ד"ר אבישי בן חיים הוא ידידי. אני לא מסכים עם רוב דעותיו. מצד שני, לפעמים אני לא מסכים גם עם דעותיי. אמת, לפעמים הוא מעצבן אותי, ואת מי לא? אבל באופן הכי אישי אני מחבב עמוקות את האיש הזה עם הקוקו והכיפה, והסא"ל והדוקטורט. למה? כי אני מאמין לו שכוונותיו טובות.
הוא בא מאהבה, ויותר ממה שהוא אוהב את דרעי, או את ביבי, את ישראל השנייה או את כל מי שחוגג מימונה, הוא אוהב את ישראל, הישראליות והישראלים. והוא מאמין באמת ובתמים, ובעקשנות של ערוד מצוי, שאם הוא רק יעמוד מול מצלמה ויסביר למה נבונים ולא בבונים; ולמה הם בכל זאת מצביעים למפלגות שלא עוברות מסך; ולמה הם אוהבים להשתייך לעדה הלא נכונה, ולא, נניח, עוטפים את עצמם במופלטה או בנייר עיתון וקופצים מהגשר; ולמה לכולנו יש טעות מסוימת בהבנה; אז כולנו נבין, נשקע בהרהור מחויך ונתחיל לאהוב קצת יותר את עצמנו ואת העובדה שנקלענו דווקא לכאן ולא לאיזו לה־לה־לנד.
אני חושב שכך הוא מאמין. ואני מסכים שזה יכול לעצבן נורא. ואני יכול להתווכח איתו שעות, אבל אין לו זמן לזה. ובכל זאת, מה שעומד וברור מעל לכל מחלוקת הוא האמונה הכנה. ואיך אני יודע שהיא כנה? מכל מיני סיבות. בין היתר, מכיוון שאנחנו קצת דומים. זאת גם הסיבה שהתבקשתי להתראיין לסדרת הכתבות "המרוקאים החדשים" שהוא עשה לחדשות 13.
כמוני, גם אבישי נולד למשפחה דתית ממוצא צפון־אפריקני שקיבלה שתי החלטות מכריעות: א. כדאי להשתלב ולהפוך לישראלים באופן מהיר ומוחלט. ב. להיות ישראלי זה להיות אשכנזי.
שנינו קראנו את פרשת בר המצווה שלנו בנוסח ובניגון האשכנזיים. הוא ואני גדלנו על שירי בני עקיבא, כשרצינו לעשות קטעים או לחקות עבריין עשינו לו ח' וע', כמו שכולם עשו, ובקושי היכרנו פיוטים מבית אבא. ההורים של שנינו נבהלו מכל מיני מתנות "מזרחיות" שהגיעו לפתע מכיוון הדודים או הסבתא. בעיקר תכשיטים.
אבל שנינו גם מרדנו בכל זה. בגיל די צעיר, הרבה לפני שהכרנו זה את זה, זיהינו שפרויקט ההשתכנזות, למרות כוונותיו הטובות, הוא כישלון ידוע מראש. בעיקר מכיוון שזה די עלוב לבסס את הזהות שלך על זיוף ועל הכחשה.
חלק מהוויכוח שלי עם אבישי הוא שאני חושב שתנועת ש"ס היא בסך הכל גרסה אחרת, ופחות מוצלחת, של אותה השתכנזות ישנה. אבל כשסיפרתי לו איך אבא שלי ז"ל התפלץ לגלות שהבן שלו לא רק מצא את גורמט הכסף, שסבתא הביאה לבר המצווה בחוסר טקט משווע, אלא גם מתעקש לענוד אותו על פרק ידו הימנית כאחרון נערי ההפקר, אבישי צחק מתוך הזדהות עמוקה. גם לו יש כמה זיכרונות דומים.
גם אני וגם אבישי נשואים לבנות זוג שהן לא מהשבט שלנו. משום בחינה. לא השקפה, לא אמונה, לא מוצא או דעה פוליטית. יכול להיות שזה מקרי. יכול להיות שזה בכלל לא חשוב ולא הנקודה. אבל אני חושב שזה לא מקרי. וחשוב. ובול בנקודה.
נדמה לי שכולם כבר הבינו שט"ו באב הוא לא בדיוק הגרסה העברית של ולנטיין דיי. נכון שבהרבה תרבויות נהוג לחגוג מתישהו סביב הלילה הקצר ביותר בשנה. תמיד מדובר בחגיגה רומנטית, כמעט תמיד יש שם יין ואהבה בכרמים. אבל אבותינו, כמו שאנחנו מכירים אותם, לא חיפשו יום נחמד כדי להכריז על סדרת מבצעים על ערכות טיפוח, אבני חן, ימי כיף ומיני שמונצס קטיפתיים.
למען האמת, ט"ו באב קרוב לתשעה באב יותר ממה שסיפרו לנו. שני התאריכים קשורים פחות לענייני קיץ ויותר לסכסוכים פוליטיים שקרעו את העם שלנו מאז ומתמיד. אבל ט"ו באב, בדרכו השקטה, נוגע בנקודה אחרת של הסכסוך: מחלוקת פוליטית או דתית יכולה לגרום לנתק רומנטי. כולם יודעים שסכסוך גורם לאלימות. אבל יש סכנה לא פחות קיצונית. אם בני ובנות המחנות השונים לא מסוגלים עוד להתאהב ולהקים תאים משפחתיים מורכבים, זה כבר משרטט את סימני התלישה הפנימיים בעם.
לצד ההפגנות של השבועות האחרונים והמלל האלים שאופף אותן, הרשתות מתמלאות בדיבורים על נתק מוחלט. על מדינת ירושלים ועל מדינת תל אביב. לא עוד מחלוקת וויכוח, אלא פיצול ונתק. חלק נוגעים בתסריט הזה מתוך אימה, ואחרים כותבים שהם מייחלים ומקווים שזה יקרה כבר.
ולמרות שאני לא מאמין לקבוצה השנייה, עצם העובדה שהם כותבים כך מדאיגה אותי מאוד. כי אני לא רואה דרך שבה פיצול כזה יקרה כתוצאה מהתפרצות אלימה. החשש שלי הוא מתיעוב הדדי מעמיק, שיהרוג את הסיכוי לאהוב ולהתאהב. עולם שבו צעירים מסוגלים להתאהב רק במי שמחזיק בדעות פוליטיות דומות הוא עולם מנוון ומשותק מפחד. נתק רומנטי, חוסר היכולת לאהוב את האיש מההפגנה שממול, יכול להיות קטלני לא פחות ממלחמת אחים.
בשיח הגזעני בארה"ב מדברים בעיקר על צבע העור, לפעמים גם על השיער. כך מכיוון שלשחורים באמריקה אין שמות משפחה אופייניים של שחורים. ההיסטוריה של העבדות סידרה את הדברים כך שרוב כהי העור באמריקה נושאים עימם עד היום את שמות המשפחה של בעלי האחוזות שבהן אבות אבותיהם קטפו כותנה וסוכר, חבצו חמאה וניהלו את משק הבית.
בשיח העדתי בישראל שמות משפחה הם חלק גדול מהסיפור. כשעוד הייתי נער שרק התחיל לעמוד על דעתו, היה לי רגע נורא כשהבנתי ששמות משפחה שונים מפעילים אותי אחרת. ההוא מצלצל כמו שם לטייס, וההוא שם של עבריין. זאת נשמעת כמו חוקרת בטכניון, וההיא - גג מניקוריסטית במכון יופי בפריפריה.
במילים פשוטות: הזדעזעתי לגלות כמה הפנמתי את הערכים הרעים שאני בכלל לא מאמין בהם. בסופו של דבר, גזענות היא, בין היתר, קריאה לנתק רומנטי. לפעמים גם מיני. בזמנים ובמקומות אפלים זה מתבטא בחוקים שאוסרים קשר בין־גזעי. הגזענות המתוחכמת מעדנת מעט ופשוט מציגה את השם שלך כמשהו שאי אפשר באמת להתקרב אליו.
עברו שנים מאז, ולאחרונה עשיתי מעשה לא כל כך יפה. כתבתי פוסט שמח, שבו חגגתי את הענקת תואר פרופסור למאיר בוזגלו. היה שם רגע של היתממות כשכתבתי שהמילים "פרופ' מאיר בוזגלו" עושות אותי שמח. וזה נכון, כי אני מכיר את ר' מאיר ואוהב אותו ומחשיב את מפעליו וחוכמתו. אבל ידעתי שיהיו כאלה שיבינו ממני, נו, אתם יודעים.
ואכן, היו כמה מגיבים שנפלו בפח הזה, ואני נהגתי בהם לא יפה והעמדתי פנים שלא עלה על דעתי, ומאיפה הם הגיעו למחשבה המופרכת הזאת. והזכרתי להם שבעבור ישראלים רבים שבאוזניהם המילה "פיוט" מצלצלת כמו "שירה", השם בוזגלו מצלצל כמו אלתרמן או שלונסקי.
ואני מבקש להתנצל על ההיתממות ועל העמדת הפנים, ולהודות שהכל מכיוון שפעם, לפני כמעט 30 שנה, סיפרתי לאבא שלי על לימודי הפילוסופיה שלי ועל המרצה הצעיר והמבריק שהצליח לפצח פרדוקס של ברטרנד ראסל, שנחשב לבלתי פציח. ושקוראים לו ד"ר בוזגלו. ואבא אמר שאפסיק כבר ודי עם ההומור המוזר הזה שאימצתי לאחרונה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
