוב נוכל לצאת למסע כזה, אי אפשר לדעת מה יהיה בעתיד. אם היינו דוחים את היציאה בכמה חודשים, כבר לא היינו יכולים לנסוע, בגלל הקורונה. למעשה, הרגשתי שהגיע הזמן לעשות את זה כבר לפני ארבע שנים, אבל היינו צריכים להתבשל קצת עם הרעיון".
ישראל: "אני הרגשתי שיש יותר מדי לחץ בעבודה ואמרתי לעצמי שזה בדיוק הזמן לצאת. הרי מי אמר שבעוד שנה או שנתיים נסתדר כלכלית? אז החלטנו שבינתיים נדאג לכסף לשנה של טיול".
כמה חודשים לפני שיצאו לנסיעה הם מכרו את הדירה בבני ברק וגם חלק מהרכוש, והשקיעו את הכסף בהשקעות שונות. את הטיול, בינתיים, הם מממנים מכסף שחסכו מראש, שאמור להספיק להם לשנה של טיול. בניו ג'רזי ובניו יורק, לשם הגיעו לקראת סוף ההיריון, שהו חודשיים, ואז קנו מיני־ואן טויוטה שנת 2009 ב־5,000 דולר, ובו הם נוסעים ברחבי ארה"ב.
מהלך הטיול לא מוגדר מראש: הם יכולים לשהות ביעד יום־יומיים, שבוע או חודש - לפי העניין. שבתות הם משתדלים לעשות בקהילות יהודיות.
ישראל: "אנחנו עושים מאמץ להצטמצם בהוצאות. ישנים בדירות Airbnb ולא במלונות, מכינים לעצמנו את האוכל כדי לא להוציא יותר מדי מהתקציב על מסעדות, ומצטיידים מראש בבשר ובמוצרים כשרים.
"היום אנחנו כבר יודעים שממוצע ההוצאות החודשי שלנו בסביבות 4,000-3,000 דולר, ולכן משתדלים להיערך בהתאם. יש לנו סכום מוקצב מראש, ואם נראה שאנחנו לא יכולים לייצר הכנסה פאסיבית שתאפשר לנו להמשיך לטייל - למשל, מהאתר או מקבוצת הפייסבוק - נעצור ונתחיל לעבוד".
דבורי: "'הכנסה פאסיבית' זה מושג חמקמק, כי כל הכנסה דורשת עבודה רבה. הכוונה שלנו היא להכנסה מעבודה שניתן לעשות מכל מקום. אני משקיעה שעות בעבודה על האתר שלי, ואנחנו מקווים שכשהוא יתפוס תאוצה, חברות נופש דתיות וחרדיות ירצו לפרסם בו".
לפני כמה שנים פתחה דבורי קבוצת פייסבוק בשם "חו"ל כשר", שמונה היום כ־17 אלף חברים. בעקבות הקבוצה היא פתחה גם אתר באותו השם, שבו היא מייעצת לגולשים לגבי יעדים שמתאימים לציבור הדתי, מסעדות, בתי חב"ד, בתי כנסת, אטרקציות לילדים, וכדומה, ומפרסמת בלוג עם חוויותיה מהטיולים.
***
הילדים לא הולכים, כמובן, לגנים ולבתי ספר, אלא לומדים עם הוריהם. דבורי: "זה משהו שחקרנו עליו הרבה זמן קודם, ובעצם אנחנו מלמדים אותם הכל. חינוך ביתי קיים בציבור החרדי, אבל ממש בחיתוליו, ובוודאי לא בפורמט שלנו - חינוך ביתי תוך כדי טיול.
"יש לנו סדר יום קבוע: תפילה מדי בוקר, ואחריה אנחנו מקדישים זמן לכל ילד בנפרד ועוברים איתם על הנושאים שהם חובה, כמו קריאה בעברית, שחייבים לתרגל בכל יום. יש גם 'זמן פרשת השבוע' שכולם לומדים יחד, ותחומים שמשתנים בין ילד לילד. הגדולה צריכה יותר חשבון, ויעל בת ה־4 רק מתחילה להכיר אותיות ומספרים.
"הילדים לומדים המון מהטיול עצמו. הולכים למוזיאונים, מטיילים בטבע. אני נדהמת מהיצירתיות שלהם. רותי התחילה ליצור סרטים חינוכיים ולימודיים לילדים, שמככבים בהם יהונתן ויעל, והיא מעלה אותם לערוץ היוטיוב שלה, שנקרא 'האוניברסיטה של רותי'.
"במעבר בין מדינות אנחנו תמיד ממירים כסף, וכך הם לומדים מה הערך של כל מטבע, ועל הדרך קצת חשבון. יונתן, למשל, מתרגם כל סכום לשקלים, כדי להבין אם שווה לו לקנות משחק כזה או אחר".
ישראל: "הילדים למדו הרבה אנגלית בטיול. אני עצמי לא ידעתי מילה באנגלית כשהתחלנו לטייל, אבל מאחר שלא היתה ברירה, אז פשוט דיברתי ושברתי את השיניים. צריך לשכור רכב, צריך לתקשר עם הפקידה, וכשאחת הטיסות שלנו, מהפיליפינים לארה"ב, בוטלה, צלצלתי לחברת התעופה ושוחחתי איתם 20 דקות כדי לסדר לנו טיסה חלופית. אני מכריח את עצמי לדבר כל הזמן, בלי להתבייש, והיום אני כבר יכול לתקשר עם כל אחד. אני מבין את כולם וכולם מבינים אותי, אבל אני עדיין לא מדבר מספיק טוב. יש לי מבטא כבד ואני עושה הרבה טעויות".
הילדים לומדים תכנים דתיים?
ישראל: "יהונתן רק בן 6, ובגיל הזה לומדים ב'חיידר' בעיקר קריאה. כאן, בגלל שהוא לומד איתי, הוא מבקש ללמוד חומש ו'קיצור שולחן ערוך', ואפילו יושב מרותק".
דבורי: "יעל עדיין קטנה, בגיל שלומדים בו פרשת שבוע, והיא שומעת הכל. רותי לומדת הלכות מתוך קיצור שולחן ערוך. יש איתנו את כל ספרי הקודש, כמו חומש ונביא".
איך הם מסתדרים עם המעברים המהירים?
ישראל: "הם נהנים איתנו ביחד, מגלים את העולם. ברור שלפעמים הם רבים, מתלוננים, וגם שואלים 'מתי נגיע?' כבר בחצי השעה הראשונה של הנסיעה, למרות שכבר יש להם ברזומה נסיעות ארוכות מאוד. אנחנו נוסעים לא מעט, לפעמים שמונה שעות ביום, ובהודו היתה לנו נסיעה רציפה של עשר שעות.
"אבל באנו מוכנים. אנחנו יודעים בדיוק מה יהיה ומשתדלים מראש למזער נזקים. למשל, מקפידים על זמני הארוחות, על ארוחות מזינות ועל עצירות לחילוץ איברים".
יש לילדים טלפונים? אייפדים?
"אין אצלנו אופציה של מסכים משום סוג, לא בנסיעות ולא בשום זמן אחר. רק לפני חודשיים רותי קיבלה טלפון, בלי אינטרנט וללא סים, שמשמש עבורה מצלמה, במקום המצלמה שלה שנשברה.
"כשאנחנו בדרכים, שומעים ביחד מוזיקה כיפית, הילדים משחקים משחקי דמיון או משחקי דרך, מציירים וצובעים, וכמובן שואלים הרבה על מה שהם רואים, כך שמתפתחות שיחות ארוכות ומעניינות. מובן שתמיד יש גם את ה'משעמם לי', אבל לא הרבה לעומת ילדים אחרים. הם יודעים להעסיק את עצמם יפה מאוד במשחקי דמיון. מי שמשעמם לה לעיתים היא בעיקר רותי, כי היא גדולה, והקטנים עסוקים בעצמם".
***
לדבריהם, הטיול לא השפיע על מידת הדתיות שלהם. דבורי: "עד שנסענו, ישראל עדיין התפלל בבית הכנסת של גור, וגם השיעור היומי בכל ערב בבית הכנסת היה חשוב לו מאוד, הוא לא פספס אף שיעור. היום, בגלל הקורונה, השיעור מועבר גם ב'זום', והוא משתתף קבוע, גם עכשיו כשאנחנו בארה"ב. בשבתות הוא לובש עד היום את הלבוש החסידי של גור. הילדים שלנו לא למדו בגור, אלא במוסדות לימוד חסידיים כלליים".
ישראל: "על השיעור התורני שלי אני לא מוותר. כשאנחנו במקום שבו אני לא יכול ללמוד, אני לומד לבד. כמעט בכל מקום שהיינו בו היה בית כנסת, גם במזרח, ובמקום שאין קהילות יהודיות מסודרות - יש בתי חב"ד, עם אוכל כשר ומניינים לתפילה".
נתקלתם באנטישמיות?
דבורי: "לא באופן ישיר. עכשיו, אחרי הקורונה וההפגנות למען שוויון לשחורים, אני כן מרגישה יותר פחד. גם באופן כללי, יש כאן יותר פשע, לעומת מדינות המזרח שהיינו בהן, וגם לעומת ישראל ואירופה.
"אבל אנחנו נמצאים בעיקר בטבע ובמקומות מבודדים. את הפחד הרגשנו בעיקר כשהיינו באזור ניו יורק. בדרך כלל אנחנו מקפידים שישראל ילך בכובע, אבל יהונתן הולך עם כיפה ופאות, ולא מוכן להסתיר את הכיפה.
"קרו לנו מקרים מוזרים סביב היהדות שלנו. כשיהונתן היה בן 3, היינו בטיול בקרואטיה. היו לו אז פאות מסולסלות, חסידיות, בלונדיניות, כמו ילד חסיד גור. בעלת הדירה שאירחה אותנו אמרה לי, 'איזה יופי, יש לך שלוש בנות'. אמרתי לה, 'לא, אלו שתי בנות ובן', אבל היא לא הבינה.
"באותו טיול יהונתן, שהיה אז בן 3, דרך בטעות על זכוכית, והיה צריך לקחת אותו לבית החולים. המארחת שלנו נסעה עם ישראל כדי לעזור לו בתקשורת והסבירה לצוות הרפואי שהבת שלנו נפצעה. ישראל היה צריך להסביר לה ולכל הצוות שהוא בן, ושבנים חרדים הולכים עם פאות".
הטיול השפיע על הזוגיות שלכם?
דבורי: "כן, הוא חיזק אותה. חשבנו לפני שיצאנו, איך זה יהיה להיות כל הזמן ביחד, בלי הפסקה, אבל ידענו שאנחנו מסוגלים. צפינו ברשת בסרטונים של משפחות ישראליות אחרות שעשו את זה, כדי לראות איך היתה החוויה שלהן, ואחד האנשים שם אמר שהפעם היחידה שהוא ואשתו רבו היתה ביום שחזרו לארץ".
ישראל: "לפני שיצאנו אמרתי לדבורי, 'תזכרי שאנחנו חייבים לפחות פעם בחודש להשיג בייביסיטר ולצאת ביחד לכמה שעות לבד, בלי הילדים, למסעדה או משהו'. אבל אנחנו כבר כמעט תשעה חודשים בדרכים, ועדיין לא הרגשתי צורך בזה. אנחנו מסתדרים נהדר ביחד".
דבורי: "הילדים הולכים לישון בשעה קבועה, 8-7 בערב, ואז יש לנו זמן איכות לעצמנו. זה הרבה יותר ממה שהיה לנו בארץ. אין עבודה להשלים בערב, ואנחנו לא צריכים לצאת - מספיק לשבת ביחד בסלון ולדבר קצת, לאכול או לראות סרט".
***
שיא הטיול היה לידתה של שני בניו יורק. "לפני שיצאנו, לא מצאנו חברת ביטוח שכוללת בביטוח הנסיעות גם סעיף של לידה", מספר ישראל. "חששנו שלידה באופן פרטי, ללא ביטוח, תעלה הון, ולכן התחלנו לברר מראש איפה יהיה זול ובטוח ללדת. על ארה"ב אפילו לא חלמנו. במקרה, חבר שלי סיפר שבארה"ב יש ביטוח שמכסה גם היריון ולידה. לא ביקשו מאיתנו אגורה על הלידה והטיפול, ועל הדרך, הרווחנו אזרחות אמריקנית לשני.
"הלידה היתה בבית חולים בסטטן איילנד בניו יורק, ויש שם קהילה חרדית גדולה ובני משפחה שנעזרנו בהם. בנכר אתה מגלה איך 'כל ישראל ערבים זה לזה'. יש לנו חברים שהכרנו באינסטגרם ובפייסבוק, וכשהייתי צריך להיות עם דבורי בבית החולים, או לנוח קצת - הם שמרו לנו על הילדים".
דבורי: "אחרי הלידה לקחתי שבועיים להתאושש, להירגע, ואז חזרנו לטייל. מאז כבר ביקרנו במרילנד, בדרום קרוליינה, בפלורידה, בלואיזיאנה, בטקסס, בניו מקסיקו, באריזונה, ביוטה, במונטנה ובוויומינג".
הקורונה תפסה אותם במונטנה, שם תכננו לטייל בפארק ילוסטון, ומשם להמשיך לקנדה. "בגלל המגיפה נסגרו כל הפארקים, וגם הגבולות בין חלק מהמדינות בארה"ב", מספר ישראל. "במשך שבוע היינו מבולבלים מאוד, לא ידענו לאן ללכת. חשבנו שאם הגבול סגור והוויזה שלנו נגמרת, אולי עדיף לנו לתכנן מחדש ולנסות לעבור לקנדה או למקסיקו, או לטוס למקום אחר. בסוף החלטנו לקוות לטוב ולהמשיך לטייל במונטנה עד שפארק ילוסטון ייפתח".
דבורי: "את הבית במונטנה הזמנו מראש לשבועיים, לאזור פסח. בגלל הקורונה הארכנו את השהות שם לעוד שבוע ועוד שבוע, ובסך הכל היינו שם חודשיים. ממילא אף אחד אחר לא בא להתארח שם, כי הפארק היה סגור.
"בינתיים טיילנו במקומות פתוחים במונטנה, אגמים ונהרות. נסענו לשלושה ימים למדינת וויומינג הסמוכה, ישנו במוטל מקומי, וחזרנו למונטנה.
"בתקופה הזאת היה לנו הרבה זמן להשקיע בלימודים של הילדים, ולילדים עצמם היתה הזדמנות לפתח יצירתיות. בנינו ביחד 'תערוכת בתים' מלגו ומפלסטלינה, עשינו 'יום שוק', שבו כל ילד הקים דוכן ומכר את התוצרת שלו לשאר האחים, והילדים גם יצרו סרטים ואפילו פרסומות אמיתיות לבעלי עסקים, שפרסמנו בווטסאפ".
לא חששתם להידבק? בארה"ב יש 2 מיליון איש שנדבקו במחלה, ויותר מ־100 אלף מתים.
דבורי: "לא. טיילנו בעיקר בטבע, רחוק ממקומות הומי אדם וממרכזי ערים. הבית שבו גרנו היה מבודד, רק הליכה מצד לצד של החצר היתה חצי שעה. המכולת הכי קרובה במרחק נסיעה של חצי שעה. לא פגשנו אף אחד במשך חודשיים, חוץ מבעלי הבית שלנו".
חשבתם לחזור לישראל?
דבורי: "לא, זו לא היתה אופציה בשום שלב. לעלות על טיסה זה יותר מסוכן מאשר לשהות במקומות שאנחנו שוהים בהם בארה"ב. כשאומרים שארה"ב היא מקור התפרצות, מתכוונים לנקודות ספציפיות כמו ניו יורק וקליפורניה, ושוכחים שבארה"ב יש 50 מדינות, שרובן גדולות פי כמה מישראל. במונטנה, שגדולה מישראל פי 17, היו בסך הכל 450 חולים, שרובם החלימו".
ישראל: "היה מבאס להאט את הטיול ולהישאר חודשיים במקום אחד, אבל אם כבר להיתקע באיזשהו מקום בתקופה הזאת, מונטנה היא ללא ספק המקום. יש בה כל כך מעט אנשים, שבעצם גם כשמטיילים זה כמו להיות בבידוד, וזה אחד המקומות היפים והרגועים בעולם.
"במשך החודשיים האלה המשכנו לטייל כל הזמן, ואפילו זכינו בסופו של דבר לבקר בפארק ילוסטון בתנאי VIP, כי בזמנים רגילים זה אחד הפארקים העמוסים בארה''ב. עכשיו הגיע הזמן לעזוב את מונטנה, ולהמשיך הלאה.
"בינתיים אנחנו נשארים בארה"ב, כי הגבולות של קנדה ומקסיקו עדיין סגורים. מכיוון שאין לנו מושג מתי יסתיים סיפור הקורונה ואיך ייראה העולם שאחריו, אנחנו לא מתכננים כלום, רק בודקים את כל האופציות".
השבוע סיפרה לנו דבורי שהם בדרכם לסיאטל, לאחר שעברו ביום אחד, בנסיעה של עשר שעות, בין ארבע מדינות - מונטנה, איידהו, וושינגטון ואורגון. מסיאטל הם מתכננים לנסוע דרומה, לקליפורניה, וכשיוכלו - יטוסו כנראה לאלסקה או למרכז אמריקה.
דבורי: "החלום שלי הוא להגיע לקובה. ישראל חולם להגיע לאפריקה. אלה מקומות שחלמנו עליהם עוד מילדות, אבל עדיין לא הגענו לשם. אני מקווה שהם יהיו היעדים הבאים שלנו".
באיזה מקום בעולם הכי נהניתם?
דבורי: "בתאילנד. זה היה גן עדן. אני לא יודעת אם זה בגלל שהיינו שם בלי ילדים או בגלל סיבות אחרות, אבל באופן כללי, המזרח מאוד מרגיע לנו את הנפש. מצד שני, המקום הכי יפה שהיינו בו הוא ללא ספק האי בורקאי שבפיליפינים. היו שם המים הכי צלולים שראינו. מדהים".
ישראל: "מצד שלישי, השקיעות הכי יפות היו דווקא בקי ווסט, פלורידה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו