ד"ר אביתר נשר, מנהל מחלקת השתלות בבית החולים בילינסון, מתקשה לברור מילים כשהוא מתאר את סיפורו המרגש של יוסף בכר. "זה מקרה סופר נדיר, אולי היחיד מסוגו. אני לא מכיר בארץ ובעולם אדם נוסף שעבר השתלות כבד חוזרות ונשנות, שרד שעות בלי כבד בגוף, עבר שוב דחייה ושוב השתלה נוספת - ונשאר אחרי כל זה בחיים".
בכר (42), ממושב עולש שבעמק חפר, הוא אכן פלא רפואי שמיטב מומחי השתלות הכבד בארץ ובעולם מתקשים לעכל. בבילינסון אמרו עליו ש"כבר היה עם שתי רגליים בקבר", ושסיכוייו לחיות היו אפסיים. אבל בכר ניצח ושרד באומץ לב נדיר ובמאבק הרואי - מצידו וגם מצד רופאיו המסורים.
לפני שנתיים פרסמנו כאן את סיפורו של בכר, שב־2010 התפרסם כאחד הדיירים בבית "האח הגדול". אחרי פרסומו עבר לא פחות משישה ניתוחים בתוך שנה אחת, מהם שניים מסובכים להשתלת כבד.
הפגיעה בכבד התגלתה אצלו לפני עשר שנים. "אמרו לי שזו כנראה מחלה אוטואימונית (שבה המערכת החיסונית תוקפת את הגוף; ע"נ) והמליצו לי לקחת סטרואידים, אחרת אמצא את עצמי בתוך זמן קצר על שולחן הניתוחים", סיפר אז.
לפני כשלוש שנים החל הגיהינום הרפואי להתפרץ בגופו. "הבטן שלי התמלאה מים בגלל תגובה של הכבד הפגוע. בקופת החולים שאבו לי 2.5 ליטרים מים. אחר כך חלה החמרה דרמטית במצבי. הכל התמוטט ברגע. הרופאים אמרו לי שהכבד שלי הפסיק לתפקד, ושאני מוכרח לעבור השתלה".
לפני שנתיים וחצי הגיע לבית החולים בילינסון בפתח תקווה, לפגישה עם מתאמת ההשתלות של בית החולים, רחל מיכוביץ, ומתאמת השתלות הכבד, סיגל כהן. "שתיהן אמרו לי שאני עלול להמתין שנים להשתלה, כי אני צעיר וחומרת מחלת הכבד שלי לא מדורגת גבוה".
למחרת בערב, כשהוא מתחמם מול הקמין בסלון הבית עם אשתו, אפרת פלד בכר (36), פסיכולוגית קלינית MA, מחנכת למיניות בריאה ומתמחה בטיפול מיני, הגיעה שיחת טלפון בהולה ממיכוביץ. היא בישרה לבכר שנמצא כבד שמתאים לו.
"מייד התחלתי לבכות", הוא נזכר. "מפחד, מהקלה, מבלבול. הרי אמרו לי שאצטרך להמתין שנים, ועברה רק יממה אחת".
בכר הגיע לבילינסון, ורופאיו אמרו לו שניתוח ההשתלה צפוי להיות פשוט יחסית. "מוציאים לי את הכבד הפגוע, מכניסים אחר במקומו, 72 שעות בטיפול נמרץ, עוד חמישה ימים במחלקה - ואחרי שמונה ימים אני בבית, כמו חדש".
***
אבל המציאות לא היתה פשוטה כל כך. הכבד שהושתל בגופו של בכר, במהלך ניתוח שארך שבע שעות, כשל ולא תפקד. הרופאים זיהו בעיה רפואית קריטית: הכבד ה"חדש" הפריש חומרים רעילים שלא אפשרו לייצב את מצבו של יוסף. הדרמה הרפואית שהתפתחה היתה גדולה.
"הכבד הוא האיבר החשוב ביותר בגוף אחרי המוח", מסביר ד"ר מוריס בראון, מנהל מכון הכבד של בילינסון. "בלעדיו לא מתאפשרים חיים. לכל שאר האיברים בגוף יש תחליף, אבל לא לכבד".
מכיוון שמדובר במקרה נדיר מאוד, התייעץ ד"ר בראון עם מומחים רפואיים בתחום הכבד בעולם, וכונסה ישיבה מיוחדת של כל הרופאים הבכירים שטיפלו בבכר. בסוף הוחלט שאין מנוס מלהוציא את הכבד שהושתל בגופו.
בתשע בבוקר הוצא הכבד ונפתח מירוץ מחודש נגד הזמן לאיתור כבד אחר. בבילינסון נפתח חמ"ל מיוחד למשימה, בידיעה שסיכויי ההצלחה מעורפלים. פרופ' איתן מור, שכיהן אז כמנהל מחלקת ההשתלות, סיפר: "ידעתי שאם אני משאיר ליוסף את הכבד בגוף, זה גזר דין מוות עבורו, מכיוון שהוא היה במצב של דחייה קשה. כשהחלטנו להוציא את הכבד, לא ידענו בוודאות שיש כבד אחר שאפשר להשתיל לו. במהלך שעשינו הותרנו ליוסף סיכויים אפסיים לחיות - אבל פשוט לא היתה ברירה".
בבילינסון שמרו כל העת על קשר עם המרכז הארצי להשתלות. באחד מבתי החולים בארץ אותר תורם פוטנציאלי, שנפטר זמן קצר קודם לכן, אך התברר שלא ניתנה עדיין הסכמה מצד בני משפחתו להוצאת הכבד מגופתו. בינתיים, כשהוא ללא כבד, הועבר בכר ליחידה לטיפול נמרץ, שם חובר למכונה שהחליפה את דמו וניקתה אותו. "הוא קיבל גם כמויות אדירות של תרופות שעשו למעשה את מה שהכבד היה אמור לעשות", הסבירו בבית החולים בילינסון.
באחת בצהריים קיבלה אפרת את הבשורה: "נמצא כבד!" התורם היה מבוגר שנפטר זמן קצר קודם לכן בבית החולים אסף הרופא. צוות מיוחד מטעם בילינסון, בראשות ד"ר ולדימיר טנק וד"ר רונן גינאה, יצא מייד במונית לאסף הרופא - והוציא את הכבד בניתוח מגופת התורם.
הצוות מיהר בחזרה לבילינסון, עם הכבד שנתרם, ובשש בערב, כשבכר משלים תשע שעות ללא כבד בגופו, ולמעשה בסכנת מוות מוחשית, הושתל בו הכבד החדש - למרות שלא היה מתורם עם אותו סוג דם. אחרי שש שעות יצא בכר מחדר הניתוח, ואפרת נשמה סוף־סוף לרווחה: "הרגשתי שקיבלתי את בעלי מחדש, ממש נס גלוי".
***
בכר, ששרד כנגד כל הסיכויים, השתחרר מבית החולים והחל במסע שיקום ארוך. "כשנכנסתי לאשפוז שקלתי 65 ק"ג. מבית החולים יצאתי 52 ק"ג", הוא מחייך. "אט־אט חזרתי לאיתני. הגוף שלי התחזק פיזית, שחיתי, עשיתי הליכות, טיילנו ביחד הרבה בטבע והערכתי את הניסים שקרו לי".
שנה אחרי שחרורו מבית החולים טסו אפרת ויוסף לחופשה אופטימית בברזיל. "טיילנו עם תיק תרופות גדול, והרגשתי שם ממש טוב", משחזר יוסף. חודשים ספורים אחרי ששבו לארץ נכנסה אפרת להיריון. "גילינו את זה בסביבות נובמבר בשנה שעברה. היינו נרגשים ומאושרים מאוד".
כשאפרת היתה בחודש השלישי להריונה, עבר יוסף בדיקת דם שגרתית, והדרמה נפתחה מחדש. "זו בדיקה שאני עושה בכל שלושה חודשים, אבל הפעם המדדים שלי לא היו תקינים. באותו זמן אפרת גם אמרה לי שהעיניים שלי נראות צהובות. בקיצור, היו לי סימני צהבת, והרופאים בבילינסון נבהלו מזה מאוד".
אפרת: "היינו בסטרס גדול. למעשה, כל הסרט התחיל שוב".
יוסף מספר שבבדיקות שעבר המשיכו המדדים הרפואיים להחמיר. "מבחינתי, זה היה לחזור להסתכל למוות בעיניים. שוב. הפעם אפרת בהיריון, ופתאום החיים שלי בסכנה מחודשת. שוב נכנסנו לתקופה של חוסר ודאות, מלווה בהמון כאב ותסכול. בינתיים מצבי הידרדר. הרגשתי עייף, חלש, איבדתי משקל ומסת שריר, ונהייתי ממש צהוב".
בשלב זה הבינו יוסף ואפרת שאין מנוס מהוצאת כבד נוספת ומהשתלת כבד שלישי במקומו. "התחלתי להבין שהכבד המושתל שלי נמצא בתהליך דחייה, בין היתר בגלל ההבדל בסוג הדם. ההערכות הרפואיות היו שאני עלול להיכנס לניתוח - ולא לצאת ממנו חי.
"לא הייתי בטוח שאני רוצה שוב לעבור את כל התהליך הקשה. אם, חלילה, נותרו לי שלושה חודשים לחיות, עדיף שאטוס לאיזה אי טרופי יפהפה ואצלול באוקיינוס. אבל בתוך זמן מאוד קצר הפכתי לשבר כלי. הכבד המושתל שלי לא תפקד, וד"ר נשר אמר לי שנותרה לנו רק אופציה אחת: הוצאת הכבד והשתלה נוספת. וכמה שיותר מהר.
"אפרת היתה כבר בחודש השישי, אז אמרתי לעצמי, אם יש סיכוי שלא אצא חי מהניתוח, לפחות נחכה שהיא תלד. שאראה את התינוקת שלי ואהיה איתה, ולו לזמן קצר. אבל ד"ר נשר הבהיר שאין לי שלושה חודשים לחכות. הוא אמר, 'זה צריך להיות מייד, עכשיו'".
ד"ר נשר: "אמרתי לו שאם הוא יחכה, יש סיכוי שהוא לא יגיע לניתוח. היתה דרמה גדולה, וכולנו בכינו. יוסף ואפרת בגלוי - ואני בכיתי מבפנים. מצד אחד, שידרתי קו ברור והחלטי, ומצד שני, גם אצלי התפתח עניין רגשי".
בבילינסון הבהירו לבכר שהוא "הראשון ברשימה". ואכן, כעבור יומיים סיגל, מתאמת ההשתלות של בילינסון, היתה על הקו.
"היא אומרת לי, 'אתה צריך להגיע, עכשיו', ואני נכנסתי לתחושת אימה. הכל הפך להיות מוחשי: זהו, מחליפים לי שוב את הכבד. מאוד פחדתי. זה היה לי מהר מדי. סיגל הרגיעה אותי ואמרה לי, 'תחזיר לי תשובה בתוך שעתיים'.
אפרת: "אחרי השיחה יוסף קרא לי בקול דרמטי, ופתאום אני רואה שהוא בוכה. ולאן אתה חושב שהוא ביקש שנלך ביחד? לקנות אוכל לכלבים".
יוסף: "כן. הייתי בתחושה שאני נכנס לניתוח - ולא יוצא ממנו. יש לנו כלבים שצריך להאכיל, אז נסענו וקניתי להם תשעה שקים של בונזו. בינתיים התקשרנו להתייעץ גם עם האחיות שלי, לאה, שגרה בארץ, ודנה, שחיה בארה"ב. שתיהן אמרו לי, לך על הניתוח".
יוסף ואפרת התייצבו באותו יום בבילינסון. "נכנסנו לחדר האשפוז וכתבתי מייד צוואה. התרוצצו לי בראש שתי מחשבות: אחת, שאני לא הולך לצאת מזה, והשנייה - שאותה השתדלתי להחזיק - שאני כן אשרוד את הכל".
אפרת: "לי היו תסריטי אימה בראש, שאני נשארת אלמנה עם תינוקת. אבל ברגע שהוחלט שיש השתלה, משהו בי נרגע. חוסר הוודאות של כל השבועות שלפני - התפוגג".
ההשתלה בוצעה בסוף מארס השנה, בשיא הגל הראשון של הקורונה בארץ. יוסף עבר בהצלחה את ניתוח הוצאת הכבד ואת השתלת הכבד החדש מהתורם, בניתוח שארך הפעם לא פחות משמונה שעות. ד"ר נשר וד"ר סיגל אייזנר, שניתחו את בכר, דיווחו לאפרת ש"הכבד שהוצאנו מיוסף היה במצב קטסטרופלי".
ד"ר נשר: "להשתיל לאותו אדם כבד בפעם השלישית זה עניין מורכב מאוד. הרקמות כבר עברו הצטלקויות בעקבות הניתוחים הקודמים, והכל סבוך יותר. הפעם הכבד שהושתל היה מאותו סוג דם של יוסף, וזה יכול לאפשר ליוסף לחיות לאורך שנים - ובאיכות חיים טובה בסך הכל. תמיד מרגש לראות חולה שנכנס לניתוח במצב קשה, ואחר כך לפגוש בו כשהוא בריא ומתפקד".
***
אני פוגש את יוסף ואפרת בביתם שבעולש. יוסף מדווח שכבר חזר למשקלו הרגיל ומספר שתהליך ההחלמה שלו טוב ומהיר בהרבה בהשוואה להשתלה הקודמת. "יש בי אופטימיות. ספירת הדם שלי היא כבר של אדם בריא, והתחזקתי מהר יותר מאשר אחרי הניתוח הקודם". כיום הוא נוטל תרופות למניעת דחייה נוספת של הכבד, ולדבריו, עדיין חש כאבים באזורים שונים בגופו. אחת לחודשיים־שלושה הוא מתייצב לבדיקות ביקורת.
והעיקר: בבית נוספה בינתיים שמחה גדולה, "מתנה שקיבלנו לקראת החגים", כדברי אפרת: "תינוקת מקסימה, שנולדה לנו בתחילת יולי. ילדתי אותה בבית, בלידת בזק של חצי שעה. המיילדת והדולה הגיעו אחרי שהיא יצאה לי מהרחם", זורחת אפרת, "היא הביאה איתה אור גדול הביתה".
יוסף: "אני תפקדתי על תקן המיילדת. קוראים לה שיה ניני. שיה זה מתנת הבורא. ניני זה ראשי תיבות של ניסים ונפלאות. אנחנו מרגישים אושר גדול. היינו בשלים לקראתה, והפלא התרחש.
"אני שמח מאוד לחוות אותה, להיות איתה עם כבד חדש ומתפקד, ובמצב גופני טוב יותר ממה שהייתי לפני כן. זה נס גלוי, ובכל יום אנחנו נפעמים ממנה מחדש. זה רק עושה לנו חשק לעוד ילדים". √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
