1 עודד ואני חוגגים יום הולדת בהפרש של שישה ימים זה מזה. תאריך הלידה המשוער שהרופאים נתנו לנו עבורו היה זהה לתאריך הלידה שלי, אבל בדיוק כמו אבא שלו, גם עודדי לא ממהר לשום מקום. בדרך כלל אנחנו מצליחים לחגוג את ימי ההולדת שלנו בנפרד (בהנחה שאתם מחשיבים הזמנת סושי לחגיגה), אבל השנה, בגלל הסגר, הכל התערבב.
ביום רביעי שעבר, רגע לפני היציאה האחרונה למסגרות (טובי המוחות עדיין תרים אחר הרציונל שמאחורי הקדמת סגירת מערכת החינוך ביום אחד), הילדים התבשרו שלאבא יש יום הולדת. הם נראו די מופתעים, כי הפרצוף של אבא לא נראה חגיגי במיוחד, וגם הבית. נעמה שאלה אם מבוגרים לא אוהבים קישוטים, ועודד רק כעס על זה ששוב יש יום הולדת שהוא לא שלו.
רציתי להגיד לו שבדרך כלל ביום הזה אנחנו שמים לב דווקא לדברים שלא הצלחנו להשיג, שיום הולדת של מבוגרים זה בכלל זמן לחשבון נפש, ושחשבון הנפש הזה רק מתארך ככל שהחיים שלנו מתקצרים, אבל במקום זה רק הבטחתי לו שאקנה לו דינוזאור מדבר ביום ההולדת המתקרב. זה עבד, כי שתי דקות מאוחר יותר הוא כבר ישב חגור באוטו, שר את ההמנון של מועצה אזורית באר טוביה. עכשיו רק נשאר לי למצוא לו דינוזאור מדבר.
נשארתי לבד בבית עם הרהורי יום ההולדת שלי, מבטיח לעצמי שהשנה אעשה דברים אחרת, בזמן שאני יורד על שקית דוריטוס טקסס גריל מול הטלוויזיה. ספגתי את שלל הברכות שהגיעו בפייסבוק ובווטסאפ (האם ברכת יום הולדת שנכתבה בווטסאפ נכתבה באמת?), וכמו בכל שנה, העברתי את היום הזה במחשבות.
אף פעם לא הייתי מהאנשים שחוגגים את יום ההולדת שלהם חזק מדי. בשבילי זה תמיד היה יותר יום של התכנסות. אבל כשיש לך ילדים בני 4 ו־6, התכנסויות לצורך התבוננות פנימית לא יכולות להוות חלק משמעותי מהחיים שלך. ובאמת, דווקא ביום הזה הילדים חזרו הביתה מוקדם יותר, הבית התמלא בבלונים ובקישוטים, המקרר התמלא בעוגות (אחת למשפחה, אחת לחברים ואחת כי דברים משמינים תמיד באים בשלשות), והראש התמלא ברעשים האלה שאיתם הורים לומדים לחיות.
אחרי כמה דקות של כל הסבל הרגיל הזה, בת הזוג אמרה שבעצם, כשהיא חושבת על זה עכשיו, מחר זו ההזדמנות האחרונה שלנו לחגוג יום הולדת לעודד לפני הסגר, וכך הפך כל החצי השני של יום ההולדת שלי למרדף חסר סיכוי אחרי כל המרכיבים שהכרחיים ליום הולדת של ילד בן 4.
יש לא מעט מרכיבים כאלה, כמו שאתם בטח יכולים לנחש, אבל איכשהו עמדנו במשימה, ולמחרת כבר היה לנו יום הולדת כהלכתו בחצר, עם ילדים זרים שצריך להשגיח עליהם והכל. זה היה (עוד) אחד מהימים הכי חמים בשנה, והכל הלך קשה. אבל רק בסוף היום, כשאיזה אבא שאני לא מכיר בא לאסוף את הילד שלו, הבנתי עד כמה.
הוא הסתכל על פניי המזיעות וחייך בהזדהות. "הרבה בלאגן, אה?"
"כן, נו, אתה יודע איך זה".
"כן, אין מה לעשות. העיקר שהילד נהנָה. בשבילם אנחנו חיים".
הוא לקח אחת משקיות ההפתעה שהשארנו לילדים ליד היציאה, נכנס עם בנו למכונית ומיהר להיעלם, משאיר אותי בתוך ענן אבק. בחצר נשארו עוד כמה ילדים וגם לא מעט דברים לסדר, אבל אני כבר הייתי במקום אחר. הסתכלתי על עצמי - מרוט, מזיע, סובל, והמשפטים של האב האלמוני חזרו אל ראשי כספקות: העיקר שהילד נהנָה? בשבילם אנחנו חיים?
התשובה הנכונה לשתי השאלות היא לא. זה באמת נחמד שהילד נהנה, אבל הילד ייהנה גם אם ניתן לו לרוץ כל היום סביב הטרמפולינה, ובכל מקרה, רמת ההנאה שלו, יחסית לרמת ההשקעה המטורפת שלנו, שואפת לאפס. אז במקום לנסות לנצח בנקודות את ההורים של יום ההולדת הקודם, כנראה עדיף לנסות חגיגה אינטימית בהשתתפות מי שבאמת אוהב את הילד, ואולי גם לקנות עוד מתנה אקסטרה, למקרה שהילד מתחיל לשאול יותר מדי שאלות.
אני גם לא חושב שאיזשהו אדם, באיזשהו מקום, צריך לחיות בשביל מישהו אחר. גם אם ההורים שלנו עשו את זה בשבילנו, זה עדיין לא תירוץ מספיק טוב. סבל לא אמור להיות אחד הדברים שמונצחים לאורך הדורות, גם אם לפעמים נדמה שזה הדבר היחיד שעליו אנחנו באמת מסוגלים לשמור.
את היום הזה סיימתי עם הרבה זיעה והרבה שאלות. רגע אחרי המקלחת, הספק של המתנפח התקשר, אמר שיש לו בעיה להגיע ושאל אם אוכל להחזיר לו את המתנפח באופן עצמוני. אמר שזה יעזור להסתדר על המחיר. הסתכלתי על המפלצת ספוגת המים והתחלתי להזיע רק מהמחשבה על כל טווח הפעולות שאצטרך לעשות עכשיו.
ביקשתי מבת הזוג פטור, אמרתי לה שאולי כדאי שנשאיר את המתנפח למחר, ומקסימום זה יעלה לנו עוד כמה שקלים. אבל היא אחת כזאת שיודעת לזהות עסקה טובה כשהיא רואה אותה, ומייד הודיעה לי שלא אחפש פטורים, כי יום ההולדת שלי נגמר כבר אתמול. אולי בעצם המסקנה הכי טובה מכל היום הזה היא שצריך להמציא יום מיוחד ליום שאחרי יום ההולדת, שתהיה לנו נחיתה רכה לפני שאנחנו חוזרים להיות כמו כל הרגילים.
2 הסגר התחיל, וסירי הלחץ מתחילים לבעבע ברחבי המדינה. הכי קל להתלונן ולהגיד שמי שלא חווה סגר עם ילדים לא חווה סגר מימיו, אבל הייתי רוצה שנסתכל על זה לרגע מהצד שלהם. שני ילדים מהמסגרות של נעמה ועודד רכבו השבוע על אופניים על המדרכה שקרובה לחצר שלנו. נעמה ועודד רצו אליהם, נצמדו לשער וקראו בשמם. הילדים נעצרו, החליפו איתם כמה מילים, ואז אביהם זירז אותם והם המשיכו לרכוב. נעמה ועודד המשיכו לדבר על המפגש הזה גם אחרי כמה שעות.
אני לא יודע לנתח את כל הגרפים המסובכים של הקורונה, ולמען האמת, ככל שאני רואה יותר חדשות, כך אני מתחיל להבין שגם כל המלומדים לא יודעים לעשות את זה. אבל דבר אחד בטוח. המחיר שילדים משלמים על מחסור באינטראקציה חברתית הוא גבוה הרבה יותר משלנו. הם צריכים את זה בשביל ההתפתחות שלהם, וגם בשביל הנפש. ואני לא באמת יודע אם יש דרך בטוחה לקיים את האינטראקציה הזאת, אבל צריך לעשות את זה איכשהו. רק אם אפשר, בלי עוד ימי הולדת.
shmulikn@israelhayom.co.il
