בוקר אחד של יום שני, בתחילת ינואר 1969, הביטלס מנסים לחזור למקום שאליו היו שייכים בעבר, כמו שהם שרים באחד משיריהם. פרויקט "Get Back" נשמע כמו הרעיון המושלם: רק ארבעת הבחורים וכלי הנגינה שלהם, מוכנים להסתער על האולפן, לחזור לשורשים, לכשף כמה שירים מעולים מאפס. בדיוק כמו שהיו רגילים לעשות.
הם הוזמנו להופיע בספיישל טלוויזיוני ב־18 בינואר, ההופעה החיה הראשונה שלהם זה שנים. התוכנית עכשיו היא לערוך חזרות במשך שבועיים, צמודים זה לזה. הם עשו זאת פעמים רבות לפני כן. הם מעולם לא עשו משהו אחר.
החדשות הטובות: פול הגיע היום, וגם רינגו. כך גם צוות הצילום. החזרות שלהם מצולמות, כך שהביטלס יוכלו להראות קליפ בן חצי שעה של צילומים מהחזרות, לפני הופעתם בטלוויזיה. אז הנה אנחנו, ביום שני בבוקר, מוכנים להדהים את העולם בפרץ של גאונות ביטלס ספונטנית. או לפחות פול ורינגו מוכנים. הי, מישהו שמע מג'ון ויוקו? או מג'ורג'?
בקשר לג'ורג', יש סיבוך קטן: הוא עזב את הלהקה. ביום שישי, מול המצלמות, הוא ניסה ללמד אותם שיר חדש, "All Things Must Pass". ג'ון, מכור להרגל החדש שלו, הרואין, לגלג עליו בבוז. ג'ורג' יצא מהאולפן בסערה ומלמל: "נתראה במועדונים".
ג'ון לא לקח את זה ברצינות. "אם ג'ורג' לא יחזור עד יום שני או שלישי, נבקש מאריק קלפטון לנגן", הוא אומר למצלמות. "הנקודה היא, אם ג'ורג' עוזב, אנחנו רוצים להמשיך את הביטלס? אני רוצה. עלינו רק להביא את שאר חברי הלהקה ולהמשיך".
אבל עכשיו כבר יום שני, ועדיין אין סימן לג'ורג'. גם ג'ון ויוקו לא נמצאים. פול ורינגו מעבירים את הזמן בנגינה מאולתרת של הלהיט הנוכחי מהרדיו, "Build me Up, Buttercup". אחר כך הם מדברים על המשבר, מתלוננים על הנוכחות הקבועה של יוקו. במפתיע, מי שמגן עליה הוא פול. הוא יודע עד כמה חשובה הרומנטיקה לחבר הוותיק שלו, החבר הכי מתוסבך ומרושע ובלתי אפשרי. "זה לא רע, הם רוצים להישאר יחד", הוא מתעקש, "הכל בסדר, ניתן לאוהבים הצעירים להיות יחד".
פול חייב לגחך על כך. הוא חושב על הדרך שבה הדורות הבאים יסתכלו על כך במבט לאחור - הביטלס, להקת הרוקנרול הגדולה מכולן, צוות היוצרים האגדי בעולם, מתפרקים על ויכוח מטופש. אפילו ביום שני בבוקר, ביום חורף כמו זה, פול נשבר וצוחק. "זה עומד להיות עניין קומי במיוחד בעוד 50 שנה, אתם יודעים. 'הם נפרדו בגלל שיוקו ישבה על המגבר!'"
הוא לא טעה. 50 שנה אחרי, אנשים עדיין אובססיביים בנוגע לסוף של הביטלס. מדובר בסיפור הפופולרי ביותר בעולם על האופן שבו דברים מתפרקים: קבוצת חברים שעובדים יחד, עושים תוכניות יחד, עושים מוזיקה יחד - ובאופן בלתי נמנע, מפרקים זה את זה מבפנים.
***
כולנו יודעים איך הסיפור התפתח. הספיישל הטלוויזיוני מעולם לא התרחש. הביטלס ביצעו את הופעת הפרידה הידועה שלהם על הגג של מטה חברת אפל בלונדון, עד שהשוטרים הפסיקו את ההופעה. בהמשך השנה הם יצרו יצירת מופת אחת נוספת, "אבי רוד", בעת שהקַלטות של "Get Back" מעלות אבק.
המנהל העסקי החדש שלהם, אלן קליין, פרסם את הצילומים של "Get Back" בתור סרט באורך מלא, עם השם החדש "Let It Be", יחד עם אלבום באותו שם. הסרט רשם את הבכורה שלו במאי 1970, שבועות אחדים לאחר שפול הודיע על פירוק הביטלס. כל ארבעת חברי הלהקה סירבו להגיע לבכורה. פיל ספקטור בישל בחופזה את הקלטות לפסקול.
זמן קצר לאחר מכן ג'ון כתב שיר בשם "God" והודיע: "אני לא מאמין בביטלס". מאז ארבעת חברי הביטלס מעולם לא נכחו עוד באותו חדר.
העולם העביר 50 שנים באיסוף הנרטיבים הקלישאתיים ביותר: ג'ון ופול רבו, פול ויוקו רבו, ג'ון ויוקו התמכרו לסמים, איש הכספים גרם לריבים בין הארבעה, הסמים גרמו לריבים בין הארבעה, הנשים גרמו לריבים בין הארבעה, כל הדברים חייבים לחלוף, החלום נגמר.
אבל כמו רוב הסיפורים על הביטלס, האמת מורכבת הרבה יותר. בסוף, זה בעצם סיפור על חברים שמנסים להיאחז זה בזה בתקופה אפלה ומבלבלת - בחיפוש אחר דרך לזהור עד היום שלמחרת. כמו כולם, גם ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו עמדו מול הסוף של הביטלס בהלם, בלי לדעת איך ללחוץ על הבלמים. איש מהם לא דמיין שזה באמת הסוף.
איך הם שפכו כל כך הרבה רגש גולמי לשירים שלהם בזמן שלא יכלו לתקשר ביניהם? זו תמיד היתה התעלומה האמיתית במרכזו של תהליך הפירוק. איך הם התחברו בשעותיהם הקשות ביותר כדי ליצור מוזיקה שתיתן לאנשים תקווה בזמנים קשים? ב־2020 השאלה הזו מהדהדת באופן שונה.
הביטלס הרגישו הקלה בסוף ההופעה על הגג. היה אפשר לשמוע זאת בקולו של פול, כשהוא אומר "תודה, מו" - קריאת תודה לאשתו של רינגו, מורין, שהריעה ונתנה להם אנרגיות של מעריצים, שלהן הם נזקקו יותר מתמיד. הם ישבו על 56 שעות של צילומים, 200 שעות של הקלטות אודיו, 21 יום של כאוס. אבל הם לא יכלו לעכל את הרעיון שיצטרכו לחפור בכל הצילומים. "לא היה לי עניין לעשות את זה, כי זה היה כל כך קשה", הודה ג'ון, "היינו ממש אומללים אז".
הסרט "Let It Be" הפך לסרט קאלט נדיר, אחרי שהיה זמין בווידאו לזמן קצר בלבד. צפיתי בו בהקרנת חצות בבית קולנוע בבוסטון בשנות ה־80, עם קהל מסומם שצעק בוז בכל פעם שיוקו נצפתה על המסך. הסרט היה באיכות נמוכה ונראה זול, ומצב הרוח היה מגעיל, הן על המסך והן בקהל. המיקס של ספקטור הרגיש כמו סיכום מגושם של ההצלחה האפית של הביטלס. למרות שהוא צולם יותר משנה לפני הפירוק - עם הניצחון של "אבי רוד" בין לבין - היה נראה ש"Let It Be" תיעד את ההתרסקות, כמו גרסת רוקנרול של הווידאו שתיעד את ההתנקשות בנשיא קנדי. הוא הפך למצבה של הביטלס, שלא היתה אמורה להיות מצבה.
הסרט ירד במהירות מהמסכים, וכמעט לא נצפה בשום מקום מאז 1970. ג'ון ויוקו ראו אותו באולם קולנוע ריק בסן פרנסיסקו ביוני 1970, יחד עם עורך המגזין "רולינג סטון", יאן וונר, ואשתו ג'יין. הארבעה קנו את הכרטיסים בקופה וישבו בהקרנת אחר הצהריים, בלי שיבחינו בהם. ג'ון לנון לא הצליח להסתיר את דמעותיו.
***
פיטר ג'קסון, הבמאי שמאחורי הטרילוגיה של "שר הטבעות", פנה באומץ אל הכספות של "Get Back" כדי למצוא את שאר הסיפור עבור סרט תיעודי של דיסני, שצפוי לצאת בשנה הבאה. זה שינה אצלו את כל מה שחשב שהוא יודע.
"The Beatles: Get Back" של ג'קסון הוא לא רימייק של "Let It Be". הוא יהיה סרט חדש לחלוטין, שמראה כי פול ורינגו לא התבדחו כשאמרו ש"Let It Be" הראה רק את הצד השלילי של הסיפור. הצילומים של הסרט החדש מבטיחים להיות מלאי חום וחברות. ג'ון ופול עם גיטרות אקוסטיות, מנגנים את "Two of Us", כשג'ון עובר ל"Ob-La-Di, Ob-La-Da" וגורם לחברו להתפקע מצחוק. פול מוביל גרסה משובבת נפש וראשונית של "She Came in Through the Bathroom Window", כשג'ון צועק שוב כל שורה (!Get a job, gob).
הלהקה משתעשעת עם "!Help", הלהיט הוותיק שלהם מ־1965, כשהם מתייחסים אליו באמצע בתור בדיחה, אך באופן בלתי נמנע נסחפים לייאוש הבוגר של השיר. הארבעה נראים כותבים שירים שהגיעו בסוף ל"אבי רוד" או לאלבומי הסולו - כמו מקרה שבו ג'ון ופול שולפים את הקלאסיקה מ"Imagine", השיר "Gimme Some Truth". המבט השובבי על פניהם, קשר העין, החשמל הקולקטיבי בנגינה - יש שם הרבה יותר ממה שידענו על אותה תקופה.
כששני חברי הביטלס שנותרו בחיים - פול ורינגו - ביקשו מג'קסון להשתתף בפרויקט, הוא לא היה בטוח שהוא מוכן למשימה. "אני מעריץ ותיק של הביטלס", הוא אומר, "חשבתי לעצמי, 'אם מה שראינו הם דברים שהם אפשרו לאנשים לראות, מה עומד להיות בשאר 55 השעות?' כשהגעתי לאפל, חששתי להיכנס. חשבתי שאני אמור להתרגש, אבל אני רק בחרדה מהדברים שאני עומד לראות.
"כשצפיתי ב־56 השעות, קיבלתי תחושה של להקה שרוצה לעשות משהו שונה, אבל שנגמרו לה המקומות שאליהם היא יכולה ללכת. הם לא רצו לחזור על עצמם. הם לא רצו לעשות את 'סרג'נט פפר 2'. יש אפילו שיחות שהכנסנו לסרט, שבהן הם דנים אם כדאי להם להפוך שוב ללהקת מועדונים, שעושה הופעות של צהריים. הרושם הברור שקיבלתי הוא שהם באמת לא רוצים להתפרק".
יש בסרט סצנה משעשעת, שבה הבמאי מייקל לינדסי־הוג מציין לראשונה את הרעיון של הפיכת הצילומים מהחזרות לסרט. כולם מתחילים להתווכח (כמובן) על השאלה אם זה יעבוד מבחינה טכנית. הצילומים היו לטלוויזיה בשנות ה־1960, וכדי לעבור התאמה למסך הקולנוע, סרט של 16 מ"מ הוגדל ל־35 מ"מ - זו הסיבה לכך ש"Let It Be" נראה גרוע כל כך. פול טוען שהסרט יהיה מגורען מדי לאולמות הקולנוע, וג'ורג' מנענע בראשו: "אם הם לא ישתמשו בזה, הם טיפשים!" לאחר שחזור טכני, הצילומים של "Get Back" נראים סוף־סוף כמו הביטלס.
כל ארבעת חברי הביטלס חלקו בליבם אותה יהירות מפוארת. במובן מסוים, זה מה שעזר להשאיר אותם יחד, בכל העליות והמורדות. בלי רמה מסוימת של יהירות, לא היה מלכתחילה סיכוי להרפתקה מטופשת לחלוטין כמו "Get Back".
***
כשהביטלס הדהימו את העולם עם "Rubber Soul, Revolver" ו"סרג'נט פפר", הם להטו מבחינת אנרגיה של שיתוף פעולה. "סרג'נט פפר" היה הפעם האחרונה שבה הם עמדו מול העולם בתור ארבעה בחורים, חברי נפש שרוצים לבלות את הזמן הפנוי שלהם יחד, גם כשלא עבדו. "אנחנו לא מתחברים עם רוב האנשים", אמר לנון ב־1967 בביוגרפיה של האנטר דיוויס, "אנחנו לא באמת מתקשרים עם אנשים אחרים. עכשיו, כשאנחנו לא פוגשים זרים בכלל, אין צורך בתקשורת כלשהי. אנחנו מבינים אחד את השני. השאר לא חשובים".
כשהפסיקו את סבב ההופעות אחרי "Revolver", הם ניסו לקחת הפסקה של שלושה חודשים, אבל התגעגעו יותר מדי זה לזה. כפי שג'ון אמר: "לא פגשתי אף אחד אחר שחיבבתי".
המנהל המקורי של הלהקה, בריאן אפשטיין, היה המעריץ הכי גדול שלהם. זמן קצר אחרי ש"סרג'נט פפר" יצא הוא הלך לעולמו, והביטלס השתנו לנצח. "היינו שליליים מאוד מאז שמר אפשטיין נפטר", אמר פול בהקלטות של "Get Back", "זו הסיבה לכך שלכל אחד מאיתנו, בתורו, נמאס מהשאר".
הניסוי של "Get Back" - הרעיון המשוגע של הופעה חיה כשהם חלודים מכדי לבצעה, הביטחון שהם יוכלו ליצור שירים נהדרים מאפס ברגע שתשרה עליהם הרוח - הגיע מתוך האהבה של להיות הביטלס ביחד. הם העבירו חמישה חודשים חורפיים סוערים בהכנת האלבום הלבן, וכפי שהראתה הגרסה הנהדרת לכבוד יום השנה ה־50 של האלבום, כל השיגעון של הלילות המאוחרים והכאוס יצרו את המוזיקה המדהימה ביותר שלהם, הרבה יותר ממה שהם היו יכולים לדחוס באלבום כפול.
עד מארס 1969 כל הארבעה כבר היו נשואים; ג'ון, פול ורינגו היו אבות. כולם ניסו לבנות חיים של אנשים מבוגרים, בניסיון להבין איך הלהקה יכולה להתאים לחיים הללו, אבל בלי מודלים לחיקוי. ג'ורג' הִרבה לבלות עם בוב דילן ואריק קלפטון, שנתנו לו את הכבוד שהוא השתוקק כל כך לקבל מחברי הלהקה שלו.
באביב של 1968 הטיל ג'ון פצצה. הוא בילה לילה של יום מפרך עם יוקו אונו בהקלטת קולאז' של מוזיקת אמביינט, "Two Virgins", ואחר כך, עם עלות השחר, הם החלו את הרומן שלהם. כששלושת האחרים הופיעו באולפן להקלטות של האלבום הלבן, הם הופתעו לראות את יוקו. מאז כל הגישה לג'ון היתה דרכה.
ביום ההוא יוקו הצטרפה ללהקה לנגינה ב"Revolution 1". למרות שאנשים קראו לה אמנית ויזואלית, היא היתה קודם כל מוזיקאית, מלחינה עם הכשרה קלאסית, ששיתפה פעולה עם אגדות כמו ג'ון קייג', לה מונטה יאנג ואורנט קולמן, לפני שחברה לג'ון. היא לא היתה אחת שתחכה לתורה כדי לומר את דעתה, ולא היה לה עניין לתת כבוד, או אפילו להבחין בגבולות של הביטלס. "יוקו היתה נאיבית", אמר ג'ון ל"רולינג סטון", "היא נכנסה וציפתה לנגן איתם כמו שעושים עם כל חבורה אחרת".
ב־18 באוקטובר 1968 נעצרו ג'ון ויוקו על ידי יחידת הסמים של הסקוטלנד יארד. זמן קצר אחר כך עברה יוקו הפלה. האלבום הלבן יצא וזכה לשבחים בכל העולם, אך על רקע האובדן המייסר, פנו בני הזוג להרואין.
בכל הטלטלות באותה שנה היה רגע של אור: "Hey Jude", שיר שפול כתב בביקור אצל סינתיה, אשתו הפרודה של ג'ון, כשבא לדרוש בשלומה ובשלום בנה אחרי הפרידה הכואבת. הוא הביא לה ורד אדום, מחווה שהיא זכרה לשארית חייה. לג'וליאן בן ה־5 הוא הביא את השיר.
"Hey Jude" הפך ללהיט הגדול ביותר של הביטלס. הם ניגנו אותו ב־BBC, מוקפים במעריצים סביב הפסנתר, מרימים את השיר לשיא טוב יותר ויותר ויותר - הפגישה הקרובה ביותר שלהם עם קהל חי זה שנים.
***
"Get Back" היה ניסיון ליצור מחדש את החום של אותו רגע, באותו אולפן טלוויזיה, עם אותו במאי, מייקל לינדסי־הוג. אבל החזרות היו קשות מההתחלה.
ראשית, ההסעה שלהם הגיעה עם הזריחה. אף אחד מחברי הביטלס לא היה טיפוס של בוקר. ג'ורג' זעם לאחר מכן: "חייב להתעורר ב־8 ולהיכנס לגיטרה שלי". ג'ון ויוקו היו מסטולים לחלוטין. במקום "אבי רוד", המועדון הפרטי שלהם למהומה אמנותית מסביב לשעון, הם היו תקועים באולפן קולנוע, מוקפים בזרים עם מצלמות. היו הרבה רגעים של צחוק, אבל גם מריבות מגעילות. פול אמר: "אני מקבל צמרמורת בכל בוקר ב־9 בערך, עם הטוסט והתה שלי".
הם באו עם שירים מעולים. ביום הראשון ג'ון הביא את "Don’t Let Me Down" ו"Dig a Pony", בעוד ג'ורג' הציע את "All Things Must Pass". פול עבד על "Everybody Had a Hard Year" של ג'ון והפך אותו ל"I’ve Got a Feeling". אבל בתוך כמה ימים פול וג'ורג' החלו לריב על החלק של הגיטרה. פול אמר: "אני תמיד מרגיש שאני מעצבן אותך", וג'ורג' נחר בבוז: "אני אנגן מה שאני רוצה, או שלא אנגן בכלל אם אתה לא רוצה שאנגן. מה שתרצה, אעשה".
הכל היה מרוסן, יחסית, אבל המצלמות הפכו את המצב לגרוע יותר. ביום שלמחרת אמר ג'ורג': "אני לא רוצה לעשות אף אחד מהשירים שלנו בהופעה, משום שהם יצאו מחורבנים. הם יצאו כמו פשרה". ופול סינן: "אולי עלינו להגיש בקשה לגירושים, אמרתי את זה בפגישה האחרונה. זה מתקרב לכך".
מצב הרוח השתפר ברגע שהם העבירו את החזרות לאפל. הם הביאו את הקלידן בילי פרסטון כגורם מרגיע; כפי שגילו כשאריק קלפטון הופיע באלבום הלבן, היה להם קל יותר להתנהג בצורה מנומסת מול אורח.
בפעם הראשונה שפרסטון השתתף, אלתרה החבורה את "Don’t Let Me Down", כשג'ון צועק בקול הכאילו־מטיף שלו: "היה לי חלום היום אחר הצהריים!". ג'ורג' הוסיף: "אנחנו עושים את זה במשך ימים, שבועות, פשוט נחנקים". ג'ון וג'ורג' ניסו להכניס את פרסטון כחבר ביטלס במשרה מלאה, אבל פול הניד בראשו לשלילה. "ארבעה זה גרוע מספיק".
הביטלס דנו ללא הפסקה בדרך להביא את הפרויקט הזה לכלל סיום. הם ידעו שלא יהיו מוכנים להופעה החיה ב־18 בינואר, שאותה תכננו. אבל איפה ינגנו את השירים החדשים? בקתדרלה? בבית חולים? באונייה? ג'ון אמר: "אני מתחיל לחבב את הרעיון של בית משוגעים".
בשלב מסוים הבינו שהתשובה נמצאת ממש מעליהם - על הגג. אף אחד לא חשב שיהיה שם קר כל כך, וזו הסיבה לכך שג'ון ורינגו לובשים את המעילים של נשותיהם. אפילו הביטלס הופתעו עד כמה הם נשמעים מעולה. בדקה האחרונה של "I’ve Got a feeling" ג'ון לא התאפק וצעק בספונטניות "!Fuck yeah". זו היתה ההופעה החיה האחרונה שלהם.
***
כמו תמיד, הם רצו להתקדם. לג'ון היתה דמות חדשה בחייו, שהוא התרגש בגללה: המנהל החדש שלו, אלן קליין. למעשה, שעות אחרי פגישתם הראשונה העביר לו ג'ון, בהחלטה אימפולסיבית, את השליטה המלאה בענייניו העסקיים.
לאחר מותו של אפשטיין, ארבעה ניו־יורקים מחוספסים נכנסו למעגל הפנימי של הביטלס: אמנית אוונגרד ילידת טוקיו בשם יוקו אונו, צלמת בשם לינדה איסטמן, עסקן מוזיקה בשם אלן קליין, ומפיק אקסצנטרי בשם פיל ספקטור. ככל שהיו שונים זה מזה, לכולם היה ביטחון עצמי; איש מהם לא פחד מהלהקה ולא התקפל מול הנימוסים הבריטיים.
הקשיחות שלהם דווקא קסמה לביטלס והפכה אותם לאמינים יותר בעיני חברי הלהקה. ארבעתם השפיעו רבות על הכימיה של הביטלס. קליין, הדמות הכי פחות מפורסמת מבין הארבעה, שיחק את התפקיד הגדול ביותר בגוויעתה של הלהקה.
קליין היה ותיק בעולם הבידור, אבל יצא לו מוניטין מפוקפק. הוא היה אחראי לרולינג סטונס ועזב עם הקטלוג שלהם. מיק ג'אגר, אולי מתוך חוסר מצפון מסוים כלפי גורל יריביו, סירב להזהיר את הביטלס. על פי פול, ג'אגר אמר להם: "הוא בסדר, אם אתם אוהבים סוג כזה של דברים".
"שמעתי על קליין שמועות נוראיות, אבל זה לא התחבר לי לעובדה שהסטונס ממשיכים איתו", סיפר ג'ון ב־1970, "ואף אחד לא אמר מילה. מיק הוא לא הטיפוס שלא משתף, אז התחלתי לחשוב שזה בטח בסדר".
ג'ון ויוקו נפגשו עם קליין במלון דורצ'סטר בלונדון. ג'ון, שהיה תמיד בחיפוש אחר דמות אב חדשה, התאהב מייד. כפי שהוא ניסח זאת: "מי שהכיר אותי כל כך טוב בלי לפגוש אותי, חייב להיות מישהו שאני יכול לתת לו לדאוג לי". אפילו קליין היה מופתע מהקלות שבה מסר לו ג'ון את יצירות חייו. זו היתה הפעולה החלשה ביותר מצד אדם בריטי במשא ומתן מאז נוויל צ'מברליין במשא ומתן עם היטלר. ברגע שקליין החזיק בחתימה של לנון, גורל הלהקה היה אבוד.
פול מעולם לא נתן אמון בקליין. "אני לא חתום אצלו, כי אני לא אוהב אותו ואני לא חושב שהוא האדם הנכון עבורי", אמר ל"רולינג סטון", "ולא אכפת לי כמה השלושה האחרים מחבבים אותו".
הוא רצה למנות למנהל את אביה של אשתו לינדה, לי איסטמן, שלא היה מקובל על שאר חברי הלהקה. ג'ון זעם על חוסר המוכנות של פול לשתף פעולה. "הוא שיחק אותה קשה להשגה, כמו בחורה", אמר. גם רינגו וג'ורג' חתמו עם קליין.
החשדות של פול התאמתו בתחילת שנות ה־70, כשחבריו ללהקה תבעו את קליין; קליין נכנס לכלא על העלמת מס. "בסוף נפטרנו מאלן קליין", אמר רינגו סטאר ב"Anthology", "זה עלה לנו הרבה כסף".
***
פול ולינדה התחתנו במארס 1969. האריסון ואשתו פאטי בויד באו לחתונה ישירות מתחנת המשטרה, שאליה נשלחו על ידי אותם שוטרים שפשטו על ג'ון ויוקו. כמו ג'ון, גם ג'ורג' התעקש שהשוטרים הביאו איתם את הסמים ושתלו אותם בביתו. הוא נפגע כשהם טענו שמצאו חשיש בארון שלו, טמון בתוך גרב. "אני בחור מסודר. אני לא אוהב כאוס. אצלי התקליטים נמצאים במעמד התקליטים, התה בכלי של התה, והחשיש בקופסת החשיש", אמר.
כשג'ון ויוקו התחתנו, ג'ון קיבל על עצמו את שמה והפך לג'ון אונו לנון, צעד קיצוני לשנת 1969. אבל ג'ון ופול לא היו כוכבי רוק רגילים שמתחתנים: הנשים החדשות שלהם היו עצמאיות, אמניות עם קריירות משלהן, שכבר התחתנו והתגרשו ויש להן ילדים. כשמיק ג'אגר התייחס בביטול ליוקו וללינדה ואמר "לא הייתי נותן לאשתי להיות בלהקה" - זו בדיוק היתה המנטליות שג'ון ופול רצו לברוח ממנה.
ג'ון ופול חברו לסינגל מהיר, "הבלדה של ג'ון ויוקו". זו לא היתה הפעם הראשונה או האחרונה שבה ג'ון הגזים מעט בהשוואה של עצמו לישו. הם הקליטו בתור צמד - ג'ון בגיטרה, פול בתופים - בעת שג'ורג' ורינגו היו מחוץ לעיר.
בהקלטות שלא נכנסו לאלבום, ששוחררו בהוצאה המחודשת של "אבי רוד" ב־2019, הם מתחילים בעקיצה חריפה. ג'ון אומר: "קצת יותר מהר, רינגו", ופול מגיב: "אוקיי, ג'ורג'!". החלק האינסטרומנטלי מגיע מ"The Honeymoon Song", שיר ישן ונדוש, שהביטלס ניגנו הרבה בימיהם במועדון. זו בדיחה פרטית בין ג'ון לפול, כזו שהם ידעו שמיליוני המאזינים שלהם לא ישימו לב אליה, כולל יוקו ולינדה, אבל סימן מרגש שמראה עד כמה הם עדיין אהבו עמוקות את הלהקה וזה את זה.
הביטלס התאוששו מ"Get Back" עם "אבי רוד". זה תמיד היה האלבום הפופולרי ביותר שלהם, בעיקר משום שהוא החמים ביותר. ג'ון וג'ורג' כתבו לו שירי ביטלס עם מודעות עצמית, כאילו ידעו שלעולם לא תהיה להם עוד הזדמנות לכתוב ללהקה. ג'ורג' ידע שהוא ייתקע עם שני השירים הרגילים, שהוקצו לו בכל אלבום, אבל זכה לנקמה שלו:
השירים שלו - "Here Comes the Sun" ו"Something" - היו שירי פופ קצביים, שהפחידו את ג'ון ופול והובילו אותם לשפר את כתיבת השירים.
מאחר שיוקו התאוששה מתאונת דרכים, ג'ון הציב באולפן מיטת בית חולים כדי שהיא תוכל להעיר ולתת ביקורת. כל ארבעת חברי הביטלס עשו מאמץ כדי להסתדר עם המצב החדש; הם כבר חלמו על הצלחה בקריירת סולו. "Give Peace a Chance", ההמנון האנטי־מלחמתי שג'ון ויוקו הקליטו במיטת מלון במונטריאול, היה להיט שהגיע למקום השני במצעדים של בריטניה. רינגו עמד להפוך לכוכב קולנוע. הם כבר לא ראו את האלבומים בתור הסיכוי היחיד שלהם להביע את עצמם, אז הם הרגישו בטוחים מספיק כדי לזרוק את עצמם לעוד קיץ ביטלס אחד. כשהם ניגנו את ""I Want You (She’s So Heavy), זו היתה הפעם האחרונה שבה ניגנו כולם יחד.
***
כשג'ון אמר לאחרים "אני רוצה להתגרש", אף אחד לא לקח אותו ברצינות. הוא לא היה הראשון להשתמש במילה הזו - גם ג'ורג' ופול דיברו על "גירושים" במהלך החזרות של "Get Back". כולם הפצירו בג'ון לא להודיע על כך לעת עתה, מתוך מחשבה שזאת רק עוד גחמה שלו, כמו הפגישה של אפל, שאליה הופיע כשהוא מסומם והודיע: "אני ישו, חזרתי". התגובה של רינגו היתה: "בסדר. הפגישה הסתיימה, בואו נלך לאכול".
הביטלס ערכו כינוס נוסף, שהוקלט למען הדורות הבאים, ובו התווכחו על הדרך שבה יפצלו את כתיבת השירים לאלבומים עתידיים. כפי שג'ורג' מנסח זאת: "הגענו למשהו, שהוא עדיין בדיחה, למעשה - שלושה שירים לי, שלושה שירים לפול, שלושה שירים לג'ון, ושניים לרינגו".
פול ברח לחווה שלו בסקוטלנד, לטפל בבתו הטרייה ולספוג קצת שקט ושלווה. הוא לא זכה לשקט שחיפש. סתיו 1969 כלל טוויסט מוזר נוסף: השמועה שלפיה "פול מת". לאחר שתחנת רדיו מדטרויט השמיעה את האלבום הלבן הפוך, מעריצים החלו לנתח את אלבומי הביטלס בחיפוש אחר רמזים לכך שפול מת בסתר ב־1966.
ג'ון התקשר לתחנת הרדיו מדטריוט כדי להתלונן בשידור: "זו השמועה הכי טיפשית ששמעתי אי פעם. זה נשמע כמו הבחור שניפח את ההערה שלי על ישו". ג'ון, שניסה לקדם את "Cold Turkey" ואת אלבום החתונה שלו עם יוקו, לא היה במצב רוח של שיחה על פול.
למקרטני היה חוש הומור, כשאמר לאנשי אפל: "אלה יהיו כנראה יחסי הציבור הכי טובים שאקבל אי פעם. אני לא אצטרך לעשות שום דבר חוץ מלהיות חי". אבל בכתבה על הנושא במגזין "Life" אמר: "The Beatle thing is over" ("עניין החיפושית נגמר"). איש לא שם לב.
הכל היה שונה אם הביטלס היו לוקחים הפסקה, כפי שעשו אחרי "Revolver". היה להם אלבום חדש ונהדר, "אבי רוד" - הצלחתם המסחרית הגדולה ביותר עד אז - והרבה פרויקטי סולו. היו להם נשים וילדים. הם יכלו להרשות לעצמם לנתק את הטלפון ולהיעלם לזמן מה.
אבל היה להם גם מנהל עסקי חדש, והוא היה צריך אלבום חדש. אז "Get Back" הפך ל"Let It Be", והביטלס מעולם לא התאוששו.
***
כשאתם חושבים על מישהו שכדאי לשלוח לסיטואציה לא יציבה, אתם מדמיינים מישהו כמו בילי פרסטון, המפיק ג'ורג' מרטין, או אפילו רינגו סטאר - מישהו שיכול לעודד את כולם, לשמור על רוגע. איש צוות שלא מביא לסיטואציה הרבה מטען משלו או אגו. מבוגר. מקצוען. דיפלומט עם סבלנות, אמפתיה וטקט מדויק.
הביטלס קראו לפיל ספקטור.
הוא לא ירה באקדח באולפן. הוא אפילו לא היכה אף אחד. על פי הסטנדרטים שלו, הוא התנהג יפה. אבל ההחלטה להזמין אותו לקבל אחריות להקלטות של "Get Back" גבלה בחבלה בזדון. בתחילת 1970 הדבר האחרון שהביטלס היו זקוקים לו היה לפתוח מחדש את הוויכוחים של החורף הקודם. והאדם האחרון שהם היו זקוקים לו הוא ספקטור, שיצר את האלבומים המבריקים שלו בשנות ה־60 על ידי ניהול האולפן בתור הדיקטטורה הפרטית שלו. זה היה כמו להזמין את נפוליאון לפלוש לכפר שלכם, כל עוד הוא מסדר את הבלאגן בדרך החוצה.
ספקטור היה האיש של קליין, אבל ג'ון היה לגמרי בעניין. הוא עבד עם ספקטור על הסינגל שלו מינואר 1970, "Instant Karma", ואהב את הדרך שבה האיש השתלט על העניינים והפיק את הכל ביום אחד. כפי שג'ון התגאה: "כתבתי אותו בארוחת הבוקר, הקלטתי לארוחת הצהריים, ואנחנו מוציאים אותו לארוחת הערב".
ג'ורג' מרטין וטכנאי ההקלטות גלין ג'ונס בילו את 1969 בעבודה על הקלטות של "Get Back" והרכיבו מהן אלבומים שהלהקה דחתה בתור בלתי ניתנים להוצאה. אבל לקליין היה צורך דחוף להעביר תוצר טרי להכנה להוצאה. הוא חתם עם הביטלס זמן קצר קודם לכן על הסכם משתלם חדש, שנותן לו נתח מהאקשן. כפי שמסביר פיטר ג'קסון: "קליין היה צריך להוציא אלבום של הביטלס לשוק, למרות שהם התפרקו. לכן, באופן ברור, הקלטות של 'Get Back' היו בדרך לעיבוד, משום שהן היו החומר היחיד שהוא היה יכול להוציא".
המפיק האמריקני הגיע לאנגליה במארס והחל להפוך את הקלטות ל"Let It Be", עם שפע של אוברדאבינג. כשהוא שם את ידיו על The Long and" Winding Road", זה היה דֶמו פסנתר של פול, עם ג'ון שמאלתר על הבס. ספקטור החליט להוסיף להקלטה תזמורת נדושה, אבל שמר על החלק המגושם של הבס של לנון. אחרי שתי דקות אפשר לשמוע את פול מנסה (ונכשל) שלא לצחוק מהנגינה המגושמת של חברו, באמצע השורה "You left me standing there".
לא התייעצו עם פול באשר למה שספקטור עושה בשיר. הוא היה במרחק כמה רחובות בדירה שלו בשדרות קוונדיש, משתעשע בציוד החדש של האולפן הביתי שלו, מקליט פזמונים עם לינדה. השירים היו בעיקר סקיצות אקוסטיות אגביות, עם שיר אחד שהוא בלדה שנחתכה מ"אבי רוד", "Maybe I’m Amazed". הוא החליט לשחרר את ההקלטות בתור אלבום סולו באופן מיידי, כאילו להתגרות באופן שבו מתנהל "Get Back". החלטה זו גרמה לקונפליקט ברור, במיוחד משום שרינגו עמד להוציא אלבום משלו - "Sentimental Journey", עם גרסאות של שירים ישנים וידועים כמו "Stardust", שעליהם גדל בילדותו.
המצב הצריך משא ומתן עדין. מיותר לומר שזה לא מה שקרה. ב־31 במארס 1970 שלחו ג'ון וג'ורג' את רינגו לביתו של פול עם מכתב ארסי במיוחד, במעטפה שעליה נכתב "From Us, To You". הם דרשו שידחה את הוצאת האלבום שלו וסיימו את דבריהם במילים: "אנחנו מצטערים שכך קרו הדברים, זה לא אישי". בתחתית הוסיף ג'ורג': "הארי קרישנה".
פול זעם. רינגו - תמיד זה שמשכין שלום - חזר לאחרים ושכנע אותם לתת לפול לעשות את הדברים כפי שרצה.
קליין ואפל יצרו ל"Let It Be" עטיפה שעליה הכיתוב "אלבום ביטלס מהשלב החדש שלהם". כשהתקרב מועד יציאת האלבום של פול, הוא הכין ערכת עיתונות של שאלות ותשובות, שבה הוא מודיע על "פרידה מהביטלס". לשאלה מדוע, כתב: "חילוקי דעות אישיים, חילוקי דעות עסקיים, חילוקי דעות מוזיקליים. אבל יותר מהכל - משום שאני נהנה יותר עם המשפחה שלי". לשאלה אם מדובר במשהו זמני או קבוע, התשובה היתה: "אני לא יודע". האם אתה מתכנן לעשות עוד מוזיקה עם הביטלס? "לא".
פול עדכן מראש את עורך "רולינג סטון", יאן וונר. "אנחנו עושים ערכת עיתונות אינפורמטיבית עם האלבום", אמר לו. "אבל אני לא אגיד לך כלום עליה עד שהיא תונח מולך, כי לא אהיה מסוגל להסביר אותה. זה הרבה יותר נחמד בתור הפתעה".
