סמל דור פריר, לוחם בחטיבה 7 של חיל השריון, עמד ברחבת המסדרים של מפקדת פיקוד הצפון בצפת, נרגש מאוד. ביד רועדת אחז בתעודת ההוקרה האישית כחייל מצטיין, שהעניק לו אלוף הפיקוד, אמיר ברעם.
כל חבריו של דור, ומשפחתו, שצפתה בטקס בשידור חי בטלפונים הניידים, ידעו איזו דרך ארוכה השלים דור עד שזכה להגשים את חלום חייו. הוא נולד לפני 20 שנה עם שיתוק מוחין, שגרם לו לבעיות תפקוד מורכבות ברגליו ובידיו. בגיל 9 העריכו הרופאים שייאלץ לחיות כל ימיו במגבלות השיתוק ולא יתקדם עוד מבחינה תנועתית.
רק כשהחל ללמוד קראטה אצל המורה ישראל סיאלי, החל מסלול חייו להשתנות. מילד שנופל כל הזמן במשחקי כדורגל בכיתה, הוא הלך והתחזק, התגבר על בעיות התנועה שלו והפך ללוחם קרבי בצה"ל, שצלח את המסעות הרגליים המפרכים ביותר. על פי נתוני צה"ל, הוא הלוחם הראשון אי פעם עם שיתוק מוחין.
"ישראל האמין בי", אומר דור. "הוא לימד אותי ללכת נכון, לרוץ ישר, לעמוד זקוף. עבד איתי קשה. הוא שינה את חיי. התגייסתי לשריון, ולמרות המשברים והקשיים בדרך, הוכחתי שאני יכול לנצח כמעט כל קושי פיזי".
אנחנו נפגשים בבית משפחת פריר בראשון לציון, בחופשת סוף שבוע של דור מהבסיס בצפון. כשדור מתהלך בבית, אי אפשר להבחין שיש לו שיתוק מוחין.
הוא בנם הבכור של סיגל (50), נציגת שירות בחברת אשראי, ויובל (49), סוכן מכירות. אח לעידן (15) ולגיא (11). "השקענו בו בלי גבול", משחזרת אמא סיגל. "לקחנו אותו לטיפולים אצל נוירולוגים ואורתופדים. היתה לנו רופאה פרטית מהממת שטיפלה בו, ועשינו הכל כדי לקדם אותו כמה שיותר".
כילד, דור לא לגמרי הבין ממה הוא סובל. בהפסקות בבית הספר כמעט לא היה יכול לשחק כדורגל עם החברים, כי נפל כל הזמן. "ההורים הסבירו לי מה יש לי, וזה תמיד היה בתודעה שלי. אבל הייתי מלא מרץ ורק רציתי להוציא אנרגיה, וזה היה מאוד מתסכל ליפול פתאום באמצע משחק. לא נעים".
סיגל: "בגיל 7 לקחנו אותו לחוג כדורסל. אמרו לנו שזה מאוד יעזור לו לפתח את התנועה ואת הקואורדינציה. אמרו שעם הכדורסל הוא יוכל להסתדר יותר, בניגוד לכדורגל, שמצריך עבודת רגליים, שהיתה קשה לו".
דור מחייך. "גם בכדורסל הייתי נופל. בשיעורי ספורט בבית הספר היו ריצות קצרות של 60 ו־100 מטר. כשכולם היו מתחילים לרוץ, אני הייתי עושה כמה צעדים במקום - ורק אז מתחיל לרוץ. זה היה עניין קבוע אצלי, שקשור לפקודות שהגיעו באיחור מהמוח לרגליים".
מתסכל.
"כן, אבל מגיל צעיר הבנתי שאסור לי ליפול ללופ של תחושה רעה ומצב רוח גרוע, כי לא אצא מזה.
"תמיד הייתי קם מייד על הרגליים, פיזית וגם רגשית, ומכיל את האירוע. למזלי, החברים בכיתה מעולם לא לעגו לי. לפעמים הרגשתי נבוך מולם, אבל התגברתי על זה.
"רציתי לצעוד קדימה, כמו כולם, לא רציתי הנחות בכלום. הדבר הכי גרוע מבחינתי היה שירחמו עלי או שייתנו לי הקלות. לא ויתרתי לעצמי גם אם לקח לי זמן להתחיל לרוץ, גם אם לפעמים הייתי מסתבך עם הרגליים ונופל. ותמיד סיימתי כל ריצה".
בגיל 9, אמרו רופאיו ומטפליו שהוא הגיע לקצה גבול יכולתו בכל הקשור להליכה, לריצה, ליציבה ולתפקוד התנועתי הכללי של רגליו.
"אף אחד לא ויתר עליו לרגע, אבל כולם האמינו שהוא הגיע למקסימום", מספרת האם סיגל. "ואז החלטנו לבקש מישראל סיאלי לבוא לראות אותו. הוא שכן שלנו בראשון לציון, וידענו שהוא מורה לקראטה".
ישראל בא לביתם ופגש את דור. "הוא היה במצב לא טוב. כשעמד והלך, כפות רגליו היו מופנות כלפי פנים. הברכיים שלו היו כפופות, הישבן בחוץ. העמידה לא היתה זקופה. העצמות ברגליים, מתחת לברך, לא היו ישרות, וגם את כפות ידיו הוא לא פתח כמו שצריך. לא השתמש נכון באצבעות.
"הרופאים אמרו שהוא לא יוכל להתקדם עוד, אבל אני לא הייתי מוכן להשלים עם זה. פתחתי אינטרנט, קראתי ספרים והתחלתי ללמוד לעומק מה זה שיתוק מוחין, מה המוח יודע ולא יודע.
"ממש חקרתי את התפקוד של דור ושברתי את הראש מה לעשות איתו. מהר מאוד למדתי שהפקודות מהמוח שלו לא מגיעות לרגליים כמו שצריך, ולעיתים הן עוברות לאט יותר. הבנתי שיש לנו הרבה עבודה.
"הושבתי אותו לשיחה ואמרתי לו: 'אני מאמין בך, ואתה תאמין בעצמך'. הבנתי שעם הרבה אמונה, התמדה ועבודה, אפשר לתקן לא מעט במוח. החלטתי שאני משקיע בו את חיי".
השניים החלו לעבוד יחד, בביתו של דור. "בהתחלה בכלל לא לימדתי אותו קראטה. ביקשתי ממנו רק שיעצום עיניים וירגיש בגוף כל תנועה שהוא מבצע. עבדנו על הוצאת כפות הרגליים החוצה ותרגלנו, בעיניים עצומות, הליכה נכונה ועמידה זקופה. בהתחלה דור לא היה מסוגל להרים את הרגליים יותר מכמה סנטימטרים מעל הקרקע. שיפרנו את זה לאט־לאט, עם הרבה מאמץ ובנייה של השרירים.
"סיגל נכחה ברוב המפגשים שלנו. אני זוכר שהיא היתה מסמנת לי מהצד שהוא לא יכול עוד, ואני הייתי מסמן לה בשקט: הוא כן יכול. דרשתי ממנו הרבה, והוא עמד בגבורה בכל האתגרים. מאוד קשה לאדם לשנות הרגלים, אבל דור צלח את זה כמו גדול".
דור: "בכל שבוע היינו משתלטים על הסלון אצלי בבית, וישראל פשוט שינה לי את כל היציבה. הוא העמיד אותי על הרגליים בצורה שונה, ופתאום התחלתי ללכת ולרוץ ישר. ממש חיכיתי למפגשים איתו, למרות שהוא לא ויתר לי על פסיק.
"אחרי כמה חודשים של עבודה, הרגשתי שאני צובר ביטחון בגוף שלי. נפלתי הרבה פחות, וזה חיזק אצלי לגמרי את הקטע הפיזי והמנטלי. מבחינתי, ישראל הוא פשוט מלאך שהופיע בחיים שלי ולא הפסיק לדחוף אותי קדימה".
ישראל: "השיפור ניכר בתוך זמן די קצר. הוא למד ללכת ולרוץ נכון, התחיל להפעיל את כפות הידיים נכון והתקדם כל הזמן".
שלוש שנים אחרי תחילת העבודה עם דור, נהרג בנו של ישראל, דורון, בתאונת דרכים בתל אביב, בגיל 41. "אי אפשר לתאר את העצב שנפל עלי, על אשתי, מירנה, ועל בתנו, מילה, שההורים של דור הכירו. אבל עם כל האבל והצער, ידעתי שלא אפסיק לטפל בדור. מצאתי בעבודה איתו נחמה וריפוי, מעצם העובדה שיכולתי להעניק משהו לאדם אחר.
"מירנה אשתי עיוורת, ולכן אני לא יכול לעזוב את הבית לזמן ארוך. אבל למרות הכל, המשכתי לטפל בדור. ממש הרגשתי שהוא הילד שלי. אני כל כך אוהב אותו".
העבודה המשותפת נמשכה ללא הפסקה, עד שדור הגיע לכיתה י"ב. "בעקבות השינוי בגוף והביטחון שגבר אצלי, כבר לא פחדתי לשחק כדורגל בבית הספר ובשכונה. כבר לא נפלתי, והרגשתי נוח עם הריצות. זה היה מהפך אדיר בשבילי. מדי פעם עדיין נרתעתי קצת לשחק, כי זה לא היה לגמרי מושלם, אבל צלחתי את זה.
"בריצות בשיעורי הספורט הצלחתי לצאת מייד ורצתי ישר עם כל הגוף, לא כמו פעם. זה מאוד שימח אותי".
ישראל: "יום אחד הוא התקשר אלי בהתלהבות, לשתף אותי בעוד משוכה שהצליח לעבור. הוא אמר לי: 'ישראל, קפצתי היום לרוחק'. כל כך התרגשתי מזה. אפילו יותר ממנו".
דור השלים בגרות לתפארת. "למדתי בלי סוף, ולמדתי חמש יחידות בפיזיקה, במתמטיקה, במחשבים ובאנגלית. השקעתי המון בלימודים, הייתי חנון וחרשן".
למרות שנתוניו האישיים היו יכולים לסדר לו בקלות שירות בחיל המודיעין או ביחידת מחשבים, היה ברור לו שהוא רוצה להיות לוחם.
"יכולתי ללכת על תפקיד קל בלי שום מאמץ, אבל זה בכלל לא עלה על דעתי. לא רציתי לשבת כל היום מול מחשב, כי רציתי לאתגר את עצמי - לאן באמת אני יכול להגיע ביכולות הגופניות שלי. החלטתי לעשות הכל כדי להגיע לקרבי. ידעתי שלעולם לא אוותר על החלום הזה".
כשדור התייצב לצו הראשון בתל השומר, הוא ידע שהגיע רגע האמת שלו. רוב הלוקים בשיתוק מוחין רשאים להתנדב לשירות צבאי, ובעלי תפקוד גבוה מקבלים פרופיל 64 ומשובצים בדרך כלל לתפקידי מטה.
"באתי עם כל הטפסים והבדיקות הרפואיות שלי, ועם דרייב אדיר להראות לרופאה שאני כשיר לשירות קרבי. היא ביקשה ממני ללכת ולרוץ, וראתה שאני עושה את זה טוב. בסוף המבדקים היא קבעה לי פרופיל 72, כלומר קרבי, כי אמרה שאני מקרה נדיר ברמת תפקוד גבוהה מאוד. רעדתי מרוב אושר.
"כשיצאתי משם התקשרתי מייד לאמא שלי, כדי לספר לה. היא אמרה לי שתי מילים: 'אתה תותח'".
סיגל מוחה דמעה. "כשהוא כתב במנילה (שאלון ההעדפות לפני גיוס) שהוא רוצה לשרת בשריון, אמרתי לו שההחלטה מה לעשות בצבא היא רק שלו, ושאנחנו תמיד נעמוד מאחוריו. לא נשמתי, כמו כל אמא של בן לוחם, אבל שמחתי בשבילו מאוד".
דור התגייס לצה"ל בסוף יולי 2018 ונשלח לטירונות שריון. "היה ברור לי שזה הולך להיות קשוח. מלחיץ. מרגש. פתאום אני חותם על נשק, ואני לוחם בחטיבה 7 האגדית. כל מה שרציתי וחלמתי וקיוויתי שיקרה - קורה".
ההתחלה לא היתה פשוטה. "הטירונות ארכה ארבעה חודשים, ובמסע הראשון, של חמישה קילומטרים, דווקא הרגשתי טוב. לא היה לי קשה במיוחד. אבל ככל שעברו הימים, ככה הרגשתי עומס גדול, בעיקר פיזי. הרגליים שלי לא היו רגילות למאמץ כזה סביב השעון, מהבוקר עד הלילה. היו מריצים אותנו ממקום למקום, וזה היה קשה. נפלתי לא מעט. זה תסכל אותי בכל פעם מחדש, זה היה מביך מול החבר'ה, אבל תמיד קמתי והמשכתי. למזלי, היו איתי חיילים נהדרים.
"מפקד המחלקה שלי בטירונות ידע על הבעיה שלי. לא הסתרתי את זה גם מהחיילים האחרים. ביקשתי מייד שלא ייתנו לי שום הקלות. אמרתי שאני רוצה להיות בדיוק כמו כולם, אחרת כל העניין יאבד מהטעם שלו".
אחרי שלושה חודשים בטירונות, כינס דור את חבריו למחלקה ושיתף אותם בסיפור חייו המלא. "הרגשתי שאני כבר יותר פתוח איתם ויכול לספר להם בצורה מפורטת. הסברתי בדיוק מה יש לי. הם הקשיבו והגיבו בחום. אף אחד לא לעג לי, להפך".
אבל המאמץ והעומס נתנו את אותותיהם, ודור חווה כמה רגעים של שבירה. "התקשרתי להורים ואמרתי להם שאני לא יודע מה אני עושה בטירונות. היו לי כמה רגעים מאוד קשים עם עצמי".
אבא יובל מניח עליו יד אוהבת. "אנחנו יודעים איזה אופי, עקשנות והתמדה יש לילד הזה, אבל כשהוא התגייס, היה ברור שזה כבר סיפור אחר. היו לנו חששות. בטירונות ממש חיכינו לשיחות ממנו, לדעת שהוא בסדר. כשהוא נקלע למשבר, הוא התקשר ואמר שקשה לו מאוד. נתנו לו גב ועודדנו אותו. עמוק בפנים ידענו שגם את זה הוא יעבור בהצלחה, כי הוא לוחם אמיתי".
בסוף הטירונות עברו דור וחבריו מסע רגלי מפרך של 24 קילומטר, מאזור ירושלים עד לטרון - שם נערך טקס הסיום החגיגי. "לכולם היה קשה, לא רק לי, אבל הרגשתי טוב. עשיתי את המסע ממש כמו שצריך, בלי שום הקלות. אם הייתי מקבל הקלות - זה היה סימן מבחינתי שאני לא מתאים לשריון".
ודור התאים. התאים עד כדי כך, שמפקד המחלקה שלו בחר בו לחניך המצטיין בטירונות, והעניק לו את הכומתה האישית שלו, לאות כבוד והערכה. "זה היה סופר מרגש. כולם רוצים לקבל את כומתת המ"מ, ואני זכיתי לזה".
הוריו ואחיו של דור נכחו בטקס, וגם המאמן ישראל, שמעיד שדמעות עלו בעיניו. "הייתי כל כך גאה בילד הזה, בחייל המצטיין שלא ויתר לעצמו לרגע".
אחרי הטירונות המשיך דור לאימון המתקדם של החטיבה. "שם כבר היה קל יותר, כי התעסקנו יותר בטנקים ופחות בריצות ובהליכות. באימון המתקדם היה מסע רגלי אחד, שהיה קשוח מאוד. היו בו עליות חזקות, ולקראת סופו כבר לא יכולתי לעזור לחברים שלי. לא יכולתי להיכנס מתחת לאלונקה ולסחוב אותה, וזה הטריף אותי לגמרי.
"דיברתי עם המ"פ שלי, אמרתי לו שיש בעיה, ושאם זה כך, מבחינתי זה ממש לא טוב. אמרתי לו שאני רוצה להצליח כמו כולם, ושאם זה לא קורה - אני לא יכול להמשיך. הוא הרגיע אותי, אמר לי שהכל טוב, ושאני אעבור את הכל".
בסיום האימון המתקדם, המשיך דור לפלוגת המחץ בגדוד 75, שם הוא משרת כתותחן בטנק מרכבה סימן 4. "מאוד שמחתי להגיע לפלוגה, וטוב לי שם. עשינו אימון ברמת הגולן, ואחר כך תפסנו קו סמוך לחרמון. יש לי חברים טובים סביבי, ואני מרגיש שהרמה שלי משתפרת.
"אני מרגיש שהקשיים שחוויתי בטירונות ובאימון המתקדם רק קידמו אותי. זה הוכיח לי יותר מהכל שאני יכול להתמודד עם אתגרים פיזיים ועם קשיים. השירות הצבאי הוא חוויה מאוד מעצימה עבורי".
כעת הוא משרת בבסיס ליד מצפה עדי בצפון, כתותחן הטנק של סגן מפקד הפלוגה. בתחילת מאי בחר בו אלוף פיקוד הצפון לחייל מצטיין והעניק לו תעודת הצטיינות. הוריו נסעו לטקס בפיקוד צפון, למרות שידעו כי לא יורשו להיכנס עקב מגבלות הקורונה.
"עמדנו ליד הכניסה לבסיס וראינו את הטקס בשידור חי בפייסבוק לייב", מחייכת סיגל. "כשהבן שלנו זוכה להערכה משמעותית כל כך, אין מצב שנישאר בבית. הבאנו איתנו מלא סירים עם אוכל שבישלתי וחיכינו לדור ליד עמדת הש"ג. בסוף הטקס הוא בא לשער ודיברנו איתו מרחוק".
אבא יובל גאה. "עכשיו דור משמש דוגמה ראויה לאחיו בכל הנוגע להתמודדות, לנחישות ולהצלחה. הוא תמיד הצטיין בהכל, ואני יודע שכל עתידו עוד לפניו".
בשנה הבאה צפוי דור להשתחרר מצה"ל. בינתיים הוא לא חושב על קריירה צבאית. "אני חושב על טיול אחרי הצבא, אולי אטוס לאוסטרליה אם השמיים ייפתחו מחדש עד אז. אחר כך בטח אלך ללמוד משהו. הכל פתוח".
סיגל לא מתאפקת: "אל תדאג, נגיע אחריך גם לטיול בחו"ל".
הקשר של דור וישראל נמשך עד היום. הם משוחחים תדיר בטלפון ונפגשים בסופי שבוע שבהם מגיע דור לחופשה. קשה להישאר אדישים לקשר האמיץ ביניהם. "ישראל הוא מופת של אדם", אומר יובל. "הוא פשוט לקח את הילד שלנו כפרויקט אישי והזניק אותו קדימה. אין לנו מילים להודות לו על התרומה האדירה שלו".
"אני יודע שישראל גאה בי", אומר דור, וישראל מרים לעברו רגל מתרגיל קראטה. שניהם מחייכים. "אני נפעם ממנו", אומר ישראל. "הוא אפשר לי להעניק לו. אחרי הכל, מה יש לנו בחיים? לרדוף אחרי כסף ומכונית יפה? כאן היתה לי הזדמנות של פעם בחיים להיות קרוב ולעזור לילד מקסים אחד, שכל כך רצה להתקדם. עברתי הרבה בחיים - שמחות, טרגדיות, אתגרים, ואני אומר לכולכם: הבחור הזה עוד יגיע רחוק. רחוק מאוד".
דור מסמיק. "הקשר עם ישראל חשוב לי. עצם העובדה שהוא נמצא בחיי עושה בשבילי את כל ההבדל".
erannavon9@gmail.com
