שמעון הוד בן ה־66 יושב בודד ומסוגר בדירתו הקטנה באזור. סגר שני מוטל עכשיו במדינה, והוד, גרוש ונכה, חי ממילא לבדו, ללא שותף ותומך. אבל הנה מגיעה חנה, המבשלת שלו בחודשים האחרונים, עמוסה בחמגשיות של אוכל חם ומפנק שהכינה לו.
את הבישולים והחלוקה, גם בימי הסגר, עושה חנה בהתנדבות מלאה, כחלק מפרויקט "שישי שמח", שבמסגרתו החליטו תושבי אזור להפעיל מערך שלם של בישולים ביתיים - לטובת התושבים הוותיקים והבודדים ביישוב שזקוקים לכך.
"זה ממש מציל אותי", שמעון לא נרגע מהמחווה. "אם הקורונה לא תהרוג אותי, הבדידות עלולה להרוג. חנה מביאה לי רגעים של אושר עם המטעמים שלה. האוכל שאני מקבל ממנה מספיק לי לכל השבוע, והידיעה שיש אנשים נפלאים שרואים אותי ושאכפת להם ממני נותנת לי תקווה בחיים".
***
מבצע "שישי שמח", שסוחף אחריו מאות מתנדבים, הפך לשיחת היום ביישוב הסמוך לחולון, שבו מתגוררים 13.4 אלף תושבים. הכל התחיל לפני חודשיים. סימה פנדו, מנהלת מחלקת החינוך במקום, פנתה לעמותת LEAD - שעוסקת כבר יותר משני עשורים בפיתוח דור מנהיגוּת חדש בישראל - וביקשה שתפעיל מסלול לפיתוח מנהיגים בין תושבי אזור.
דורית רוזנפלד, מנהלת יחידת תוכניות מנהיגות בקהילה בעמותה, משחזרת: "ערכנו ערב חשיפה לתוכנית שלנו, 'LEAD IMPACT', שמעודדת את המשתתפים לחלום בקול על מיזמים קהילתיים. בתוך חצי יממה כבר היתה לנו קבוצת מנהיגים מהיישוב, אחת מהם היא כינרת, שחלמה בגדול ויזמה את פרויקט 'שישי שמח'. המיזם קרם עור וגידים במהירות והפך לעשייה קהילתית, שיצרה חיבורים מרגשים בין חברי קהילת אזור. אני ליוויתי את המנהיגים החדשים והתפעלתי בכל רגע מחדש. התרגשתי מהרצון הגדול שיש כאן לתת ולקבל".
כינרת חיים רחמינאן (52) היא פעילה חברתית בולטת ביישוב. נשואה ואמא לשני ילדים מתבגרים, מנהלת חשבונות בשתי חברות - ו"בעיקר מלאת אנרגיה ורצון לתת", כהגדרתה.
"כילדה שגדלה בחולון, אני לא זוכרת ריחות של אוכל ביתי ושל ארוחות שבת חמות. זה חסַר לי תמיד מאוד. אמי היתה אישה חולה מאוד, וכבר בכיתה ח' יצאתי מהבית ועברתי לפנימיית בן שמן, שם גם למדתי בתיכון.
"לפני 20 שנה עברתי עם משפחתי לאזור והתאהבתי כאן באנשים, בעשייה, ביישוב. הצטרפתי לקבוצת 'LEAD אזור', נוסף על עשייה התנדבותית וחברתית אחרת שלי. לפני קצת יותר מחודשיים הבנו שיש לא מעט אזרחים ותיקים, לצד בודדים אחרים, שבמיוחד בתקופת הקורונה זקוקים לארוחות חמות, ליחס אנושי ולהרבה אהבה.
"ידעתי שאני חייבת לעזור, כעת כשאני יכולה להעניק לאחרים מה שחסר לי בילדות. יחד עם חבריי לקבוצה - רפי זוארוב, שושנה עורקבי, שני מחלב עורקבי, אתי סלע, קרן ראובן, קרן רייכבך־סגל ושרונה עורקבי - פרסמנו את הפרויקט בפייסבוק ובקבוצת הווטסאפ של היישוב. זה עבר גם מפה לאוזן, שאנחנו מבקשים לאתר ותיקים ובודדים שישמחו לקבל ארוחה חמה ומזינה בבישול ביתי, בכל שישי. משם זה טס ממש.
"קיבלנו פניות מהמון שכנים של אנשים שהתביישו לבקש בעצמם. לכל מי שפנה בבקשת סיוע נרתמנו בחפץ לב. בתוך זמן קצר התנדבו לא פחות מ־70 מבשלות, באופן קבוע".
לדברי כינרת, כל אישה שמבשלת למשפחתה בסוף השבוע מוסיפה כמה חמגשיות גם לטובת הפרויקט. "יש לנו עשרות תושבים ותיקים ואנשים בודדים, וגם כאלה שמסיבות בריאותיות לא יכולים לבשל לעצמם, והמספר שלהם רק עולה משבוע לשבוע. הנה, אני כבר צריכה לגייס מבשלות נוספות. נכון להיום אנחנו מספקים בפרויקט שלנו מאות חמגשיות בכל שישי.
"יש לנו עשרות משנעים. כולם רוצים לעזור. הפרויקט הזה מרחיב את תפיסת 'הבית'. התושבים מבשלים לבני ביתם, והאוכל 'מתרחב' ומגיע לאחרים, כך שהיישוב כולו הופך לבית אחד גדול. חלק מהתושבים הוותיקים נמצאים במצב נפשי מידרדר. אחרים גרים בגפם וכבר שכחו את הטעם של ארוחת שבת ביתית.
"כל זה יוצר חוסן קהילתי ושותפות, ואנחנו מרוויחים את הוותיקים מחדש, לא שוכחים את תרומתם ליישוב. בכך אנחנו שמים במרכז את ערך הכבוד לוותיקים ולבודדים, ויום שישי הופך לשמח לכולנו. הכוונה שלנו כעת היא להתרחב ולהגיע למאה בתי אב ביישוב, כך שבסך הכל יקבלו 250 אנשים, כולל ניצולי שואה, את האוכל המבושל הביתי בימי שישי".
אחת המבשלות והפעילות הכי נמרצות בפרויקט היא אוראל בר נתן (37), שנולדה וגדלה באזור ומתגוררת ביישוב גם כיום. "גדלתי למציאות מורכבת וקשה מאוד. אמי היתה נכה, ואני הייתי ילדה שטיפלה למעשה באמה. מה שנקרא ילדה טיפולית.
"בגלל המצב, ובגלל המצוקה בבית, ישנתי לפעמים אצל שכנה. אני זוכרת שבאחד הבקרים השכנה שלחה אותי לבית הספר עם שני סנדוויצ'ים מושקעים, בלי שלמעשה ידעה שאני לא אוכלת גבינה. נשארתי רעבה לאורך כל אותו יום. עכשיו, כשאני מתנדבת בפרויקט המקסים הזה, אני מבשלת לזוג שנמצא במצוקה כלכלית, ואני מקפידה לשאול אותם בכל שבוע מה בדיוק הם רוצים לאכול, איזה מזון יעשה להם טוב, מה יפנק אותם. לפי התשובות שלהם, אני מרכיבה להם תפריט מיוחד ומשמח.
"הם זוג אזרחים ותיקים, וכשאני רואה אותם אני נזכרת בילדותי. כמו מראה מול הפנים. אז אני נותנת מכל הלב, כי תודה לאל, הסתדרתי בחיים ויש לי. כילדה התפללתי שיום אחד יהיה לי מזגן בבית, כמו שיש אצל השכנים. היום אני מחזיקה עסק מצליח למיזוג אוויר.
"אני מתקשרת לבני הזוג 'שלי' ביום חמישי, שואלת מה להכין להם, ואז מסתערת על המטבח. מכינה עוף בתנור, חזה עוף, בשר טחון, תוספות, סלטים, מה לא. כמה שיותר, מכל הלב. רק שיהיה להם. לפעמים אני מביאה אליהם את החמגשיות בעצמי, מניחה מחוץ לדלת ומתרחקת.
"אתה יודע איזה כיף זה לקבל מהם משוב ביום ראשון, כמה האוכל היה טעים וכיפי, וכמה הם מודים לי? אני לא מאמינה שנפלה בחלקי הזכות הזאת לתת לאחרים. זה מעניק לי אושר של נתינה עד אין קץ".
אוראל נראית מוטרדת. היא חייבת להספיק לבשל לזוג בזמן, לפני כניסת הסגר לתוקף בערב ראש השנה. "אני אשהה בחג בצפון, ואין מצב שאשאיר אותם בלי האוכל שלי. אז אבשל הפעם מוקדם, ואשאיר למתנדבים שלנו את החמגשיות, שיעבירו אליהם. נראה לך שאוותר? דווקא בסגר הם הכי צריכים אותנו, וברור שאבשל להם כמה שיותר".
האוכל שמכינה אוראל נראה טעים ומפתה: סירי ממולאים, לחמניות טריות, שניצלים, אורז, פסטות, שעועית ברוטב, תפוחי אדמה ועוגות שמרים.
"לא מטריד אותי בכלל שאני מוסיפה לסל הקניות הפרטי שלי עוד מצרכים כדי לבשל לאחרים", היא מדגישה. "זאת הוצאה שבטלה בשישים. תן לי להשתתף בפרויקט הזה כל החיים. הלב שלי יוצא אליהם. אני רק רוצה להאכיל אותם - וכמה שיותר".
***
כבר ארבע שנים גר שמעון הוד בדירתו השכורה. יש לו בן חייל שמגיע לבקר מדי פעם, כשהוא יכול. "כבר שלושה חודשים לא יצאתי בכלל מהבית", מספר שמעון. "אני נכה, יש לי קוצב לב, עברתי ניתוחים ברגליים ובידיים, ואני לא מסוגל לעמוד במטבח שלי ולבשל לעצמי.
"אני מחכה לימי שישי, לאוכל הטעים שחנה מבשלת לי. גם בעלה מביא לי במסירות את החמגשיות שלה. אין לי מילים להודות לשניהם אישית, וגם לפרויקט המקסים כולו ולשירותי הרווחה כאן. יש ביישוב הרבה אנשים טובי לב שעוזרים.
"בכל שישי אני מקבל אוכל לפי בקשתי: קציצות בשר, תפוחי אדמה אפויים בתנור, עוף, אורז, סלטים, מה לא, ומכל הבא ליד. אבל זה לא רק האוכל, שמחזיק אותי לפעמים שבוע שלם. זה החום האנושי שאני מקבל. זאת ההצלה שלי בחיים. עכשיו יש סגר, ואני לא יודע מה היה קורה איתי אם לא היתה לי הבשלנית המופלאה חנה. זה מזל ענק שלי".
חנה פוריס (67) שומעת ומסמיקה. היא אישה צנועה, מתקשה לדבר על עצמה. "אני מתחילה לבשל כבר בחמישי. יש לי שני ילדים ושמונה נכדים, ואני מבשלת הרבה ואוהבת את זה. אני גם מאוד אוהבת לתת, זאת זכות גדולה. 35 שנה הייתי מזכירה בבית ספר, ובשנים האחרונות אני מזכירה ברווחה של היישוב. אז אני מודעת לסיפורים המורכבים שיש כאן, ולא היססתי לרגע אם להצטרף ל'שישי שמח'.
"הנתינה עושה לי טוב על הנשמה. בישלתי המון לשמעון לערב ראש השנה, וגם לשבוע הסגר שאחריו, ואעשה זאת כמובן גם השבוע. לדעת שאדם יזכה לאכול כמו שצריך אוכל ביתי ומבושל - זה כיף בשבילי.
"הסגר השני גרם לפרויקט רק להתרחב, ומהפיקוח בעירייה קיבלנו אישור לשינוע גם בימי ההגבלות. חשוב מאוד להמשיך עם הבישולים דווקא עכשיו. המיזם הזה משיב את רוח הערבות ההדדית והקהילתיות שקצת התפוגגה, מחבר בין שכנים, בין תושבים. יש כאן דאגה אמיתית לזולת, וזה כל כך פשוט ומשמח. נגיע לכל מי שצריך ונעניק לו אוכל כמה שיותר טוב וטעים. ונקווה שפרויקטים דומים יאומצו בעוד ועוד יישובים בארץ".
בערב ראש השנה עבדו המבשלות בביתן במרץ. רחל מרציאנו עמלה על פשטידה, וגם מלכה זזק ואביבית מלכיאל הוכיחו מאיזה חומר קרוץ המטבח שלהן. אחר כך נפגשו כולן עם מתנדבי השינוע, כדי לתאם פרטים את משלוח המעדנים.
"כולנו כאן יחד", אומרת כינרת בגאווה למראה המטעמים שהכינו הבשלניות החרוצות לחג. "תראה איזה מנות יפות, כמה דגים, בשר ועופות. איזה סלטים וחלות, עוגות וקינוחים. תענוג".
ואוראל? היא עדיין לא נרגעת. "יאללה, אני חייבת למהר, המנות שלי בתוך התנור. אני חייבת להשלים הכל ולמלא את כל החמגשיות בזמן, כדי שיהיה לכולם חג טעים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
