1. אני חושב שביליתי עם נעמה ועודד יותר זמן איכות ממה שאבא שלי בילה איתי כל חיי, והם רק בני 6 ו־4. ועדיין, רגשות אשם מציפים אותי, כמעט תמיד. אולי זה עניין יהודי, ואולי זה פשוט כי תמיד אפשר יותר.
בכל מקרה, זה לא מרפה, וגם שעות הביחד האינסופיות בסגר לא הקלו בכלום. להפך, הן רק קיבעו אצלי את ההרגשה שאני לא עושה שום דבר מספיק טוב, כי כל יום כזה היה שווה לחודש התמודדות של זמן רגיל, והאמת צפה. ראיתי את הילדים צועקים, את הבלאגן חוגג, ואת איך שהם מסתכלים עלי, יושב על הספה חסר אונים, ולא פונים אלי לעזרה, והבנתי שהם רואים אותי בדיוק כמו שאני ראיתי את אבא שלי - הסייד־קיק המשעשע של האמא שמתקתקת הכל. הייתי אמור להיות אבא של המאה ה־21, ובסוף אני אבא מהסבנטיז, רק עם מודעות. היה עדיף כבר להיות אבא מהסבנטיז שנותן קריצה ברגע הנכון ובטוח שבכך מילא את תפקידו.
זה נכון שיש הבדלים. אבא שלי היה מתעורר בשבת בעשר וחצי בבוקר, שותה קפה שחור, מעשן סיגריה, מאפר על הרצפה, ואז אוכל צהריים וחוזר לנוח. אני, לעומת זאת, מתעורר בשבת ברבע לשבע, מכין שוקו, מארגן להם את הערוצים, מכין סנדוויצ'ים ונלחם שלא יהיו קרעים בפיתה, כדי שהגבינה לא תלכלך חלילה את החולצה של הנסיכה סופיה. אבל כל זה לא משנה, כי בסוף, ברגע האמת, ילדים צועקים אמא'לה.
מה שנשאר לנו, בסופו של דבר, הוא רק הניצחונות הקטנים. גם זה משהו. השבוע נעמה ועודד ביקשו ממני שאקח אותם לגן השעשועים, "כי אנחנו יודעים שעכשיו מותר". הסתכלתי על השעון, ראיתי שהשעה 16:20, ופתאום עיכלתי שאני ער כבר שש שנים בערך.
"עדיין חם בחוץ", אמרתי, "אולי עוד שעה".
"אבל אבא, הבטחת!"
הכנסתי את הידיים לכיסים, בדרך כלל זה נותן לי עוד קצת זמן לחשוב. גיליתי שם שברי עוגיות, שעודדי שם לי ביד בערך לפני חודשיים. "בסדר", אמרתי, "אבל קודם תצטרכו לסדר את החדר שלכם".
לא יודע מה עלית שמה בשוקולית שלהם באותו בוקר, אבל הם הסכימו מייד, בלי שום בכי או תנאים. נראה לי שכמו הקורונה, מדובר באירוע של פעם במאה שנה. והם אפילו עשו את זה די טוב, עד כדי כך ששקלתי לבלגן קצת, כדי שבת הזוג תאמין.
אחר כך הם התיישבו לראות מיקי מאוס בטלוויזיה (את "מיקי ומכוניות המירוץ", אני לא באמת אבא מהסבנטיז שקורא לכל תוכניות האנימציה "מיקי מאוס"), תוך שהם מעסיקים את עצמם ושוכחים לחלוטין מכל העניין של גן השעשועים. מי אמר שאבהות חייבת להיות דחייה אינסופית של צרכיך האישיים מול רצונות הילדים. אה, זה הייתי אני?
2. כל הורה לפעוטות יזכור בעתיד היכן הוא היה כשהודיעו בטלוויזיה על חזרת הגנים. אני עמדתי מעל השיש במטבח, טוחן את הצהובים של הביצה, שהילדים שלי לא מוכנים לגעת בהם, משום מה. ניסיתי להסביר להם שכדאי, כי זה החלק עם כל השומן והכולסטרול, אבל הם לא מבינים עניין, ובינתיים אני הפרויקטור שאחראי להעלמת הראיות. בכל יום אני אוכל בערך חמישה כאלה, ועכשיו נותר רק לראות מה אכילת חלמונים מופרזת מביאה איתה קודם - שרירים או סתימת עורקים.
רגע ההכרזה עצמו לא עבר אצלנו בלי דרמות. עודדי שם לב שאנחנו קצת יותר מדי שמחים מהחופש החצי יומי שקיבלנו ממנו (היינו די שקופים אפילו עבור ילד בן 4), רטן בקול והראה סימני היעלבות נוספים.
ניגשתי אליו כדי לנטרל את המוקש. "אתה יודע שביום ראשון אתה חוזר לגן, נכון?"
"כן, אבל אני לא אוהב אותך".
"אתה יודע שלחזור לגן זה דבר טוב? זה חשוב מאוד בשבילך".
"לא נכון, אתה לא צודק".
"למה אני לא צודק?"
"אני לא אוהב אותך".
ברשתות החברתיות אנחנו זוכים לקרוא הגיגי ילדים כמעט אמינים, בנוסח "ואז יותם תלה בי זוג עיניים גדולות ואמר: אם כך, אבא, כל בני האדם אחים הם". אבל אנשים התחילו ללכת טיפה רחוק מדי עם הציטוטים הכביכול תמימים ורבי משמעות של ילדיהם, בשעה שהרבה פעמים ילדים אומרים דברים כמו "אני לא אוהב אותך", או סתם מדברים על נזלת.
בכל אופן, היה די קשה להרגיע את עודד. רוב הזמן אנחנו נותנים לילדים שלנו את ההרגשה שהם נזר הבריאה, ולכן קשה להם לקבל את האמת, כשהיא מבצבצת מדי פעם מבלי שנרגיש. בסופו של דבר זה נגמר, כי גם דברים רעים נגמרים, ואנחנו חיבקנו אותו, ושוב נתַנו לו את ההרגשה שייתכן שהוא נזר הבריאה הבלעדי המוכר לאדם.
ניצלנו את רגעי החסד כדי למלא משימה שקיבלנו מהגננת - לספר מה עשינו במהלך הסגר (בחיי שהתחשק לי לשלוח אותו אליה עם דף ריק), ולמלא חוברת עבודה. היה לנו כמעט כיף לבצע את המטלות האלה, בעיקר כי ידענו היטב מה הפרס שמחכה בסופן.
פתאום, מבין הדפים, צץ לו טופס הצהרת הבריאות המפורסם. הסתכלנו אחד על השנייה וחייכנו חיוך של וטרנים.
לחשוב שלפני קצת יותר מחודש עוד הרשינו לעצמנו להתלונן על הדבר הזה.
3. השבוע זכיתי להצצה קטנה אל העתיד. עודדי חזר לגן, בת הזוג לעבודה, כך שנעמה ואני נשארנו לבלות לבד את כל הבקרים. מהר מאוד שמתי לב למשהו שחמק מעיניי בכל חודשי הסגר הארוכים: הילדה התבגרה. אולי זו העובדה שאחיה הקטן לא היה שם כדי לגרור אותה לריבים קטנוניים, ואולי זה רק כי אחרי הרבה זמן היה לי קצת שקט שמאפשר להבחין.
היא התלבשה, הסתרקה, ציירה, ופתאום שמתי לב שהיא עושה את כל זה בתנועות של נערה. אפילו כשדיברה אל הבובות שלה, זה נשמע לי איכשהו בוגר. כשהטאבלט לא נדלק לה, היא לא התחילה לצווח, אלא באה ושאלה אותי מה לעשות. אם ככה זה בגיל 6, אז באמת כבר אפשר לראות את האור. בשלב מסוים נכנסתי לחדר שלה, רק כדי להרגיש שאני עושה משהו. "רוצה כריך עם שוקולד?"
"לא אבא, אכלתי שוקולד אתמול בערב, זה לא בריא לאכול יותר מדי".
טוב, אולי בכלל אני צריך לעשות בדיקת אבהות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו