לפני חמש שנים, כשאלנתן קשת התקרב לגיל 17, החלו הוריו לבדוק את האפשרויות שלו לעתיד עצמאי ככל האפשר. אלנתן נולד עם תסמונת דאון, וההורים חיפשו מקום שבו יוכל להשתלב בעבודה.
"הבנו שהוא אוטוטו מסיים את מסגרת הלימודים, ושאין עבורו שום מענה תעסוקתי באזור שבו אנחנו מתגוררים, מטה בנימין", מספר האב שלמה. "באותה תקופה עבדתי כבר ארבע שנים בבית הבד של משק אחיה. במסגרת העבודה ביקרתי במאות בתי בד בארץ ובחו"ל, בעיקר באיטליה, בספרד ובדרום צרפת, והתמחיתי בייצור שמן זית. כבר אז התחלתי לגלגל רעיונות לשימושים נוספים בשמן זית, מלבד במזון.
"כשהתחלנו לחשוב מה אפשר לעשות עם אלנתן, עלה הרעיון של הקמת מיזם משלנו: מפעל לייצור סבון מחומרים טבעיים. מצד אחד, רצינו מקום שבו יבוצעו מלאכות פשוטות מאוד, שאנשים עם צרכים מיוחדים יכולים לעשות, ומצד שני, רצינו לייצר מוצרים טבעיים, שלא מזיקים לאדם ולסביבה. ביחד עם הידע שרכשתי על שמן זית, זה התחבר לנו.
"התחלתי ללמוד את הנושא, לקחתי קורסים, ובעזרת הרבה ניסוי וטעייה במטבח, רקיחת מרקחות וחליטת צמחים שקטפתי בסביבה, לאט־לאט התחלתי להתמחות בנושא של הפיכת שמנים לסבונים. פיתחתי עשר נוסחאות ייחודיות, והתחלתי לייצר במטבח שלי בבית סבונים משמנים, בלי כימיקלים, למרות העלויות הגבוהות שכרוכות בשימוש בחומרים טהורים ובשמנים אתריים. אחר כך הקמתי מפעל קטן באזור התעשייה של היישוב שלנו, כוכב השחר, וקראנו לו 'סבונטו'. היום זה כבר מפעל גדול יותר בשם 'אדווה', והמקום היחיד במטה בנימין שמספק תעסוקה לאנשים עם צרכים מיוחדים. החזון שלנו הוא להעסיק בו עוד עשרות עובדים, יהודים ופלשתינים".
***
אלנתן (22) נולד בחורף 98', בבית החולים שערי צדק בירושלים, לשלמה (50), חקלאי, ולנעמי (48), אשת חינוך. יש לו חמישה אחים - נועם (28), עוז (27), איתן (23), יעקב (15) ויהודה אורי (10). שלמה מספר שמהלך ההיריון היה תקין לחלוטין. "היינו זוג צעיר, בשנות העשרים לחיינו. זו היתה הלידה הרביעית, ולא נדרשנו אז לעבור את כל הבדיקות כמו היום.
"מייד אחרי שהוא נולד, הרופאים חשדו שיש לאלנתן את התסמונת ושלחו דגימות דם שלו לבדיקה גנטית", נזכר שלמה קשת, מוותיקי ההתנחלות נצרים שברצועת עזה. "אחרי הברית הם הודיעו לנו, וזה היה כמו לקבל פטיש חמישה קילו על הראש.
"אשתי נעמי ואני התכנסנו בתוך עצמנו, לבד, שמנו שמיכה על הראש ובכינו במשך כמה שעות טובות. אחרי הבכי הבנו שזאת המשימה החדשה שלנו בחיים. אם עד אז חשבנו שמשימת החיים שלנו היא ההתיישבות, באותו יום הבנו שהכל השתנה. שעכשיו יש לנו משימה אחרת".
מה ידעתם על תסמונת דאון?
"כלום. לפני 20 שנה קראו להם 'מונגולואידים'. סוג של חיות. אמרו לנו שתוחלת החיים הממוצעת של אנשים עם תסמונת דאון היא גיל 30. היה נורא ואיום לשמוע את זה.
"היום אי אפשר להשוות בכלל, גם מבחינת היחס של החברה. יש שינוי דרמטי. אמנם לא מספיק, ויש לנו במה להשתפר. וגם תוחלת החיים שלהם הולכת ומתארכת ועומדת היום בממוצע על גיל 60".
בהתחלה חשבו בני הזוג שיצליחו לשלב בין שני האתגרים, האתגר ההתיישבותי שקיבלו על עצמם והאתגר של גידול ילד עם תסמונת דאון. "בנינו בית גדול בנצרים", אומר שלמה. "אני עסקתי בחקלאות אורגנית, בעיקר של עגבניות שרי, ואת הרוב ייצאנו לחו"ל. אבל נצרים היתה בלב הרצועה, והיינו מאותגרים מאוד מבחינה ביטחונית.
"היינו חייבים לקחת את אלנתן מדי יום לריפוי בעיסוק ולריפוי בדיבור, וכל נסיעה לבאר שבע או לנתיבות, הערים הקרובות אלינו, היתה מורכבת ומסובכת. זה דרש תיאום מוקדם, ליווי של הצבא, ופעמים רבות ציר הנסיעה נסגר בגלל חשד למטענים.
"שום דבר לא מובן מאליו כשיש תינוק עם תסמונת דאון, גם מבחינה בריאותית וגם מבחינה קוגניטיבית, והאתגר הפך יותר ויותר מורכב ככל שהוא גדל. הבנו שאלנתן הוא המשימה העיקרית שלנו, ושאנחנו צריכים, בצער גדול מאוד, לוותר על האתגר ההתיישבותי".
כשאלנתן היה בן 5, עברה המשפחה להתגורר ביישוב הקהילתי כוכב השחר שבמטה בנימין, שם התגוררו הוריה של נעמי. העסק החקלאי של שלמה המשיך לפעול בנצרים.
"המעבר מנצרים לכוכב השחר היה דרמטי יותר מאשר להגיע לירח", אומר שלמה. "מבחינתנו, עברנו לעולם אחר לגמרי. באופן יחסי, כמובן. המציאות הביטחונית היתה שונה לגמרי ממה שהכרנו. פתאום יכולתי להניע את האוטו ולנסוע לכל מקום שאני רוצה. יכולתי להסתובב בחופשיות. בנצרים החיים היו מורכבים ומאתגרים מאוד, היתה אפילו תקופה שבה האספקה הבסיסית למכולת והתנועה מתוך נצרים החוצה היו באמצעות מסוק".
***
משפחת קשת השתלבה היטב בקהילה החדשה. אלנתן הלך תחילה לגן רגיל עם סייעת צמודה, ובהמשך למד בבית הספר היסודי בשילה עם סייעת. שלמה המשיך במשך כשנה וחצי לנסוע לנצרים, כדי לתפעל את העסק שלו.
בקיץ 2005, כחודשיים לפני פינוי גוש קטיף, חזרה משפחת קשת לגור בנצרים, כדי להיות עם החברים בשעתם הקשה. לאחר הפינוי, נשאר שם שלמה במשך כמה שבועות, כדי לארוז ולפנות את הבתים של החברים, והיה עד להריסתם.
"זו היתה חוויה קשה מאוד, לראות איך הבית, שבניתי בעשר אצבעות ממש, נהרס. זאת שריטה שיושבת בראש ולא מרפה. כבר ראיתי מראות קשים בחיי, אחרי פיגועים ברצועה, אבל המראה של הריסת הבית שלי הוא פצע שמדמם עד היום".
מפעל "סבונטו" הוקם בשנת 2004. תחילה הועסקו בו רק חמישה עובדים, ובהם שלושה עם צרכים מיוחדים. אלנתן התמחה באריזת המוצרים. במהלך השנים הצטרפו למפעל עובדים נוספים עם צרכים מיוחדים, בהתאם ליכולת ולצורך. כיום מועסקים בו, בתפקידי ייצור שונים, שמונה עובדים עם צרכים מיוחדים, תושבי אזור בנימין, שמלוּוים במהלך עבודתם על ידי מתנדבים - צעירים וצעירות בשנת שירות או בשירות לאומי.
העובדים מועסקים במשרה חלקית, כל אחד לפי יכולתו וכושר עבודתו. "הרעיון הוא שאנשים לא יהיו חייבים לבוא לעבודה משמונה עד ארבע, אלא שכל אחד יעבוד כמה שעות שהוא מסוגל", מסביר שלמה. "המשכורת שהם מקבלים גבוהה בהרבה ממה שנהוג בשוק העבודה לעובדים עם צרכים מיוחדים - 50 אחוזים יותר, ואנחנו גם נותנים להם בונוסים. אני מתעקש על זה, למרות שהמשמעות היא הוצאות גבוהות יותר ורווח נמוך יותר".
שניים מהעובדים בעלי הצרכים המיוחדים במפעל הם דידי ששון (29), מהיישוב פסגות, גם הוא עם תסמונת דאון, ואריאל אברמוביץ' (24), מכוכב השחר, שסובל מפגיעת ראש ומנכות בידיו וברגליו, ומתנייד בכיסא גלגלים. אריאל נפצע לפני כמה שנים באורח אנוש בתאונת אופנוע והיה בתרדמת במשך כמעט עשרה חודשים. לפני התאונה התנדב באופן פעיל בארגוני הצלה וחירום.
אריאל אחראי לעיצוב הסבונים, פעולה שבתחילת עבודתו התקשה לבצע בשתי ידיו. "מאז שהחל לעבוד במפעל, הוא התקדם מאוד בתנועה ובדיבור", אומר שלמה. "העבודה כאן חיזקה אצלו את הערך העצמי".
דידי אחראי לאריזת הסבונים, והחיבור שלו לאריאל נדיר. כשהם עובדים ביחד, הם מדרבנים זה את זה באופן מעורר השראה. "אני שמח שאני מצליח עכשיו לעשות כסף, כמו שעשיתי לפני הפציעה שלי", אומר אריאל, ודידי מוסיף: "אני אוהב את העבודה במפעל, ובעיקר את הריח המדהים של הסבונים. זה ריח שמורגש בכל המפעל, אי אפשר להתעלם ממנו".
***
אלנתן מתגורר כיום ביישוב גבעות שבגוש עציון, בדירה לצעירים עם צרכים מיוחדים, אחת משלוש. "חיפשנו לו אלטרנטיבה שתעצים אותו מבחינת הדיור והחינוך לעצמאות, ומצאנו שם מסגרת מדהימה", אומר האב שלמה. "במהלך השבוע הוא מתגורר בדירה עם חבר'ה כמוהו, עם צרכים מיוחדים, ולומד להתקיים ולהתנהל בעצמאות מלאה. הוא לומד להכין את האוכל שלו לבד, לכבס, היגיינה אישית, ועוד. בבקרים הוא יוצא לעבוד כעוזר טבח בחדר האוכל של היישוב, ואחר הצהריים עובד בפינת החי ביישוב. למרות שאלנתן לא אומר במילים, אנחנו מרגישים שהוא שמח במקום הזה, מתקדם ומפתח את עצמו".
בסופי שבוע חוזר אלנתן לבית הוריו. אביו מספר שכמעט בכל יום שישי הם יוצאים ביחד להרים, כדי ללקט עשבי מרפא וצמחי בר, ובהם סרפד, זעתר והדס, עבור הפורמולות הייחודיות של הסבונים.
חלק מהחומרים מגדל שלמה בעצמו. למשל, עצי זית, שנטע מייד כשהגיע לכוכב השחר, ועשבי תבלין ומרפא, שהוא מגדל בגינה. גם פקעות של ורדים, אשר נחשבות עשירות בוויטמין סי, הוא מגדל בעצמו. "חקלאי לא יכול להפסיק להיות חקלאי, זה משהו שזורם בדם", הוא מחייך.
שלמה נפגש עם בני נוער מכל רחבי הארץ ומשוחח איתם על התמודדות עם אתגרים, ובעיקר על האתגר האישי שלו. "אנחנו החלטנו לקרוא לגידול של אלנתן אתגר והתמודדות, לא קושי. מהיום הראשון שנודע לנו שיש לו תסמונת דאון, שיתפנו את המשפחה, את השכנים ואת החברים. זה הפוך ממה שאנשים עושים בדרך כלל. אני אומר תמיד - אל תסתירו, אל תתביישו. תשתפו, תדברו. זה חלק מהריפוי".
עולות בך לפעמים שאלות כמו למה זה קרה דווקא לכם?
"אני מרגיש שהכל לטובה. זה גם מה שאמרתי לעצמי כשקיבלנו את הבשורה על אלנתן. אין ספק שאמונה מקלה מאוד התמודדויות בחיים ומחזקת מאוד. כל החיים שלנו מורכבים, גם מבחינה אישית וגם מבחינה התיישבותית, והחוסן הנפשי שנובע מהאמונה נותן את הכוח להתמודד עם דברים.
"אבל כן, שואלים שאלות, ושאלות נוקבות. יש שאלות שאין עליהן תשובות, וזה מקובל עלי. ככה אני גם מחנך את הילדים שלי - ששום דבר לא יהיה מובן מאליו. תשאלו, תחקרו עד הסוף, ורק תבינו שבסוף אנחנו בני אדם, שמוגבלים ביכולת ההבנה שלנו.
"אני מרגיש שיש לי את הכלים להתמודד עם האתגר הזה. אולי למישהו אחר אין את הכלים, ולכן הוא כנראה לא קיבל את ההתמודדות הזאת. זה נושא שאני מדבר עליו עם בני הנוער, כי הם עוסקים הרבה בשאלות כאלה.
"אני תמיד אומר להם, ואני יודע על עצמי שזו לא קלישאה, שאם מתגלגל לפתחך אתגר, אתה מקבל ביחד איתו את הכוחות להתמודד איתו. אני הדוגמה לכך. זה לא קל. אני מחייך, ואני נחמד, אבל יש ימים קשים. יש ימים מעוננים. מתמודדים איתם, ויוצאים מחוזקים".
***
לפני כמה חודשים נכנס למפעל משקיע חדש - איש העסקים, היזם והפעיל החברתי ארז צדוק (51). צדוק הקים לפני שמונה שנים את 'קרנות אביב', חברה לניהול קרנות בשוק ההון, וברזומה שלו גם ניהול חברת השקעות למשקיעים זרים, בסכומים של יותר ממיליארד שקלים. הוא מספר כי בסביבות גיל 40 נכנס למשבר ועבר שינוי של 180 מעלות.
"החברה שלי עבדה יפה, גרתי עם אשתי וחמשת ילדיי בצהלה, וחיינו חיים טובים", הוא מספר. "ואז התחלתי לשאול את עצמי, מה אני עושה פה? איך אני תורם בזה שגרמתי למישהו שמגלגל מאות מיליונים להרוויח עוד כמה מיליונים ולקנות עוד מניות?
"החלטתי לעשות שינוי. עזבנו את צהלה ועברנו לאלקנה, מכרתי את החברה שלי והקמתי את החברה הנוכחית, שמשקיעה רק בחברות שמתנהלות בהוגנות כלפי לקוחות וספקים, תוך שמירה על הסביבה ועל ניהול תקין. בעולם קוראים לזה 'אחריות תאגידית'. אני מאתר את החברות האלה לפי קריטריונים שקבעתי ומשקיע בהן".
איך משקיע בקרנות הון מתגלגל להשקעה במפעל משפחתי קטן לייצור סבונים?
"כל נושא השמירה על הסביבה חשוב לי מאוד. בעבר התנגדתי למתווה הגז ולמפעל הפוספטים בערד, והייתי, ואני עדיין פעיל, בכל הנושא של בזן וזיהום האוויר בחיפה. מצאתי במפעל הזה את ארבעת הדברים שהכי חשובים לי: תעשייה ביו"ש, העסקת אנשים עם צרכים מיוחדים, הוגנות ואיכות הסביבה.
"ההשקעה שלי במפעל היא פרטית. בדרך כלל אני לא משקיע באופן פרטי, אבל מצאתי פה פרויקט מדהים. יש פה שילוב מרתק בין הסיפור הייחודי של המקום לבין האיכות הגבוהה של המוצרים. נשביתי לחלוטין בחזון וברעיונות של שלמה, נוצר בינינו חיבור נדיר, והחלטתי למנף את המפעל".
עד כה השקיע צדוק במפעל מאות אלפי שקלים, מכספו הפרטי. בעקבות סגירת המפעל לחודשיים בתקופת הקורונה, מאחר שהעובדים משתייכים לקבוצת סיכון, הוא מעריך שיצטרך להשקיע בו כספים נוספים.
אחד היעדים שצדוק ושלמה הציבו לעצמם הוא להעתיק את המפעל הקטן מכוכב השחר לאזור התעשייה בנימין ולהפוך אותו למפעל גדול יותר, עם פס ייצור גדול יותר ועם מרכז מבקרים. לקראת המעבר מותג המפעל מחדש לפני כמה חודשים, שמו שונה ל"אדווה", והושקו בו שישה מוצרים חדשים, מתוך כוונה להפוך לחברת קוסמטיקה מובילה.
מוצרי "אדווה" נמכרים היום בחנויות קוסמטיקה וטבע ברחבי הארץ, וגם באתר אינטרנט חדש, שהושק בימי הקורונה. בתקופת המשבר עבדה חנות המפעל במתכונת מצומצמת, כדי לספק את ההזמנות שהגיעו אונליין. עם החזרה לשגרה, לפני כמה שבועות, התחדשה העבודה במלוא המרץ.
"החזון שלי הוא לא רק עסקי, אלא גם חברתי", אומר שלמה. "מועצת בנימין היא המועצה הגדולה בארץ, ואין בה אלטרנטיבות תעסוקה לאנשים עם צרכים מיוחדים. מפעל גדול יותר פירושו משרות ליותר עובדים כאלה.
"יהיו אצלנו לא רק יהודים, אלא גם פלשתינים עם צרכים מיוחדים. זה יהיה מקום של חיבורים בין אנשים שונים, תרבויות, אמונות ואידיאולוגיות. לכן גם קראנו למפעל 'אדווה': עושים משהו, וזה יוצר גלים שמגיעים רחוק".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
