16 בספטמבר, יום לאחר חתימת "הסכמי אברהם" בין איחוד האמירויות, בחריין וישראל בבית הלבן, היה עבור אישה אחת באינדונזיה יום שהיא לא תשכח.
"הטקס לא שודר בטלוויזיה שלנו, כי מי שמחליט מה לשדר לא מראה לציבור חדשות טובות מישראל", מספרת אזקה דאוליה (30), אדריכלית במקצועה. "הטקס התקיים בשעה 11 בלילה לפי שעון אינדונזיה, ואני כבר ישנתי. אבל מוקדם בבוקר נכנסתי לפייסבוק של משרד החוץ הישראלי, ראיתי את הטקס, שמעתי את ראש הממשלה נתניהו מדבר על דוד המלך, ואמרתי לעצמי: זאת אומה שמאמינה באל, ואני חושבת שזה משהו חיובי להביא לאנשים. בכיתי מהתרגשות.
"סיפרתי לאבא שלי על הטקס, והוא אמר שאלה חדשות גדולות מאוד. הרבה אינדונזים מוסלמים אוהבים את ישראל, ורציתי שהאנשים יראו בעצמם וייהנו מהשלום ומהתקווה, זה מעורר השראה. החלטתי לשתף את שידור הטקס בעמודי הפייסבוק והאינסטגרם שלי. כתבתי לחברים שלי באינדונזית שזה לא וידאו שאני צילמתי או ערכתי, אלא שאני רק רוצה שהם יראו את הטקס. שיראו את התקווה לשלום".
דאוליה הוסיפה לסרטון גם פנייה נרגשת לנשיא אינדונזיה, ג'וקו וידודו, "בתקווה שאחרי המדינות האלה, גם לאינדונזיה יהיו בקרוב יחסים דיפלומטים עם ישראל".
למה חשוב לך כל כך שלום עם ישראל?
"בשביל המדינה שלי. הבעיה היא בהנהגה שלנו. אבל אני מרגישה שזה הרגע בשבילנו, הרגע שבו אנחנו מוכנים למערכת יחסים. ישראל לא באמת זקוקה לנו, אבל אינדונזיה זקוקה לישראל. יש לכם הרבה אנשים אינטליגנטיים, טכנולוגיה מפותחת, הייטק, אנרגיה מתחדשת. יש בינינו הרבה מן המשותף, ואנחנו יכולים ללמוד מכם הרבה כדי לקדם את המדינה שלנו".
* * *
את הפוסט הראשון שלה ראיתי שבועיים לאחר חתימת ההסכם עם האמירויות, במקום הכי לא צפוי: קבוצת פייסבוק בינלאומית, שבה אנשים מחפשים את שורשיהם היהודיים. בפוסט היא סיפרה שהיא מוסלמית ושאביה לימד אותה לקרוא תורה, ותהתה אם יש קשר בין שם האי האינדונזי "ג'אווה" לשם השם המפורש ביהדות ועוד שאלות שקושרות את אינדונזיה ליהדות.
אינדונזיה היא המדינה המוסלמית הגדולה בעולם, עם 275 מיליון תושבים, רובם המוחלט מוסלמים. היא השתחררה מכיבוש קולוניאלי בשנת 1945 והכריזה על עצמאותה ב־1949. הבחירות הדמוקרטיות הראשונות נערכו ב־1999, ואז גם חוקקה חוקה. היא חלק מארגון המדינות הבלתי מזדהות, שבו חברות מדינות שאינן רואות עצמן כנתונות להשפעה של שום מעצמה, אבל תומכת בפלשתינים. בשנים האחרונות ניכרת בה עלייה של קבוצות אסלאם קיצוניות, למרות שרוב תושביה מתונים.
באמצע שנות ה־50 היו ניסיונות לכונן יחסים בין אינדונזיה לישראל, שלא התממשו בשל לחצים של מדינות ערב. בעבר פורסמו דיווחים על מכירת נשק ישראלי לאינדונזיה בשנות ה־60 ועל קשר שהתנהל בסתר להקמת מיזמים מסחריים. ב־2018 בוטלו ההגבלות בעניין כניסת ישראלים למדינה, ולהפך, אבל אזהרת המסע נותרה על כנה.
במדינה אין כיום קהילה יהודית. יש אזרחים בודדים בעלי שורשים יהודיים, וכמה מהם התארגנו לפני שנה בעיר מנדו וחנכו בית כנסת קטן, שבו הם מתפללים בסתר.
לנוכח המציאות הזאת, הפוסט שפרסמה דאוליה הוא מעשה אמיץ. כצפוי, הוא עורר הדים רבים באינדונזיה ובעולם כולו וזכה למאות שיתופים ותגובות; לא מעטות מהן תגובות קשות של אינדונזים.
"ישראל הם יהודים, אחותי", כתב לה מישהו. "לא חשוב אם האויב גדול או קטן, הוא עדיין אויב. זה לא מה שהנביא מוחמד רצה. אנחנו צריכים לבנות כלכלה משלנו וצבא משלנו, וחוקי האסלאם ישלטו גם בכיפה (אל־אקצא)". גולש אחר כתב: "תפקחי את העיניים, אחותי, כמה מוסלמים פלשתינים נרדפים על ידי ישראל!"
קבענו לשוחח בווידאו ב־14:00 שעון אינדונזיה, 9 בבוקר שעוננו. כשפתחה את המצלמה, ראיתי אישה יפה, עדינה, עם חיוך ביישני וטונות של אומץ.
"זה משרד האדריכלות שלי", היא סקרה במצלמתה את המשרד, הממוקם בקומת הכניסה של הבית שבפרברי הבירה ג'קרטה. אחר כך יצאה עם המצלמה לפרוזדור, הראתה לי את תמונות המשפחה שעל הקיר, פתחה את דלת הבית והפנתה את המצלמה לשמיים. "את רואה, באינדונזיה השמש זורחת כמו בישראל".
בסטטוס שלה בפייסבוק היא מציגה את עצמה בשני משפטים. אחד באנגלית: "היי, אני אישה אינדונזית", ואחד באינדונזית, שאותו היא מתרגמת עבורי: "יצאתי להילחם למען היחסים הדיפלומטיים בין אינדונזיה לישראל". ליד הכיתוב ניצבים דגלי ישראל ואינדונזיה, כשלב אדום מחבר ביניהם.
"תמיד חלמתי על קשר עם ישראל", היא אומרת באנגלית, "זה בא מהחינוך שקיבלתי בבית וגם בבית הספר. כשראיתי את חתימת ההסכמים עם האמירויות ובחריין, הבנתי שאני צריכה להפוך את החלום הפרטי שלי לציבורי. הבנתי שבמציאות החדשה זה כבר לא חלום, שאפשר וצריך להילחם על זה.
"אני מפגינה תמיכה בישראל כי אני רוצה לעורר גירוי אצל אנשים. שיתחילו לדבר, להתווכח, לעשות דברים. באחד הפוסטים שלי השתמשתי בדימוי של קופסת זכוכית: כולם יכולים לראות מה יש בפנים, אבל אנשים לא מסתכלים לתוך הקופסה השקופה. בפנים יש מידע על ישראל, ולכן אני פותחת את הקופסה, ואז זה כמו קסם - האמת יוצאת החוצה, וכולם יכולים לראות אותה ולקבל השראה. לקבל תקווה למדינה שלי, להעשיר אותנו בידע ובטכנולוגיה.
"אנשים לא מכירים את העובדות, והדבר החשוב הוא איך אנחנו מחנכים אותם להיות אובייקטיביים, לשאול על כל דבר אם הוא אמיתי או לא. חשוב שהם יהיו בחיפוש תמידי אחר האמת".
* * *
גלי ההדף של הפוסט שלה נמשכים גם היום. "מישהו כתב לי: 'תקוותיה של מיס אזקה לגבי העם הנבחר טובות ואופטימיות מאוד. שיתוף פעולה עם ישראל בהחלט יועיל לאינדונזיה. השאלה היא אם תקווה כזו מתקבלת בקהילה שלנו. יתר על כן, צריך לבדוק מה הם (ישראל) עשו כדי לכבוש את הארץ המובטחת'.
"גולש אחר כתב: 'אם משהו נראה טוב, אין זה אומר שהוא באמת טוב, למרות שהוא נעשה בצורה טובה ועם כוונות טובות. כל מקרי האלימות נגד פלשתינים הם מאבק נגד מתיישבים לגיטימיים'".
מה ענית להם?
"שאני רוצה שאינדונזיה תשגשג יותר, שמוסר העבודה יגדל, שהאחדות, האהבה והחיבה של העם האינדונזי יתגברו, ושיהיו לנו עוד דברים טובים. כתבתי שזאת יכולה להיות התקווה של כולם. אני בטוחה שיהיו הרבה דברים טובים שאינדונזיה יכולה לעשות עם מדינת ישראל כדי להגשים את התקווה הזאת".
זה לא קצת נאיבי?
"ברור שזה לא קל. יש לי 4,000 חברים בפייסבוק, ורק מעטים מעזים להגיב בפתיחות. אני מאמינה שאסור להדחיק את הוויכוח על השאלה הפלשתינית, אבל צריך לקיים אותו בצורה מכובדת, עם עובדות. מישהו כתב לי: 'ישראל מקימה יישובים (התנחלויות) לא לפי החוק הבינלאומי. אז אם נכונן איתם יחסים, זו תהיה הודאה בחוקיות שלהם. עמדת אינדונזיה ברורה מאוד - היא לא מכירה בישראל ונלחמת על הקמת מדינה פלשתינית'. עניתי לו: 'אני רואה בישראל מדינת היהודים, האחת והיחידה. היהודים היו שם לאורך כל ההיסטוריה, זו לא מדינה של הפלשתינים'. שלחתי אותו ללמוד את העובדות.
"מישהו שאל אותי אם אני לא מפחדת להיחשב ציונית. עניתי לו: 'יש כל כך הרבה דברים טובים שאנחנו יכולים ללמוד מישראל לרווחת העם האינדונזי, שאני מחכה שיגידו שאני ציונית'".
את לא מפחדת שישתיקו אותך?
"לא. אני מפחדת מטיפשות, מבורות ומקורונה. יש לי זכות חוקית לומר את דעתי".
* * *
היא החמישית בין שבעה אחים ואחיות. מספרת שהוריה העניקו לה את שמה השני, דאוליה (באינדונזיה לא מקובלים שמות משפחה), "על שם פרח יפה שפורח כאן", ושולחת לי קישור לעמוד הפרח בוויקיפדיה: פרח הדליה המוכר.
הוריה, מוחמד נורדין (72) ואקה מסטיקווטי (64), הם בעלים של עסק לאוכל אינדונזי קפוא וגלריה קטנה לאמנות ולמתנות בג'קרטה, שנפתחת בעיקר בחגים ובאירועים מיוחדים. אביה מתנדב כאיש חינוך בוועד המנהל בבית הספר "אל־זיתון", שבו היא למדה, ובעקבות סגר הקורונה נמצא רוב הזמן בבית הספר וחוזר הביתה לעיתים רחוקות.
"גדלתי כמוסלמית, אבל תמיד הייתי סקרנית בנוגע ליהדות", היא אומרת, "סבא שלי, עבדול האק, הוא מוסלמי אדוק, בן 101, והוא מעולם לא דיבר איתנו על קשר ליהדות. אני לא מרגישה בנוח לשאול אותו. אבל אבא שלי אמר לי בילדותי שאם אני רוצה להכיר את מוחמד, אני צריכה לקרוא את התורה.
"יש לנו בבית תורה עם תרגום לאינדונזית, כל פרק כתוב בעברית ובאינדונזית גם יחד. אפילו העליתי פוסט שבו אבא קורא פרק", היא מספרת בהתרגשות, ושולחת לי את הסרטון שבו נשמע אביה קורא את הפרק הראשון של ספר בראשית, בניגון שמזכיר תפילה במסגד. "מי ששמע אותו אמר שזו קריאה ייחודית. ולאחי יש ילד ששמו השני הוא מהתורה, אליעזר".
בילדותה נהגה דאוליה לבלות סופי שבוע וחופשות בביתו של חבר המשפחה, במאי קולנוע אינדונזי מפורסם בשם איסמעיל סוברדג'ו. סוברדג'ו הקים עם אביה של דאוליה, שהוא מהנדס בהשכלתו, את בית הספר התיכון שבו למדה, הנמצא באי ג'אווה.
"בית הספר הזה מציג חזון. הוא אינו מרכז אסלאמי, נוצרי, יהודי, או כל דבר אחר. החזון הוא מרכז לחינוך, לתרבות, לסובלנות ולשלום. אחרי שסיימתי את הלימודים שם עבדתי בו כמורה במשך שנתיים, עד תחילת לימודיי באוניברסיטה".
בית הספר שוכן על שטח עצום, רובו חקלאי, ופועל בתנאי פנימייה. לומדים בו כ־2,500 תלמידים, בנים ובנות, שבאים מכל המחוזות והאיים באינדונזיה, וגם מסינגפור, ממלזיה ומדרום אפריקה. בתוכו נבנו מסגד, שנקרא "בניין הנוער", ומגדל שהוא אחד הגבוהים באינדונזיה, כאטרקציה תיירותית שבאמצעותה הם מנסים לקדם את השלום.
"התלמידים שרים במקהלה שירים בעברית, שאותם למדנו ממנהל בית הספר, שאהב את מסר השלום שיש בהם. באירוע לכבוד ראש השנה המוסלמית, שהוא אחד האירועים הגדולים בבית הספר, היינו שרים עם המקהלה גם שירים ישראליים - 'הנה מה טוב ומה נעים', 'הבה נגילה'", היא עוצרת את השיחה ומתחילה לשיר בהתלהבות.
היא שולחת לי תמונה שקיבלה מאביה, הנמצא בקמפוס. בתמונה עומדים חברי הצוות המנהל של בית הספר בתוך חורשה, עוטים מסיכות קורונה ומחזיקים שלט שעליו נכתב באנגלית: "Shalom Tel Java". "זה יהיה שמו של המתחם שמכשירים עכשיו ליד בית הספר. הוא יהיה מיועד לתיירים ויכלול קמפינג ופעילויות ספורט. הם מצפים שתיירים שבאים לראות את המגדל ייחשפו למסרי השלום שלהם".
אחרי כמה דקות אביה שולח צילום נוסף, הפעם של בקבוק מים מקומי, כשעל התווית כתוב באותיות אנגליות "hamaim".
"אבא שלי אומר שהשם של המוצר הגיע מהתורה, 'בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ, והארץ היתה תוהו ובוהו'", היא מחייכת, "אני חושבת שזו אחת הדרכים ללמד אנשים עברית ולחבר אותם לתורה".
* * *
הקשר שלה לישראל התחיל לפני שנתיים, כשביקשה להירשם ללימודי תואר שני באדריכלות בטכניון, "המוסד שאני מחשיבה כטוב בעולם". מאחר שאינדונזיה לא מאפשרת כניסה לאתרי אינטרנט עם סיומת il, היא שלחה את הפנייה מסינגפור, כשנסעה לטייל שם.
"לצערי, הבקשה שלי נדחתה", היא אומרת, "אמרו לי שאי אפשר להכניס אותי ללימודים, כי אין קשרים בין ישראל לאינדונזיה".
בשבת, היום האחרון לטיול בסינגפור, הלכה להתפלל בבית חב"ד ונשארה לארוחת שבת. "הרב ניגש לשולחן, התעניין מי אני והציג לי את אשתו. אמרתי להם שאני רוצה ללמוד עברית, והציעו לי ללמוד אונליין. פגשתי שם בחור ישראלי, חילוני. נתתי לו את כתובת המייל שלי והוא נתן לי את שלו, אבל מכיוון שלא רצינו לכתוב, עשינו תחרות מי יזכור את הכתובת של השני בעל פה. זה היה משעשע.
"למחרת חזרתי לאינדונזיה, והמשכנו להתכתב. התכתבנו במשך שנה. במהלך הזמן הזה למדתי עברית בבית ספר מקוון בשם 'רוזן', שמספק שיעורים אונליין".
בד בבד, היא התחילה לעקוב אחרי דף הפייסבוק של משרד החוץ הישראלי, ואחרי הדף של אחד מאנשי הניו מדיה של ראש הממשלה, חנניה נפתלי. נפתלי (25) שירת כלוחם שריון בצוק איתן, ולאחר שחרורו החל לפעול בהתנדבות למען ישראל ברשתות החברתיות. כיום יש לו מיליון עוקבים ומאות תגובות בכל יום. "הוא הראה לי כמה ישראל יפה ומתקדמת, והוא גם גבר נאה", היא מחייכת.
השבוע אמר לנו נפתלי: "זה מרגש מאוד לראות אישה אינדונזית מוסלמית, שמשתמשת ברשתות החברתיות כדי לקדם שלום וחברות בין העמים שלנו. שלום מביא שלום, ואהבה מביאה עוד יותר שלום. צריכים באינדונזיה עוד אנשים חלוצים כמו דאוליה, שיפעלו בלב שלם לקדם שלום עם ישראל, שמפירותיו ייהנו גם אינדונזים וגם ישראלים. אני מבטיח להעלות איתה סרטון זום משותף.
"אינדונזיה היא מדינה עם הרבה פוטנציאל להשקעות, ויש בה אנשים ליברליים. לכן הקשר בין ישראל לבינה הוא טבעי. לאחרונה פרסמתי פוסט עם הדגלים של שתי המדינות ואמרתי שאני מקווה שיהיה לנו קשר דיפלומטי. הפוסט קיבל 20 אלף תגובות, ובהן של אנשים קיצוניים, שכתבו לי כמה הם שונאים את ישראל. הזמנתי אותם לבקר בארץ, כי ברור לי שהם לא מכירים אותנו. עשו על הפוסט שלי כתבה שלילית בטלוויזיה האינדונזית, אבל אני יודע שרוב העם האינדונזי הוא אחר".
בחלק מהתמונות של דאוליה היא מצולמת בכיסוי ראש, ובחלקן בלי. "כיסוי ראש הוא רק אופנה בעיניי", היא מסבירה, "נשים רבות מאמינות שהוא קשור לאמונה דתית, אבל רבות אחרות מאמינות שזאת רק אופנה. בשנתיים־שלוש האחרונות יש אצלנו יותר ויותר נשים שמשתמשות בכיסוי ראש, גם שחקניות ודמויות ציבוריות.
"אני רואה את זה כטרנד אופנתי, אבל חוששת שהמגמה הזאת הופכת את המדינה שלנו ל'ערבית'. אינדונזיה היא לא מדינה ערבית, למרות שהמוסלמים הם רוב במדינה. מה שמפריע לי הוא לא הכיסוי עצמו, אלא העובדה שהוא לא משקף גישה נאורה".
יש לך מחשבות על חתונה?
"ברור", היא צוחקת. "בג'קרטה מקובל להתחתן בגיל מבוגר, גם האחיות שלי התחתנו בגיל 28 או אפילו 29. ההורים שלי לוחצים, אבל לא מאוד. אבא שלי אמר לי בצחוק, 'למה שלא תמצאי חתן ישראלי?'"
מה מצב התחלואה מהקורונה באינדונזיה?
"עד היום מתו אצלנו 18 אלף בני אדם (כ־65 איש למיליון; ה"א). במזרח ג'קרטה נבנה קבר המוני לקורבנות, עם לוח שעליו מצוינים שמותיהם. כשיצאתי לעיר אחרי הגל הראשון וראיתי את המקום הזה, מיררתי בבכי. בינתיים נעלתי את עצמי בבית, לפי ההנחיות. הרבה אנשים עושים דין לעצמם, בעיקר מבוגרים ועניים, כאלה שאין להם עבודה וכסף לקנות אוכל.
"הנשיא הכין תוכנית לסיוע כלכלי לעניים, אבל זה לא מספיק. אמא שלי החליטה להפסיק לנסוע ברכב שלה כשהיא חייבת לצאת מהבית, ולהשתמש במקומו בתחבורה הציבורית כדי לתת פרנסה לנהגים".
* * *
דאוליה, שבזמנה החופשי גם מציירת, יצרה תמונה על פפירוס מצרי קדום, עם המילה אהבה. "עיצבתי אותה עם מוטיבים אינדונזיים ותבניות זהב, והעליתי לרשת לצד פוסט בעברית, באינדונזית ובאנגלית". "אני מקדישה את התמונה הזו ליחסים הדיפלומטיים בין אינדונזיה לישראל, שצריכים להתממש", כתבה בפוסט, "אנחנו מתפללים לכך".
איך כתבת בעברית?
צוחקת. "באמצעות גוגל טרנסלייט. ידיד ישראלי, שהכרתי דרך הפוסטים שלי על ישראל, תיקן לי את הטעויות. אני לא עושה את זה בשבילי. אני עושה את זה בשביל המדינה שלי, שאני כל כך אוהבת. אפשר לשאול אותך שאלה?", היא שואלת בביישנות. "ישראל מעוניינת בשלום עם אינדונזיה?"
"בוודאי", אני עונה, ושומעת את אנחת הרווחה שלה.
כל פוסט, כל תגובה וכל אירוע היא מתעדת ב"יומן מסע", בדרך להגשמת חלומה. "בחשבון הפייסבוק שלי יש רק 4,000 חברים, אבל בבית הספר שבו למדתי, שמחנך לערכים שלי, לומדים אלפי תלמידים מכל רחבי אינדונזיה. אני מאמינה שלאט־לאט המסר יחלחל ויגיע לכולם.
"אני מבקשת שתאמינו לי - באינדונזיה באמת אוהבים את ישראל. הכותרת של הכתבה שלך יכולה להיות 'האם שלום במזרח התיכון ישפיע על אסיה, ובמיוחד על אינדונזיה?', ואז מר ביבי נתניהו יראה את הכותרת וישאל מי זאת האישה הזו מאסיה. ואולי הוא יעשה עם זה משהו".