ימי הזוהר

בקומה השלישית באחד מבנייני המגורים היוקרתיים שבמרינה בהרצליה, ממש מעל הים, איציק זוהר יושב במטבח ביתו בבגדי אימון וזולל בתיאבון סלט מושקע. האיש שקרע כל רשת בבעיטות אימתניות, נצץ במסיבות שוות, הפך לסלב מבוקש, הופיע בשלל תוכניות טלוויזיה עתירות רייטינג וחווה שלל פרשיות לא מחמיאות על בשרו המקועקע, מבקש היום קצת שלווה.

אסור לטעות בו: הוא עדיין בועט, תזזיתי ומלא תשוקה לחיים. השבוע הציע נישואים לבת זוגו בשלוש וחצי השנים האחרונות ("זה הרבה אצלי"), לאורה לנטינו, דוגמנית צעירה מאיטליה, שכבר הופיעה בכמה קמפיינים בארץ. אבל רגע לפני שיחגוג 50, הוא גם בוגר ומפוכח יותר.

"היום הכל מאחוריי, ברוך השם. סגרתי את כל החובות שלי", הוא אומר. "ומדובר בהרבה מאוד כסף. אני מלא בדרייב ובעשייה, עסוק מהבוקר עד הערב בחיבורים עסקיים בין חברות כאלה ואחרות. אני פותח אקדמיה לכדורגל בלוד עם העירייה, הצטלמתי ל'גולסטאר' ולסרט קולנוע של חיים בוזגלו, ועכשיו אני מצטלם ל'זוג מנצח VIP'. אני מרגיש שאני עובר שינוי בחיים ומחפש יותר את הבית ואת השקט. זה נכון עבורי בעת הזאת".

המראה שלו לא מסגיר את העובדה שממש בעוד רגע ייכנס לעשור השישי בחייו. הוא פותח לנו את הדלת בגופייה ובמכנסי ספורט קצרים. מאז שחזר מבודפשט, לפני שנתיים, הוא גר על הים, ממש כמו בילדותו - אלא שאת הצריף בבת ים החליפה דירה שכורה בהרצליה.

את לאורה פגש בבודפשט בשנת 2017. נסעתי לבקר חבר שחי בהונגריה, אחרי ארבע שנים שבהן לא יכולתי לצאת מהארץ. אשתו היא דודה של לאורה. הכירו לי אותה, ונוצר בינינו קליק. יש לנו חיבור מצוין ואהבה גדולה.

"לאורה משכה אותי למקומות טובים יותר בחיים. אני עדיין אוהב ללכת למסיבות, אבל ההבדל הוא שהיום אני כבר בא עם בת זוג. עכשיו אנחנו מצטלמים ביחד ל'זוג מנצח VIP'. קמים בחמש וחצי בבוקר, נוסעים לצילומים וחוזרים הביתה רק בלילה".

השבוע, באמצע אחת המשימות, הוא ביקש מהצוות לעצור. "אתם יודעים, הצילומים של התוכנית הזאת זיקקו לי בצורה הכי מדויקת איזה עוצמות יש לקשר שלי עם לאורה. זה הוציא מאיתנו את כל הטוב שלנו. הייתי בהלם מזה. פתאום קלטתי שזהו, אני מתארגן ומציע לה להתחתן.

"באמצע המשימה כרעתי ברך והצעתי לה להתחתן. היא בכתה ואמרה מייד כן. האנשים מההפקה בכו, והכל צולם, והיה שמח".

"פתאום יכולתי להיות אני"

לפני שמונה שנים הכריז זוהר על פשיטת רגל עקב חובות של 700 אלף שקל לנושים שונים. בנוסף, היו לו חובות של מאות אלפי שקלים לעיריית תל אביב ולמס הכנסה. בבקשה שהגיש לבית המשפט המחוזי בתל אביב נכתב כי החובות נוצרו, בין היתר, עקב הימורים. 

בסוף אוקטובר 2017 הוא הדהים את כולם כשהחליט לעזוב את ישראל לבודפשט ולפתוח שם עסק למותגי איפור וקוסמטיקה ("היה לי הון קטן, ומצאתי שותפים"). הכותרות זעקו שהוא עוזב בגלל הסתבכויות עקב החובות הכספיים שצבר, אבל זוהר טוען שאין לכך אחיזה במציאות. 

"הרגשתי שבארץ אני לא מצליח להוציא מעצמי שום דבר טוב, והייתי חייב להעתיק את עצמי למקום אחר. המעבר לבודפשט עשה לי טוב. פתאום כל ההתעסקות בי נפסקה. יכולתי לרדת לרחוב ולהיות אני.

"הייתי שם כמעט שנה, וחזרתי עם כוחות נפשיים הרבה יותר גדולים, וברוך השם, הכל מאחוריי. עשיתי הסדר ושילמתי 94 אחוז מהחוב שלי. עורך הדין שלי אמר לי שלא היה דבר כזה, החזר כל כך גדול". 

מיליון שקל?

"יותר". 

איך עשית את זה?

"צברתי כסף מעבודות שונות. אף אחד לא צריך לשלם על הטעויות שלי, רק אני. ושילמתי".

היום מצבך טוב?

"ברוך השם, בכל רגע נתון מצבי היה טוב. הכל יחסי".

בכל זאת הגעת לפשיטת רגל.

"לא מרימים ידיים. אני לא מכיר את המושג הזה. צריך להיאבק על החיים, כי החיים שווים את זה. יש לי ילדים, הורים, משפחה. גם כשחקן כדורגל לא הרמתי אף פעם ידיים".

"אייל הכי מתאים לנבחרת"

הדירה שלו חפה מראוותנות. סלון קטן עם כמה ספות, טלוויזיה גדולה של 70 אינץ', מטבח קטן ומרפסת זעירה, שממנה נשקפות היאכטות במרינה.

את רוב זמנו משקיע זוהר ביצירת חיבורים בין חברות עסקיות. "לפני כמה שנים חיברתי בין אלי דריקס למנכ"ל אלקטרה, להיכרות ראשונית בטלפון, וככה נולדה החסות של אלקטרה למכבי. הבנתי כמה קשרים יש לי בעולם העסקי והחלטתי להיכנס לזה.

"היום אני עושה חיבורים בעולמות הנדל"ן, הספורט, הטכנולוגיה. בשנה שעברה הבאתי לארץ את משחק השלום בין ישראל לברזיל, ביחד עם חברת יזמות הספורט MTR7". לאורה, אגב, מנהלת עבורו את החיבורים העסקיים בחו"ל.

זוהר מחובר מאוד לכדורגל הישראלי והעולמי. הוא משמש פרשן כדורגל ב־102FM ובשידורי הטלוויזיה של ONE, ושומר על קשרים עם שחקנים ומאמנים. יש לו, כמובן, דעה נחרצת בסוגיית מאמן הנבחרת.

"שום דבר לא השתנה כאן. השכונה אותה שכונה, הקומבינות אותן קומבינות. מינו את וילי רוטנשטיינר, איש מקצוע שכשל, במקום למנות איש שמכיר את הכדורגל הישראלי ולא כשל. הכל נעשה במחשכים, ומה שהיה הוא מה שיהיה. כל מיני עסקנים שמה שמעניין אותם זה איזה רוגלך יהיו בישיבות, וכמה סוכר יש להם בתה. ואנחנו נמשיך להתגעגע למקסיקו 70'.

"זאת נבחרת של העם. העליתם ארבעה־חמישה שמות של מועמדים, ופתאום כלום? תעשו עליהם משאל ברשתות, ותראו בתוך רגע מי צריך להיות מאמן הנבחרת".

מי לדעתך? 

"אייל ברקוביץ'. חד־משמעית. לנבחרת ישראל לא צריך מאמן, צריך מנהל מקצועי טוב, וברקוביץ' הכי מתאים לזה. בגלל שהוא שיחק בנבחרת, הוא היה נכנס לחדר ההלבשה ומסתכל על השחקנים, לא על הלוח. הוא היה מבין באיזה מצב נפשי ומנטלי הם נמצאים רגע לפני המשחק הקובע, וזה הרבה יותר חשוב מטקטיקה. עזבו טקטיקה. כל ילד יכול לשים מערך של 4־4־2.

"פגשתי את ברקו לפני חודש ואמרתי לו שהוא הכי מתאים לאמן את הנבחרת, ושאם הוא מקבל את התפקיד - הוא עובר את סקוטלנד בפלייאוף של היורו. כשאתה מקבל שחקנים לשלושה ימים פעם בכמה שבועות או בכמה חודשים, גם אם תהיה פפ גווארדיולה או מוריניו, לא תצליח". 

ברקוביץ' מתאים יותר מגרנט? מאבוקסיס? 

"כן. הוא בתקופה כזאת שהכל מצליח לו, הכל נדבק לו טוב. גרנט מתאים לכל נבחרת, אבל עכשיו צריך פלפל וטירוף, כי הנבחרת נמצאת במצב הכי קשה אי פעם: היא פשוט לא מעניינת אף אחד. צריך אחד כמו ברקו שינער את האבק מהסמל הזה. אייל, גם אם הוא יבעט הפוך עכשיו, זה ייכנס לשער. אני מאוד מאמין בו ובטירוף שלו. הוא היה יכול להצליח בנבחרת בגדול".

כשהייתם שחקנים, אתה במכבי ת"א והוא במכבי חיפה, לא הייתם חברים גדולים. גם לא בנבחרת.

"חבל על הזמן. כולם זוכרים מה הוא עשה לי, כשתפס לי את הביצים בחצי גמר הגביע בין מכבי ת"א למכבי חיפה ב־96'. בנבחרת התחרינו על אותה משבצת, ושנינו רצינו לשחק. לא היינו חברים, אבל לא קיללנו אחד את השני באימונים".

והיום?

"היום הכל בסדר. כשאנחנו נפגשים, אנחנו יושבים ומדברים".

מי היה שחקן טוב יותר, אתה או הוא?

"אייל היה הכי טוב מהדור שלנו. ואגיד לך יותר מזה: אני חושב שהוא השחקן הכי גדול שהיה לנו בארץ".

יותר מיוסי בניון ומערן זהבי?

"כן". 

ובכל זאת, הדור שלכם לא הצליח. שום דור לא הצליח ב־50 השנים האחרונות.

"כי מאז ועד היום נמצאים במערכת אותם עסקנים, שאף אחד מהם לא היה שחקן, ויש גרורות מאוד־מאוד גדולות שלהם. העסקנים שמנהלים את הכדורגל כאן דואגים שהכדורגל יישאר איפה שהוא נמצא, כדי לשמור על המקום שלהם. אם אני שר הספורט, אני מפטר את כל ראשי ההתאחדות לכדורגל. מטאטא את כולם החוצה ומביא רק שחקני עבר".

כמו?

"כמו אורי מלמיליאן, גיורא שפיגל או אלי אוחנה. כל אחד מהם יכול להיות יו"ר ההתאחדות".

אם אייל היה מקבל את הנבחרת וקורא לך להשתלב במערך המקצועי, היית הולך?

"אייל לא יעשה את זה לעצמו. מי שמקבל תפקיד כזה גדול לא יביא מישהו שיכול להאפיל עליו מבחינת נוכחות, וזה הגיוני ולגיטימי. היכולת שלנו לשתף פעולה ברדיו היא מושלמת, יש לנו כימיה נהדרת, אבל כשחקנים לא הסתדרנו. כל אחד משך לכיוון שלו". 

"לא נהנה לראות את מכבי"

שמו של זוהר נקשר בעיקר למכבי ת"א. אותה מכבי שזכתה עכשיו באליפות שנייה ברצף.

בירכת את אנשי מכבי על האליפות?

"לא. זה לא מעניין אותי. מכבי ת"א לא הזמינה אותי מעולם למשחק שלה". 

למה? היה איתם ריב?

"לא, לא, לא. אני לא יכול להתנתק מהזהות שלי כמכביסט. אני הבאתי למכבי ולאוהדים שלה הרבה רגעי אושר וגאווה, אליפויות וגביע".

אתה פגוע מהם?

"אני לא פגוע מהם כי אני לא חי את זה עוד. מכבי ת"א לא יודעת לכבד את העבר ואת הסמלים שלה. רק אם מישהו הולך לעולמו, הם מרגישים צורך לכבד אותו. מועדון כדורגל גדול כמו מכבי, שלא יודע להוקיר את העבר שלו - העתיד שלו ייראה בהתאם". 

ניסית פעם לדבר איתם?

"לא. אגב, גם בית"ר ירושלים ומכבי נתניה, שבהן שיחקתי - כולל אליפות עם בית"ר - לא מזמינות אותי. בנבחרת ישראל דווקא יש לי קבוע שני כרטיסים לכל משחק בית".

נהנית מהאליפות של מכבי?

"לא. אני לא נהנה לראות אותם. מכבי לקחה העונה אליפות דרך ההגנה. מתי אתם זוכרים שקשר אחורי (דן גלזר; ע"נ) זכה בשחקן העונה? הוא הילד הכי מוכשר בעולם בתפקיד שלו, אבל זה רק מראה את הכיוון של הקבוצה העונה.

"בדור שלי, הכדורגל כוון לתמימות. לרוץ קדימה, להבקיע, לרגש את הקהל. היום רוצים רק לרגש את המאמן (איביץ'), שהוא בכלל מאמן זר ולא מעניין אותו לרגש. מעניין אותו לצאת מפה עם סטטיסטיקה טובה להמשך הדרך שלו. ואת האוהדים של מכבי הרבה יותר מרגש היום לראות את הפועל כושלת מאשר את הקבוצה שלהם מצליחה.

"בכלל, אני לא מרבה לראות כדורגל ישראלי, גם לא בטלוויזיה. זה לא מרגש אותי. גם רמת הכדורגל בארץ ירדה באופן דרסטי. פעם היו פה תותחים בכל קבוצה - ברקוביץ', רביבו, נמני, אני, טל בנין, יוסי אבוקסיס, ראובן עטר. היית רואה בקהל חולצות של שחקנים מובילים, ומספרי 11-8 על הגב, קבוע. היום אתה רואה ביציע חולצות של מותגים, לואי ויטון ודולצ'ה וגבאנה".

מה חשבת על פרשת הכדורגלנים והנערות?

"שזה גועל נפש אחד גדול. לא משנה אם בסופו של דבר יהיה לפרשה הזאת היבט פלילי או לא, ההיבט המוסרי יישאר. חס וחלילה שזה יקרה לכל אחד מאיתנו, הורים לילדים.

"למרות זאת, גם להורים של הנערות יש אחריות. אתם לא יכולים לתת לילדות בנות 15-14 להתנהל כמו צעירות בנות 21. כשהילדה שלי היתה בת 15, עקבתי אחרי הטלפון שלה. הייתי צריך לדעת בכל רגע נתון עם מי היא מדברת ונפגשת. עליה מאוד סמכתי, אבל על אחרים לא". 

מכבי התנהגו בפרשה כמו שצריך?

"בעיניי לא. הם היו צריכים לעשות מסיבת עיתונאים מסודרת ולהגיד מה דעתם בעניין, בלי הדלפות ובלי מקורבים. איפה העמדה המוסרית שלהם? של הארגון שנקרא מכבי ת"א, שמחנך מאות ואלפי ילדים ונערים? כל הטיפול היה עמום ביותר. הם מנסים שזה לא יידבק אליהם, אבל מכבי מועדון מספיק חזק להתמודד גם עם מקרה כזה".

אם לא יהיו כתבי אישום, צריך להחזיר את מיכה ואצילי לקבוצה?

"בכל מקרה הם צריכים לעשות פסק זמן מהכדורגל הישראלי. גם אם מכבי תחזיר אותם, הם לא יעברו את הקהלים של הקבוצות היריבות, שיצעקו להם כל משחק, במשך כל המשחק. וזה לא משהו שאפשר להתמודד איתו.

"הם צריכים לקחת את הרגליים ולעבור לשחק ביוון, בקפריסין, במקומות כאלה. אני בטוח שהם נכנסו לשוק, לא הבינו את הגודל של הדבר הזה".

למה זה תמיד קורה לכדורגלנים? תדמית של בליינים שיוצאים עם נערות צעירות.

"זה לא רק אצל כדורגלנים. יש תרבות מטורפת של נערות בנות 14-15, שמבלות בברים בת"א עם תעודות זהות מזויפות, כאילו אין מחר. אבל מבחינת גברים, יש דברים שלא עושים. נערה בת 15-16, ולא משנה איך היא נראית או לבושה, אחרי שאתה מחליף איתה שתי מילים, אתה יודע שהיא בת 15".

"אני מרחם על האוהדים"

אין היום כוכבים בכדורגל הישראלי? 

"רק ערן זהבי, שמשחק בסין. כוכב אחד מספיק כדי להחזיק את הכדורגל? זה פשוט דור פחות מוכשר מדורות אחרים. היחידים שהתקדמו בכדורגל הישראלי הם הסוכנים, שלוקחים שחקנים שאני בכלל לא יודע מי הם, בלי שום גול כל העונה, מוציאים אותם לחו"ל לכמה שנים, ואז הם חוזרים לפה ומרוויחים חצי מיליון יורו".

למשל? 

"שון ויסמן כזה. זאת הברקה של סוכן. למה הוא לא שיחק פה? מה אנחנו מפספסים? בחו"ל אין את האינסטנט שיש כאן. כאן הכל צריך להיות עכשיו, מהר, אחרת זה סוף העולם, ואחרי שנה אתה יורד להפועל עכו. בחו"ל יש עוד שחקנים טובים, ונותנים לשחקנים זמן להתאקלם ולהתקדם". 

אז מה צריך לעשות?

"משרד הספורט חייב להשקיע הרבה כסף בכדורגל, בעיקר בפריפריה. בקריית שמונה, בעכו, ברעננה, בראשון לציון, בנס ציונה, בחדרה. לא בקבוצות הגדולות עם הכסף. להביא מאמנים טובים לילדים ולנוער, לא כאלה שזו חלטורה עבורם אחרי העבודה בחברת החשמל או בבזק. להשקיע במתקנים טובים, בשיטות אימון. חייבים לחזור להביא לכאן זרים באיכות טובה יותר, כמו אלה שהיו בדור שלי - אובארוב, פוליקארוב, קנדאורוב. הם משכו אותנו קדימה.

"קהל דווקא יש. הקהל של מכבי חיפה ממלא את סמי עופר כבר שמונה שנים, בלומפילד מפוצץ ב־30 אלף איש. אבל אני מרחם על האוהדים. מה הם רואים? כלום ושום דבר".

עם מי מהכדורגלנים בדור שלך שמרת על קשר?

"אף אחד".

מי היה המאמן הכי גדול בדור שלך?

"היו שניים - אברם גרנט ואורי מלמיליאן. אורי אימן אותי במכבי נתניה והצליח להוציא מכל שחקן, בטח ממני, 110 אחוז. הוא ידע לזהות בכל רגע נתון באיזה מצב השחקנים שלו נמצאים וידע לתאר לי מה אני מרגיש בכל רגע. הלוואי שהיה לי מלמיליאן כזה בעוד צמתים בחיים שלי, זה היה מאוד מכוון אותי. 

"הכרתי את אורי כשהייתי בן 10 והוא בן 23. אבא שלי עבד כמציל בים עם בחור מירושלים בשם סילון, שהיה מאוד מקושר למלמיליאן. יום אחד, אני בסוכה של המציל ואבא קורא לי לרדת. אני יורד ורואה מישהו לבן כמו הקיר, עם בגד ים טנגה ורגל אחת על החסקה. ואבא אומר: 'אתה יודע מי זה? זה אורי מלמיליאן'. ואורי הגדול לוחץ לי, ילד בן 10, את היד. כמעט איבדתי את ההכרה.

"רצה הגורל, ושמונה שנים אחר כך ישַנו באותו חדר במחנה האימונים של מכבי ת"א, שבה שיחקנו ביחד". 

"דו־קיום דרך הכדורגל"

הוא הבן הבכור של שמואל (70) וסימה (66), שילדה אותו בגיל 16 בלבד. אחיו, אביבי (47), היה גם הוא שחקן כדורגל, והיום מאמן הפועל לוד. אחותו חלי (40) חזרה בתשובה והפכה לחרדית.

"אני ואביבי ננהל ביחד את האקדמיה לכדורגל בלוד. זה מזכיר לי את יפו, גם שם היינו שנינו בקבוצות הילדים והנוער. 

דו־קיום בין יהודים לערבים דרך הכדורגל. נשקיע בזה הרבה. אנחנו מתכוונים גם לקחת מורים פרטיים לילדים, לפתח אפליקציה שתעדכן את ההורים על כל אימון, להפוך את המקום למרכז חינוכי וספורטיבי, שיקדם מאוד את הילדים".

הוא גדל במעברת בת ים, "בצריף של 25 מטר. אבא שלי היה מציל בחוף הריביירה ליד הבית, ואמא גננת. לא היה לנו כסף, היתה מצוקה, אבל ההורים הנפלאים שלי עשו את המקסימום ותמיד הרעיפו עלינו חום ואהבה.

"הייתי צריך להבין מהר מאוד את החיים כדי לשרוד. את נעלי הכדורגל הראשונות שלי גנבתי כשהייתי ילד מבחור בשם אסי, ששיחק בנערים של הפועל בת ים. כולם היו משאירים את הנעליים בחדר ההלבשה, ויום אחד נכנסתי ולקחתי את הנעליים שלו. אני הייתי מידה 38 והוא 44, אז שמתי דבק מגע בנעליים, עד איפה שהאצבעות שלי הגיעו, והנחתי את הנעליים במיטה, מתחת למזרן, כדי שזה יידבק טוב. 

"אחרי הרבה שנים סיפרתי לאסי שנעלי הכדורגל הראשונות שלי היו שלו, ואפילו החזרתי לו אותן. הוא היה גאה שאיציק זוהר התחיל את הקריירה עם נעליים שלו".

אחיו אביבי שיחק בילדותו במכבי יפו. כשאיציק היה בן 9 וחצי, אביבי בן ה־7 סחב אותו לקבוצה. "התחלתי כשוער, פחדתי לכדרר וכאלה. התביישתי בעצמי. הייתי בטוח שמי שגר בבניין, ומי שיש לו נעלי כדורגל משלו ותיק לאימונים, הוא בטוח יותר טוב ממני. אמרתי לעצמי שאם אעמוד בשער, לא אעשה בושות. 

"זה החזיק מעמד בדיוק עד שהכדור הגיע אלי לרגל באימון הראשון. עצרתי אותו והתחלתי לרוץ, עברתי את כולם והבקעתי שער. אחר כך זה קרה שוב, ושוב. אחרי הפעם השלישית המאמן עצר את האימון ואמר לי: 'בוא, בוא, תשחק באמצע'. מאותו רגע, המועדון דאג לי לנעליים מתאימות, הביאו לי בגדי אימון ותיק. כל כך פחדתי שייקחו לי את הכל, שישנתי בלילה עם הציוד במיטה.

"הכדורגל שיפר לי את הביטחון העצמי. ידעתי שהוא חבל ההצלה של העתיד שלי, ושאני חייב להתמיד ולהצטיין".

התנאים לא היו קלים. זוהר זוכר היטב איך לא היה לו כסף לחזור הביתה באוטובוס מיפו לבת ים אחרי האימונים. "היו מקרים שאני ואביבי התפלחנו לאוטובוס. תמיד התמודדתי עם בעיות כאלה ואחרות, וזה חישל אותי. בשכונה היו לא פעם מכות".

הרבצת?

"בעיקר ספגתי מנערים יותר גדולים. אבל אף פעם לא ידעתי מה זה פחד".

"100 אלף דולר, טירוף!"

בגיל 17, אחרי שנה וחצי בקבוצת הבוגרים של מכבי יפו, שהיתה אז בליגה השנייה, מכבי ת"א הגדולה קנתה את איציק זוהר בסכום כמעט דמיוני לאותה תקופה.

"קראו לי 'הילד מיפו', כי כולם שמעו על הילד שכובש 70-60 גולים לעונה בנערים ובנוער", הוא נזכר בגאווה. "באו לראות אותי, את מספר 10. אפילו גיורא שפיגל הגדול, שאימן אז במכבי, בא לראות אותי.

"לא אשכח את יום שישי אחר הצהריים, שנת 1988, לפני שהפרטים סוכמו בין יפו למכבי ת"א. אבא שלי נסע למלון דניאל בהרצליה לפגישה עם כל הצדדים, ואני ישבתי בבית וכססתי ציפורניים. הוא חזר ממש לפני כניסת השבת ואמר לי: 'איציק, אתה שחקן של מכבי ת"א'.

"איזו שמחה היתה בבית, איזה קידוש. מכבי קנו אותי ב־100 אלף דולר, טירוף!"

בשנתו הראשונה במכבי לא קיבל משכורת. הוא נסע לאימונים באוטובוסים, אבל התבייש לספר על זה למנהלי הקבוצה. "אמא היתה חוסכת כל יום כמה שקלים, שיהיה לי כסף להגיע לאימון, ובחזרה תמיד אלתרתי משהו. שחקנים היו מקפיצים אותי ליפו, ומשם לפעמים הלכתי ברגל עד הבית בבת ים".

בגיל 19, שנתיים אחרי שהגיע למכבי, החל זוהר לככב על הדשא. את הקבוצה אימן אז אברם גרנט, ולצד זוהר שיחקו נמני, דריקס, קלינגר, מליקה ואחרים.

"באותה תקופה התחלתי גם לקבל כסף", הוא מספר. "החוזה הראשון שלי היה 3,500 שקל בחודש, והרגשתי הכי עשיר בעולם. החוזה הבא כבר היה על 350 אלף דולר לעונה. שנה לפני זה הלכתי ברגל, ופתאום אני מרוויח סכום דמיוני כזה".

מה עשית בכסף? 

"דבר ראשון - עזרתי להורים שלי. פתחתי לאבא שלי חנות ספורט ברחוב בלפור בבת ים, פינקתי את אמא שלי בתכשיטים, בצמידים, בשרשרת יהלומים עם לב, שעד היום היא עונדת אותה. חוץ מזה, עזבתי את הבית ושכרתי דירה בשכונת בבלי. אגב, הדירה היתה שייכת לניר קלינגר".

הוא קשור מאוד להוריו, שנפרדו כשהיה בן 10. מדבר איתם כמה פעמים בכל יום, ובא לבקר אותם בבת ים בסופי שבוע, "לעשות איתם קידוש".

"גם כששיחקתי במכבי, המשכתי לבוא להורים ביום שישי בערב. לפני ארוחת השבת הייתי הולך לשחק כדורגל עם חברים מהשכונה, למרות שלמחרת היה לי משחק והייתי עלול להיפצע. אברם מעולם לא ידע מזה.

"תמיד הרגשתי מחובר לבת ים ולשכונה שלי. כשהפכתי לגאוות העיר, זה קצת עלה לי. משהו בי השתנה. אני צנוע מבפנים, אבל משהו בחיצוניות שלי, בראוותנות, השתלט עלי בלי שאשים לב".

כשהיית בתקופות פחות טובות בחיים, ההורים ידעו?

"הם דאגו לי, אבל לא רצו להראות לי כמה זה מצער אותם. וציער אותי לראות כמה זה פוגע בהם".

כשהוא מדבר על סבתא שלו, רחל זוהר, שנפטרה לפני 16 שנים, עיניו נוצצות. "בהרבה מובנים, סבתא שלי גידלה אותי. היה לה צריף ליד המגרש של בת ים, והייתי אצלה כל הזמן. כשהייתי נער, היא היתה חוסכת בשבילי עשרה שקלים כל שבוע, כדי שאוכל להיכנס למועדון ולשתות משהו בזמן בילוי. 

"כשהתחלתי להצליח, היא היתה כל כך גאה בי. היתה מנופפת בעיתונים שכתבו עלי ואומרת לכולם: 'זה הנכד שלי!' כשעברתי לשחק באנגליה, עשיתי לה הוראת קבע והעברתי כסף לחשבון שלה. דאגתי לה להכל. ועדיין, אני מרגיש שלא נתתי לה מספיק.

"היא תמיד היתה המלאך השומר שלי, עד היום. אני כל כך מתגעגע אליה".

"לא היה לי לובי"

זוהר היה ידוע בבעיטות העונשין המופלאות שלו לחיבורים, והפך לאחד הכוכבים הגדולים במכבי ת"א ובליגה. אחרי 13 שנים, בעונת 91'-92', היה שותף בפעם הראשונה לאליפות עם מכבי. כעבור שנתיים יצא לגיחה קצרה ברויאל אנטוורפן הבלגית, אבל חזר לישראל אחרי עונה כדי לזכות עם מכבי בדאבל, בעונת 95'-96' - ואז הדהים את עולם הכדורגל כשעבר לבית"ר ירושלים, ובשנתו הראשונה (והיחידה) בקבוצה, זכה איתה באליפות. 

בשנות ה־90 כיכב גם בנבחרת ישראל, אבל נתקל לא פעם במאבקים על חולצת ההרכב. "היכולת שלי להשפיע על המשחק אחרי שעליתי מהספסל היתה גדולה, הייתי נכנס למשחק וכובש. וזה היה לרעתי, כי ראו שאפשר לפתוח את המשחק בלעדיי.

"לא היה לי לובי. לברקוביץ' היה את סוכן השחקנים הגדול פיני זהבי, את יענקל'ה שחר ואת אבא שלו. לרביבו היה את מוני הראל (אחד מבעלי הפועל ת"א בעבר), לנמני היו עיתונאי ספורט נאמנים, ולטל בנין את המאמן רוני דורה, שהוא קרוב משפחתו. לכל אחד מהגדולים בדור שלי היה לובי. לי לא".

זה פגע בך?

"כן. אחד הדברים שטעיתי בהם הוא שלא היה לי מישהו להיוועץ בו ולשמוע לו, וזה שוב חוזר לחוסר הביטחון שלי. מגיל צעיר לא הייתי ילד. נולדתי גבר, לא היתה לי ילדות, ואני בן אדם מאוד ביישן. אני מתבייש לדבר על עצמי, להגיד דברים טובים".

באותן שנים הוא הרגיש על גג העולם. הילד מהמעברה בבת ים כבש את תל אביב בסערה והרוויח סכומי כסף דמיוניים. קשה היה לו להכיל את השפע, שנחת עליו בבום גדול.

"אולי פספסתי את אירופה, אבל הטעות הגדולה שלי היתה שעזבתי את בית"ר ירושלים ב־1997 לטובת קריסטל פאלאס. 

אברהם לוי, המנהל המיתולוגי של בית"ר, אמר לי אז: 'אתה השחקן הכי טוב בישראל, תישאר, אוהבים אותך כאן'. הציעו לי חוזה לחמש שנים, אבל חשבתי שאני יכול לכבוש את העולם. הכל בא לי אז בקלות, לבד, בלי עזרה. הייתי בוורטיגו. חשבתי שאני יודע הכל. 

"כשהייתי באנגליה, התחילו ההימורים. הייתי ילד מושתן, שחושב שהוא ניצח את השיטה".

והפסדת מיליונים.

"כן, והייתי מאוכזב מעצמי. בכסף שהרווחתי מהכדורגל הייתי יכול לקנות כמעט כל חודש בניין באילת. שילמתי שכר לימוד יקר מאוד. עד שיום אחד, לפני יותר מ־20 שנה, פשוט אמרתי לעצמי, זהו, אני לא נוגע בזה יותר".

זה היה בשלב שבו הפסדת את כל כספך?

"הפסדתי מספיק. אבל תמיד היה לי עוד. לא לוויתי מאף אחד כסף להימורים".

שיתפת מישהו במצוקה שלך? 

"אף אחד. אם היה לי אז מישהו שינווט אותי נכון, שיכוון אותי - הכל היה נראה אחרת. אני מתחרט על כך שלא ידעתי לבקש עזרה מקצועית כשהייתי זקוק לה. בכל רגע חשבתי שאסתדר לבד, אבל זה משאיר כתמים. חבל לי שלא למדתי לפני סיטואציה כזו או אחרת, אלא רק אחרי שהדברים קרו. 

"היו לי נפילות חזקות, והיו רגעים שנשברתי. אבל לא חשבתי לוותר, ולא הייתי בדיכאון. גם בתהום הכי גדולה, והגעתי לתהום, תמיד ידעתי למצוא את חצי הכוס המלאה. זו דרך החיים שלי, תמיד למצוא משהו להיאחז בו כדי להניע מחדש. קח את המתאגרף הכי גדול בעולם - אתה יודע מה מניע אותו? לא כמה חזק הוא ירביץ, אלא כמה מכות הוא יכול לספוג.

"אני לא חי כמו הקודים שאתה ואנשים אחרים חיים לפיהם. אני לא מפחד לחיות ולנסות. משהו שייראה לך מאוד מפחיד, לי הוא לא ייראה מפחיד בכלל". 

ואולי בגלל זה אתה מסתבך, ומישהו חותך לך את הפנים באמצע הלילה בשדרות רוטשילד בת"א, כמו שקרה ב־2008.

"אני לא נכנס יותר לדברים האלה. לא חוזר לדברים שקרו לפני שנים".

לא ציער אותך שנקשרת לכל מיני פרשיות, שפגעו בתדמית שלך?

"אם אתם פה, מראיינים אותי, אז כנראה שזה לא הרס כל כך. מצד שני, בהחלט היו דברים שהייתי יכול לוותר עליהם". 

פגעת באנשים בדרך?

"אני בטוח שאנשים נפגעו ממני. היו זמנים שהייתי יותר קשוח עם אנשים. אני בטוח שגם הילדים שלי לא נהנו בתקופות היותר קשוחות שלי". 

"בשקט, מול הים"

יש לו שלושה ילדים. שניים מנישואיו הראשונים לאילנה - גבריאל (19 וחצי), חיילת, ומיכאל (18), שמתגייס באוקטובר; ואחת, אליה בת ה־7 וחצי, שנולדה לו ולבת זוגו בעבר.

כשעברת לבודפשט, עזבת את הילדים לכמעט שנה.

"וזה שבר לי את הלב. לשמחתי הם באו לבקר אותי שם. אני אבא מאוד היסטרי וקרוב לילדים שלי, כל הזמן איתם, מדבר איתם, קרוב אליהם מאוד.

"למיכאל, למשל, יש כישרון־על בציור. הוא ירש את זה ממני. בבית הספר היו לי 14 ציונים שליליים, כולל בספורט, כי כל הזמן הייתי בים ולא עניין אותי כלום חוץ מכדורגל. 

"המזל שלי היה שידעתי לצייר, ובזכות הכישרון הזה התקבלתי לתיכון. למדתי גרפיקה עד כיתה י"א, ואז פרשתי. מיכאל הקים לעצמו עסק לעיצוב בגדים באינסטגרם, והוא מצייר ומאייר על חולצות ברמות על". 

מה קרה לילדים ב"תקופות היותר קשוחות"?

"היו כעסים. היו תקופות שהייתי פחות נחמד. יותר קצר. היה פחות נעים להיות בסביבתי. היום, ברוך השם, הכל בסדר, הם גדלים ואנחנו ביחד".

באותן תקופות דיברת איתם? הסברת להם את מצבך?

"תמיד, תמיד, תמיד. הכל. אני הכי דוגרי ואמיתי איתם".

איפה טעית בחיים?

"לא תמיד בחרתי את האנשים הנכונים סביבי. המפתח לחיים שקטים, יציבים ונורמליים זה לבחור את האנשים הנכונים סביבך. זה, למשל, אחד הדברים שלאורה הצליחה לשנות בי. להוציא ממני את הרוך והרכות, את התובנה לעצור שנייה, לחכות רגע. היום אני רוצה כבר במהלך היום לגמור הכל ולחזור הביתה. להיות כאן, בשקט, מול הים, עם לאורה".

"בסוף, כולם שווים"

זוהר פרש מכדורגל לפני 16 שנים ומצא את עצמו "פתאום, בגיל 35-34, בלי הכדורגל ובלי המסגרת שהייתי רגיל אליה. לא ידעתי מה זה מע"מ, מס הכנסה, לא למדתי עסקים, וכשאתה פאקינג איציק זוהר, איך תגיד שאתה לא יודע?

"אז ניסיתי להיות קצת בנדל"ן. קניתי ומכרתי, ובדרך כלל הפסדתי. אפילו לא ידעתי מה הפירוש של נדל"ן. פתחתי בר, ומסעדה, וחומוס בר, ובדרך עשיתי המון טעויות. אבל גם אז הייתי רק עם עצמי בעניינים שלי, כדי להראות לכולם שאני לא צריך אף אחד. תמיד הייתי חייב להראות שאני יודע".

במרוצת השנים השתתף בתוכניות כמו "רוקדים עם כוכבים", "האח הגדול VIP", "פעם בחיים", "שעת הדרקון" ו"גולסטאר", והגיש בערוץ 24 את התוכנית "עולם הזוהר". 

כשאנחנו שואלים מה מושך אותו בתוכניות הריאליטי, הוא משיב: "קודם כל, זה אחלה כסף. מרוויחים יפה, וזה שווה את הזמן שלי". 

הוא שיחק גם בתפקידים קטנים בסדרות "האלופה" ו"כתב פלילי", ועכשיו עושה גם גיחה לקולנוע. "יש לי תפקיד יפה בסרט חדש של הבמאי חיים בוזגלו, שצפוי לצאת בחגים. זה סרט דובר מרוקאית עם שחקנים מרוקאים כמו זאב רווח, אוולין הגואל, אילנה סעדה, חיים זנאתי, אריק משעלי ואלברט אילוז".

אנשים עוצרים אותך ברחוב?

"כל הזמן. 'הנה איציק זוהר', 'יא מלך'. אבל נרגעתי, למדתי שלכל דבר יש את הזמן שלו. אני אוהב להיות יותר בבית ואפילו לבשל. כיף לי להיות במקום שבו אני נמצא היום". 

איך נראה סדר היום שלך?

"גדוש. אני כבר לא קם בצהריים, כמו פעם. על הבוקר אני רץ בים או עושה אימון בחדר כושר. אוכל ארוחת בוקר עם לאורה, ובתשע כבר יוצא לפגישות במשרד שלי ליד הבורסה ברמת גן. 

"אני חוזר הביתה בשבע בערב, עושה עוד אימון כושר ונח. הים מרגיע אותי. תן לי רק לעמוד ככה בסוף היום מעל המרינה ולנשום אוויר טוב בשקט ובשלווה".

איפה תפס אותך משבר הקורונה במארס?

"בברזיל, נסעתי לשם עם לאורה לצילומים של 'זוג מנצח VIP'. השגריר יוסי שלי, שהוא חבר טוב שלי, אמר לנו: 'תברחו מהר בחזרה לישראל'. חזרנו מייד, ונכנסנו לבידוד של שבועיים".

איך היה בבידוד?

"בהתחלה הייתי בשוק. ראיתי מהמרפסת אנשים הולכים, רצים, חיים, ואני מבודד בבית. אבל התרגלתי. הבנתי גם שהקורונה באה לספר לנו שבסוף, כולם באותו מצב. 

"אתה רואה את היאכטות פה? הן לא זזות. והן של עשירי העולם. יש פה גם מטוסים פרטיים מקורקעים. כולם אותו דבר. כולם שווים".

מה אתה חושב על ניהול המשבר הכלכלי?

"אני חושב שעושים לבעלי העסקים ולעצמאים עוול נוראי. כל החיים הם משלמים מסים, ומה שקורה איתם במגיפת הקורונה לא הוגן. חייבים לחיות לצד הקורונה, לפתוח כל מה שאפשר, ולתת לאנשים להתפרנס. אפשר ללמוד ממדינות אחרות בעולם איך עושים את זה. המוח היהודי משובח, אבל לא תמיד צריך להמציא את העולם".

erannavon9@gmail.com



 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו