לפני שבועיים, כמה דקות אחרי שבני יהודה של ניר ברקוביץ' ניצחה את בית"ר ירושלים בליגת העל, נזכרתי בזאב ברקוביץ', אבא של אייל, ניר ויפעת. המפגש האחרון שלנו, לפני 30 שנה, היה לא נחמד. זה היה בסיום משחק של נבחרת ישראל, בתא העיתונות באצטדיון רמת גן. זאב היה אז על תקן שכפ"ץ פעיל של בנו אייל, וכל מי שכתב משהו שלא מצא חן בעיניו, לא היה חסין. אז הוא נעמד מולי וצעק, לא זוכר מה.
השבוע שאלתי אותו אם הוא זוכר את התקרית ההיא. הוא לא זכר. "אתה יודע כמה מקרים כאלה היו לי פעם?" אמר, "אבל אני זוכר שפעם כמעט נתתי מכות לאבי רצון. הוא כל הזמן הילל את ראובן עטר. לא הפסיק עם 'עטר עטר'. על אייל הוא לא דיבר בכלל, התעלם, וזה הרגיז אותי. מזל שלו שהמשטרה היתה שם כדי להרחיק אותי".
בגיל כמעט 74, זאב ברקוביץ' כבר מרשה לעצמו להישען אחורה ולנוח. רחוק מאוד מהדימוי הלוחמני והמתלהם של אז, הוא נראה טוב, רזה ושמור, למרות שכל הספורט שהוא עושה הוא הליכה של 20 דקות בכל בוקר, "להניע את האיברים". פעם בשבוע, בימי רביעי, הוא בא לתל אביב מקריית ביאליק כדי לפגוש לארוחת צהריים את אייל.
"הוא לא רק הבן שלי. הוא חבר, חבר טוב, החבר הכי טוב שלי. אנחנו מדברים על הכל. בדרך כלל היינו יושבים בקניון רמת אביב, אבל כרגע זה לא אפשרי, אי אפשר להיפגש בחוץ, אז אני בא אליו הביתה והוא מכין לנו אוכל.
"בסוף, אנשים לא באמת מכירים את אייל הפרטי. הוא ילד מיוחד במינו, טוב לב, תמיד תומך במשפחה בכל מה שצריך. הצליח לי".
בניגוד ליעקב בוזגלו, שהיה תמיד מעורב בענייני הכדורגל של בכיר בניו, מאור, זאב ברקוביץ' זז הצידה כבר מזמן, כשהבין שאייל, ואחיו ניר, שצעיר ממנו ב־11 שנה, יודעים להסתדר גם בלי נוכחותו הצמודה. מצד שני, בשנים שבהן עירב אייל כדורגל עם ביזנס וקיבל על עצמו את בית הספר לכדורגל בנשר, או את עירוני ראשל"צ, זאב היה שם כדי לשים עין, לבדוק את העניינים החשבונאיים ולוודא שהעסק עובד לפי הנרטיב הברקוביצ'י. "כשהרגשתי שלא פועלים לפי קו החשיבה שלנו, הגבתי".
למשל?
"יום אחד, כשהמועדון בראשל"צ היה שלנו, הגעתי לאימון בבית הספר לכדורגל של המועדון. ראיתי שהילדים עושים המון דריבלים, המון נגיעות בכדור. קראתי למנהל המקצועי, אליאור ברנס, ושאלתי אותו מה זה הדריבלים האלה. אמרתי לו: 'מהיום כולם משחקים מסירות מרגל לרגל. מרימים את הראש, עוצרים ונותנים מסירה. שתי נגיעות, לא מריחה של הכדור'.
"אחרי כמה זמן פגשתי את ברנס, והוא אמר לי שנתתי לו את הטיפ של החיים. ומדובר במי שהיה שחקן כדורגל טוב מאוד בהפועל ת"א.
"לפעמים התערבתי בכל מיני דברים, והיו מתקשרים לאייל להתלונן עלי. הוא לא גיבה אותי אוטומטית".
מסלול הצמיחה של אייל ברקוביץ' היה מטאורי. הוא גדל במכבי חיפה והשיג איתה שתי אליפויות ושלושה גביעי מדינה. שיחק 78 פעמים בנבחרת ישראל, כתב ספר אוטוביוגרפי וניהל קריירה בינלאומית נהדרת באנגליה - סאות'המפטון, ווסטהאם, בלקבורן, מנצ'סטר סיטי, פורטסמות'. הוא עבר לסלטיק הסקוטית תמורת 10 מיליון דולר, ההעברה היקרה ביותר בכדורגל הסקוטי בימים ההם. בשיאו קיבל 15 אלף ליש"ט בשבוע ונבחר על ידי ה"טיימס" לאחד מעשרת הקשרים הטובים ביותר בליגה האנגלית. אחר כך חזר לעונת פרישה במכבי ת"א.
קריירת המשחק של ניר היתה קצרה בהרבה. היתה לו טבילת אש בינלאומית קצרה בנוער של ארסנל, אבל הוא התגעגע לישראל וחזר. שיחק בהפועל ראשל"צ, בהפועל חיפה, באחי נצרת, ברעננה ובמכבי נתניה. אייל, שניהל את מועדון הכדורגל בנשר, נתן לו הזדמנות ראשונה כמאמן, ומשם המשיך ניר לתפקידי אימון בעירוני ראשל"צ, בהפועל ר"ג ובאום אל־פחם, שם קצר את ניצחון חייו בשנה שעברה, כשהעיף את אלופת המדינה מכבי ת"א מהגביע, עם 2:3 דרמטי.
בפתיחת העונה הנוכחית קיבל לראשונה קבוצה בליגת העל, בני יהודה. לאחר פתיחת עונה מצוינת, קבוצתו מדורגת שנייה בטבלה, אחרי מכבי חיפה.
"ניר היה כדורגלן מוכשר מאוד בכל הנבחרות הצעירות של ישראל", אומר זאב, "כשהוא היה בנוער של מכבי חיפה, היה לו מאמן בשם דוד לוי. אישיות. דוד כל כך אהב אותו, שכשנולד לו ילד, הוא קרא לו ניר. אבל אז הגיע רוני לוי, והתחילו הצרות. רוני עשה לו המון בעיות. אני חושב שהיתה לו בעיה עם שחקנים צעירים.
"החלטתי שאני לוקח את ניר להפועל חיפה של רובי שפירא. המאמן שם היה אלי גוטמן, החבר הכי טוב של אייל, ועורך הדין של המועדון היה עורך הדין של אייל, יואל גולדברג. אחרי חודש או חודשיים הם העיפו את ניר. הזהרתי את יואל שאם הוא לא מחזיר את ניר, הוא לא יהיה כבר עורך הדין שלנו. אבל הוא לא החזיר אותו".
ופיטרתם את יואל?
"ברור. ועד היום לא קיבלתי הסברים למה הם העיפו את ניר. יכול להיות שהיו קצת עניינים, ניר היה עצבני פה ושם, אבל אלה דברים שצריך לדעת לנהל. רק נחום סטלמך, שראה אותו בנבחרות הצעירות, אמר עליו 'אחד ועוד עשרה'. הוא היה חולה עליו.
"גם מאמנים אחרים לא רצו את ניר, כולל ראובן עטר כשאימן במכבי נתניה. אחר כך, כשאייל היה מנג'ר של נתניה ב־2006, הוא שאל אותי את מי לקחת כמאמן, גוטמן או עטר. אמרתי לו: גוטמן. הוא לקח את גוטמן והביא לקבוצה את ניר. אחרי כמה חודשים, כשאייל עזב, גוטמן שלח את ניר הביתה. עד היום לא הבנתי למה".
אז מה חסם את ניר כל השנים?
"הוא תמיד סבל מההצלחה של אייל, מהקנאה ומצרות העין של אנשים כלפי אייל. הם רק חיפשו תירוצים למה לא לקחת את ניר. את ההכרה הכי חזקה שלו הוא קיבל דווקא באום אל־פחם, אחרי הניצחון על מכבי. זה היה ההפסד הראשון של איביץ'".
היית במשחק?
"בטח. היה כיף לא רגיל. כשהילדים שלך מצליחים, זה כיף".
ואחר כך באה סדרה של הפסדים, וניר פוטר גם משם.
"הכדורגל בארץ הוא עסק לא פשוט. לניר היה לפעמים פתיל קצר, אבל אני מצדיק אותו. הוא אימן לא מעט במגזר, ושם, אחרי הפסד אחד כבר רוצים לגמור אותך. בבני יהודה הוא בנה חדר הלבשה חזק. הוא בחור שקט, לא מתבלט, טיפוס יותר סגור מאייל. לפני המשחק של בני יהודה מול בית"ר ביקשתי ממנו שישיג לי כרטיס ליציע. הוא בדק ואמר לי שזה בעייתי, בגלל הקורונה. דיברתי עם אייל, והוא סידר את זה עם הבעלים, ברק אברמוב".
"הייתי אלוף בלתת שירות"
זאב נולד בפתח תקווה. כשאביו הבין שאין לו ממש מה לעשות במרכז, עברה המשפחה לעכו, והאבא התחיל לעבוד כמחלק חלב.
"אני זוכר את הימים ההם, שהוא היה יוצא מהאוטו עם כדים ומחלק חלב לאנשים. מאוחר יותר עברנו לבוסתן הגליל, שם היו לנו 30 דונם ו־50 בקר לחלב. אבא רצה שאעבוד במשק, אבל אני מרדתי כבר בגיל צעיר. לא רציתי לעבוד, זה לא היה בראש שלי. אני יכול להגיד שקיבלתי ממנו הרבה מכות. הרבה מאוד".
בגיל 14 החליט שהוא עוזב את הבית והולך ללמוד מכונאות בבית הספר הימי במכמורת. פעם בחודש היה יוצא הביתה. אבל גם במכמורת עשה בעיות. ההתעקשות שלו ללכת בכובע קסקט לא מצאה חן בעיני המנהל, שהודיע לו שאם לא יוריד את הכובע, יסולק מבית הספר. זה נגמר בסילוק.
הוא ביקש להתגייס לשייטת 13, אבל אביו סירב לחתום לו. בנובמבר 64', עוד לפני שהיה בן 18, התנדב לשייטת הצוללות. "הדבר הראשון שעשיתי היה ללבוש מדים של חיל הים, לנסוע למכמורת ולהיכנס לחדר המנהל, להוכיח לו שהוא טעה. זה היה פרינציפ. באתי אליו בטוב, לא בכעס".
ומה הוא אמר?
"היה מאוד מופתע. אמר לי: 'כל הכבוד'".
לא שהדברים נראו אחרת בצבא. "הייתי ברדקיסט. יום אחד קיבלתי מאמא שלי חבילה שהגיעה לסניף הדואר ליד הבסיס של הצוללות בחיפה. ביקשתי מהרס"ר של המחנה לצאת לאסוף אותה, אבל הוא לא הסכים. יצאתי בכל זאת. כשחזרתי, הוא חיכה לי ליד החור של הגדר שממנו יצאתי. עשה לי משפט, חטפתי 14 יום בכלא 6".
אחר כך העיפו אותו לגולני. וזה, הוא אומר, מה שהשאיר אותו בחיים. "הרבה מהאנשים במחזור שלי בצוללות, כולל הרס"ר שהעניש אותי, היו בצוללת 'דקר' כשהיא טבעה. אני ניצלתי בנס בזכות המעבר לגולני".
בגולני הוא היה מחזק ברגים ברכבים, במחנה בן עמי ליד הבית. במלחמת יום כיפור עשה מילואים כנהג סיורים בגולן. אחר כך היה שלוש שנים במכבי האש, עד שעזב כדי להיות נהג באגד. גם זה לא היה בשבילו.
"הייתי מטורף בכבישים. יום אחד שלחו מישהו מהביקורת באגד לעקוב אחריי בנסיעה עד התחנה המרכזית בחיפה. כשהגעתי, הוא ניגש אלי ואמר לי לקחת את התיק שלי ולעלות למשרדים, רצו לפטר אותי. שאלתי אם יש עלי תלונות. אמרו שלא. בסוף החזירו אותי. נשארתי שם עוד קצת".
העבודה הבאה שלו היתה סוכן מכירות בשטראוס, ובמסגרתה הכיר את נורית. יצאו שלוש שנים, בילו ב"פינגווין" האגדי בנהריה, ואבא שלה, שראה שיש לו עבודה מסודרת, הסכים לסגור דיל.
בשטראוס הוא קנה את אמונו של הבוס הגדול, מיכאל, כשהגן עליו מפני זעמו של סוכן מפוטר. אחרי ארבע שנים מונה למנהל השיווק של שוופס והפעיל סוכנים בכל הארץ. בהמשך הלך לנהל מפעל בטון, ואז חזר לעולם המשקאות הקלים וקיבל את ניהול סניף טמפו בירה בחיפה והצפון. "זה כבר היה תיק כבד, עם 40-30 מיליון דולר מחזור בשנה, 120 עובדים ו־3,000 קליינטים. ידעתי שמה שהכי חשוב זה לתת שירות ולגבות כספים. הייתי אלוף בזה".
כשאייל נולד, ב־1972, עברה המשפחה לנהריה. בגיל 7, כשהאם נורית הפכה להיות אחות בקיבוץ בית קשת, עברה המשפחה לשם. אחר כך נדדה שוב אחרי עבודת האם, לקיבוץ בית אורן, ומשם למושב רגבה, שם גרו 17 שנה.
בילדותו היה אייל כדורסלן מעולה, למרות ממדיו הקטנים. "הוא היה נמוך, אבל עשה לכולם בית ספר בקט־סל. כמו שהיה אחר כך וירטואוז בכדורגל, ככה היה בסל. אבל מהר מאוד מצא את עצמו בילדים של מכבי חיפה כדורגל".
זאב הלך לכל אימון של הילד. "יום אחד אייל חזר מטורניר כשהוא מצטיין, אבל אני ראיתי דברים אחרים, ראיתי שהוא מזייף באימונים. אמרתי לו שאם ימשיך לשים קצוץ, הוא גמר עם כדורגל. מאותו רגע הוא התיישר ונתן את כולו. מהר מאוד הגיע לבוגרים. היה רץ כל משחק 13 קילומטר, אולי יותר. השומר שלו היה מתחלף כל רבע שעה, כי הוא גמר אותם".
בשנותיו של אייל במכבי חיפה הפך המועדון למצליח ביותר בישראל, עם אליפויות אדירות והצלחות באירופה. עונת 93'-94' הוגדרה על ידי רבים כטובה ביותר של קבוצה ישראלית בכל הזמנים.
בתקופת הרנסנס הזאת קיבל זאב מהבעלים, יענקל'ה שחר, את הזיכיון על סוכנות וולבו/הונדה באזור הקריות. מאיזי שרצקי, הבעלים של איתוראן, הוא קיבל היתר להתקין במקום את המיגון לרכבים, והחיים היו דבש. עד שמחלוקת כספית גדולה הביאה לסיום הרומן עם שחר.
"כשאייל עמד לצאת לאנגליה, הוא בא ואמר לי: 'אבא, תעצור פה עם כל העניינים שלך. קח מרצדס חדשה ותעשה חיים'". מהנקודה הזאת ואילך התהפכו היוצרות: אייל לא היה זקוק עוד לסיוע של אביו. האב נקרא בהמשך לכל מיני צמתים בחיי הבן כדי לעזור ולהשגיח, אבל התפקיד האמיתי שלו היה לבלות.
"בכל חודש הייתי טס למשחקים של אייל באנגליה ויושב בתא הכבוד", הוא אומר, "אני תמיד יושב בכבוד".
בסלולר שלו שמור משחק אחד בלתי נשכח, הראשון שבו שיחק אייל בהרכב הראשון בסאות'המפטון - נגד האלופה מנצ'סטר יונייטד, ב־26 באוקטובר 1996. יונייטד היתה אז קבוצה מפחידה, עם שחקנים כמו פיטר שמייכל, רוי קין, דיוויד בקהאם, פול סקולס, אריק קאנטונה ואפילו ג'ורדי קרויף, לימים המנג'ר של מכבי ת"א.
"אייל שאל אותי לפני המשחק מה הוא צריך לעשות כדי שכולם באנגליה יכירו אותו, אולי למשוך לאריק קאנטונה בביצים? בסוף הוא שיגע את כולם במשחק הזה, תפס לכל מנצ'סטר יונייטד בביצים".
זה נגמר ב־3:6 ל"קדושים", עם שני שערים ושלושה בישולים של אייל, ובקבוק שמפניה, שאייל קיבל בסיום כשחקן המצטיין. "זה היה הכיף הכי גדול שיש, אין דברים כאלה", אומר האב בגאווה, "אני צופה בסרטון הזה הרבה, הוא מרגיע אותי. עושה לי נחת".
"אייל השתפר מאוד בהגשה"
כבר 20 שנה שזאב גרוש מאמם של הילדים ונמצא בזוגיות עם לאה. בתו יפעת (42) גרה בנהריה ועובדת כמזכירה בחברת ביטוח. ניר מתגורר בעתלית, ואייל ברמת השרון.
לאורך השנים הוא אסף את כל קטעי העיתונות על אייל. קרטונים שלמים. לפני שנתיים הביא לו אותם, וגם 120 קלטות של כל המשחקים שלו, שאותם העביר לדיסקים.
עשית איתו טעויות?
"לא עשיתי איתו שום טעות. בניגוד ליעקב בוזגלו, היה שלב שבו נתתי לו להתנהל לבד, כולל במשא ומתן הכספי. הכל לבד. סמכתי עליו. הבאתי אותו לאן שהבאתי, ומשם הכל שלו. היו לי הרבה עימותים עם יעקב בוזגלו על ההתנהלות שלו, וחבל, כי יש לו ילדים מצוינים, טובים מאוד. תן אוויר, תפסיק לשגע אותם. אני, בשלב מסוים, החלטתי שאני מחוץ לעניינים. כל חיי הייתי דומיננטי. זהו, מספיק".
אתה רואה את אייל ב"אופירה וברקו"?
"איזו שאלה. תמיד. לא מפספס שום תוכנית. לפעמים אני אומר לעצמי שהוא השתפר מאוד בהופעה ובשאלות שהוא שואל. זה תפקיד שמלמד הרבה.
"יש כאלה שאומרים עליו ככה וככה. תאמין לי, הוא לא ימין ולא שמאל. לא מעניינות אותו אידיאולוגיות. פעם הוא העריך את ביבי מאוד, אבל הוא אמיתי, וכשיש לו ביקורת הוא לא מכיר אף אחד. יש כתבי אישום, אפשר להתעלם מזה? הוא גם נתן מנה לבני גנץ, כשהוא בא אליהם לתוכנית. אין אצלו חשבון. הוא אמיתי וישר, וברור לי שלאנשים קשה לשמוע שאומרים להם את הדברים בפנים".
מה חשבת על העימות שלו עם מירי רגב בתוכנית?
"מה אני אגיד לך, חבל ששרה בישראל מדברת ככה. לא מקשיבה לעצמה ולא לאחרים. לא נותנת לדבר. היה חשוב לה להגיד שעד שהוא לא יתנצל, הוא לא יאמן את הנבחרת. נו, בסדר".
אייל טבע פה מטבעות לשון. למשל, הגדיר מפלגת שלטון כארגון פשע.
"לפעמים אני ממש המום ממנו. אני רואה אותו מדבר, מתבטא, מתנסח בחומרים שלא היו תחום העניין שלו. הוא השתפר מאוד בהגשה שלו מאז תחילת התוכנית. יוצא מן הכלל.
"יש לו את האופי הטוב של אמא שלו. הפה והדיבור הם שלי, ואני לא עשיתי חשבון לאף אחד, כמו שסיפרתי לך. עד היום אני לא יודע מה זה ימין ושמאל בפוליטיקה. אבא שלי היה מפא"יניק, ואני הצבעתי רק לפי האישיות של המועמדים, לא לפי מפלגות או רשימות".
מה אתה חושב על החיבור עם אופירה?
"היא כישרונית מאוד. יש כאלו שלא אוהבים את הסגנון שלה, אבל היא מגישה בצורה מצוינת, לא מתבלבלת, מקצועית ורהוטה".
אני מבין שבטלוויזיה הוא מנהל גם את המשא ומתן על החוזה של אופירה.
"הוא מייצג אותה. יש לו חוכמת חיים, הבנה. אני נהנה לראות אותו מהצד. מאחל לכולם ילד כזה".
איך לקחת את סיפור הגירושים של אייל מטלי, אשת נעוריו?
"בסוף אני אבא של אייל, ואני הולך עם אייל. מה ששלו, שלו. אני לא מתערב, אבל ברור שאני רוצה שלילד שלי יהיה טוב.
"אני שמח שבסוף הם מסתדרים, כי יש שלושה ילדים (לי, ליאור וטום; לאייל יש בן נוסף, בן מזוגיות אחרת; א"פ), אבל אני בדעה שזוגיות אחת לכל החיים זה בעייתי, ולכן פעם בתקופה צריך להחליף. גם לי זה קרה. פרידות הן דבר לא קל, אבל צריך לדעת להתנהל".
"מאוד כועס על אלי גוטמן"
בוא נדבר על סוגיית מאמן הנבחרת. אייל כל הזמן מדבר על זה כעל משימת חייו, אבל מכשיל את עצמו בכל מיני הצהרות על קפטן נבחרת שחייב לשיר את ההמנון.
"אני לא ממליץ לו לקחת את הנבחרת. יש לו חיים טובים ועיסוקים מעניינים שהוא מצליח בהם. מאמן טוב, כדי להצליח, צריך חומר שחקנים, ובמדינה שלנו כל המסלול הזה של גידול שחקנים מוצלחים הוא עקום ובעייתי. אבל אייל חושב שיש לו דרך משלו, ושהוא יצליח".
ומה אתה חושב?
"כדי לאמן נבחרת אתה צריך זמן. לפחות ארבע שנים, למצוא את השחקנים עם הפוטנציאל, לבנות מלמטה את העתודה של השחקנים, להגדיל את מעגל השחקנים. מעגל השחקנים מאוד קטן בארץ. יש פה הרבה כישרונות, אבל לא מלמדים נכון את המשחק. אין מחשבה עמוקה. אין שיטתיות".
אלה שמתנגדים למינוי של אייל אומרים שהוא לא אימן אפילו קבוצת כדורגל אחת, אז ישר לקבל נבחר לאומית?
"שחקן כדורגל עם עבר כמו שלו, עם חוכמת חיים, ניסיון והבנה איך כדורגל נכון צריך להיות, לא צריך לעבור את המסלול הרגיל. מי אלה המאמנים של היום? יש להם איזה סוד שהוא לא מכיר?"
וסיפור ההמנון? זה מכשול גדול, שההתאחדות לכדורגל לא תסכים להעביר.
"אני חושב שיש צדק במה שאייל אומר. הוא ביחסים מצוינים עם השחקנים הערבים, שיחק עם שחקנים ערבים, יש לו מלא חברים ערבים, גדל בחיפה שהיא עיר מעורבת. הוא חולה על החומוס של סעיד בעכו, וכולם מתחבקים ומצטלמים איתו. אין לו בעיה עם ביברס נאתכו, הוא אוהב אותו. אבל מבחינתו, לשיר את ההמנון זה עיקרון, ואני איתו".
אתה בן 74 תכף, קצת יותר משנותיה של המדינה. אתה מכיר את כל הכדורגלנים ששיחקו פה. הבן שלך הוא הגדול מכולם?
"מוטל'ה שפיגלר היה שחקן גדול, וגם גיורא שפיגל. ומאוד אהבתי את עודד מכנס. אייל בין הטובים ביותר. אני חושב שהוא הטוב ביותר, אבל אני אבא שלו, לא אובייקטיבי".
שכחת את ערן זהבי.
"זהבי סקורר גדול. באיזשהו מקום, מזכיר את כריסטיאנו רונאלדו. שניהם בועטים כמעט מכל מצב ומבקיעים הרבה שערים. הוא עושה את שלו, ואם היה לו קשר כמו אייל, שהיה מבשל לו - זה היה בכלל מושלם. אבל לא יודע אם זה היה עוזר לנבחרת. בתקופה של אייל היתה נבחרת טובה, וגם היא לא הגיעה לשום מקום.
"גם מנור סולומון שחקן כישרוני, אבל יש לו עוד עבודה לעשות. אייל אומר שהוא עוד יהיה כוכב על".
מי המאמן הכי טוב שהיה כאן?
"גיורא שפיגל. אייל מאוד אהב אותו. גם שליימה, למרות שהיו לי ויכוחים איתו בשאלה מי בנה את אייל. הוא אומר שהוא, ואני אומר שאני. שלמה נתן לו צ'אנס כשאייל היה צעיר, וזה היה חשוב מאוד".
מי הכי טוב מהמאמנים היום?
"ברק בכר ויוסי אבוקסיס".
אלי גוטמן?
"אני מאוד כועס עליו, עוד מתקופת מכבי נתניה. קשה לי להגיד עליו מילים טובות".
מה דעתך על הצוות האוסטרי בנבחרת, קודם אנדי הרצוג ועכשיו וילי רוטנשטיינר?
"הרצוג היה בסדר, ואין לי גם תלונות לרוטנשטיינר. למאמנים זרים יש בעיות תקשורת, הם לא מדברים את השפה. שמעתי את רוטנשטיינר והוא מדבר לעניין, אבל כדי לבנות כדורגל כמו שצריך, חייבים מערכת שלמה. לרדת למטה, לצעירים, לבנות אקדמיות, להסתובב, להכיר את המאמנים ואת רמת האימון שלהם. צריך לזה כסף, משאבים, זמן, ואני לא בטוח שנותנים לו את כל זה. כל הזמן מזיזים אותו מתפקיד לתפקיד, זה לא רציני".
