"ההתנדבות בעם בדעיכה"
חודש אחרי נעילת התערוכה הלאומית בנושא "ההתנדבות בעם", שבה ביקרו המונים, התברר בדיון בכנסת, שנערך בשבוע הראשון של 1951, שרוח ההתנדבות בציבור בישראל דווקא נחלשת.
העניין עלה במסגרת דיווח של השרים על המצב במעברות, שבו הציג כל שר את פעולות משרדו - חינוך, בריאות, תחבורה, תעסוקה ועוד - ביחס למעברות. את הדיון ניהלה ביד רמה שרת העבודה, גולדה מאירסון (מאיר), שהעבירה את השבוע האחרון של 1950 בסיור לימודי במעברות שונות.
"חברים, המצב במעברות נורא!" אמרה גולדה בדיון. "אנו, נבחרי העם, חייבים לשנס מותניים מהצד המוסדי־ממשלתי, ובאותה המידה יש לפעול כדי להעלות על נס את חשיבות רוח ההתנדבות בעם, שבלעדיה - אנה אנו באים".
השרה הביאה כדוגמה את מפעל "קורת גג בחורף לילדי המעברות", והזכירה שבחורף הקודם נלחמו משפחות ישראליות על הזכות לארח ילדי מעברות, כשרובן סירבו לקבל את המענק הממשלתי בסך 6 לירות לחודש בעבור אירוח כל ילד, ודרשו שהכסף יועבר להורי הילדים.
"ואילו השנה", המשיכה גולדה, "אני נאלצת לבשר שנדרשו לנו 6,000 משפחות מתנדבות למבצע החורף, אולם הצלחנו, בקושי רב, לגייס למשימה לא יותר מ־1,200 משפחות".
באולם הכנסת פרצה סערה, ואנשי מפ"ם האופוזיציונית, ובראשם ח"כ ברל רפטור, צעקו: "כיצד דבר זה לא נודע לנו עד כה?" גולדה התעלמה מהצעקות והמשיכה: "מה היה לרוח ההתנדבות שלנו? הנהיינו כסדום ועמורה? איך זה שהיישוב נכשל במשימה הלאומית החשובה?"
כשהצעקות התגברו, נאלץ יו"ר הכנסת, יוסף שפרינצק, להכריז על הפסקה בדיון, שאותה ניצלו לא פחות מ־12 חברי כנסת כדי להירשם לנאום בדיון הנוסף בנושא - שנקבע לשבוע הבא.
תנופת בנייה גדולה ברחבי ירושלים
בחצייה השני של 1950 עלתה מחדש לדיון בעצרת האומות המאוחדות "בעיית ירושלים", ורעיונות שונים הוצגו בעצרת על ידי כמה מדינות במגמה להפוך את העיר לבינלאומית, בשליטת האו"ם.
בתחילת 1951 נבחר שלמה זלמן שרגאי לראש העיר החדש של ירושלים (החליף את דניאל אוסטר), ומיהר לכנס דיון במועצת העיר. "יש ירושלים של הצעות וירושלים של מעשים. בעוד האו"ם עוסק בוויכוח נצחי על עיר הנצח, נוצרות כאן עובדות הקובעות את עתיד הבירה", אמר שרגאי לנוכחים.
באותה תקופה החלה ירושלים להתאושש מההרס הגדול שגרמה לה מלחמת השחרור, וברחבי העיר נרשמה תנופת בנייה גדולה, שבמסגרתה הועסקו כ־2,500 מתוך כ־125 אלף תושבי העיר באותם ימים.
במרכז העיר, למשל, החל להיבנות "בית העם" (שוכן כיום ברחוב בצלאל 11), ובשכונת רוממה שבצפון־מזרח העיר הוקם אזור תעשייה מרכזי, שבתחילת 1951 שכנו בו יותר מ־20 בתי חרושת. אנשי תעשייה נוספים מהארץ ומחו"ל היו בשלבי תכנון מתקדמים להעברת מפעליהם לעיר.
"יש לחזק את ירושלים עוד ועוד, כדי שתוכל לעמוד בייעודה כבירה התרבותית, החברתית, הכלכלית והפוליטית של ישראל", סיכם ראש העיר שרגאי את חזונו לעתיד העיר.
פריחה של מופעי הבידור
סוף 1950 ותחילת 1951 אופיינו בפריחה של אמני הבמה והבידור הקל בישראל. מארגני מסיבות סילבסטר נאלצו לשלם על הופעות עד פי שלושה מהתשלום הרגיל, שבימים כתיקונם נע בין כ־20 לירות לאמן מדרג בינוני ל־40 לירות לאמן "נחשב". לשם השוואה, משכורת ממוצעת של מוכרת בחנות באותה עת עמדה על כ־40 לירות בחודש.
לשגשוג בשוק אמני הבמה והבידור הקל בארץ באותה עת היו אחראים כמה גורמים: תחושת ההקלה שפשטה בציבור אחרי שחוקי הצנע הקשוחים צומצמו; עשרות בתי הקפה הגדולים שנפתחו בערים, ושחלקם הציע ללקוחות בידור קל בשעות אחר הצהריים; המוני התיירים שגדשו את הארץ והעלו את הביקוש להופעות בבתי המלון; וגם הבחירות השניות לכנסת, שנערכו לבסוף ביולי 1951, העלו את הדרישה לשילוב הופעות של אמנים במסגרת הכנסים הפוליטיים.
הפריחה גלשה גם לבידור היידישאי, בראשות הצמד הפופולרי שמעון דז'יגאן וישראל שומאכר, וגם תחום ההצגות שגשג, כשתיאטרון הבימה, למשל, העלה במהלך 1951 לא פחות משבע הצגות חדשות, נוסף על הרפרטואר הקבוע שלו. בתחום המחול הוצפה להקת "ענבל" בהזמנות להופעות - בעיקר בהתיישבות העובדת, עד שבשלב מסוים התלוננו האמרגנים שהרקדנים "תכף נופלים מהרגליים".
יש פקיד ויש גם אשנב: אילת מתחברת לדואר
"הדואר מודיע מעתה לקרוב ולרחוק, כי לשרשרת המוסדות והמפעלים ביישוב הדרומי ביותר של ארצנו נוספה חוליה חשובה חדשה". כך נכתב על שלט מאיר עיניים שהציב בהתרגשות שר התחבורה והדואר,
דב יוסף, בחזית צריף הדואר הראשון שנפתח בתחילת ינואר 1951 באילת.
מייד אחר כך פתח פקיד הדואר היחיד באילת, ניסים דואק, את האשנב וקיבל מהשר תוכן מברק חגיגי, שאותו התבקש לשגר לנשיא המדינה. מחוץ לסניף התקהלו רבים סביב האוטו האדום של הדואר שעמד בחזיתו - ושהוחזר מייד בתום הטקס למרכז הארץ.
"כדאי להשקיע בהרצליה, היא תהיה לעיר הזהב"
אחרי ששטח השיפוט של הרצליה הורחב עד חוף הים, מצאה עצמה המושבה בתחילת 1951 עם אלפי דונם פנויים, שאליהם ביקשו פרנסי המושבה למשוך משקיעי נדל"ן. "הרצליה תהיה לעיר הזהב האבודה בעבור כל מי שירכוש כעת את אדמותיה", הודיע לקבוצת משקיעים פוטנציאליים המתיישב הוותיק יצחק מכנס, והסביר שמחיר דונם אדמה במקום עמד בעבר על 20 גרוש, ובתוך שנים ספורות הוא צפוי להאמיר לאלפי לירות. "זה יהיה כמו לאסוף זהב מהרצפה", סיכם. בראי הדורות התברר שהוא צדק מאוד.
מפעל סכיני הגילוח מתנצל על טיב האריזה
בית החרושת "אוקבה" לסכיני גילוח, ששכן בראשון לציון, פרסם ב־4 בינואר 1951 הודעת התנצלות "על האסתטיקה הירודה של עטיפות סכיני הגילוח שלנו, שנוצרה כתוצאה ממחסור בנייר הדפסה - דבר שאילץ אותנו להשתמש בעטיפות ישנות שנותרו במלאי". ההודעה הסתיימה בהבטחה ש"חידוש ההדפסות יתבצע מייד כשנקבל מלאי חדש של נייר, אולם איכות הסחורה נשארה כשהיתה - שופרא דשופרא".
הנעלמים / מנהגים שהיו
לוח שנה מודפס
בימים הראשונים של כל שנה אזרחית חדשה נהוג היה להציב במקום בולט בבית ובעבודה לוח שנה: דפדפת נייר מודפסת שהכילה מידע רב על החודש התורן, היום הספציפי בשבוע - ונתונים נוספים כגון זמני כניסה ויציאה של שבתות וחגים. היו שדאגו להצטייד בלוח כבר בראש השנה היהודי, סביב ספטמבר, ואילו המסורתיים פחות נהגו להחליף לוח בכל תחילת שנה אזרחית. מעמד הסרת הלוח הישן ותליית חדש תחתיו הפך למסורת אהובה, עם הרבה תפילות בלב לשנה הנכנסת.
הצרכנייה / פריטים מאז
שעון יד
חשיבותו של שעון היד בזמנים ההם היתה זהה לחשיבות מכשיר הסלולר כיום: אף אחד לא יצא מפתח ביתו בלי שענד קודם את שעונו האישי על פרק כף ידו. בכל השעונים היה מין כפתור עגול קטן, שאותו סובבו פעם בכל יום כדי "למתוח" את קפיץ השעון המכני - אחרת השעון היה מפסיק לפעול. השעונים המשוכללים יותר הורו, נוסף על השעה, גם את התאריך - פלא טכנולוגי לא קטן בזמנים ההם.
הטריק של מחלקי הנפט
ב־4 בינואר 1951 הוציאה עיריית תל אביב הודעת אזהרה בזו הלשון: "מחלק נפט שיפעל בניגוד להנחיות וייתפס על ידי פקח כשלא עצר במסלולו מול כל בית שבחזיתו ממתינים צרכני נפט - יישלל ממנו רישיונו". האזהרה הדרמטית באה אחרי שבעירייה התקבלו תלונות רבות נגד המחלקים, שעשו דין לעצמם והחלו לעצור בקרנות רחוב במקום מול כל בית לקוח, כנדרש מהם. נוהג חדש זה אילץ לקוחות "להיסחב" עם ג'ריקן ריק, לעמוד בתור ארוך - ואז לגרור את המכל המלא והכבד כל הדרך חזרה לביתם. בצילום: תור לחלוקת נפט במרכז העיר, דצמבר 1951.
מודעות שהיו