שאר חברי הלהקה לא נהנו מההפתעה. פול טען כי נדהם כשערכת העיתונות שלו הגיעה לכותרות הראשיות מסביב לעולם. הרי הוא כבר אמר דברים כאלה לפני כן - כל הארבעה אמרו - אבל הפעם, אף אחד לא הכחיש את הדברים. ג'ון אמר לכתבים: "שמחתי לשמוע מפול. היה נחמד לגלות שהוא עדיין חי. בכל מקרה, אתם יכולים להגיד שאמרתי בצחוק: 'הוא לא התפטר, אני פיטרתי אותו'". ג'ורג' הגיב בצורה השנונה ביותר: "נראה שאנחנו צריכים נגן בס חדש".
***
אבל הסיפור עדיין לא נגמר. אף אחד מהארבעה לא היה יכול לדמיין חיים ללא הביטלס. הם לא יכלו אפילו לדמיין את יוזמות הסולו שלהם בתור תגובה נקמנית ללהקה. הם לא יכלו להחשיב את המצב בתור הסוף של הלהקה. "אין לי מושג אם הביטלס יעבדו שוב יחד או לא", אמר ג'ון, "זו יכולה להיות לידה מחדש או מוות. נראה מה יהיה. כנראה זו תהיה לידה מחדש".
באותה נקודה רוב השיח ביניהם התנהל דרך התקשורת. אבל אפילו כשהם זעמו זה על זה בפומבי, הם דיברו על הלהקה בלשון הווה. ימים אחדים לאחר ההודעה של פול אמר ג'ון לעורך ה"רולינג סטון": "מבחינתי, כבר שנתיים שלביטלס אין עתיד... אבל זו עובדה שכאשר פול לא יכול לגרום לדברים לקרות כמו שהוא רוצה, הוא יוצר כאוס. הוא נהג להחמיץ פנים, ואלוהים יודע מה. לא היה מופיע לתאריכים או לאירועים. זה תמיד היה אותו דבר, רק שעכשיו זה גדול יותר, כי כולנו גדולים יותר. זה אותו משחק ישן שחוזר על עצמו". בדרך שבה ג'ון ראה זאת, פול לא היה יכול לפרוש: זו היתה הלהקה שלו, אחרי הכל.
אפילו ג'ורג', שהיה ברוב הפעמים הלא־מרוצה שבחבורה, המשיך לדבר על העתיד שלהם. בראיון לתחנת רדיו בניו יורק בתחילת מאי, הוא שמר על קור רוח כשנשאל על המתח בין ג'ון לפול. "לדעתי יש שם קצת ארסיות", אמר, "הם פשוט ארסיים זה כלפי זה. ילדותיים. ילדותיים".
אבל כשזה נגע לעסקים, ג'ורג' הפך להיות "נציג התאגיד" וכינה את ההתנגדות של פול לאלן קליין "בעיה אישית שהוא יצטרך להתגבר עליה, משום שהוא בעמדת מיעוט, ואנחנו שותפוּת. אם לא מתאים לו, זה ממש חבל. אנחנו מנסים לעשות את מה שהכי טוב לקבוצה, או הטוב ביותר לאפל בתור חברה. אנחנו לא מנסים לעשות את מה שהכי טוב לפול ולמחותנים שלו".
ג'ורג' התעקש שהם עדיין קבוצה, הם רק צריכים לעשות בנוסף אלבומי סולו, כי "כך אנחנו לא באמת צריכים להתפשר. פול רוצה לעשות את השירים שלו בדרך שלו. הוא לא רוצה לעשות את השירים שלו בדרך שלי. ואני לא רוצה לעשות את השירים שלי בדרך שלהם, למען האמת. אני בטוח שאחרי שכל אחד מאיתנו יוציא אלבום סולו אחד או שניים, תדעך תחושת החידוש שיש בזה".
הוא תיאר תחזית לא פשוטה אך ריאליסטית באשר לעתיד הלהקה. עבורו, זה היה עוד ויכוח שהם יכולים לפתור ביניהם, לא משהו שונה ממה שקרה במהלך עשר השנים עד אז. "כולנו מקריבים קורבנות קטנים כדי להגיע למשהו גדול באמת", אמר, "ויש יתרון גדול בהקלטה יחד - מוזיקלית ופיננסית, וגם רוחנית. המוזיקה של הביטלס היא עניין גדול. לדעתי, אנחנו יכולים להקריב שלושה חודשים מהשנה כדי לעשות יחד אלבום או שניים. זה אנוכי מאוד אם הביטלס לא מקליטים יחד".
***
בכורת הסרט "Let It Be" התקיימה ב־20 במאי 1970 בכיכר פיקדילי בלונדון. איש מחברי הביטלס לא הופיע, ואפילו לא עדכן למה הוא לא מגיע. קהל עצום התאסף כדי לראות אותם, אבל במקום זה קיבל אוסף מוזר של מפורסמים על השטיח האדום: סינתיה לנון וג'יין אשר, האקסיות של חברי הלהקה; במאי הסרט
"A Hard Day’s Night", ריצ'רד לסטר; חברים בקהילת הארי קרישנה; וכמה מחברי להקת הרולינג סטונס.
גם עובדי אפל הגיעו בהמוניהם, אבל לא היה להם מושג איפה חברי הלהקה. הם חיפשו אחריהם לשווא והרגישו אשמים על השתתפותם. "זה היה כל כך עצוב, נורא ואיום", כתב לאחר מכן דובר הלהקה, דרק טיילור. "בימים שאחרי הבכורה נחרדתי מכך שמישהו מהם ישאל אותי אם הלכתי לבכורה". אף אחד מהם לא שאל.
ארבעת חברי הביטלס מעולם לא התאספו יחד לצפות בסרט או להקשיב לאלבום. הם מעולם לא נפגשו שוב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו