אחרי שלושה שערים שבהם אני עובר בכביש ליד הווילה של חדוה עמרני בבוורלי הילס, פותחת לי את הדלת עוזרת בית.
כבר בכניסה לחלל הגדול נופלות עיניי על עשרות יצירות אמנות, שמציצות מכל עבר. פסלים, ציורים, וגם פרסים שבהם זכו לאורך השנים עמרני ובעלה, האורולוג המומחה ד"ר דאדלי דנוף. עמרני מקבלת את פניי בחולצה כתומה ובחצאית של גוטייה עם הדפס של פרצופים אסיאתיים, ועל פניה משקפי שמש תואמים.
היא לוקחת אותי לסיור בסלון, שם ניצב פסנתר כנף שחור, עליו שלל תמונות משפחתיות, ולצידו מדפים עם מזכרות ממסעות הזוג בעולם.
משם ממשיכים ל"חדר הסיגרים", כפי שקורא לו בעלה, שם יש כלי עישון ופריטי אמנות שהשניים ייבאו במיוחד מקובה. ללא מילים אנחנו חולפים על פני ציורים מקוריים של דאלי ורנואר, ועמרני מתגאה בתקליטי הזהב שקיבלה מישראל ומיפן, כמו גם בכתבות הממוסגרות בכיכובה, ובתמונות של הוריה וקרוביה, שהלכו לעולמם.
היא מציעה שנשב בחצר, ליד בריכת דגים שעוצבה באווירה יפנית. בבריכה שוחים 28 דגי קוי שמנמנים, מעין קרפיונים מגודלים בשלל צבעים, שעלותם יכולה להגיע לעשרות אלפי דולרים. חוץ מזה יש גם בריכת שחייה, אזור ישיבה לאירוח, יחידת אורחים נפרדת מהבית, ובעיקר נוף מרהיב, שמתפרס עד חופי סנטה מוניקה.
עמרני לא מטריחה את העוזרת האינדונזית ומארגנת בעצמה צלחת עם פירות חתוכים ועוגיות מלוחות עם שומשום, "שאני קונה תמיד בכמויות גדולות, כי הן נגמרות מהר".
כבר חמישה עשורים היא פה, בשכונה המבוקשת אחוזות טרוסדייל, שבה המחיר לבית צנוע מתחיל ב־12 מיליון דולר. בעבר גרו כאן פרנק סינטרה, ריי צ'רלס והנשיא ניקסון, וכיום אפשר למצוא בשכונה את ג'ניפר אניסטון, ג'יין פונדה, סיימון קאוול והחיפושית רינגו סטאר.
כשאני שואל אם היא פגשה את המפורסמים, היא משיבה בשלילה. "שומרים פה על הפרטיות, ולכן גם יש הרבה עצים שמסתירים".
***
הזמרת המיתולוגית, שחלמה בסבנטיז על נעמי והרקידה את כל עם ישראל לצלילי "סלאם עליכום" לאחר הסכם השלום עם מצרים, מנסה שוב להתקמבק. לפני ארבע שנים היא הוציאה לרדיו סינגל בשם "פשוט להיות", שכתבו לה הזמרת־יוצרת מרב סמן טוב והמעבד המוזיקלי יוצא להקת הדורבנים אייל מזיג. כעת, עם אותם יוצרים, היא משחררת סינגל חדש, "הדברים הכי טובים הם בחינם", עם טקסט שמקבל משמעות אירונית כששמים לב שממטבחה של עמרני נשקף הנוף היוקרתי של האוקיינוס השקט, על רקע לוס אנג'לס.
"ותסתכל, הכל זז בריקוד מושלם/ לקח לי זמן להבין, הדברים הכי טובים הם בחינם/ זה לא שלא ניפול, אבל גם נקום משם/ בסוף של יום מתחיל היום הבא", היא שרה בקליפ שצולם בחודש שעבר בביתה. שיר ישראלי פשוט וקליל, עם גיטרות.
