מתי בפעם האחרונה טסת?
"במארס האחרון. היו לי הרבה טיסות לווינה, להצגה 'ציפורים', שבה שיחקתי בתיאטרון ה'בורג' בעיר. הטיסה האחרונה היתה בתחילת מארס. עד הקורונה הייתי על קו וינה־תל אביב, שיחקתי שם ובמקביל גם בתיאטרון הקאמרי ב'אניהו'. חזרתי כשכבר היתה קורונה באוויר והבנתי שיש בעיות. בטיסה עצמה אנשים עדיין לא עטו מסיכות, אבל עלו עם אלכוג'ל לנקות משטחים וכבר היה פחד באוויר. כשחזרתי לארץ נכנסתי לבידוד, אבל עוד לא הבינו וידעו מה זו בדיוק הקורונה הזו".
מתי בפעם האחרונה ביקשו ממך להגיד "לבן"?
"כל הזמן. 'יש לבן?' זו שאלה שאני שומע המון. לא הייתי ממש שחקן כששיחקתי ב'הלהקה', ופתאום אבי נשר נתן לי הוראה בטייק אחד להציל את הלהקה ויצא שם משהו מיוחד. זה עבד כי זו היתה אנרגיה שיוצאת ברגע. היום לפני עלייה לבמה אני חוסך אנרגיה, אני נכנס למוד של ריכוז כזה, מתגייס כדי להביא את הקטע עם כל העוצמה שלו, ואת זה הבנתי בתת ההכרה כשחקן צעיר בסצנת הלבן. אגב, אני הולך ברחוב ושומע 'גדלתי עליך' כמעט בכל יום. מזהים אותי הרבה בגלל הקול שלי. פיתחתי על זה תיאוריה שקול יותר חזק ממראה, כי הוא נחרת במוח. המראה משתנה, אבל יש לי טביעת קול מובחנת וזו ממש תעודת זהות, גם על הבמה. אין לי בעיה גם עם זה שמבקשים ממני סלפי. אני חושב שזה חלק מהמקצוע. אני יודע שיש אמנים שמסתייגים מכך, אבל היום סלפי זה בעצם אדם שרוצה לחוות אותך ואת הרגע איתך, ואני מבין את זה".
מתי בפעם האחרונה דיבבת?
"החודש דיבבתי עבור החינוכית ב'סיפורימפו'. עשיתי את תפקיד הינשוף. זה חידוש באנימציה ממוחשבת לסדרה ששודרה בישראל בשנות ה־70. לפני שנה וחצי דיבבתי ב'הדרקון הראשון שלי: העולם הנסתר', הסרט השלישי בסדרת 'הדרקון הראשון שלי'. כבר הרבה זמן שאני לא מדבב באותו היקף כמו בעבר. עזבתי את זה כי זה לא השתלם, המחירים ירדו פלאים והרגשתי שאני מבזבז זמן וכוח. בשנות ה־90 היתה התקופה של סרטי דיסני, ועשיתי את התפקידים הכי שווים, אחד יותר טוב מהשני (דיבב עבור דיסני את סקאר מ'מלך האריות', ג'אפר המכשף מ'אלאדין', סבסטיאן הסרטן מ'בת הים הקטנה' ואנטון אגו מ'רטטוי'; ש"ז). עשיתי אודישנים בכל פעם, דיסני לא ידעו שכבר דיבבתי אצלם והם בחרו בי בכל פעם מחדש".
מתי בפעם האחרונה כעסת?
"אני כועס עכשיו. אני יודע שהחזות שלי היא של נועם הליכות ושל אדם נחמד, אבל אני מניח שיש שם ג'ננה שמתפרצת מדי פעם, לפעמים גם על דברים מיותרים, כמו על אדם שעומד בחניון ולא נותן לך לצאת. הכי כיף להוציא את הכעס על הבמה בתפקידי מטורפים, אבל מחוץ לבמה אני כועס במיוחד פוליטית. זה משגע לי את השכל. אני מאוד דואג. איפה שאני פונה אני מרגיש שאנחנו הולכים לכיוון רע מאוד, ואני ממש מפחד מזה. אמרתי שזה מה שיהיה, ואשר יגורתי בא לי, בשילוב עם הקורונה.
"רוני בתי ואורי בעלה כתבו את הטקסט ל'מלך ההנחיות' (דיבוב חדש לשיר של סקאר, שיצא בתקופת הקורונה והביע ביקורת כלפי המצב; ש"ז) וגייסו אותי לזה. בא להם החיבור בין סקאר, שדיבבתי ב'מלך האריות', לביבי. הסרטון היה ויראלי ברמות, וגם אני חטפתי על זה. קיבלתי העלבות ועלבונות, 'איך אתה מעז בכלל לבקר את ביבי'. אני צייתן ואני ממלא את כל ההנחיות באופן אישי, אז הקצף שלי יצא על השיבוש הדמוקרטי. אשתי מתעצבנת עלי מאוד, אבל אני לא יכול שלא. אם אתה לא אומר כלום, אתה משתף פעולה.
"אני מרגיש כבר מבוגר, עברתי פה דברים, הופעתי במלחמת יום כיפור מול חיילים, ואני בחיים לא אעזוב את הארץ. אני מאוד נטוע בארץ הזו, ובגלל זה אני כועס. אני מבין שבסופו של דבר כל אחד נשאר היום לבד, אין סולידריות. זורקים פה כל אחד לעצמו, וזה נורא מעציב אותי".
מתי בפעם האחרונה הופעת?
"בחודש עבר. אין לי עכשיו לחץ במה, כי היו לי הופעות של 'סינטרה' כשמותר היה להופיע. אני מעלה את המופע הזה כבר 20 שנה, ועבור אזרחים ותיקים זה היה בול. עליתי לבמה ואמרתי, 'אני יודע שעברתם תקופה קשה ואני רוצה לקחת אתכם למחוזות אחרים, של נשיקה ראשונה, סקס, אוכל טוב וניו יורק'. הספקתי לעשות 30 הופעות עד למצב הנוכחי, אז אין לי בעיה של כמיהה לבמה כי מילאתי את הצורך ואני רוצה להיות בריא. אז בסדר, אין הצגות, אני אהיה בסדר, הבעיה היא הקהל. מצד אחד, הוא חווה כמיהה מאוד גדולה לראות הופעה חיה, כי אין כמו הצגה חיה - זה לא דומה לנטפליקס ולכלום - ומצד שני, יש פחד וחרדה ואנשים לא רוצים להיות חולים".
מתי בפעם האחרונה הגשמת חלום?
"בינואר האחרון, כשהגעתי לשחק בווינה. עברתי חוויה נפלאה שם. זו היתה גם סגירת מעגל משפחתית, כי העיר חיברה אותי לסבא שלי הפילוסוף, אביה של אמי רות ולטש־גורנשטיין, הפילוסוף היהודי־צ'כוסלובקי פליקס ולטש, שהיה חברו הקרוב של קפקא. על ברודווי אנשים היו אומרים לי, 'אתה צריך להיות שם', אז את זה לא הגשמתי וזה כנראה לא יקרה, אבל זו לא חרטה שלי. אני פה עם חצי תאוותי בידי, וינה זו חצי תאווה שהתממשה. הדבר שאני הכי יודע לעשות זה להופיע. אני חושב שאני אחד הטובים בארץ בפרפורמינג ארט, שזו אמנות שנכחדת, ואני פשוט למדתי את זה - את התרבות של להופיע, לשיר שיר, לרקוד, לשחק ולתת גוד טיים".
מתי בפעם האחרונה זכית לפרגון מקולגה?
"זה קורה לא מעט. אני יודע ששחקנים ששמם הולך לפניהם פוחדים לפעמים לשחק איתי כי אני 'ממזר'. איתי טיראן, למשל, יודע מה הסכנה. הוא טוב לב, הוא הביא אותי לתיאטרון בווינה ואנחנו אוהבים אחד את השני.
"בשתי ההצגות שקיבלנו עליהן פרסים בארץ, 'מפיסטו' ו'המפיקים', הוא עזר לי לבנות את התפקידים ופרגן לי, ואני גנבתי את ההצגה. אלה שמקנאים טועים, ברגע שיש לידך מישהו שהוא טוב על הבמה, אתה בעצמך נהיה טוב יותר. הבנתי את זה במשך השנים, ואיתי הבין את זה באופן טבעי. אני אוהב אותו מאוד והוא יהיה במאי יותר טוב משחקן".
מתי בפעם האחרונה חשבת על אדם שאתה מעריץ?
"אני אוהב מאוד את ליידי גאגא ואני חושב שהיא נהדרת. אני אוהב גם את ג'יימס טיילור ושחקנים כמו רוברט דה נירו וחואקין פיניקס, ששיחק נהדר ב'ג'וקר'. מה שהשחקנים היום מרגישים הוא שאין להם אהבה. הם אוהבים לשחק ולעלות להצגה, אבל אי אפשר בלי קהל. הקהל הוא פרטנר.
"אולי התיאטרון צריך לשנות את פניו, אולי אין מקום למחזות זמר גדולים, וצריך לנצל את המצב ולעשות הצגות קטנות וחשובות, לחזור לבייסיק של התיאטרון, להעלות שאלות חברתיות על מצפון ועל מוסר - ולא רק לבדר. מכיוון שאין מספיק תקציב אז התיאטרון צריך למכור כרטיסים, כי הוא מסחרי, אבל זה לא התפקיד היחיד שלו.
"צריך לעשות גם הצגות שיגרמו לך לחשוב, להעלות שאלות, זה התפקיד הנכון של התיאטרון. אני הולך לעשות בתיאטרון באר שבע הצגה בשם 'אופקים חדשים', הצגה עם הומור שגם מעלה שאלות חשובות. אילן רונן יביים ולאורה ריבלין תשחק. גם 'איטרוף' שבה שיחקתי היתה הצגה כזו, שעשתה את העבודה".
מתי בפעם האחרונה פחדת?
"ככל שאני מתבגר, כך אני מבין שהפחדים הם בריאותיים. הפחד שלי הוא להיות בריא וכשיר לבמה, להיות עם קול ולא לאבד אותו, ופיזית להיות פיט. והפחד היותר גדול שלי הוא שהילדים שלי יהיו בסדר.
"אני לא אבא חרדתי, אבל ב־70 אחוז מהזמן אני כן דואג. אני לא מתקשר הרבה ולא נודניק, אבל בפנים אני דואג כל הזמן ורוצה שהם יהיו בסדר. זה לא עובר כשהם גדלים, להפך".
מתי בפעם האחרונה שינית תוכניות?
"עכשיו. אנחנו מחוץ למסלול, ויש גם משהו טוב ברגיעה הזו. זה זמן להתחבר לעצמי, להיות עם אשתי, וזה אולי הדבר הכי רומנטי שלי. אנחנו בבית, רואים טלוויזיה ומדברים. הדבר הרומנטי, וזה אני מבין בשנים האחרונות, הוא הרגיל. לעשות רגיל ונינוח, בלי לחץ. לא לצאת מהבית, לא לחשוב על חו"ל ולא לחשוב על צימר. כשאני פשוט יושב ומסתכל על הילדים שלי מדברים ביניהם, זה האושר הכי גדול שלי. כשאני רואה אותם אני מתמלא גאווה, הצלחתי פה".
מתי בפעם האחרונה נזכרת בהוריך?
"אני עברתי עם אמא שלי סיפור קשה ביותר. היתה לי אמא מאוד שתלטנית. היא היתה יפה כמו סופיה לורן, יופי של פעם, ואני הייתי הבן הבכור ושפוט שלה. עכשיו, מה הבעיה של ילדים מוכשרים ואימהות שתלטניות? שהכל מושלך על היחס שלהם עם אמא. אין לנו את היכולת להפריד. בטיפול צריך קודם כל להיפרד מאמא, וזה טיפול מאוד קשה. הקשר עם האמא הביא הצלחות, אז למה לפרום אותו? הטיפול בזה היה טיפול רציני, הבנתי שהיחס שלה לבמה היה חרדתי, והיא סבלה מפחדים ושכבה שעות במיטה, מפחדת. הטרגדיה עם אמי היתה בסוף, כשהיא כבר גססה בשל גידול רפואי בראש, ואני נסוגותי ולקחתי את האשמה עלי. היא אמרה לי ממש בסוף 'הסרטן קרה לי בגלל שישבתי בקהל', כשהיא צפתה בי, אני שרתי פיגארו, ופה נסוגותי לאשמה. מאז ההלוויה לא הייתי בקבר שלה, אבל אני כל הזמן חושב עליה. יש לי אותה בראש, ובכל הקטע של וינה הייתי מת שהיא תראה אותי".
מתי בפעם האחרונה היית בטיפול פסיכולוגי?
"לא הייתי מאז גיל 50. הייתי מטופל שנים על ידי הפסיכולוגית ניצה אברבנאל, שאת ספרה 'אמא יש רק שתיים' היא כתבה עלינו, על קבוצת הגברים הטיפולית שהייתי חלק ממנה מגיל 36 עד 50. זה היה טיפול מדהים. הגעתי לטיפול מהתיאטרון אחרי סדנת שייקספיר אצל רינה ירושלמי, שם נכנסתי לאלם. לא יכולתי לדבר. הבנתי שיש לי בעיה והתחלתי טיפול. הייתי אקטיבי מאוד בטיפול האישי שלי וגם בטיפול הקבוצתי, זה היה עבורי כלי שהשתמשתי בו הרבה וכיום זה קצת חסר לי. התלבטתי הרבה פעמים אם לחזור לטיפול, כי טיפול זה דבר מאוד חשוב עבורי, כמו לצחצח שיניים. זה לצחצח את הנפש, ושחקן בהחלט צריך את זה, רק שאין לי כוחות להתחיל מההתחלה.
מתי בפעם האחרונה בדקת את חשבון העו"ש שלך?
"אשתי מתעסקת בזה יותר. אני לא בודק הרבה, רק מסתכל לפעמים אם נכנס משהו שמגיע לי. ניצה היא זו ששואלת, כבר נכנס הזה? למה עדיין לא נכנס ההוא? מבחינה כלכלית אנחנו ברוך השם. אני שומע דברים שהם קטסטרופה, כמו את הסיפור של תומר שרון, ואני לא מנותק. המצב של האמנים קטסטרופלי. הענף כולו בקריסה, ואני לא יודע איך הוא ייצא מזה. הממשלה לא פיצתה, ומה שלדעתי חשוב זה שעד שיהיה חיסון שיהיה פיצוי לאמנים, ליוצרים, לעובדי הבמה, למלבישים, למאפרות. את כולם צריך לפצות, ואז אחרי החיסון נתחיל מחדש. לא נריב על 250 איש או 500 איש. הופעתי גם מול 50 איש, אבל תיאטרון אי אפשר לעשות ככה".
ומתי בפעם האחרונה חשבת על הפנסיה?
"הייתי בן 67 באוגוסט שעבר, קיבלתי תעודת אזרח ותיק והפכתי לפנסיונר. בקאמרי הודיעו לי שאני לא יכול להמשיך בחוזה הקיבוצי וכרגע אני עצמאי שמגיש חשבוניות, כלומר פנסיונר ועצמאי. הגשתי בקשה לקצבת זקנה ואני מקבל אותה. אני מתכון להמשיך לשחק, ליצור ולשיר כמה שאוכל. אף פעם לא עבדתי בחינוך, שבו יש לי תואר שני. היה לי קל ללמוד ולעשות מבחנים ועבודות וגם נהניתי מהלימודים, אבל מקצוע אחר אין לי - ולא יהיה".
מתי בפעם הראשונה?
מתי בפעם הראשונה עלית לבמה?
"את התיאטרון הראשון אבא שלי בנה לי. הוא הכין מסגרת מעץ עם מסך שנפתח ועשיתי לילדי השכונה הצגות עם בובות כבר בגיל 7. בגיל 8 הופעתי מול המשפחה, מול דודי, פרופ' חיים אדלר, ומול אביו, פרופ' אמיל אדלר, ממייסדי הדסה בהר הצופים. בבית שלהם בירושלים, ברחוב רמב"ם, היו שני חדרים צמודים שווילון הפריד ביניהם, ואני זוכר שזה היה בשבילי המסך. הכרחתי אותם לשבת שם, והייתי פותח את הווילון ושר להם אופרה. הייתי בן 8, והם הבינו שהם הקהל שלי אז הם אמרו, 'טוב, נעשה מה שהוא מבקש'. בגיל 9 התחפשתי ללורד אנגלי בשיעור אנגלית, הגעתי לכיתה עם מקל וחליפה ועשיתי מונולוג שלמדתי בעל פה. התלמידים אהבו, זה היה מאוד מרשים".
אלי גורנשטיין // בן 67. שחקן, מדבב וזמר. תושב גבעתיים. נשוי לניצה, עובדת סוציאלית לשעבר, ואב לשלושה. החל את דרכו בצוות הווי צנחנים ובלהקת פיקוד מרכז. שיחק ודיבב בסרטי קולנוע ובסדרות רבות, בעשרות מחזות זמר ובהצגות תיאטרון. כיום מעלה את המופע המוזיקלי האישי "סינטרה", מדבב עבור החינוכית ומשחק בהצגות "אניהו" (הקאמרי) ו"אופקים חדשים" (תיאטרון ב"ש)
