אתם זוכרים את השירים

והימים ימי סגר שני של הקורונה. התקהלויות אסורות. האולמות ננעלו, התיאטראות נסגרו, והבמות הפכו לחלום רחוק - מהימים שבהם לא הכרנו את צמד המילים "ריחוק חברתי" וקפסולה היתה רק עוד אמצעי בדרך להכנת הקפה הביתי. 

בשלב מסוים לפני הסגר הנוכחי, אחרי שעולם התרבות והיצירה עבר לדיגיטל עם מופעים מצולמים מול אולם ריק והופעות בזום, חזרה המוזיקה, לרגע, למשהו שדימה שגרה. מוזיקאים ומוזיקאיות שכבר שכחו איך נשמע צליל מחיאות כפיים, ושהקשר שלהם עם הקהל נוהל דרך מסכים וירטואליים, התמלאו לרגע בתקווה וחזרו לעשות את מה שהם יודעים הכי טוב: להעניק למעריציהם קצת אוויר צח בימים שבהם קשה כל כך לנשום. עד שהוכרז שוב סגר, ושוב נאטם ונסגר הכל.

ההגבלות הוחמרו, והדרישה לעטות מסיכות ולשמור על ריחוק לא צפויה להיעלם בקרוב, אבל אמנים ואמניות שנעדרו חודשים ארוכים מסצנת ההופעות קיבלו לזמן מוגבל, "בזכות" הקורונה, הזדמנות להגיש מופעים מסוג אחר: בחצרות בתים פרטיים, על גגות, בחתונות אינטימיות, ברחבות ציבוריות, בפארקים ובחניונים שהוסבו לאולמות מאולתרים. ההתרגשות לפגוש שוב בקהל חזרה לרגע קט, גם אם במתכונת מצומצמת יותר, בישיבה בקפסולות ועם איסור חמור לקום ולרקוד. 

בימים אלה, כשחיינו נעים בין מתווה למשנהו, כשזעקת התרבות שהושבתה מחדש ממשיכה להדהד, מרתק להביט בתמונות בעמודים הבאים ולפנטז - שוב - על היום שבו כיפת השמיים תחזור לשמש תפאורה לצלילים, ועל הרגע שבו החיסון העתידי ישלח אותנו בחזרה לאולמות המלאים ולשפיות המבורכת. שהרי שום מסך דיגיטלי לא יוכל להחליף את הקסם שמתרחש כשהאורות באולם כבים, הבמה מוארת, האמן עולה בחיוך רחב - והמוזיקה מתחילה.

בתקופה ששינתה כל הרגל תרבותי, כולל את דרך צריכת המוזיקה, תיעדנו בפרויקט מיוחד מגוון סצנות אינטימיות מעולם ההופעות שהרים ראש מהוסס לפני הסגר השני - עד שנאלץ להרכינו באכזבה מחדש.

 

רמי קלינשטיין / בית פרטי ברמת השרון, 29.8 

תפוחים מן המטבח

בעידן הקורונה, גם חגיגות יום הולדת הפכו לאירוע תרבות של ממש. בבית פרטי ברמת השרון ציינו יום הולדת 56 לברוך, רופא שיניים, כשבמרכז החגיגה מופע אינטימי של רמי קלינשטיין על הפסנתר. 36 אורחים חולקו לקפסולות של 12 באזורים השונים של הבית (סלון, מטבח, מרפסת), ומולם הופיע רמי במיטב השירים שלו, כשהוא יורה בין לבין בדיחות וסיפורים אישיים. בקיצור, כמה רגעים של שפיות ביתית - שנדמה שכולנו שכחנו. 

קלינשטיין: "ברור לי שהעולם השתנה, ואני מנסה למצוא את הטוב במה שיש לו להציע לי עכשיו. ההופעות האינטימיות התגלו כמרגשות לא פחות מהופעות גדולות, שתמיד נראות נוצצות יותר. בסוף, אתה מרגיש את הקהל המועט שלך, אתה מסתכל בעיניים לכל אחד ואחת, והם, מצידם, זוכים לראות מקרוב את הנגינה בפסנתר ולשמוע כל תו ומילה שיוצאים ממני. תקופה לא פשוטה, אבל נזכור אותה לתמיד".

 

כנסיית השכל / אמפיתיאטרון עין הוד, 3.9

מסיכות מול רוק

בעיצומו של היום שהוגדר כ"חם ביותר השנה" עלו חברי להקת כנסיית השכל (יורם חזן, רן אלמליח, דניאל זייבלט, עמי רייס ודוד רז) לבמת האמפי בכפר האמנים הקסום עין הוד - ונתנו בראש, כמו שאוהבים להגיד על רוקיסטים אנרגטיים. למרות הלחות האדירה, ולמרות שהקהל לא הורשה לקום גם בשירים הכי מקפיצים, נתנו חברי הלהקה את הנשמה מול 230 איש ישובים בקפסולות, שביניהן הפרידו שורות ריקות. קהל המעריצים הוותיק שר את המילים בהתלהבות הרגילה - גם מבעד למסיכות. 

יורם חזן: "החזרה להופעות היא כמו אוויר לנשימה בשבילנו ובשביל הקהל. לא הופענו כמעט חצי שנה, וזה יצר רעב גדול לנגן ולהופיע. זה כמו לשחרר חיה מכלוב. למרות ההגבלות, עדיף ככה מאשר כלום. הרבה אוויר ישתחרר, ואנחנו מקווים שבקרוב נחזור לשגרה מלאה". 

 

מארינה מקסימיליאן / חתונה בגן אירועים בנצר סרני, 1.9 

קול חתן וקול מארינה

גם חתונות הפכו בימי הקורונה למופעי מוזיקה אלטרנטיביים, ומארינה מקסימיליאן כיכבה כאירוע המרכזי בחתונה אינטימית ומרגשת שנערכה בפני כ־100 איש בחצר "חוות אלנבי" בקיבוץ נצר סרני. האורחים חולקו לארבע קפסולות, ואל הרחבה שמולם הביאה מארינה את הכריזמה המהפנטת שלה. בתום ההופעה עלו החתן והכלה לריקוד הסלואו המסורתי, שניהם בלבד, כשהם מצייתים להוראת הריחוק החברתי הכפוי של ימינו הטרופים. 

מארינה: "נוסף על השמחה הגדולה להופיע מול אנשים והגעגוע שנוצר אצל המאזינים ואצלנו, האמנים, החתונה הזו היתה מיוחדת עבורי בצורה יוצאת דופן. האינטימיות שכפתה עלינו התקופה גרמה לכל אחד מהנוכחים להיות מעורב רגשית בחוויה, בחתונה של משפחה מקסימה דוברת רוסית. יכולנו לדבר, להתרגש ולצחוק בשלוש שפות, ולחגוג את רב התרבותיות שלנו - ביחד. הרגשתי בבית ועטופה מכל בחינה אפשרית. אני מאחלת לזוג שימצא תמיד את המיטב בכל תקופה ויפרח באהבתו, כשם שהימים האלו לא מנעו ממנו לשמוח ולייצר ערב קסום - שהיה לי אושר להשתתף בו". 

 

סי היימן / קבלת שבת בחצר ביתה, 21.8

המופע של סי הרגש

עוד לפני שהקורונה הורידה את המסך על עולם התרבות, הופיעה סי היימן במופעים אינטימיים תחת כיפת השמיים. בחודשים האחרונים היא המשיכה במיזם המיוחד שלה - קבלת שבת מוזיקלית בחצר בית מגוריה בשכונת הדר יוסף בתל אביב. 

כשלצידה אלעד שודלר בגיטרה ונועם פנחסוב בקלידים ובאקורדיון, הגישה היימן ל־30 איש נרגשים בקהל רפרטואר ששילב שירים שהלחין אביה, נחום היימן ז"ל, עם שירים משלה מכל השנים, בעיבודים חדשים. היא אירחה את אביבה אבידן וסיפקה לשכונה התל־אביבית המנומנמת גרוב רוקנרול - שהקפיץ את כל ילדי השכונה להקשיב מחלונות הבתים הסמוכים. 

היימן: "מופעי חצר/סלון/גג ועוד החלו אצלי הרבה לפני הקורונה, והם לא חדשים לי. יש קסם אמיתי בהגעה למרחק נגיעה מהקהל שלך, אבל עכשיו הכל שונה. הקהל באופן ישיר מממן, מזמין ומאפשר את קיום ההופעות, ועל אף שמירת המרחק המתבקשת, על פי כללי משרד הבריאות, מעולם לא הרגשתי כל כך מחובקת וקרובה כמו בתקופה הזו. יחד ננצח את הקורונה". 

 

דיקלה / היכל קק"ל, יער בן שמן, 26.8

אהבה, מוזיקה

את אמפי "היכל קק"ל" ביער בן שמן הקימה קרן קימת לישראל, שהתגייסה למאמץ הלאומי להחזיר את ההופעות החיות בימי הקורונה - תחת כיפת השמיים. דיקלה ולהקתה (מיכאל מיטל, רועי נויפלד ויפתח שחר) הופיעו מול 500 איש, שישבו בקפסולות של 20, תמורת מחיר כניסה סמלי של 30 שקלים. בתחילת הערב שיתפה דיקלה את הקהל בחששותיה והודתה ש"קשה לי להשתחרר אחרי חצי שנה בלי במה". זמן קצר אחר כך היא הפליאה בשירה ובריקוד, כמו שרק היא יודעת. 

דיקלה: "אחרי געגועים לקהל ולמוזיקה החיה נפגשנו עם המון פקחים ותנאים מסביבנו, כמו מפגש אסור, רק להעביר מסרים זה לזה בלי יותר מדי מגע. אבל הקהל נגע בי בנשמה, ואני בו! אני מחכה שסוף־סוף ישאירו אותנו לבד". 

 

עילי בוטנר וילדי החוץ / בריכת קדם, עמק חפר, 27.8

וזה נעים עכשיו

אחרי חצי שנה שבמהלכה לא הופיעו, הגיעו עילי בוטנר וילדי החוץ (אוהד שרגאי, אדר גולד, תום גפן, צוקי דבוסק, אושרי קרפל ויוחאי בלום) לבריכת קדם שבעמק חפר, במופע שארגנה המועצה המקומית מול 500 איש, בקפסולות של 20. רגע מכונן במופע נרשם כשבוטנר פנה לקהל עטוי המסיכות ודרבן אותו: "יאללה, קומו, רק לרגע". בתגובה קמו הנוכחים לדקה אחת של אושר - לפני שחזרו לשבת. עוד קודם גייס בוטנר את הצוות הרחב שלו לתמונה קבוצתית מרגשת, שבה כולם לבושים בחולצות מהחנות הווירטואלית שהקים בימי הקורונה, שעליהן מודפסים ציטוטים מעצימים מלהיטיו הגדולים ("נעים עכשיו", "ואולי יבוא יום ונהפוך שווים", "בסוף הדרך עוד תהיה מאושר"), חולצות שכל ההכנסות ממכירתן מועברות לקרן שהקים למען הצוות שמלווה אותו.

בוטנר: "זו היתה עבורנו הופעה ראשונה אחרי חצי שנה, ערב משמעותי ומרגש לכולנו. אנחנו בעיקר אסירי תודה לכל מי שעמד על הבמה, לצוות הגדול שמלווה אותנו מאחורי הקלעים ולקהל על האהבה הגדולה שהרעיף עלינו. לראות ולשמוע את כל הקהל האדיר שר את השירים איתנו היה מרגש עד דמעות". 

 

אמיר דדון / אמפי פארק "מיני ישראל", 25.8

שאריות של החיים

האטרקציה התיירותית "מיני ישראל" הפכה בימי הקורונה לאמפי פארק שוקק ובועט. אמיר דדון הגיש שם מופע תחת כיפת השמיים, מול 500 מעריצים. כשהוא מלווה בלהקתו (תומר צדקיהו, ניר מימון, יונתן לינב וגיא לנדאו), ניחם דדון את הקהל עטוי המסיכות וסיפר שהוא מתמודד בעצמו עם "מתקפת יתושים על הבמה". בתגובה קמה אחת הצופות והגישה לידיו תכשיר מרגיע עקיצות. אינטראקציה אנושית פשוטה שספק אם היתה מתקיימת בעידן ההמוני שלפני הנגיף.

דדון: "רגע לפני הופעה ראשונה זה זמן רב, אני מסתכל על הקהל ומרגיש שנחתנו בכוכב אחר. מדהים כמה מהר התרגלנו לדבר בקפסולות, בריחוק חברתי ובמסיכות שמטשטשות הבעות פנים. אבל איכשהו המוזיקה מתחילה, והכל מתחיל להתאזן. רואים חיוכים בעיניים. מקווה שגם נחזור להתחבק בקרוב".

 

מירי מסיקה / חניון גן אירועים, גבעת ברנר, 5.9

דמעות זולגות על הבמה

מול הנוף הקסום של קיבוץ גבעת ברנר, במתחם ההופעות שהוקם על רחבת חניון גן האירועים "הגבעה" (שסגר את דלתותיו בתקופת הקורונה), עלתה מירי מסיקה לבמה - לראשונה אחרי חצי שנה של הדממה. "הבטחתי לעצמי לא לבכות, וכבר בדרך לבמה הדמעות החלו לזלוג", שיתפה הכוכבת את 500 הנוכחים שישבו בקפסולות, על כיסאות פלסטיק, עטויי מסיכות כמצוות התו הסגול. 

מסיקה הופיעה עם להקתה (תומר צדקיהו, ערן מיטלמן, מיקי ורשאי, מרק קקון, אייל הלר, עופר פלד, מאיה בלזיצמן ואורי זך), ולא הסתירה לרגע את התרגשותה - לא כשהעלתה לבמה את מיכאלה, תלמידתה בתוכנית "בית ספר למוסיקה", ששרה מול כולם במקביל לשידור הגמר בטלוויזיה, ולא כשהקהל הרים את הניידים הדלוקים שלו, שהפכו לפנסים מנצנצים בחשיכה. למראה ה"גחליליות" הדיגיטליות, עצרה מסיקה לרגע והודתה בגרון חנוק על הרגע המפעים. 

מסיקה: "יש שיעור חשוב שלמדתי, כשלא התאפשר לי להופיע חצי שנה, והוא שכוחה המרפא של המוזיקה, והשמחה שהיא מביאה איתה, חזקים יותר מהכל. הבטחתי לעצמי לא לבכות, ולא עמדתי בזה. ההתרגשות בהופעה היתה עצומה". 

 

מיכה שטרית / רחבת תיאטרון גבעתיים, 24.8

נעבור את החורף?

ברחבת תיאטרון גבעתיים, מטרים ספורים מהאולם הסגור, שמגלה סוף־סוף סימנים של חזרה לשגרה, הגיש מיכה שטרית מופע אינטימי כחלק מפרויקט משותף של התיאטרון והספריות העירוניות של גבעתיים. כשהוא מלווה בגיטריסט רון בונקר, העביר שטרית כיתת אמן, שבה אִפשר לקהל לבחור את השירים האהובים עליו ("טבריה" ו"על קו הזינוק" נבחרו ראשונים). לצד השירים, שטרית סיפר על אופן כתיבתם ושיתף בעובדה שבימים אלה היה אמור לחגוג עם ארקדי דוכין והחברים של נטאשה בקיסריה. אבל, כאמור, קורונה. 

שטרית: "בדרך כלל אנחנו מופיעים בפני מאות או אלפים. לקהל, חוץ מיושבי השורה הראשונה, אין בדרך כלל פרצוף, ופתאום אתה יושב מול כמה עשרות, רואה את הפנים שלהם, מרגיש איך השירים עובדים עליהם. הרגש מאוד ברור בהופעה כזאת, הרזולוציות אחרות לגמרי. זה מעגל קטן, אינטימי, חשוף וברור". 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו