את הרגע הזה דן לשם לא מצליח לשכוח. הוא היה נער חרדי בן 13 וחצי, תלמיד ישיבה בירושלים, והמנהל ירד עליו בפני כל הכיתה.
"הוא אמר לי, 'המוח שלך חלוד, לכן אתה שואל שאלות', והיה צחוק בכיתה. האמירה שלו נחרטה בי קשות. הרבה שנים התמודדתי עם התחושה שאני צריך להוכיח, לעצמי ולעולם, שאני לא טיפש. שהמוח שלי לא חלוד".
לשם סולק מהישיבה בתום אותה שנה, וברקורד שלו רשומות שבע שנות לימוד בלבד. אבל "המוח החלוד" לא הפסיק לקדוח, ללמוד ולהתקדם. במשך שנתיים ישב לבדו בספרייה השכונתית ולמד תכנות מחשבים מהספרים שקרא. בגיל 16 החליט ללכת עם הלב, עזב את משפחתו החרדית והפך לחילוני. מאז סלל את דרכו בחיים לבדו, בתעצומות נפש בלתי נדלות.
היום, בגיל 27 וללא תואר אקדמי, לשם מנהל של חברת סטארט־אפ (Plantt), שגייסה לאחרונה מיליון דולר ממשקיעים בישראל ובארה"ב. "יש לי סיפוק גדול מהדרך שבחרתי", הוא אומר. "עברתי קשיים ומשברים גדולים, ימים ולילות של בדידות ועצב, אבל צלחתי הכל. הדרך שלי חייבה אותי להיות בוגר ועצמאי והביאה אותי למקום הטוב שבו אני נמצא".
הוא נולד בשכונת רמות בירושלים, בן זקונים בין חמישה ילדים. מגיל צעיר הרגיש שהוא אחר. שמשהו פנימי עמוק מבעבע בו, והוא לא יכול להתכחש לו.
"מאז שאני זוכר את עצמי, הייתי ילד סקרן", הוא מספר. "ילד ששואל שאלות וחוקר את החיים כל הזמן. למדתי תורה בבית הספר השכונתי עד כיתה ז', משם עברתי ללמוד בישיבה בשכונת בית וגן, ושם התחילו לבעור בי השאלות באופן שלא יכולתי לעמוד בפניו.
"התחילו לעניין אותי דברים שלא קשורים לסדר היום התורני, והתפתח אצלי משבר פנימי. למשל, בסיפור הבריאה למדנו שביום הראשון היה כך וכך, ורק ביום הרביעי אלוהים ברא את המאורות, כדי להבדיל בין יום ללילה. תפסתי את עצמי ותהיתי איך ייתכן שזה לא קרה כבר ביום הראשון, אלא רק ברביעי.
"הם לא אהבו את זה. הכעיס אותם שאני בכלל מטיל ספקות במשהו שהוא כל כך מסודר וברור. הפסיקו לתת לי להשתתף בשיעורים ולשאול שאלות. זה היה השלב שבו המנהל בייש אותי מול כל הכיתה. כאב לי. גם כשסיימתי לפני חמש שנים בהצטיינות את שנה א' בחוג למתמטיקה באוניברסיטה הפתוחה, אמרתי לעצמי, יכול להיות שאני עדיין חלוד? זה נשאר לי כל הזמן בראש. אבל אולי יש בזה גם משהו טוב, שמזכיר לי תמיד איפה הייתי, ועם מה רצתי קדימה".
לשם עבר תהליך מורכב. הוא חווה משבר אמון גדול מול הדת, כשכל הזמן בוערת בו הידיעה שהוא רוצה חיים אחרים. חודשיים אחרי בר המצווה הפסיק להניח תפילין, ומדי פעם גם היה מוריד את הכיפה.
"ידעתי שאני רוצה לכבד את ההורים שלי ואת המשפחה, אבל ידעתי גם שאני נמצא במקום אחר וצריך לגלות את הדרך שלי בעולם. אבל זה לא היה שחור ולבן. אהבתי את הקידוש בליל שבת, את השירים והטקסים שמחברים את המשפחה. אהבתי לקרוא תהילים בבית הכנסת בשבת, ואהבתי ללכת בערב שבת מהשכונה לכותל, שנמצא במרחק שעה הליכה. החילונים הלכו לשחק טניס, אנחנו הלכנו לקרוא תהילים. גם כשעלו לי שאלות ביחס לעולם התורני, אהבתי את הטקסים, את הכותל ואת בתי הכנסת. זו היתה מבחינתי פעילות חברתית".
שיתפת את ההורים או מישהו אחר במה שעובר עליך?
"לא שיתפתי את ההורים. השארתי את זה לעצמי. בסוף השנה מנהל הישיבה העיף אותי משם. אני מניח שזה היה על רקע העובדה ששאלתי יותר מדי שאלות. הוא קרא להורים שלי ולי, היתה לנו שיחה, והוא אמר שאני 'לא מתאים לאקלים החברתי', ושאולי יש מסגרת שתתאים לי יותר.
"ההורים שלי לקחו את זה ברצינות. אני ידעתי שלא הייתי מופרע ולא הייתי שובב. לא ברחתי מבית הספר ולא עשיתי משהו אסור. ביצעתי את המטלות והייתי בסדר.
"דווקא לא הצטערתי שאני יוצא משם. הבנתי שזאת הזדמנות בשבילי להשקיע בדברים שבאמת מעניינים אותי".
אילו דברים?
"למשל, הייתי מאוד סקרן לדעת מה זה מחשב. איך הוא עובד, מה יש בו. בישיבה היו כמה מחשבים, אבל לא היתה לנו גישה אליהם. כשיכולתי, הייתי מתפלח ומתעסק במחשבים שם. מבין מה זה ספק כוח וחוקר את המחשב ומנסה להבין אותו.
"בבית לא היה לנו מחשב. ידעתי שיש מחשבים בספרייה השכונתית, אז הלכתי לשם, עוד כשהייתי בישיבה, והייתי יושב שם על המחשבים. נו, בנדיט".
הוריו ניסו להעביר אותו לישיבה אחרת. במשך שנתיים לקחו אותו לישיבות בירושלים, אבל הוא עשה ככל יכולתו כדי לא להתקבל לאף אחת. "היו בחינות וראיונות - למשל, נתנו לי לקרוא קטע גמרא ובחנו אותי עליו - ואני ממש לא התאמצתי להצליח. הבנתי שאני רוצה מסגרת אחרת בחיים שלי. זה לא שהסתובבתי ברחובות חסר מעש ועישנתי סיגריות. הייתי ילד צנום עם אסתמה, והברירה היחידה שנשארה לי היא להיות בספרייה".
שם, בספרייה השכונתית ברמות, גילה לשם עולם חדש ומרתק, שהסעיר אותו. "במשך שנתיים הייתי קם בבוקר והולך לספרייה. מצאתי שם ספר עב כרס על תכנות והתחלתי לפתור תרגילים, בלי שהיה לי שמץ של מושג מה אני עושה. היו שם גם מחשבים נגישים, שבעזרתם התחלתי לבנות אתרי אינטרנט".
ההורים שלך ידעו שאתה הולך לספרייה?
"אני לא חושב שהם התעסקו בזה. הם היו בשגרת יומם, וזה לא דובר בבית. הם ידעו שאני לא בישיבה, אבל אבא שלי היה עסוק מהבוקר עד הלילה בעבודה שלו כנהג הסעות, וגם אמא היתה בעבודה בבקרים, היא היתה מורה.
"באותה תקופה ספרי הארי פוטר כבשו את העולם. קראתי אותם בספרייה והקמתי עם חבר שפגשתי באינטרנט אתר של הארי פוטר, שזכה להצלחה מסחררת והפך עד מהרה לאתר המעריצים הפופולרי ביותר של הארי פוטר בישראל. אלפי משתמשים נכנסו אליו כל חודש. היו בו פרסומות, שהרווחתי מהן כמה אלפי שקלים בחודש, משהו כמו 3,000 או 4,000 שקלים, ומהכסף הזה קניתי לעצמי מחשב נייד וספרי תכנות.
"שמתי את המחשב בבית, לא החבאתי אותו. אנחנו משפחה ספרדית, זה לא היה בית של חסידות אדוקה ממאה שערים. מצד שני, ההורים שלי לא אהבו את זה, וזה היה חלק מהמחלוקות ומהריבים בינינו, הם לא היו מרוצים שבחרתי בדרך הזאת. המשיכו לקחת אותי לראיונות בישיבות ושאלו אותי כל הזמן 'מה יהיה בסוף'.
"בגיל 15, כשצברתי כבר כמה אלפי שקלים, הלכתי לבנק ופתחתי לעצמי חשבון. ההורים שלי הסכימו לחתום לי מול הבנק. אבל בשורה התחתונה, אחרי המון מריבות, ידעתי שאני צריך לצאת מהבית. שהדרך שבחרתי לא מתאימה לבית שבו גדלתי".
גם היום לא קל לו לדבר על זה, והוא מדגיש כל העת עד כמה הוא מכבד את הוריו ואת דרך חייהם. בסביבות גיל 16, אחרי שלוש שנים בלי בית ספר, הוא עזב את הבית וישן אצל חברים מארגון LEAD לפיתוח מנהיגות צעירה בישראל.
"בגיל 15 קראתי על הארגון באינטרנט וביקשתי להצטרף אליהם. התקבלתי. הם לא ידעו אז שעזבתי את הבית, סיפרתי את זה רק מאוחר יותר. אחר כך הארגון מצא לי דירה שכורה עם שלושה שותפים, במרכז ירושלים. הם היו דתיים־לאומיים, בני 27, מאוד פתוחים, ליברליים, חלקם עשו אז תואר שני. לא היה אכפת להם מה אני עושה במרחב הפרטי שלי. במרחב הציבורי תמיד כיבדנו אחד את השני, עשינו יחד ארוחת שישי וקידוש. עד היום הם האנשים הכי קרובים אלי, סוג של אחים גדולים. הם היו איתי בחופה שלי, ואחד מהם ערך את הטקס הדתי בחתונה".
ועדיין, לעזוב את הבית בגיל 16 זה לא פשוט.
"לא אשקר לך, אלו היו שנים קשות. שנים של בדידות, של חיפוש עצמי, של גיבוש זהות. לילות שלמים שכבתי במיטה ובכיתי. הייתי חייב גם להתפרנס, אז לא היה לי הרבה זמן להתעסק בעניינים פילוסופיים. התחלתי לעבוד בבנייה של אתרי אינטרנט ובפיתוח תוכנות לחברות. המזל שלי, וזה מזל ענק, היה שפגשתי הרבה אנשים שתמכו בי ברגעים הקשים.
"סביב גיל 17 ניסיתי לחדש את הקשר עם המשפחה, אבל ההורים שלי לא רצו. הם אמרו לי, 'אם זאת הדרך שבחרת - זה לא מתאים'".
היו לך רגעים של חרטה?
"היו, ויש גם היום. שאלתי את עצמי מאיזה מקום אני פועל, ולא תמיד היו לי תשובות. לא ידעתי אם הדרך שלי נכונה, אבל ידעתי שאני לא רוצה את החיים הקודמים שלי. איך אשכנע את עצמי שאני מאמין באלוהים כשאני לא?
"בגיל 17 התחלתי ללכת לפסיכולוג. מימנתי את הטיפול בעצמי. זה לא היה קל, אבל הוא היה חשוב לי מאוד. מצד אחד למדתי להסתדר בעצמי, ומצד שני למדתי לסמוך על אחרים ולבקש עזרה.
"הבנתי שאין לי דרך חזרה למשפחה, ושאני צריך להתקדם הלאה. מצאתי עבודה כמתכנת בחברת הייטק בתל אביב, וכל יום הייתי נוסע באוטובוסים לתל אביב וחוזר הביתה בערב. אבל לא נתתי לשום דבר לעצור אותי. היה בזה משהו מחשל, בונה.
"אני משקיע המון זמן בביקורת עצמית ובודק כל הזמן אם יכולתי לעשות דברים אחרת. בסופו של דבר, אני שמח על איך שהדברים הסתדרו לי בחיים".
גם הגיוס לא עבר בקלות. "הגעתי לצבא אחרי שבע שנות לימוד, ולכן נתוני הגיוס שלי היו כמו של נוער בסיכון. נחשבתי חייל בודד. בלשכת הגיוס אמרו לי 'מה נעשה איתך?', ושיבצו אותי להיות מכונאי בחיל חימוש. אבל אני אסתמטי ורזה, וחשבתי שאוכל לתרום לצבא יותר מאשר גריז ופטיש 5 קילו. בער בי לתת כמה שיותר.
"לקראת הגיוס הכנתי תיק עבודות שלי כמתכנת, וכתבתי מכתב בקשה לתפקיד אחר. עם זה נסעתי לבקו"ם. עמדתי בשרשרת החיול וחיפשתי את הקצין עם הכי הרבה פלאפלים על הכתף. מצאתי אותו, ניגשתי אליו, נתתי לו את המכתב וביקשתי ממנו להסתכל בתיק העבודות שלי.
"זה היה סגן מפקד הבקו"ם. הוא החליט לקחת אותי אליו ושיבץ אותי בצוות מיון מתגייסים. הייתי שם סוג של אנליסט, עשיתי מחקרים של מיון ושיבוץ - איך משבצים כל מחזור גיוס".
במהלך השירות הצבאי שכר לשם דירה קטנה בקריית אונו עם חייל נוסף ושני חיילים משוחררים. הצבא מימן לו חלק משכר הדירה. "המפקד שלי הבין את הסיטואציה ונתן לי לעבוד, כך שתוך כדי השירות עשיתי לחברות הייטק פרויקטים בתכנות. ככה הצלחתי להתקיים".
אחרי השחרור הוא שינה את שם משפחתו ללשם ("רציתי התחלה חדשה, ושינוי השם סימל אותה") ושוב שכר דירה עם שותפים בירושלים. "שמתי לי למטרה ללמוד מדעי המחשב, אבל קלטתי שאני לא יודע אפילו לפתור משוואה עם נעלם אחד. ארנון, חברי הקרוב ושותף שלי בדירה הראשונה, היה סטטיסטיקאי, והוא לימד אותי את הבסיס של הבסיס, מהרמה הכי יסודית. גיליתי עולם חדש, שהבעיר בי תשוקה גדולה. החלטתי שאני בכלל רוצה ללמוד מתמטיקה ונרשמתי לאוניברסיטה הפתוחה".
במקביל, הוא החל לעבוד בסטארט־אפ "סמארטבאס", שעוסק בשיתוף הסעות. "ומי קיבלה אותי לעבודה? מי בחנה אותי? אשתי לעתיד!" הוא אומר בהתלהבות. "היא ראיינה אותי, המליצה לקבל אותי, ובהתחלה אפילו היתה המנהלת שלי".
אשתו, לי (26), מהנהנת בחיוך. היא שירתה ב־8200, ועם שחרורה הצטרפה לחברה כמתכנתת וכראש צוות. "אחרי חצי שנה בערך חיפשנו מישהו שיוביל איתי את צוות הפיתוח", היא מספרת. "אחד המועמדים שראיינתי היה דן. אני זוכרת שמהרגע הראשון היה בו משהו אחר: ההתנסחות שלו, הידע. הוא ידע לתת את כל התשובות הנכונות.
"דן התחיל לעבוד בצוות שלי, יחד עם עשרה עובדים נוספים. יש לו יחסי אנוש מעולים, והיו לנו שיחות מאוד מעניינות על העבודה ועל החיים בכלל. בהפסקות קרעתי אותו בפינג פונג.
"באותו זמן היה לי בן זוג, וגם לדן היתה חברה, החברה הראשונה שלו. אחרי חצי שנה, בשנת 2016, שנינו כבר היינו אחרי פרידות. ודן, כמו דן, שאל אותי ביום חמישי אחד, 'מה דעתך לצאת איתי?' אמרתי לו, 'תן לי לחשוב על זה'.
"כל סוף השבוע הייתי בסרטים עם עצמי. אמרתי, הוא חבר טוב, קולגה, למה לקחת את זה למקומות שאולי נתחרט עליהם? אבל אז חבר טוב אמר לי, 'אם את כל כך עסוקה בזה, סימן שזה מעניין אותך'.
"ביום ראשון, בהפסקת הצהריים, אמרתי לדן, 'אתה יודע מה? אין סיבה שלא נצא'. לקח לנו שבוע למצוא ערב פנוי של שנינו, אבל בסוף יצאנו לסרט. מאז אנחנו יחד".
לפני ארבע שנים הם עזבו יחד את "סמארטבאס" ונסעו לטיול של שלושה חודשים באירופה. "זו היתה הפעם הראשונה שלי בחו"ל", אומר דן. "היה לנו טיול מופלא. התחלנו באיטליה, המשכנו לצרפת, לגרמניה ולסלובניה, והכל באוטובוסים, עם תקציב נמוך והרבה התלהבות. המשכתי לעבוד גם בזמן הטיול, היה לי מחשב נייד ונתתי ייעוץ לסטארטאפים".
עם שובם ארצה הצטרף דן לחברת "אורקם", שמייצרת התקן מבוסס ראייה ממוחשבת המסייע לכבדי ראייה, לעיוורים ולבעלי מוגבלויות נוספות. לי התחילה ללמוד באוניברסיטה הפתוחה כלכלה ומדעי המחשב ועבדה בחברת סטארט־אפ שנסגרה מאז.
דן: "ב'אורקם' הקמתי שני צוותים לפיתוח יישומים והובלתי אותם במשך שנתיים. שם הכרתי את איתמר אייזיק, שניהל את הצוות השני. היה לנו חיבור טוב מהרגע הראשון. בשלב מסוים התחלנו לגלגל את הרעיון להקים יחד חברה חדשה".
לפני שנה הם הגשימו את החלום. החברה שהקימו, Plantt, היא חברת טכנולוגיה, שמשתמשת בבינה מלאכותית כדי לאסוף את התקשורת של חברות עם לקוחות באמצעות שיחות טלפון, אימיילים, פייסבוק או ווטסאפ, מנתחת אותה ומצביעה על נקודות שבהן לקוחות לא היו מרוצים.
"המערכת שלנו בונה למעשה דיאלוג שיחה אוטומטי, שיודע לתת תשובות ומידע רלוונטי ללקוחות בשלל הערוצים. הטכנולוגיה שלנו ייחודית בכך שהבינה המלאכותית יודעת ללמוד לבד מטעויות ומשיחות שנעשו בעבר עם לקוחות, לזהות את הנושאים הרגישים ביותר ולתת מענה למה שהלקוח צריך. למשל, היא יודעת לזהות מי זקוק לסיוע בשיפור הסיסמה, מי איבד כרטיס אשראי או מי רוצה להתנתק מחברה מסוימת. ב־90-80 אחוז מהמקרים היא תצליח לפתור את הבעיה בצ'ט כתוב, בלי התערבות אנושית.
"התהליך מוריד משמעותית את הלחץ והעומס מצוות התמיכה הטכנית ומשירות הלקוחות, משנה את חוויית הלקוח וגם חוסך לחברות המשתמשות בו כ־45 אחוז מההוצאות על כוח אדם בתחומים הללו. המערכת גם מנתחת עבור החברה את הבעיות שחוזרות על עצמן ומשפרת את השירות".
Plantt גייסה לאחרונה מיליון דולר מקרנות הון סיכון בישראל ובארה"ב, וכבר נערכת לגיוס הון נוסף. לשם ואייזיק מעסיקים כרגע עשרה עובדים, ובהם לי, שעובדת כמנהלת מוצר, מאפיינת את הפיצ'רים ועובדת עם המתכנתים. "אני מאוד מרוצה שאנחנו עובדים יחד", מחייך לשם, "יש לנו שיתוף פעולה פורה, וזה רק מוסיף לחברה. לי היא ממש האונה השמאלית במוח שלי".
דן ולי נישאו לפני שנה וחצי. הם מתגוררים בדירה בתל אביב, ו"עסוקים בבייבי שלנו, שזה העסק. זה מה שמעיר אותנו בלילה".
הנער שעשה מהפך בחייו, תוך שהוא מפלס את דרכו לבד, ובאומץ גדול, מאמין שהוא במקום הנכון בחייו. "אני יודע שמה שעברתי בחיים חישל אותי, הכריח אותי לקבל אחריות לחיי בגיל צעיר ולחשוב אחרת. את העצמאות הזאת אני משקיע עכשיו בעסק שלי. העובדה שיש לי חברה משלי נותנת לי אנרגיות חדשות ורצון להתפתח ולגדול עוד".
ההורים שלך יודעים לאן הגעת?
"אני חושב שכן. יש בינינו כבוד הדדי, וכל אחד בחייו. יש לי דוד, אח של אמא שלי, שאיתו אני בקשר מדי פעם. אני מאוד עסוק בבניית המשפחה הפרטית שלי, ולמרות שאנחנו מדברים על דרך ועל הצלחה, אני עדיין סולל אותה, כמו שעשיתי כל חיי. עוד לא הגעתי לשלב שבו אני לוקח את המשענת לאחור".
