בפעם הראשונה שסרן רון גְלוּחוֹב חזר לביתו שבנוף הגליל (נצרת עילית), אחרי שסיים בגאווה את קורס הקצינים, הוא ירד מהאוטובוס ופנה היישר לתחנת המשטרה הסמוכה. מקום שהכיר היטב עוד מנעוריו.
"ישבתי מול התחנה חצי שעה. רציתי שהשוטרים יראו אותי עם המדים, הדרגות והנשק. רציתי שאלה שעצרו אותי פעם אחר פעם כשהייתי נער יראו מה יצא ממני".
אחר כך המשיך גלוחוב אל שורות הספסלים שמתחת לביתו, בשכונה הדרומית בעיר. מתחם של בתי רכבת ישנים, צפופים. "הבלוקים", קוראים להם שם.
"התיישבתי על הספסלים שאני מכיר טוב כל כך מילדותי, אבל הפעם באתי ממקום אחר. ממקום של מישהו שלקח את עצמו בידיים ומשמש דוגמה לנוער שיושב שם גם היום.
"מאז שהתגייסתי הצלחתי למשוך אחריי לגבעתי עשרה צעירים מהשכונה. דאגתי שהם, ועוד רבים אחרים, ייצאו מהמעגל של מעצרים ומשטרה ויעשו משהו טוב עם החיים שלהם. זה לא פחות חשוב בעיניי מהשירות האישי המוצלח שלי בצבא".
***
היום גלוחוב (25) הוא מ"פ בגבעתי. הכי רחוק שאפשר מקטטות הרחוב, מאירועי הדקירות, משריפות הפחים, מהמעצרים ומהמהומות האלימות במועדונים, שהיו שגרת יומו כנער. כשאנחנו עומדים מול הכניסה לבניין הישן שבו הוא מתגורר עם הוריו ("אני משפץ עכשיו את הבית של סבא שלי ז"ל, בקרוב נעבור לשם"), נשמעת צעקה מאחד החלונות שבקומה השביעית. "רון, יא תותח!"
גלוחוב מחייך חיוך רחב. "זה אילן, החבר הטוב ביותר שלי. גדלנו יחד, היינו עצורים יחד בחשד שווא ששרפנו מכוניות. הוא התגייס לגבעתי ארבעה חודשים אחריי".
הוא נמצא עם הפלוגה שלו בחטיבה הצפונית של אוגדת עזה, בגזרת החוף. "סגרתי איתם את כל החגים. אבל לא נתַנו לרוח שלנו ליפול, אין מצב. בערב ראש השנה וסוכות פתחנו שולחנות אוכל, שחבל על הזמן. המפקדה השקיעה בהדפסת תפריט מפואר. בסוף השבוע הקרוב אני סוגר שבת שלישית בצבא, אבל מצב הרוח בסדר גמור.
"יש כאן מלא אקשן. ממש לפני ערב סוכות היתה לנו חדירה, והפלוגה שלי סיכלה פיגוע של שני מחבלים. הם קפצו מעל הגדר, ליד נתיב העשרה, חמושים ברימוני רסס ובסכינים. הלוחמים שלי, שהיו שם בתעסוקה מבצעית, זיהו אותם. מייד קפצנו לשם, סגרנו עליהם, הם התבצרו בפילבוקס בצד שלנו, ואנחנו ירינו לעברם. קראנו להם להסגיר את עצמם, וזה מה שקרה. העברנו אותם לחקירת השב"כ. זה נתן תחושת סיפוק גדולה לחיילים, לפלוגה, והוסיף למצב הרוח שלנו".
הוריו, ליאוניד (61) ואירנה (52), עלו לישראל ב־1992 מבירוביג'ן שבמזרח רוסיה עם הבת ויקטוריה (היום בת 35) והשתקעו בנצרת עילית.
"ברוסיה לא חסַר להם כלום, אבל הם היו ציונים וראו את חייהם רק בישראל", אומר גלוחוב. "בארץ הם נאלצו להסתגל למציאות חדשה. הם הגיעו לשכונה הדרומית, שרובה מאוכלסת ביוצאי חבר העמים לשעבר. אמא שלי, שהיא גננת במקצועה, מצאה עבודה כמנקה בחברת תקשורת גדולה, ועם השנים התקדמה לתפקיד של מנהלת מכירות. היום היא עובדת כנציגת מכירות בחברה אחרת בנוף הגליל. אבא שלי, שהוא מהנדס מים במקצועו, עובד כמפעיל מכונה במפעל".
הוא היה ילד שובב ופעלתן. "לא ידעתי פחד. תמיד עליתי ראשון לגגות וקפצתי ראשון ממגלשות. בכיתה ו' הייתי יושב על המזגן שמתחת לחלון שלנו בקומה השביעית, בגובה עשרות מטרים. פעם, בגיל 12, החלטתי עם חבר לעשות סנפלינג מהמזגן למטה. החבל משך את המזגן למטה ונפלתי מגובה של כמה מטרים, למזלי רק שברתי את היד".
עוד מימי הגן, הוא הסתובב בשכונה עם אותם חברים, ויחד הם נקלעו לאינספור הסתבכויות. "לכל שכבת גיל היו כאן 'הברזלים' שלה", הוא מסביר. "מבית הספר הייתי חוזר ישר לברזלים ויושב שם עד 11 בלילה, עד שאמא שלי היתה צועקת לי שעה שלמה שאחזור.
"ככל שהתקדמנו בגיל, עלינו עוד ברזל, עד שהגענו למעלה, לברזלים שליד הדואר, שהיו הכי נחשבים והכי מרוּוחים. לרחוב של הברזלים קוראים שקד, אבל אנחנו קראנו לו שכונת שקד וסגרנו את הכניסה אליו עם פחי זבל, שיהיה רק שלנו. לא הרשינו לאף אחד להיכנס לטריטוריה שלנו.
"בנינו לנו בית עץ, עשינו זולות עם מזרנים. הכל היה שלנו. החבאנו שם נרגילות, מגיל 10-9 כבר עישנתי. היינו קופצים לשכונת הווילות הסמוכה, לקחת ליצ'י ועוד פירות מהעצים היוקרתיים שלהם. הבאנו הכל לזולות שלנו ואכלנו.
"אם מישהו היה מעז להיכנס לרחוב עם מכונית, היינו מתקבצים סביבו, לבדוק מה הוא עושה פה. היינו חוסמים לו את היציאה עם פחי זבל. כשבאה ניידת משטרה, היינו סוגרים את הרחוב מייד, וכולם התחילו לזרוק עליה אבנים. ואז השוטרים היו יוצאים ומתחילים במרדפים אחרינו".
***
בגיל 14 נעצר לראשונה. "ערב אחד נשרפו כאן פחים. המשטרה הגיעה, ואני כמובן נעמדתי בראש. לא ברחתי. הם טענו שאני והחברים שלי שרפנו, אבל אמרתי להם שזה לא אנחנו. התחיל ויכוח, שבסיומו נעצרנו, שמונה חבר'ה. זאת היתה הפעם הראשונה שעשיתי את הדרך לתחנת המשטרה בעיר, למעלה.
"חוקר תורן שאל אותנו כמה שאלות וזרק את כולנו לתא קטן בתחנה, אמר שימשיכו לטפל בנו בבוקר. העברנו את הלילה בתא הזה, במיטות קומתיים קטנות ואור שדולק בלי הפסקה.
"מאוד הדליק אותנו לשהות במעצר. היינו גיבורי השעה. חצי שכונה באה אלינו לתחנה - הורים, חברים, קרובי משפחה. היה ברור לנו שנשוחרר בבוקר בלי לראות שופט, כי זה מה שתמיד קרה לנערים הגדולים יותר, ולכן לא חששנו.
"בבוקר שוחררנו, ואני הרגשתי כמו אסיר עולם שמשתחרר מהכלא. כולם חיכו לנו בחוץ, קבלת פנים של גיבורים. אתה מפתח גישה של 'מהיום אל תתעסקו איתי', כי אני גיבור, עמדתי מול המשטרה. מעכשיו יש כלפיי 'כבוד' בשכונה, בבית הספר, בכל מקום. ההורים שלי היו בטראומה גדולה מכל העניין".
עם הזמן, המעצרים הלכו ותכפו. "לא הפסקנו לחפש ריגושים. אז פעם אתה מרעיש בכוונה עד אמצע הלילה, כדי שתבוא משטרה, פעם אחרת אתה יורה זיקוקים. והטקס חזר על עצמו: באה משטרה, לפעמים נכנסים למעצר, ואז שחרור. ההורים שלי היו מדברים איתי, מנסים לשכנע אותי להפסיק עם זה. ואז הייתי לוקח את החפצים שלי ונעלם מהבית לשעות".
הלימודים בתיכון היו כמעט מחוץ לתחום עבורו. "הייתי קם בבוקר, הולך ב־8 לבית הספר, שנמצא ממש מעבר לכביש, ואחרי עשר דקות, כשידעתי שההורים כבר יצאו לעבודה - כבר ישבתי עם החבר'ה על הברזלים".
ההתפרעויות והקטטות נמשכו, ופעם אחת כמעט עלו לו בחייו. "הייתי בן 16, והלכנו למסיבת יום הולדת במקלט בשכונה. לפני זה עברנו בפיצוצייה וקנינו 40-30 בקבוקי וודקה. מחוץ למקלט עמד חבר שיכור שלי ואמר שערבים רוצים לריב איתנו.
"פתאום ראיתי שצעירים בני מיעוטים דוקרים אותו בגב. מייד נשכבתי עליו ונדקרתי בעצמי ביד. רדפתי אחרי הצעיר שדקר אותי 100 מטר, עד שנפלתי. בינתיים נהייתה קטטה ענקית של 30 חבר'ה. חטפתי מכות, אבל גם נתתי מכות.
"שוב באה המשטרה, ושוב עצרו אותי ואת החברים שלי, וחקירות, וכמה ימי מעצר, ואז מעצר בית. הגישו נגדי כתב אישום על תקיפה בנסיבות מחמירות. חצי שנה אחרי שהתגייסתי, התיק נסגר בעילה של חוסר עניין לציבור".
גלוחוב זוכר לפחות שמונה פעמים שבהן נעצר. בכל רחבי הצפון, בעיקר במועדונים, כולם הכירו את הנער שתמיד נעמד בראש החבורה, לא מחמיץ שום קטטה, תמיד דומיננטי.
"עם הזמן היינו בוגרים מספיק לצאת מהשכונה, וכבר היו לנו עניינים עם חבורות מערים אחרות. חבר'ה מהקריות, מעכו, ממגדל העמק, מעפולה. עיר מול עיר.
"לילה אחד היינו במועדון ברמת ישי. אתה יודע איך זה, שותים, ופתאום זה מתחיל. מתחילות דחיפות, קללות, בתוך שנייה קטטה המונית. יצאנו החוצה, והתחילו דקירות. אני נדקרתי פעמיים ביד, אבל שני חברים שלי נפצעו באורח אנוש וקשה. החבר שנפצע אנושות חטף דקירות בגב, הסכין חדרה לו עד לריאות. לא עזבתי אותו לרגע. תודה לאל, הוא ניצל בסופו של דבר".
גם הפעם הוא נעצר. בחקירתו טען שלא עשה דבר. הוא בילה חמישה ימים בכלא צלמון, ולבסוף שוחרר, בלי שהוגש נגדו כתב אישום.
***
גלוחוב היה יכול להמשיך ולהידרדר, אבל כשהגיע לגיל 17, קיבל החלטה. זה קרה לו דווקא כשישב על הברזלים במעלה הרחוב.
"התחלתי לחשוב שאני חייב לשנות משהו בחיים שלי, אחרת לא אצליח להתגייס, וזה דבר שלא הייתי מוכן לוותר עליו. יום אחד ראיתי פתאום בני נוער רצים לידנו עם אלונקות, כמו במסע בצבא. הסתכלתי עליהם ואמרתי, זה מטורף, מי הילדים האלה? אמרו לי שזאת תוכנית הכנה לצבא של ארגון 'אחריי!'. ידעתי שזאת ההזדמנות שלי להתחיל את השינוי.
"ביקשתי מהמדריך של הקבוצה להצטרף. הוא הסכים, ואני לקחתי את זה הכי רחוק שאפשר. סחפתי איתי עוד שבעה חברים. החבר'ה הגדולים הסתכלו עלינו כעל נערים מוזרים, אבל לא היה לי אכפת".
איך הרגיש לך להיות פתאום במסגרת, לקבל פקודות?
"אהבתי את זה. טרפתי את האימונים. הייתי ראשון בזחילות, נכנסתי מתחת לאלונקה, הייתי חזק בפק"ל כוח. בבוחן של הריצות הגעתי בין הראשונים והייתי מבסוט מעצמי. מבחינה פיזית אף פעם לא היתה לי בעיה, ועכשיו היה גם כוח רצון".
השינוי שחל בו התבטא גם בהחלטה שלו להתנדב במועדון נוער בעיר. "מנהלת במועדון היא קרובת משפחה של אחד החברים שלי. כשראתה שהצטרפנו ל'אחריי!', היא הציעה שנבוא למועדון ונתרום שם. עזרנו להם לארגן אירועי בר מצווה לנערים שלא יכלו להרשות לעצמם לממן אירוע. אני הייתי הדי.ג'יי, חילקתי אוכל, אפילו הלכתי על קביים גבוהים כמו לוליין. הרגשתי שאני תורם, שאני נבנה מחדש".
ואז הגיע הצו הראשון, ואיתו מכה קשה. "הביאו אותי ללשכת הגיוס בטבריה עם כל הבעייתיים. כל אלה שרבתי איתם במועדונים. אני רואה שכולם יוצאים מהחדר עם חיוך, כי שחררו אותם מהצבא. צוהלים ומאושרים. מגיע תורי, אני נכנס, ואומרים לי: 'יש לך פטור מהצבא'. אני שואל: למה? הרי לא עשיתי כלום, אין נגדי שום כתב אישום. אין מצב שאני לא מתגייס. כל המשפחה שלי ציונית, קרובי משפחה שלי התגייסו לצבא, אז מי אתם שתסגרו לי את הדלת בפרצוף?
"התבצרתי שם בחדר, לא הסכמתי לעזוב. דפקתי התבצרות שחבל על הזמן. בשלב מסוים התייאשו ממני ושלחו אותי לחדר השני. אמרו לי: 'תנסה אצלה'.
"בחדר השני ישבה נעמה, מש"קית בקורס הוראה והדרכה, שמלווה נוער בעייתי. היא הקשיבה לי וביקשה שאשיג אישורים מהמשטרה שאין נגדי תיקים פתוחים וכתבי אישום, ושאביא המלצות מראש העיר וממפקד תחנת המשטרה. בקיצור, שאוכיח שאני נקי.
"אמא שלי התחילה לדבר עם כל העולם. הגיעה לראש העיר דאז שמעון גפסו ולמפקד המשטרה. אני דיברתי עם בנו של ראש העיר, שאותו הכרתי, וביקשתי שאבא שלו יעזור. למשטרה לא פניתי בעצמי. עד כאן. לא הסכמתי להתחנן אליהם, זה היה קו אדום מבחינתי. תמיד הרגשתי שהמשטרה ואני זה שני קטבים".
בסופו של דבר, השיג את כל האישורים, כולל מכתבים מראש העיר וממפקד תחנת המשטרה. בצה"ל השתכנעו וקבעו לו תאריך גיוס: 19 בנובמבר 2013.
"הייתי אמור לשרת כנהג משאית. שישה ימים לפני הגיוס חבר שלי מהשכונה, עדן אטיאס, שהתגייס שלושה שבועות קודם לכן, נרצח בפיגוע בתחנה המרכזית בעפולה. הייתי איתו באותו בוקר. חזרתי ממשמרת לילה במפעל עלית ועמדנו יחד בתחנת האוטובוס ליד הבית. כשנפרדנו, הוא נסע לבסיס, להמשיך את הטירונות, ואני הלכתי לישון. אחרי כמה שעות אבא שלי העיר אותי ואמר לי: 'עדן נרצח'.
"היינו נסערים מזה, כל החברים. אמרתי, אין מצב שאנחנו שותקים על זה. התחיל בלאגן גדול בעיר. חנויות של ערבים נסגרו, אנשים שברו חלונות ראווה, וכל העיר ירדה להפגין באזור שבין נצרת עילית לנצרת. אנחנו הלכנו לטיילת וחיפשנו ערבים.
"היו מכות, המשטרה ירתה רימוני הלם וגז מדמיע. טירוף. אחר כך באו שוטרים לשכונה ועצרו אותנו על שריפת מכוניות של ערבים. אמרתי להם שלא שרפתי שום מכונית, ושאני מתגייס בעוד חמישה ימים, אבל לא עזר. החוקר בתחנה אמר לי: 'אתה שרפת'.
"הרגשתי חרא. אמרתי לעצמי שאפשר לזרוק עכשיו הכל לפח. במעצר הזה, בתחנת המשטרה בנצרת, כבר הייתי באמת בטראומה. עד אז עשיתי כזה תהליך, דרך חדשה וחיובית, ורגע לפני הגיוס אני חוזר למעצרים, לגיל 16".
ביום הגיוס המיועד ישב גלוחוב במעצר ולא ידע את נפשו מרוב צער. "זה הרס לי הכל. הייתי עצור שלושה שבועות. בסוף הבינו שזה לא אני והחברים שלי, אלא שהיה שם סכסוך פנימי בין משפחות ערביות.
"מייד כשהשתחררתי צלצלתי לנעמה. היא אמרה שאני חייב להביא אישור מהמשטרה שהתיק בפרשה ייסגר. אמא שלי השיגה את האישור, וככה נסללה מחדש הדרך שלי לצבא".
***
תאריך הגיוס החדש שלו נקבע ל־19 במארס 2014. "הייתי בטוח שמדובר בגיוס מג"ב, אבל חבר מהשכונה, שהתגייס איתי, אמר לי שלא לוקחים למג"ב נערים עם עבר פלילי. שנינו היינו במתח. לא רציתי ללכת במסלול של הגדולים שהכרתי מהשכונה, שהתגייסו לחיל כללי והיו בורחים מהצבא, ואז המשטרה הצבאית היתה באה לחפש אותם על עריקוּת. הרגשתי שאני במקום אחר בחיים".
ביום הגיוס החליט גלוחוב לבקש שיבוץ לקרבי. "רציתי ללכת בגדול והכנתי נאום שיסביר עד כמה אני רוצה להיות קרבי. קצין המיון בתל השומר הסתכל עלי ואמר: 'בסדר. גבעתי או גולני?'. אמרתי מייד: 'גבעתי!'. לא האמנתי שזה קורה.
"באתי לטירונות בהכי ראבק. בבסיס נפתחתי לאנשים שלא הכרתי קודם. מהר מאוד הפכנו לקבוצה מגובשת. שיתפנו פעולה, והרגשתי מצוין גם מול המפקדים שלי. הם הבינו אותי, ידעו איך לרתום אותי לעשות דברים.
"כשיצאתי הביתה, היה חשוב לי שכולם יראו אותי במדים. אנשים לא האמינו למראה עיניהם. כולם שאלו: 'מתי אתה עף מהצבא? מתי אתה נושר?', ואני ידעתי שהם טועים.
"לאט־לאט משכתי אחריי עוד חברים לגבעתי. ופתאום, בסופי שבוע, כבר היינו חבורה עם מדים, והשיחות שלנו היו אחרות מאשר פעם. כל אחד סיפר מה הוא עבר. אחד בוחן מסלול, אחד מסע, אחד שבוע קליעה".
אחרי שנה וחודשיים סיים את המסלול כחניך מצטיין במחלקת פיקוד. "זה היה כבוד ענק עבורי, להיות המצטיין במחלקה שיוצאת לקורס מפקדים. בטקס הסיום, ההורים שלי לא הפסיקו לבכות מרוב התרגשות. הם הצטלמו איתי ועם תעודת ההצטיינות שלי, והעלו הכל לפייסבוק. הם היו הכי גאים בי בעולם. סוף־סוף".
רגע לפני שהמשיך לקורס מפקדים, שוב התרחש אירוע שאיים להרוס את כל המאמץ שהשקיע. בן דודו, הצעיר ממנו בשנה, נדקר בידו במועדון ונפצע.
"זה הכניס אותי לאטרף. אמרתי לעצמי, אני צריך להגן על הבית שלי, לא על המדינה. רציתי לעוף מהבסיס הביתה, לטפל בדוקר, שידענו מי הוא. אבל המפקד שלי קלט את העניין והחליט להשאיר אותי שבת. לא הבנתי שהוא רוצה לשמור עלי, כדי שלא אעשה שטויות בבית. התקשרתי לחברים, והם אמרו לי: 'מטומטם, סוף־סוף נלחמים עליך'.
"ואז הכל התחבר לי: יש לי מפקד שפשוט לא מוכן לוותר עלי. בן אדם שרואה אותי, אוהב אותי ורוצה בטובתי. מאותו רגע הרגשתי מחויב עוד יותר. ידעתי שאני חייב להוכיח את עצמי, לעבור את קורס המפקדים ולהמשיך הלאה".
***
ב־2015 הוא סיים בהצלחה קורס מ"כים ונשלח לשירות בחברון, בתחילתה של אינתיפאדת הסכינים.
"באחד המקרים, לוחם שלי חיסל מחבל ממש בכניסה לבית הדסה. היה מקרה דקירה של סמל מפלוגת החוד, ואנחנו הוזעקנו ונטרלנו את המחבל. הרגשתי שאני בתוך העשייה והאקשן, והיה ברור לי שאני רוצה להמשיך. לא הספיק לי לפקד על 20 חיילים, רציתי לפקד על 40. רציתי להוכיח לכולם, ובעיקר לעצמי, שאני יכול, וששום דבר לא יעצור אותי".
הוא יצא לקורס קצינים, וגם אותו סיים בהצלחה רבה. "בטקס הסיום בבה"ד 1, המשפחה והחברים הכינו לי הפתעה: כולם לבשו חולצה עם תמונה שלי והכיתוב 'אתה אלוף'. זה היה מרגש ומפתיע. רק שם נפל לי האסימון שאני קצין בצה"ל. נזכרתי ביום ההוא בצו הראשון, כשאמרו לי שאני לא יכול להתגייס. חשבתי על כל התהליך שעשיתי מאז, כל השלבים שעברתי בצבא, וזה הציף אותי בהתרגשות".
התפקיד הראשון שקיבל כקצין היה לפקד על מחלקת לוחמים בגדוד צבר של גבעתי. לפני שנתיים התקדם לתפקיד סגן מפקד פלוגה בבסיס האימונים של החטיבה. "זה היה בקיץ, ישבנו על הגדר בעזה, והיה שם הבלאגן של 'צעדות השיבה' וההפגנות ההמוניות. אקשן מטורף. כמעט בכל יום זרקו עלינו אבנים, בקבוקי תבערה, מטעני חבלה. לצערי הרב, נהרג לנו לוחם בגדוד, סמ"ר אביב־אברהם לוי ז"ל, שנפגע מירי צלפים של חמאס. זה היה אירוע מאוד כואב עבורנו".
אחרי שנה בתפקיד יצא גלוחוב לקורס מפקדי פלוגה, ובסיומו מונה למפקד פלוגת טירונים בגדוד צבר. "היה לי המון סיפוק בתפקידים שלי, גם בקטע הצבאי וגם בעובדה שהצלחתי למשוך אחריי הרבה צעירים מהשכונה. ממש עברתי אחד־אחד, חבר'ה שישבו על הברזלים כמוני, ושכנעתי אותם להתגייס לשירות קרבי, לגבעתי.
"כשהייתי מ"מ משכתי למחלקה שלי שלושה לוחמים מהשכונה. כשהייתי סמ"פ משכתי עוד שלושה, וכמ"פ - עוד שלושה. בימי ראשון בבוקר הייתי מתייצב בבתים שלהם ומטיס אותם מהמיטה לאוטובוסים שמחזירים אותם לבסיס. הם היו בשביזות יום א', לפעמים שקלו לא לחזור, אבל לא נתתי להם ליפול.
"גם הנהג שלי מהשכונה. ידעתי שאיתי הוא יהיה בטוח וישלים שירות כמו שצריך".
לפני חצי שנה נכנס לתפקיד חדש: מפקד פלוגה רובאית פוֹשטים. "זה תפקיד מאתגר, ואיך שנכנסתי אליו, פרצה הקורונה. סגרנו חמישה שבועות בבסיס בלי לצאת הביתה. החיילים שלי היו שבוזים, והיה צריך לתמוך בהם. עברנו את זה יחד".
הוא בקשר עם מאי (22), לוחמת בקרקל. "הכרנו לפני שנתיים וחצי בעיר הבה"דים, כשאני הייתי סגן מפקד פלוגה והיא עמדה להתחיל קורס חובשים. בילינו הרבה יחד, היא גרה בקריות. לפני כמה חודשים החלטנו שכל אחד הולך לדרכו, אבל אחר כך חזרנו להיפגש".
מה היעד הבא שלך בצבא?
"לחנך עוד ועוד חיילים. לדחוף עוד צעירים מהשכונה, מהעיר, מערים אחרות, להתגייס לקרבי. לשכנע אותם לעזוב את הרחוב ואת ההסתבכויות עם החוק, להיכנס לתלם, להיות אנשים תורמים".
נסכם על תפקיד מח"ט גבעתי בעוד עשר שנים?
"בטח. אבל אפשר גם מעבר".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