"לפני שצילמנו את הקליפ חשבתי לקחת סטייליסט, אבל בשביל מה? יש לי המון בגדים יפהפיים, ובחרתי בעצמי. נראה לך שבתקופת הזוהר שלי היה לי סטייליסט צמוד? תמיד היה לי סגנון משלי, עד היום. אולי צדי צרפתי עזר לי בהעמדות בפסטיבלים, וזהו.
"אני מרגישה שהשיר החדש מתאים למצב של העולם היום. אנחנו מקבלים שמיים, שמש, אוויר, הכל בחינם - וצריך לדעת להעריך. אני מקווה שאצליח איתו. בכל פעם שהוצאתי אלבום בארץ, לא פרגנו לי. אני לא אומרת שלא אוהבים אותי, כי כן מכבדים אותי, אבל לא פרגנו לסינגלים החדשים, וזה קשה מאוד. אבל אני לא מוותרת. לא יצאתי לפנסיה".
האופטימיות בשיר לא תואמת את הלך הרוח הסוער בתרבות בארץ בתקופה האחרונה.
"זה עצוב מאוד, כי אין באמת במות להופיע עליהן. אז בסדר, ארגנו מקומות שאפשר להופיע בחוץ, אבל עוד מעט יהיה חורף, ומה יקרה אז? מה שבאמת כואב זה שבכל מקום אחר בעולם אמנים מקבלים תמיכה מהממשלות, ובישראל עדיין לא. אולי באמת יש מחסור בארץ, כי תמיד יש מצב קיומי של מלחמה. התקציב הולך לכיוונים שונים והמצב נוראי, אבל אין את מי להאשים".
קל לשיר על "דברים טובים בחינם" כשגרים בבית שכאילו לקוח מערוץ "העשירים והמפורסמים".
"בעלי תמיד אומר לי, 'תראי באיזה ארמון את גרה וכמה את יכולה להרשות לעצמך'. אמנים בארץ ממשיכים להתמודד עם הקיום היומיומי, כי מה זה להיות סטאר בישראל? לא הרווחתי כלום כשעבדתי בארץ, אולי גרוש פה ושם. שמע, יש לי חיים טובים, אני לא מתלוננת, אבל עם האנרגיות הטובות שלי היו לי חיים טובים בכל מקום".
הקריירה שלך היתה נראית אחרת אלמלא עברת לאמריקה?
"בטח. הייתי חלק מהעשייה בארץ, קרובה לאקשן. אני אמנית, ואני טובה בכל דבר שאני עושה. הייתי משחקת בטלוויזיה, בתיאטרון ובסרטים. היום אני מבוגרת, אבל נראית טוב, פעילה וכשירה, וזה עדיין לא מאוחר. לעבור לארה"ב היתה הקרבה, ואולי טעות, כי רציתי מאוד לגדל את הילדים בארץ. בעלי ניסה לעשות עלייה, אבל זה לא הסתדר מבחינה מקצועית".
יש בך תחושת החמצה?
"כן. בפסטיבל של 1978, עם 'בלב אחד/ בוא תגיד שלום' ('סלאם עליכום'), סיימתי במקום השני אחרי 'אבניבי' של יזהר כהן. ב־1979 קיבלתי מקום שלישי עם 'איזה ריקוד רקדנו שנינו יחדיו', אחרי 'הללויה' והשיר ששר צביקה פיק. הסוכן שלי אמר לי אז להישאר בארץ, אבל המצפון ישב עלי. היתה לי ילדה קטנה בארה"ב, ולא יכולתי להתפרפר חודשים מחוץ לבית.
"ב־1981 חזרתי לקדם האירוויזיון, עם 'בוא אלי', ואני זוכרת שהקיבוצים היו נגדי ונתנו לי אפס נקודות. בהמשך קבעו שמי שלא מתגורר בישראל לא יכול לייצג את המדינה באירוויזיון".
הרגשת שסימנו אותך, למעשה, כ"היורדת"?
"בגדול! אפילו ש'סלאם עליכום' ייצג את ישראל בעולם בתזמון מדויק אחרי ביקור הנשיא סאדאת. עכשיו כבר לא זוכרים, לא מזמינים אותי להתארח בכל התוכניות סביב העניין המחודש בקדם האירוויזיון, וזה די מאכזב. בכל זאת, אני חלק מהתרבות הישראלית.
"אין יום שלא משדרים ברדיו בארץ שיר שלי. אז נכון, צעירים לא יודעים מי היו חדוה ודוד, אבל כשאני מספרת אילו שירים ביצעתי - הם נופלים מהכיסא. אתה יודע לכמה ילדות קראו נעמי בעקבות השיר שלנו?"
***
דרך ארוכה עברה עמרני (76) מילדותה בכרם התימנים, כבתם של זכריה ושושנה, ועד שיצאה לכבוש את העולם - הרבה לפני סטטיק ובן־אל ונועה קירל.
"בצבא רציתי להיות דווקא מורה חיילת, אבל צדי צרפתי, שהיה חבר של המשפחה, שכנע אותי לעבור אודישנים ללהקת פיקוד מרכז. הייתי ביישנית וסגורה, אבל הלכתי - והתקבלתי. ככה התחילה הקריירה שלי. ביצעתי עם אושיק לוי את 'שם הרי גולן', שכתבה נעמי שמר, אבל כולם זוכרים את הגרסה של חוה אלברשטיין. מה אעשה, לא היה לי מזל בדברים האלה בארץ".
בלהקה הכירה את דוד טל, שהפך לבן זוגה הרומנטי ("לכולן היה חבר בלהקה"), ואחרי פרידתם המשיך לצידה כצמד מוזיקלי מצליח. בנובמבר 1970 הפכו השניים לסנסציה, כשזכו בפסטיבל הזמר הבינלאומי הראשון בטוקיו עם השיר "אני חולם על נעמי". חוויה ששינתה את נתיב חייה.
"זה היה נס מהשמיים, מקום ראשון מבין 47 ארצות", היא עדיין זורחת, "בתוך יממה היינו על שערי כל העיתונים. זה היה מטורף. הסינגל נמכר ב־2 מיליון עותקים. אלביס והביטלס ניסו את מזלם ביפן, ולא הלך להם. לנו זה הצליח, והקלטנו אחר כך שמונה אלבומים ביפן. ולחשוב שיפה ירקוני, שהופיעה לפנינו ביפן, אמרה שאין סיכוי שנצליח, כי היפנים לא אוהבים שירים קצביים".
הצמד התפרק רשמית ב־1973, ועמרני המשיכה לקריירת סולו בשלט רחוק מאמריקה, כשהיא מגיחה, כאמור, מדי פעם בישראל.
מה דעתך באמת על סטטיק ובן־אל, נועה קירל ויהונתן מרגי, שחתמו על חוזי הקלטות בחו"ל ומנסים לעשות היום מה שניסית את בשנות ה־70?
"יש להם גימיקים כמו לאמנים מכל מקום אחר בעולם, ויש להם כישרון, אבל התחרות באמריקה ממש קשה. כ'חדוה ודוד' היו לנו ניסיונות להקליט עם חברת MGM, והופענו פה בטלוויזיה, אבל זה לא עבד. הרבה הפקות העדיפו אותי לבד, אבל היינו עסקת חבילה, וגם כשבסוף הקלטתי סולו - זה לא עבד לאמריקנים.
"דווקא שמעתי היום בבוקר, באפליקציה של גלגלצ, את זאת, קירל, והרגשתי שהיא שרה שירים שמתחנפים לקהל של המזרחית. אז כן, ג'ורדי הפך להיות מפיק תותח, אבל אני לא כל כך מתחברת".
***
את בעלה הכירה בסוף שנות ה־60, כשהצטרפה עם דוד טל ללהקת הפולקלור שהקימו הכוריאוגרף יונתן כרמון וגברי לוי, במופע שנדד באירופה ובארה"ב ושיועד ליהודי התפוצות. המופע הוצג בשלב מסוים בתיאטרון "פאלאס" בברודוויי, ודנוף הגיע לאחת המסיבות שארגנו המפיקים.
"דאדלי נתן לי טרמפ לדירה, אבל לא קרה דבר", היא נזכרת, "אחרי שהמופע ירד החלטנו, דוד ואני, להישאר בניו יורק ולהופיע באירועים של משרד התיירות ובמועדון ישראלי. האמרגן רני הירש ניסה כל הזמן לשדך שוב ביני לבין דאדלי.
"ערב אחד יצאנו שלושתנו לארוחת ערב, ודאדלי הגיע לאסוף אותנו ביגואר אדומה. נסענו למסעדה צרפתית יוקרתית על השדרה החמישית, שם הוא לימד אותי לאכול אסקרגו. באותו לילה הוא ליווה אותי הביתה, וככה זה התחיל. אחרי חצי שנה עברנו לגור יחד.
"הוא שירת כרופא צבאי בבסיס חיל האוויר האמריקני במיסיסיפי, ואחרי שנתיים וחצי גיליתי שהוא מנהל רומן עם בחורה בבסיס. אמרתי לו שלא מתאים לי עוד, ובתגובה הוא כרע ברך ואמר שהוא לא רוצה לאבד אותי. הסכמתי להצעת הנישואים, וב־1971 התחתנו.
"בפעם הראשונה שהוא הביא אותי להכיר את הוריו, אבא שלו כיסה פתאום את הפנים ואמר לאשתו: 'אז עכשיו הבן שלך יוצא עם פורטוריקניות?' היא תיקנה אותו שאני ישראלית. היא שמחה שסוף־סוף היתה לדאדלי מישהי יהודייה.
"דאדלי היה אחד היהודים הבודדים שהתקבלו בזמנו ללימודים בפרינסטון, ואבא שלו פנטז שהוא יביא לו כלה יהודייה אמריקנית, שלמדה בעצמה במוסד אקדמי נחשב. כל דבר אחר נחשב בעיניו לכישלון.
"לחמי היה קשה איתי גם שנים שאחרי החתונה, ולי היה מאוד קשה להתמודד עם האכזבה שלו. החברים של דאדלי אמרו שלא נחזיק מעמד בגלל הבדלי התרבויות. מאז יותר מחצי מהם התגרשו - ואנחנו עדיין נשואים. תכף נחגוג 50 שנה".
הם התחתנו בטקס אזרחי בניו יורק, ואחר כך ערכו חתונה המונית בארץ. "אבא שלי ארגן את החתונה בלי שהיה לו כסף. הוא היה עסקן ציבור שהתנדב לתפקידים, ולכן כולם עזרו לו. היתה חתונה מהסרטים, הגיעו 1,250 אורחים, חלקם באוטובוסים. היו דוכני אוכל באולם, לפני שזה היה באופנה, והגיעו שרי ממשלה שהכירו את אבא שלי. מצידי הגיעו כוכבים שהכירו אותי. בקיצור, חתונת השנה".
לזוג יש שני ילדים בוגרים. אוראל (40), עורכת דין בוגרת האוניברסיטאות קולומביה ופפרדיין, שמתמחה בזכויות ליצירות אמנות ומתגוררת בלוס אנג'לס; ודורון (39), מוזיקאי (עמרני: "זה עובר בגנים"), בוגר אוניברסיטת ניו יורק, שמתגורר עם משפחתו בנאשוויל, טנסי.
לקח זמן עד שהבאתם ילדים לעולם. זה נבע משיקולי קריירה?
"לא, היו לא מעט הפלות, והיה לי קשה מאוד. היו הרבה ניסיונות ועשינו בדיקות. אני זוכרת שהופעתי פעם בלונג איילנד, ובזמן ששרתי על הבמה חוויתי הפלה. פינו אותי מייד לבית חולים.
"בסוף זה הגיע, ואני מודה על מה שקיבלתי. על האהבה שהעניקו לי הוריי ועל המשפחה שלי. מאוד עצוב לי שלקראת ראש השנה אני עוד לא יודעת איך נקיים את ארוחת החג. אני תמיד זו שמאחדת את כולם".
איך באמת עוברת עלייך תקופת הקורונה?
"כבר שמונה חודשים לא ראיתי את הנכדים שלי, שגרים בטנסי, ואני מתה מזה. שלושה חודשים היינו פה בסגר בבית, וכשלאט־לאט התחילו לפתוח מסעדות - בעלי ואני החלטנו ללכת. מספיק, אי אפשר יותר בבית".
***
כשהחלה לתכנן את הקאמבק בישראל, נפתח לעמרני התיאבון לשוב גם לקהל הנאמן שלה ביפן, שעדיין זוכר אותה מההצלחה הגדולה בשנות ה־70.
"זה התחיל כשהוזמנתי לפני כמה שנים למשדר שהצדיע לשירי העבר הגדולים ביפן, זה היה חלק מתוכנית טלוויזיה שצופים בה 60 מיליון איש. כל המשתתפים היו יפנים, ואני הייתי הזרה היחידה. ביצעתי שם את 'אני חולם על נעמי' ביפנית, וזאת היתה הצלחה גדולה. השיר טיפס מייד במצעד שירות הסטרימינג ספוטיפיי. הסתכלתי באפליקציה ופתאום אני ליד כל האמנים שצעירים יותר מהילדים שלי. זה היה פיצוץ! החלטנו, אני והמנהל שלי, שאקליט את 'פשוט להיות' ביפנית, וזה התקבל שם בצורה נפלאה.
"בינואר האחרון אל על עמדה להשיק קו טיסה חדש מתל אביב לטוקיו, והתכוונו להשתמש בשיר שלי בתור פרומו ולהביא אותי לשיר בפתיחה הגדולה. אבל אז הגיעה הקורונה, ולא יכולנו לטוס. אני מקווה שנוכל עדיין לנסוע ולקדם גם אוסף חדש של שירים שהקלטתי ביפנית, אבל בינתיים כלום לא זז. עשיתי קטעי וידאו לרשתות החברתיות, אני גם בטיקטוק, וזה הכל כדי לחזור לעניינים ביפן".
את מחוברת למוזיקה שעושים היום בארץ?
"יש המון מזרחית שאני לא מתחברת אליה, אני מצטערת. יש כמה שירים של אייל גולן או עומר אדם, למשל, שאני אוהבת, אבל יש זמרים מזרחים שהם יותר מדי בשבילי. זאת לא המוזיקה שאני גדלתי עליה. אני זמרת ישראלית. אולי 'שִכנזו' אותי, אבל אני ישראל החדשה. באתי בעקבות זמרות כמו שושנה דמארי ועדנה גורן.
"יש זמרים צעירים שאני אוהבת מאוד. ריטה, קרן פלס, איך קוראים לבחור ששר 'החיים שלנו תותים'? חנן בן ארי. אני אוהבת הרבה זמרים, אבל אני פתאום לא זוכרת שמות עכשיו".
היא ממהרת לטלפון הנייד, לאתר שמות שפרחו מזיכרונה. "אושיק לוי הוא החבר הכי קרוב שלי בארץ. אין ביקור שאני לא רואה אותו. אילנית ורבקה מיכאלי גם הן חברות טובות שלי. לפני כמה שנים הציעו שאשתתף בעונה חדשה של התוכנית שרבקה'לה השתתפה בה (הדוקו־ריאליטי 'אף פעם לא מאוחר', שבו השתתפו גם שרה'לה שרון, ציפי פינס ונורית גפן, בטיול למזרח הרחוק; ד"כ), אבל בסוף זה לא יצא לפועל. הארץ מאוד חסרה לי".
לפתע משהו בעמרני מתפרץ. "כל השנים עשיתי כבוד לישראל, אתה יודע כמה כספים תרמתי? נתתי מכיסי ומגופי. מישהו נותן לי כבוד על זה בארץ? אפס! עד היום אני תורמת לאוניברסיטאות, לבתי חולים, לצה"ל. ואני רוצה לקבל את הכבוד שאני חושבת שמגיע לי.
"אוהבים אותי, כותבים עלי יפה ומראיינים אותי, אבל אני רוצה שיעשו אירוע לכבודי. יש כאלה שזוכים לכבוד עד סוף ימיהם ויש כאלה שלא, תלוי מי אתה. את אריק איינשטיין אהבו עד הסוף. אני בת 76, עדיין פעילה, ולא אכפת לאנשים בארץ.
"אני מגיעה לבקר הרבה. הבית שלי הוא פה וגם שם, תמיד. אני מציגה את עצמי בתור ישראלית שחיה באמריקה. בשדה התעופה בארץ אני מציגה דרכון ישראלי. בסופו של דבר, את הכבוד הכי גדול אני מקבלת מבעלי ומהילדים".
אגב, בניגוד אלייך, גורלו של דוד טל לא שפר עליו.
"היה בו יצר הרסני שלא הרפה ממנו. הוא לא יכול היה להתמודד עם החיים. כשהוא נזקק לסיוע מביטוח לאומי, זה הוציא לו את כל הרוח מהמפרשים. הוא נפטר ב־1999. יש לי כעס עליו. יכולנו לעשות עוד הרבה דברים יחד".
***
כיום שומרת עמרני על מעגל חברתי שכולל גם חברות ישראליות. היא רשומה בקאנטרי קלאב יהודי ותיק, "שבו הגברים משחקים גולף והנשים בעיקר משחקות קלפים". בשיחות עם חבריה האמריקנים, היא אומרת, היא נזהרת מלגלוש לעניינים פוליטיים, "אבל עם הישראלים זה בדרך כלל מגיע לשיחה על הנשיא טראמפ".
תבחרי בו בבחירות הקרובות בארה"ב?
"באופן אישי אני פחות בעדו, אבל חשוב לי שהוא אוהב ישראל. הצבעתי פעמיים לאובאמה, והצטערתי. "הבן שלי אמר לי לא מזמן, 'אמא, תצביעי לדמוקרטים'. אמרתי לו בהומור שבטח הוא תומך ב־BDS, והוא ענה לי: 'למה לא? תראי מה הישראלים עושים לפלשתינים'. אמרתי לו, 'אתה מטורף? אתה נאצי?' רציתי להרוג אותו. זה סוג השיחות שיש לנו בבית".
לפני שאנחנו נפרדים, עמרני מפתיעה לגבי הפרויקט הבא שלה. "אני מתכננת לפרסם ספר בישול. במטבח שלי אני משלבת מתכונים שאני ממציאה, יחד עם מתכונים תימניים מבית אמא. ג'חנון וקובנה, חילבה בחגים, סחוג. אין ארוחה שבעלי לא אוכל בה טחינה. הוא יודע להודות לי על הבישולים בעברית. בכלל, בבית תמיד שומעים עברית. אני צופה בכל ערב בערוץ הישראלי, ברכילות של גיא פינס, ולפעמים אני מתרגמת לדאדלי".
את ילדייך גידלת עם שתי השפות?
"כן, איתי הם מדברים רק עברית, אבל הם אמריקנים, אין מה לעשות. שניהם נישאו לבני זוג לא יהודים, וזה דבר שמאוד הפריע לי, אבל כבר השלמתי עם זה. צריך ללמוד לחיות עם המציאות. מהבן יש לי שני נכדים, אוליביה רוז, על שם אמי שושנה, ובואי אבי, על שם חמי, אברהם. מבתי יש לי נכדה בשם פרנצ'סקה, שבעברית גם היא שושנה (מחייכת)".
מה התוכניות הלאה?
"אני רוצה לטוס כבר ליפן, למסע יחסי הציבור שחיכיתי לו כל כך הרבה זמן. אני מקווה שיקבלו אותי שם בברכה. בארץ אני רוצה אותו הדבר: שהשיר החדש שלי יהיה במקום הראשון במצעד, ושיזמינו אותי לטלוויזיה. שידברו עלי. אני עדיין חיה ובועטת. ביפן השוק ענק, אבל הצלחה בישראל עושה טוב על הנשמה".
d.ca@mail.com
