בחיל הים יש אמונה טפלה, שלפיה נשים לא יכולות לעבוד עם מכונות בכלי שיט מבצעי. המכונה היא אישה, יסבירו חובלים ותיקים, ואם אישה תעבוד עם המכונה, היא עלולה לקנא ביחס שהחובלים יעניקו ללוחמת, ולא לעבוד כמו שצריך. לכן, במשך שנים, לא היו נשים בתפקיד מכונאיות בספינה מבצעית. עד לפני כמה חודשים.
סמלת ג'סיקה קלמפרט (22) היא האישה הראשונה שממלאת תפקיד של מכונאית בספינת טילים ישראלית, אחראית לבקרת המכונות ולתפעול הגנרטורים והמנועים. בינתיים היא גם האישה היחידה בישראל שעושה את זה, ועכשיו היא גם אחת מארבע הלוחמות שהביאו מגרמניה את הסער 6 החדשה והנוצצת, שזכתה לשם אח"י מגן.
יש לה עיניים כחולות ושיער שחור, ותליון מוזהב של עוגן על הצוואר. היא נולדה בארץ להורים שעלו מאוקראינה, למדה הנדסאות אלקטרוניקה בבית הספר לקציני ים עכו והלכה בדרכו של אביה, שהיה מכונאי ראשי בספינת דבור.
"גדלתי על הים, על החיל, על הספינות. כבר בכיתה י"א הפלגנו כל הכיתה ביאכטה לקפריסין, וכל אחד מהתלמידים עשה הכל על הסיפון. אני הייתי הגאית, צופה, נווטת. כשבחרתי ללמוד במגמת מכונאות, אבא שלי שאל למה אני צריכה את זה, הציע שאלמד אלקטרוניקה. אבל אני הבנתי שאני הולכת לשבור פה סטיגמה".
אח"י מגן היא הראשונה מארבע ספינות הטילים החדשות שאמור חיל הים לקבל. השלוש הנותרות אמורות להגיע במהלך השנתיים הקרובות. הספינה עוגנת עכשיו בנמל חיפה, עדיין עירומה מהמערכות האלקטרוניות המשוכללות שיותקנו עליה בחודשים הקרובים. היא הגיעה לכאן אחרי מסע מפרך של כמעט שבועיים בים, מהמספנה שבעיר קיל, דרך יוון, שם תודלקה ונוקתה, עד ישראל, מרחק של 7,500 ק"מ, בקצב של 24 קשר (כ־50 קמ"ש).
מהגשר, מוצב הפיקוד של הספינה, נשקפות ספינות הסער האחרות, מדגמי 5 ו־4.5. "תראי כמה הספינה הזאת עוצמתית לעומת האחרות", אומרת סמלת עינב אשואל (20), טכנאית הניווט שליטה ובקרה (שו"ב), "הן נראות פתאום קטנות".
עינב באה מבית דתי במושב שדה יצחק. הוריה, ששירתו בחיל האוויר, הופתעו כשהילדה רצתה ללכת לחיל הים. "תמיד משך אותי המסתורין הזה סביב הספינות", היא אומרת, "הייתי רואה גוש ברזל בלי לדעת מה קורה בפנים, וזה שיגע אותי. ידעתי שיש בסטי"לים הרבה גברים, ואמרתי לעצמי שהנה המבחן שלי. שכאן אוכל לראות אם אני מצליחה לצאת מאזור הנוחות שלי, שכלל רק בנות, ולהסתגל לחיל מעורב. חשבתי שנהיה חבורה של בנות, אבל היום אני יכולה להגיד שהחברים הכי טובים שלי הם בנים שמשרתים איתי. הצלחתי להסתגל במהירות לעובדה שכל הזמן יש סביבי בנים, כל הזמן".
"האדרנלין על הסטי"ל מטורף", אומרת ג'סיקה, "את מרגישה כל הזמן שאת חלק ממשהו סודי. את עושה משהו שאף אחד לא יידע שאת עשית אותו, שזה קצת חבל, אבל עדיין, זו תחושה טובה. אבא שלי היה שנים בחיל הים, ועד היום, גם אחרי שהתגייסתי, הוא לא סיפר לי מה עשה בחיל".
אנחנו נפגשות יום לאחר הגעת הספינה לבסיס חיל הים בחיפה. יחד איתנו גם סמלת ארינה פוליאנקר (20) ממעלה אפרים, טכנאית קשר וחובשת, וסרן שירה קליגר (23), קצינת האלקטרוניקה וההגנה של אח"י מגן.
שירה מצביעה אל שכונת בת גלים, שפרוסה מולנו. "שם הבית שלי", היא מחייכת. נולדה וגדלה בכרמל הצרפתי, והיום שוכרת דירה עם חברים בשכונה שנושקת לחוף. לפעמים, כשהספינה בנמל, היא קופצת הביתה בערב, "לקחת קצת אוויר לנשימה", וחוזרת למחרת.
שירה הספיקה לשרת על כל ספינות סער 5 - אח"י אילת, אח"י חנית ואח"י להב, ועכשיו המשימה שלה היא להפוך את הספינה החדשה למבצעית.
בינתיים היא מובילה אותנו אל בטן הספינה, בעשרות מדרגות צרות. ירידה תלולה וצפופה, שלא מיטיבה עם הסובלים מפחד גבהים. מי שהצפיפות לא מפריעה לו, יכול לעשות כאן אימוני אירובי של עלייה וירידה במדרגות.
לב הספינה הוא "המכונה", זאת שמייחסים לה תכונות של אישה. כאן ממוקמים המנוע הראשי והגנרטורים. "אל תתבלבלי", מסבירה שירה, "הרעידות של הרצפה הן לא בגלל הגלים". וג'סיקה מחייכת, "עד עכשיו, המכונה חברה שלי", היא אומרת בבטחה, "עוד לא יצא לנו לריב".
מחדר הבקרה הצמוד למכונה שולטים על הספינה. קצת אחריו נמצא המי"ק, מרכז ידיעות קרב. כאן תשב שירה ותשלוט באמצעי ההגנה של הספינה, למרות שבהפלגה מגרמניה, בגלל מחסור באנשי צוות, היא הוצבה בגשר.
"מעבר לעובדה שאני מסתובבת עם מקדחה ולפטופ, המטרה שלי היא להעריך מתי יש איום על הספינה, ואז לשגר את המענה הנכון כדי שהאיום לא יפגע בספינה או בנכס שאנחנו מגינים עליו, למשל אסדת קידוח בלב ים".
חדרי המגורים נמצאים במפלסים התחתונים. בכל אחד שלוש מיטות תלת־קומתיות, שלושה ארונות ומגירות לכל לוחם. בדרך כלל, חיילים חדשים על הספינה ישנים על מזרן על הרצפה במשך כמה שבועות. אבל ג'סיקה, עינב וארינה קיבלו חדר בנות משלהן, וכל אחת מהן תפסה את המיטה האמצעית בכל שלישייה. עליה, יסבירו מאוחר יותר, לא דורכים כדי לטפס, כמו על המיטה התחתונה, ולא נמצאים גבוה מדי, כמו במיטה העליונה. המיטות שתפסו יישארו שלהן גם אחרי שיגיעו לוחמות נוספות. על פי הצפי, 20 מבין 80 אנשי הצוות של הספינה יהיו נשים.
בניגוד לשלוש חברותיה, שירה חולקת חדר עם שני קצינים. כי כשצריך לחסוך במקום על הספינה, חובלים וחובלות מורשים לישון באותו חדר. בחדר המעורב יש שתי מיטות קומתיים, וגם שירותים ומקלחת פרטיים.
אורכן של המיטות כמעט שני מטרים, כך ששירה, עם המטר שבעים ושמונה שלה, משתחלת למיטה בקלות. יש לה אפילו מקום לפרוס את ידיה כשהן מקופלות לאחור.
זה לא קלאוסטרופובי?
"מה פתאום, אפילו לא הגעתי עם הרגליים עד הקצה".
האישה הראשונה שסיימה קורס חובלים של חיל הים היתה אורה פלד (לימים פלד נקש). זה היה בשנת 2000, והיא שירתה אחר כך על ספינת סער 4.5 כקצינת משמרת וכקצינת גנ"ק (גילוי, ניווט, קשר). 18 שנים אחר כך, בגיוס נובמבר 2018, פתח החיל את שורותיו ללוחמות בסטי"ל. הן משרתות שנתיים ושמונה חודשים, וחלקן חותמות קבע.
הלוחמות שהתגייסו לפני שנתיים יועדו מראש לאח"י מגן, כחלק מתכנון ארוך טווח. עינב וארינה אמורות להשתחרר בשנה הבאה; ג'סיקה תשתחרר במארס 2022, אבל בשל הכשרתה כהנדסאית, אמורה לחתום לפחות לעוד שנת קבע. שירה תשתחרר באפריל 2023.
הספינה החדשה תוכננה מראש לשירות של לוחמים ולוחמות יחד - בניגוד לקודמותיה, שרק בשנתיים האחרונות הסבו כמה חדרים לטובת לוחמות. זו הסיבה שיש בה מקלחות "טוש" נפרדות לגברים ולנשים. בסטי"לים הקודמים יכלו הלוחמים להתקלח רק למשך 20 שניות, קצת כמו הטוש בחוף הים, כדי לחסוך במים המסוננים. כאן, בספינת הדגל, יש יותר מכלי מים, מערכת סינון טובה יותר, ואפילו מערכת חימום שדואגת שיהיו מים חמים כל הזמן, כדי למנוע בזבוז בהמתנה למים החמים. וכשרק 40 אנשי צוות נמצאים על סיפונה, כפי שקרה בהפלגת הבכורה מגרמניה, אין בעיה באספקת המים למקלחת. אז מה אם כל לחיצה על הברז מזרימה מים רק במשך כעשר שניות.
"ההבדל היחיד בינינו לבין הבנים הוא בחדרי שינה נפרדים, שירותים ומקלחת", אומרת עינב, "שום דבר מעבר לזה. כולנו חברים, אפילו סוג של משפחה. השוני לא מורגש. היינו עם אותו צוות גם בסער 5, אז כולם התרגלו".
ג'סיקה: "בסער 5 באמת היו צריכים להתרגל לנוכחות של בנות. היו כמה בנות שהגיעו לפנינו, ואז היו צריכים להתאים מגורים נפרדים לבנות ושירותים נפרדים. גם הבנים היו צריכים להתאים את עצמם לנוכחות של בנות. היו כאלו שלקח להם רגע או שניים להבין שהם כבר לא יכולים להסתובב במגבת כשהם יוצאים מהמקלחת.
"אחרי שמסתגלים לזה, את יכולה למצוא כאן חברים לכל החיים. אני רואה את החברים שלי מהספינה כמשפחה. זה לגדול איתם, לנשום איתם, לעשות איתם הכל, יותר מאשר בבסיסים אחרים".
כששירה התחילה את שירותה כקצינה על אח"י חנית, בסוף 2017, היא הבינה שתצטרך לישון בחדר אחד עם כמה קצינים. "היה לי רגע של מבוכה. מה עושים עכשיו? איך מתלבשים? האם כל פעם אצטרך ללכת עד לשירותים הרחוקים כדי להתלבש שם?
"אבל באתי עם ביטחון, וקבענו יחד כללים איך נעשה את זה. כשרציתי להתלבש, הם היו יוצאים מהחדר, והייתי נועלת את הדלת ומתלבשת. כשהם רצו להתלבש, אני הייתי יוצאת. באח"י מגן יש לנו שירותים ומקלחת בחדר, אז זה עולם אחר".
ארינה: "מי שלא חי על הספינה אולי חושב שיש כל הזמן מתח מיני בין בנים לבנות. אבל כל אחד כאן יודע מה הגבולות שלו, ומה הגבולות של כל אחת מאיתנו, שחריגה מהם תגרום לה להרגיש לא נוח. אני לא חושבת שהיה מצב שבו הרגשתי לא נוח על סטי"ל".
ג'סיקה: "הבנים פה יודעים שאני יכולה לעבוד כמו כל אחד מהם, ואין סיבה שלא אהיה אחת מהם. אף אחד לא יבוא ויגיד לי, 'את כועסת כי את במחזור', או משהו כזה".
שירה: "אני רוצה לראות את הגבר שיגיד דבר כזה. אני מאמינה שלכל אחת מאיתנו יש אופי מספיק חזק כדי להגיד במקרה הצורך שמישהו עבר את הגבול. לשמחתי זה עוד לא קרה. יכול להיות שביומיים הראשונים בנים יגידו, 'הי, יש כאן בת מפקדת', אבל אחרי יומיים, כשאני מוכיחה את עצמי מבחינה מקצועית, זה כבר לא משנה".
השבוע פורסם שנגד בחיל הים מואשם שצילם חיילת בזמן מקלחת. עולה לכן בראש המחשבה שדבר כזה יקרה בספינה?
שירה: "זה עובר בראש. הרי כשאני מתלבשת במגורים מעורבים אני נועלת את הדלת ולא משאירה אותה פתוחה, למקרה שמישהו ייכנס בלי לדפוק. אבל לכולנו יש מודעות לזה, והסביבה בספינה היא שונה. כשאנחנו אומרות שכולנו כאן משפחה, זה לא אומר שאני רוצה לראות את אח שלי הולך בתחתונים. בפן הזה אנחנו מאוד מקפידים על פרטיות".
כרגע, אף אחת מהן לא נמצאת בזוגיות. החבר הרציני האחרון של שירה היה בזמן הקורס, ואחר כך הם נפרדו. ג'סיקה יצאה עם לוחם לפני שהתגייסה, אבל מאז הגיוס לא היתה בזוגיות.
יכול להיות שגברים נמנעים מכניסה לקשר איתכן, בגלל התפקיד?
ג'סיקה: "קרה שמישהו התחיל איתי, וכששמע שאני לוחמת ונמצאת הרבה בים ובספינה, אמר שזה לא מתאים לו. כאילו מובן מאליו שגבר יכול להיות לוחם ולחזור לחברה שלו פעם בכמה זמן, אבל כשמדובר בלוחמת, זה משהו אחר. כרגע אני לא מרגישה שאני פנויה רגשית לזוגיות, כי אני מעדיפה להתרכז בתפקיד".
בחצי השנה האחרונה שהו לוחמי אח"י מגן בגרמניה, כדי להכשיר את הספינה להפלגה לארץ. הם ישנו במלון והתבקשו להקפיד על נוהלי ביטחון נוקשים, כמו הליכה בבגדים אזרחיים ובקבוצות קטנות, הימנעות מדיבור קולני בעברית ושינוי תדיר של מסלולי התנועה. רק במספנה עלו על מכנסי עבודה שחורים וחולצות ארוכות בכחול כהה. פעמיים, באפריל ובאוגוסט, הוטסו לביקורים בארץ.
ב־29 באוקטובר הונף על הספינה דגל ישראל, והפיקוד עליה הועבר רשמית לחיל הים. מאז הלוחמות כמעט לא ירדו ממנה. למדו כל חלק שלה, עד רמת הבורג, ותרגלו הפלגות.
"למדנו בגרמניה הרבה חומר עיוני, אבל רק כשאת נכנסת לספינה את יכולה להבין על מה מדובר", אומרת ג'סיקה, "לכן עשינו 'חפרפרות' - גיחות לספינה לכמה שעות כדי ללמוד. ועדיין, זה שונה מאשר להרגיש את הספינה ביום־יום".
שירה: "כדי להכיר את הספינה עד הסוף את צריכה לחיות ולהפליג בה. את צריכה להכיר את המחלות שלה, את הדברים הטובים שבה, לחוות אותה עד הסוף".
ארינה: "בהפלגה אנחנו יחד 24 שעות ביממה. את גרה בספינה וגם עובדת בה, והשקט שלך הוא מאחורי וילון שאת מסיטה. הכל קורה על הספינה, וכל אחת מוצאת לעצמה את המקום השקט".
שירה: "בספינות אחרות בכלל לא היה וילון, אז זה שיפור. גם אם את שמה בצד את העבודה, אנחנו במקום מאוד לחוץ. עם תשעה אנשים בחדר, אין לך באמת מקום להתבודד אם את צריכה זמן לעצמך. אז או שאת נכנסת למיטה וסוגרת את הווילון, או שאת משתפת את אחד החברים על הספינה".
המסע מגרמניה לא היה קל. "הים היה קשוח", אומרת ארינה, "חילקתי לכולם תרופות נגד בחילה, וגם לקחתי בעצמי. חוץ מכמה בנים שיודעים להתמודד טוב יותר עם הים, כולם הקיאו. היה אפילו מישהו שאיבד הרבה נוזלים, והייתי צריכה לתת לו עירוי".
ג'סיקה מרימה את ידה בחיוך. "זו הייתי אני. פדיחה. לא יודעת איך זה קרה שהקאתי כל כך הרבה בכזאת ספינה גדולה, שאמורה להיות יציבה. אחרי העירוי התאוששתי, קמתי והלכתי למשמרת שלי. לא היו צריכים להחליף אותי. אבל כשעשו תחרות הקאות, אני הייתי הזוכה הגדולה".
"זה לא קורה בכל הפלגה", מדגישה עינב, "בכל השירות שלי הקאתי אולי פעמיים. כאן היתה כמות גדולה של אנשים שלא עמדו בטלטולים, זה היה שוק שעבר אחרי כמה ימים".
שירה: "אין אחד שלא מקיא בים. תחושת הבחילה קשורה לאיך שאתה נולד. מי שיש לו נטייה לבחילות, כמוני, ירגיש אותן גם בים רגיל. אני מקיאה גם מנסיעה באוטו. בספינה יש שקיות הקאה, אתה זז הצידה, כולם אוטמים אוזניים לרגע, וזהו. אתה קושר את השקית, זורק אותה לפח, שוטף את הפה וממשיך הלאה. בפעם הראשונה שהרגשתי בחילה בספינה, הצוות עודד אותי והסביר לי שזה קורה לכולם. מי שמחזיק מעמד זוכה לכינוי 'קילר'. מי שהקיבה שלו מתהפכת הוא 'פלאט'. המטרה היא להיות 'פלאטקילר' - להקיא ולהיות מסוגל להמשיך לעבוד כמו שצריך.
"כשיש מספיק אנשים על הספינה, אנחנו משתדלים לתת לבן אדם לנוח ולהחליף אותו, כדי שזו לא תהיה טראומה. אבל אחרי כמה הפלגות חשוב להרגיל את האנשים לא להיות סמרטוטים אחרי שמקיאים".
והיו גם חוויות מרגשות בדרך. "בוקר אחד אני יושבת בבקרה, ופתאום מתקשרים אלינו בבהלה", מספרת ג'סיקה, "חשבתי שקרה משהו, ואז אמרו לנו: 'בואו מהר, יש דולפינים'. את רואה את כל אנשי הצוות על הגשר רציניים, מסתכלים על המסכים, ופתאום מישהו מצביע וצועק: 'דולפין! דולפין!' זה היה מרגש. ראינו גם לווייתנים, צבי ים ודגים מוזרים שאין לי מושג איך קוראים להם".
כולן השתתפו בהפלגות מבצעיות מחוץ למימי ישראל. "את אומרת תפילת הדרך לפני שאת יוצאת, ויודעת שאת עושה משהו סופר חשוב", מספרת עינב, "זו תחושה מדהימה. אדרנלין מטורף".
שירה: "יש אימרה ש'ספינות בטוחות בנמל, אבל לא לשם כך הן נוצרו'. אז את צריכה להיות כל הזמן מוכנה גם להפלגה מבצעית רחוקה, הרי לשם כך אנחנו מתאמנים. באופן עקרוני טילי האויב מגיעים גם לחופים בארץ, אבל כשאת יוצאת לים, במיוחד כשאת יוצאת מהמים הטריטוריאליים של ישראל, כל הצוות מעלה כוננות. יש יותר דריכות.
"ואז את חוזרת אחרי משימה מטורפת, ולא יכולה לספר לאף אחד... אפילו לא ללוחמים בספינות אחרות, בגלל המידור. לפחות את יודעת שלקחת חלק במשהו שהוא יותר גדול ממך".
הן מודות שכל יציאה לים מלוּוה בפחד מהלא נודע. "בפעם הראשונה שיצאתי לים כקצינת מחלקה, לפני כשנה, פחדתי מאוד", נזכרת שירה, "אמנם לא כל ההגנה על הספינה היתה תלויה בי, אבל באופן כללי, אם לא נצליח לבצע משימה חשובה, למשל יירוט טיל, האחריות היא עלי. וזה מלחיץ.
"בלילה של אותה הפלגה לא ישנתי דקה. לא לפני ההפלגה ולא על הספינה, למרות שאחרי 24 שעות של הפלגה חייבים לישון. לא הייתי מסוגלת. את לא רוצה להיתפס לא מוכנה, או שיקרה משהו בזמן שאת לא תהיי שם.
"כל הזמן אמרתי לעצמי שזו לא היציאה הראשונה שלי לים, ויש לי צוות מיומן, והכל יהיה בסדר. וזה מה שהחזיק אותי. ככל שחולף הזמן, כך את צוברת יותר ויותר ביטחון. אחד היתרונות המשמעותיים בספינה הוא שזה משחק קבוצתי, לא של שחקן אחד כמו במטוס. תמיד יש עוד בקרה, ועוד אנשים שיכולים לעזור".
עינב: "בפעמים הראשונות שעליתי על אח"י להב, הספינה הקודמת שבה שירתתי, ראיתי מול העיניים את הצוללת דקר. המחשבה שאני משרתת על ספינת טילים שחשופה לאיומים ולא תמיד מוגנת, הרתיעה אותי. הייתי בחרדה. איך אני יכולה לדעת שבמקרה של טיל שנורה עלינו כל המערכות יעבדו כמו שצריך, ואיך אני יכולה להיות בטוחה שאני לא הולכת עכשיו למשימת התאבדות, כי אין מה שיגן עלי?
"דיברתי על זה עם המפקד שלי. הוא ישב איתי וסקר לי את כל מערכות ההגנה, עד שהבנתי את הבסיס ואת ההיגיון מאחורי כל מיני פעולות שאנחנו עושים על הספינה, שמיועדות גם להגן עלינו. זה גם מה שהרגיע אותי בסופו של דבר, שאני יודעת מה קורה בכל שלב במשימה".
גם היום יש לך מחשבות מלחיצות?
"כן. לפני שיצאנו מגרמניה, שאלתי את המפקדים אם יהיה לנו ליווי או שנהיה לבד, כי הספינה לא חמושה. הסבירו לי שיש ליווי, וזה הרגיע אותי. אבל באמת־באמת הפסקתי לפחד רק כשראיתי את הספינות של חיל הים שהצטרפו אלינו בקילומטרים האחרונים לפני שהגענו. רק אז נרגעתי ואמרתי לעצמי שזהו, אנחנו בסדר".
שירה: "לא פעם אנשי צוות שלי אומרים לי שהם מפחדים מה יקרה אם המערכת לא תיירט טיל, והם לא יצליחו להגן על עצמם. אני עונה להם שאנחנו עושים הכל כדי שזה יעבוד. רק הידע והניסיון יכולים לעזור להתמודד עם פחד כזה".
"צהריים טובים לאנשי הצוות", נשמע קול משועשע בכריזה, "ארוחת צהריים חמה וטעימה מוגשת בחדר האוכל, שיהיה לכולם בתיאבון". ריח מרק העוף והירקות מגיע עד חדרי המגורים.
מאז עלו לסטי"ל, צוות הספינה לא חוסך בפינוקים. בדרך מגרמניה קיבלו הלוחמים פסטה בולונז, מנת עוף או בשר עם תבלינים מיוחדים, וגם שדרוגים קטנים על מאכלים פשוטים, שעושים את כל ההבדל, כמו הוספת פטריות לחומוס מקופסה, או חלות שבת שנאפו על ידי הטבח. גולת הכותרת היתה ללא ספק ארוחת הסטייקים, שאותה הכינו אחרי שיצאו מגרמניה. "תחושה של מסעדה יוקרתית, אבל אולי לא כדאי לספר, שלא יקנאו בחילות אחרים".
בזמן ההפלגה מגרמניה, הגעגועים אל הבית בערו. שימוש בטלפונים סלולריים אסור בים, כך שהלוחמים מנותקים כליל מהעולם. עינב מספרת שחיכתה להתקשר לאמה ולספר לה על ההתרגשות העצומה מהספינה החדשה, וג'סיקה, שקיבלה דרגה על הגשר באמצע ההפלגה, כמנהג הלוחמים בסטי"ל, היתה צריכה לחכות ימים ארוכים כדי לספר להורים.
למזלן, קצת כמו ב"האח הגדול", דאגו בחיל לצלם מבעוד מועד את בני המשפחות של הצוות ולהציג לחיילים את סרטוני הווידאו בהפתעה.
"בכל פעם מישהו אחר מצא את עצמו בסיטואציה המביכה של לשמוע מישהו מהבית כשכל החברים מסביב", מספרת שירה, "הבנים ניסו להישאר קוּלים, אבל אנחנו התפרקנו שם מבכי. הגעגועים ממש היו קשים. גם לוחמים שהם אבות לילדים בכו כששמעו את הילדים שלהם".
ארינה: "אני בכיתי גם כשראיתי סרטונים של אחרים, זה היה מאוד מרגש".
כשהלוחמים בים, אוספים עבורם עדכוני חדשות. חמש ידיעות חדשותיות ועוד כמה עדכוני ספורט.
שירה: "יש כלל שלא מודיעים דברים נוראיים שקרו בעיר שלך, כי לא רוצים שנגלה באמצע הפלגה מבצעית שקרה משהו למישהו קרוב אלינו. בלאו הכי אין שום דרך לעשות משהו כשאת בלב ים.
"יש דווקא משהו טוב בניתוק הזה. הוא נותן לך כמה ימים שבהם את נמצאת רק עם האנשים שמשרתים איתך, ויוצאת מהשגרה אל סוג של שלווה. כי הים פשוט יפה, ואת רואה זריחה, ושקיעה, וכוכבים, וירח, והמון טבע שקשה לשים לב אליו כשאת בלחץ של עבודה".
אחרי כמה ימי חופשה והתאוששות מהמסע הארוך מגרמניה, הבנות חזרו אל הספינה. סידרו את הדברים בחדר, החליפו למדי ב' והתחילו לעבוד. בשלב הבא יותקנו בספינה מערכות מכ"ם, תותח 76 מ"מ, 16 טילים נגד ספינות, מערכת הגנה ימית נגד טילים וכלי טיס, ועוד. 90 אחוז מהמערכות הן ישראליות, ולכן העבודות צפויות להימשך עוד כשנה וחצי - הרבה אחרי תאריך השחרור של עינב וארינה, בספטמבר 2021.
עינב: "יש משהו מאוד מרגש בעובדה שזו ספינה ראשונה מסוגה, ומנסים עלינו את כל המערכות והמבנה. יש בי רצון להישאר ולראות איך היא תיראה בסוף, אבל לא בטוח שאחתום בשביל זה קבע. זה לא תלוי רק בי אלא גם בתקן, במקום ובתפקיד, דברים שמבחינתי עדיין מוקדם לחשוב עליהם. כשנגיע לגשר, נחצה אותו".
שירה: "אפילו אני לא חושבת שאזכה לראות את הספינה מבצעית. המאני טיים שלי הוא עכשיו, כי התפקיד שלי הוא ללוות את ההתקנות של מערכות ההגנה ולוודא שהכל כמו שצריך. אני אשמח לזכות לשרת עליה כמבצעית".