1תכננו לרדת לאילת, ובסוף מצאנו את עצמנו בצימר בקצה של דלית אל־כרמל. כאחד שגדל בחיפה, מעולם לא תכננתי שיקרה לי דבר כזה. בילדותי הייתי עולה עם ההורים לדליה פעם בשנה כדי לאכול כנאפה ולחדש את מלאי התמונות בבית. כבחור צעיר זכור לי שהיינו מגיעים לשם רק כשנזקקנו לפופים, לשרוואלים או לשש־בש. אבל צימר בדליה? עד לפני שבוע בין צמד המילים האלה לא היה שום קשר, בדיוק כמו שלום ודובאי.
השבוע זה הפך למציאות: צימר בדליה. זה עדיין לא נראה כמו דובאי, אבל בהחלט עומד בסטנדרטים של הצימרים הפלצניים של הגליל. גם היחס היה נפלא, אולי קצת יותר מדי. אני רגיל להגיע למקום נופש (אני אומר "רגיל להגיע" כאילו שאני עושה את זה יותר מפעם בשנתיים), לקבל את המפתח מנציג של הצימר ולהיעלם לתוך אנונימיות מתוקה למשך כמה ימים. אני לא רגיל שהנציג דופק אצלי אחרי עשר דקות בדלת ושואל אם אני רוצה "קפה דרוזי אסלי עם אקסטרה הל".
האווירה הלא פורמלית הקרינה ככל הנראה גם על הזוג השני במתחם, שהרשה לעצמו לשלוח את הילדים שלו לשחק בחצר שלנו לפחות שלוש שעות ביום. לרוע מזלי, נעמה התחברה עם אחת הבנות שלהם, וכך לא יכולתי להטיח בפני הזוג החצוף את כל מה שאני חושב עליו כבר אחרי הפעם הראשונה שהילד שלהם שאל אותי אם הוא יכול מים.
חצי מהזמן בנופש בזבזתי על קללות מתחת לשפם כלפי הזוג ההוא, ששילם 100 שקלים פחות כי שכר את הצימר עם החצר הקטנה יותר, וגם לא אירח את המשחקים המשותפים של הילדים שלנו בגלל אותו אקט קמצני בדיוק.
בסוף זה נגמר בחיבוקים, בנשיקות ובחילופי טלפונים. אין לי מושג למה עשינו את הדברים האלה, כשברור שקשר כזה צפוי להתמוטט בשנייה שבה עוברים את האישה האחרונה שמוכרת את הלאבנה שלה בשולי הכביש.
האמת היא שאני די מעריך אותם. עד לרגע האחרון לא הייתי בטוח אם הם באמת לא הבינו את הרמזים הדקים ששלחנו לעברם בעניין הילדים, או שפשוט עשו את עצמם, תוך שימוש בשיטת משחק שצריך כנראה ללמד איפשהו. בכל מקרה, איזו דרך אלגנטית וכמעט בלתי מורגשת להתחמק מאחריות הורית. פשוט ללמוד ולהפנים.
מכל מנצליי השכלתי.
2אני והחברים שלי תמיד היינו חבר'ה של יציאות. אפילו באמצע שנות ה־30 לחיינו, כשרובנו כבר היו עמוק בתוך חיי הבורגנות, עדיין התעקשנו לשמר את החלק הזה של החברות שלנו. בסופי שבוע היינו מתכננים את היציאה למועדון של ימי נעורינו (בחיפה המועדונים אף פעם לא מתחלפים), וכשלא היינו מצליחים לגייס את האנרגיה הדרושה עבור יציאה כזאת, היינו דוחים ככל האפשר את הרגע שבו אנחנו מודים בזה.
ההתכתבויות שלנו היו נראות ככה: "אתה רוצה לצאת היום?"
"כן".
"בטוח?"
"כן, בטח, למה? אתה לא?"
"לא, בטח".
בשעה היעודה כמעט תמיד אחד מאיתנו היה מפסיד במשחק האומץ, השני היה עושה את עצמו מתבאס, והיציאה היתה מתבטלת. אבל לפעמים אף אחד מאיתנו לא נשבר בזמן, ואז היינו צריכים לשתות שלושה רדבולים רק כדי שיהיה לנו את הכוח להתחזות למי שהיינו פעם.
עכשיו אנחנו באמצע שנות ה־40 לחיינו. "הצעירים של הזקנים" אם עדיין מתעקשים להיאחז במילה, אבל מבוגרים מדי אפילו בשביל לנסות להשלות אחד את השני לגבי יציאות. אני עברתי לגור באזור אחר של הארץ, אז בכלל אין אשליות. בגילאים האלה כבר קשה לעשות חברים, ואני די בסדר עם העובדה שעכשיו החברים הטובים שלי חיים איתי בתוך הבית.
אבל לפעמים קורים נסים. האישה אומרת לך שכבר הרבה זמן לא יצאת, ואז פתאום חבר מתקשר ואומר שהוא בסביבה, ואתה, סתם בשביל הקטע, מתקשר לחבר אחר, אחד שלא דיברת איתו חצי שנה, וגם דרך הטלפון אתה יכול להרגיש איך העיניים שלו נדלקות. שעה אחר כך אתה מוצא את עצמך דוהר לעבר פאב תל־אביבי, כאילו אתה לא חי את שנות ה־90 רק בדמיון.
כשנפגשנו, זה באמת הרגיש כאילו המראנו באיזו מכונת זמן. אחרי שתיים־שלוש שאלות לא מחייבות על הילדים, נדדנו מייד לסיפורים של פעם, כשכל זיכרון גורר אחריו עוד עשרה, וכל צ'ייסר הופך את האנקדוטה המשומשת לקצת יותר מרגשת.
באיזשהו שלב בחור מהשולחן שליד הצטרף לשיחה שלנו. הוא גם היה די שיכור, והאמין שישתלב היטב בשיח השיכורים הרועש שלנו. הוא היה צעיר מאיתנו ב־20 שנה בערך, והסיפורים הטובים שלו היו טריים. הוא התחיל לספר על מסיבת טבע שהיה בה בצפון, ואני קטעתי אותו, כי זה הזכיר לי סיפור מצוין על מסיבה בצפון לפני 20 שנה, ואם תתעקשו לדייק אז אולי קצת יותר מ־20, והתגברתי על הקול שלו באמצעות קול יותר מתלהב וחזק. ככה מצאתי את עצמי ממחזר את הסיפור העתיק למישהו שאני בכלל לא מכיר, והמודעות נכנסה, ואמרתי "אלוהים", ולקחתי שלוק ארוך מהבירה.
3 מאז ומתמיד היה ליציאות גם החלק השלילי שלהן, כשאתה מתעורר כמה שעות אחרי עם כאב ראש קל, שברי זיכרונות על שירי כדורגל ששרת למלצר וחור של 200 שקל בכיס. עם השנים החלק השלילי הזה רק תופס נתח משמעותי יותר - כאבי הראש הופכים חזקים יותר, שברי הזיכרונות מביכים יותר, ו־200 השקלים יהיו חסרים לדברים הרבה יותר משמעותיים.
ויש עוד משהו. מאז ומתמיד יציאות חברתיות מהסוג הזה היו קצת מרוקנות אותי. האינטראקציה האינטנסיבית, שמתפרסת לפעמים על לילה שלם, היא פשוט מתישה, ואחריה אני צריך קצת זמן עם עצמי כדי להיטען מחדש. פעם זאת לא היתה בעיה, אבל עכשיו הזמן היחיד שיש לי עם עצמי הוא בשירותים, וגם זה לא תמיד מובן מאליו.
אבל גם כשהתעוררתי בבוקר למחרת עם ראש הפוך ולקול צעקות קרב אינדיאניות, ידעתי שזה היה שווה את זה. המשפחה שלנו זה החיים, אבל לפעמים אתה צריך דווקא איזו יציאה עם חברים, ובייחוד אחרי הרבה זמן שזה לא קרה, כדי להבין עד כמה אתה צריך גם אנשים אחרים בשביל לחיות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו