ביום שישי האחרון, עם פרסום החדשות על רצח דיאנה רז ז"ל, ביריות בעלה השוטר, אמיר, ביישוב נעלה, חלפה צמרמורת בגופם של האחים לבית גדאקר.
התיאורים הקשים על הרצח, והידיעה שארבעה ילדים נותרו בעל כורחם ללא אם ואב, החזירו את בת אל, בן ושרי גדאקר לטרגדיה הפרטית שלהם, מלפני 16 שנים, כשחוו על בשרם את אותה זוועה בדיוק: אביהם רצח את אמם והותיר אותם לגדול עם חיים מנותצים ועתיד לוט בערפל.
"מאז ששמעתי על רצח דיאנה, המחשבות רודפות אותי, והכל צף", מספרת האחות הבכורה, רס"ן בת אל סטפנסקי (31), כשדמעות בעיניה. היא היתה בת 15 וחצי באותו יום מר, כשאביה, אורי גדאקר, רצח בחניקה את אמה, רחל ז"ל, בדירה שבה גרה האם עם ילדיה בעיירה חצור הגלילית.
"המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש היתה על ילדיה של דיאנה, שנותרו מאחור ועוד לא מעכלים את מה שקרה להם. בטח שלא בגיל שלהם. בא לי להיות שם, לתת להם יד. אם אצליח בבוא היום לחבק אותם - זה ישמח אותי מאוד.
"ההתמודדות שעומדת בפניהם היא הדבר הקשה פה. ילדים שברגע אחד נותרו לבדם בעולם. זה המהפך שקרה גם לי ולאחים שלי. מהפך שהוא ממאה לאפס, ומשם החיים מתחילים מחדש, מנסים להגיע בחזרה מאפס למאה".
רס"ן בן גד (30) היה בן 14 כשאיבד את אמו. גם הוא מתנשם בכבדות כשהוא מדבר על ילדי משפחת רז. "בכל פעם שאני שומע על רצח אישה בידי בן זוגה אני מרגיש דקירה חזקה. לא משנה אם מדובר ביהודי, במוסלמי או בנוצרי. זה פשוט כואב לי מהמקום שלי, שאני מכיר אותו כל כך מקרוב.
"גם אני חשבתי מיד על הילדים שנשארו מאחור. איך הם יסתדרו, איך יתמודדו. האישה שנרצחה הולכת לקבר. הרוצח, הבעל, הולך לכלא. והילדים? הם שנשארים להתמודד. הלוואי שכל גבר יכניס את הילדים למשוואה, אולי זה יגרום לו לחשוב פעמיים ושלוש לפני שהוא פוגע".
רצח דיאנה רז ז"ל היה האחרון ברשימה הולכת ומתארכת של נשים שנרצחו או הותקפו בשנים האחרונות באלימות בידי בני זוגן. נוסף לה סיפורה המתוקשר של שירה איסקוב ממצפה רמון, שפניה וגופה הושחתו על ידי בעלה, אביעד משה (השבוע הוא נעתר לתת לה גט). ועדיין, מקרה הרצח המזעזע של רחל גדקר ז"ל בחנק באמצעות כבל, בפברואר 2005, נותר חקוק בזיכרון לרעה.
אורי ורחל הכירו במהלך שירותם בצה"ל. הוא היה מדריך נהגים בבסיס שבו היא עברה קורס נהיגה. מייד עם סיום השירות הצבאי, ב־1989, נישאו. אורי היה בן 24, רחל בת 21. הם עברו להתגורר בחצור הגלילית שבגליל העליון, שם נולדו שלושת ילדיהם.
"לאבא ולאמא היו קשיים כלכליים", סיפרה בת אל בראיון שהעניקה למוסף "שישבת" ב־2016. "האווירה בבית לא היתה נעימה. אבא לא עבד, אמא עבדה בסיעוד, טיפלה בקשישים. היא ידעה איפה ואיך למצוא את הכסף לפרנסת המשפחה ולעשות בשבילנו את הכי טוב שאפשר. היא דאגה לנו, טיפלה בנו, הרעיפה עלינו חום ואהבה והיתה המשענת שלנו בכל מה שקרה לנו בחיים.
״אבא, לעומתה, לא היה אבא רגיל, אם בכלל אפשר לקרוא לזה אבא. כל הזמן היו ביניהם מריבות. מריבות על הגניבות שלו, על השקרים. הזוגיות שלהם לא היתה טובה, והרגשנו את זה בבית. לא פעם אבא היה זורק צלחות על אמא. הוא השתמש בסמים, העביר את היום בגניבות ובשקרים. היה סוג של עבריין".
גם בן ("קיצרתי את שם המשפחה מגדאקר לגד כדי להתרחק מאבי"), כיום איש קבע בצה"ל בדרגת רב סרן, זוכר את המריבות בבית. "היו צעקות בין אבא לאמא, אבל זה נשמע לי משהו רגיל שיש בכל בית. מה שכן, נחשפתי לדברים שילדים בגילי לא נחשפו אליהם.
"עד היום, חברים שלי שואלים אותי למה אני לא שותה אלכוהול ולא מעשן. הם לא מבינים שזה בגלל כל מה שראיתי מאבא שלי. נחשפתי לדברים האלה בצורה כל כך קיצונית - שאין מצב שאגע בזה. אני לא אעשן ולא אשתה. אני מרגיש שאני צריך להיות במין שליטה. ההפך ממה שהוא היה".
ב־2002 התגרשו אורי ורחל, אבל המשיכו להתגורר באותו רחוב בחצור הגלילית. "אחרי הגירושים, אמא הסבירה לנו שעדיף לחיות חיים מאושרים מאשר חיים של קושי וסבל", הסבירה בת אל. "היא הבטיחה שיהיה טוב. ובאמת, היה לנו יותר טוב. כבר לא היה אבא שגונב את הכסף שהיה מיועד לאוכל.
"אבל הוא נשאר בחיינו. גר קרוב והיה מעורב. אמא ריחמה עליו. לפעמים, בשבתות, היא היתה מביאה לו אוכל הביתה. הוא היה מסכן ועלוב. אנחנו גרנו אצל אמא, ומדי פעם היינו מבקרים אותו. לא ישנו אצלו.
"אבא לא ויתר על אמא. הוא קינא לה, רצה שתחזור אליו, ועל הרקע הזה היו איומים. בשנה שלפני הרצח, לאמא כבר היה בן זוג חדש, והם אפילו דיברו על חתונה. זה הטריף אותו".
בן: "כנער, הייתי כל היום מחוץ לבית, משחק ומבלה עם חברים. עושה קפוארה, סלטות, קופץ על כל דבר שיש סביבי. כשההורים שלי החליטו להתגרש הייתי בכיתה ו'. אני זוכר שעצבן אותי מאוד שמעכשיו יהיו לי שני בתים, הורים גרושים וכל הבלגן.
"מצד אבא לא היתה אף פעם פגיעה בנו. הוא היה אדם אהוב ונחמד כלפי אנשים. גם אחרי הגירושים הוא היה מגיע אלינו הביתה, ל'על האש' או לדברים מיוחדים, פשוט לא היה נשאר לישון.
"אחרי הגירושים שמתי לב שהוא נראה ממורמר יותר, קנאי יותר כלפי אמא. הוא היה מדבר איתה הרבה ומנסה לשכנע אותה לחזור אליו, למרות שאמא כבר התחילה להיפגש עם אחר. אני זוכר שזה ממש הפריע לו, ולא ממש הבנתי מה קורה ולמה הוא גוער בה ומתעצבן עליה על זה".
משם רק הלכו הדברים והסלימו. "ב־2004, כשביקרנו אצל סבתא שלנו במגדל העמק, אבא התקשר, דרש מאמא שתחזור, ואיים שירצח אותה אם היא לא חוזרת", נזכרת בת אל. "אמא הזעיקה את המשטרה, ובאותו ערב חזרנו הביתה עם ליווי משטרתי.
"אמא אמרה לי אז שרק אחרי שקורה אסון, אומרים שהכתובת היתה על הקיר. היא ראתה את הנולד. היא האמינה לאבא שהוא יפגע בה. חודש לפני הרצח היא ביקשה מאחותה הגדולה, ריקי, שתבטיח לה שאם חס וחלילה יקרה לה משהו, היא תשמור עלינו. היא ידעה שיש לה עסק עם אדם אלים ומסוכן".
בן: "אני לא העליתי בדעתי שהוא יעשה את מה שעשה. וגם אם הייתי מעלה, אני לא יודע אם היה משהו שאפשר היה לעשות שימנע את מה שקרה".
בכתב האישום, שהוגש במאי 2005 לבית המשפט המחוזי בנצרת על ידי עו"ד אילנה ירושלמי מפרקליטות מחוז הצפון, תואר כיצד, מאז פרידתם, הטריד אורי את רחל וביקש ממנה שוב ושוב לחזור לחיות עימו, אבל היא הבהירה לו כי היא אינה מעוניינת בכך.
"לאחר שרחל החלה להיפגש עם גברים אחרים, החל הנאשם לאיים עליה כי יהרוג אותה. כחודש לפני הרצח, כתוצאה מסירובה לחדש עימו את הקשר, גמלה בליבו של הנאשם החלטה לרצוח את רחל אם זו לא 'תימלך בדעתה' ותסכים להחזירו לביתה.
"הנאשם אף כתב מכתבים לילדיו, שאותם שמר אצלו, מתוך מטרה שיימסרו להם לאחר שיוציא לפועל את תוכניתו לרצוח את רחל. סמוך לשעה 9:30 בבוקר הגיע הנאשם לדירה ופתח בשיחה עם רחל, שבמהלכה שב והתחנן בפניה שתחזירו לחייה. לאחר שהבין כי היא נחושה להמשיך בחייה בלעדיו, החליט הנאשם לרוצחה.
"לשם כך, יצא מהדירה, ירד אל המקלט ונטל משם כבל פלסטיק, שאותו החביא בכיס מעילו. הוא שב לדירה והמתין לשעת כושר לביצוע זממו. כשסובבה רחל את גבה אליו, אחז הנאשם בכבל, הגיח אליה מאחור, ובכוונה לגרום למותה, כרך את הכבל סביב צווארה והחל לחנוק אותה.
"הנאשם השכיב את רחל על רצפת הדירה, בעודו ממשיך לחנוק אותה, והמתין עד שפסקו נשימותיה. אחר כך עטף את גופתה בסדין, גרר אותה לתוך חדר הילדים, והחביא אותה בארון הבגדים".
ביום שבו אמם נרצחה, ב־9 בפברואר 2005, שהו בת אל ובן בהשתלמות מטעם מועצות תלמידים בפתח תקווה. היא היתה תלמידת כיתה י', יו"ר מועצת התלמידים באולפנה, והוא - תלמיד כיתה ט', סגן יו"ר מועצת התלמידים בישיבה שלו. אחותם הקטנה שרי, תלמידת כיתה ד', הלכה לבית הספר.
"במהלך אותו יום אמרתי לבן שאני מרגישה רע עם זה שאמא לא מתקשרת אלי", נזכרת בת אל. "היו לי פרפרים בבטן. זה לא התאים לאמא, כי היא היתה דאגנית.
"שרי חזרה הביתה בשעה 15:00, בסיום יום הלימודים שלה. באופן אירוני, זה היה יום המשפחה. אבא, בקור רוח מצמרר, אחרי שחנק את אמא למוות והחביא אותה בארון, גנב לה כסף מהארנק וביקש משרי ללכת לקנות לאמא זר פרחים. שרי הלכה וקנתה.
"כשאני ובן חזרנו הביתה בערב, התפלאתי למצוא את אבא בבית. שאלתי אותו, 'איפה אמא?' והוא ענה: 'בבדיקות'. שאלתי, 'מה זאת אומרת בבדיקות?' הוא אמר: 'אמא הרגישה לא טוב והלכה להיבדק. היא ביקשה שאשמור עליכם עד שהיא תחזור'.
"הלכתי למחשב שלי, ובן הלך למיטה שלו לנוח. הוא לא ידע שאמא שוכבת מתה, עטופה בסדין, בארון שצמוד למיטה שלו. מצמררת אותי המחשבה, מה היה קורה אם הוא היה פותח במקרה את הארון?"
בן: "כשיצאנו מיום ההשתלמות הביתה, בת אל אמרה לי שאמא לא עונה לה בטלפון. היא אמרה שיש לה הרגשה לא טובה. אני לא הוטרדתי, אמרתי לה שנראה לי שזה סתם.
"כשהגענו הביתה, ראינו את אבא שלי עם שרי, בבית שלנו. היה לי מוזר שאמא לא נמצאת שם, אבל אבא אמר שהיא יצאה, וזה הספיק לי. לא התעניינתי יותר מדי.
"הלכתי לחדר שלי, שם היתה לי מיטת קומתיים צמודה לארון. הארון עצמו היה מונח לאורך כל הקיר. לא היתה לי שום סיבה לפתוח את הארון הזה.
"רק אחר כך הבנתי שבתוך הארון היתה הגופה של אמא שלי".
לרגעים האפלים בבית, שהלכו והתפתחו לסצנה מסרטי אימה, נוסף צלצול טלפון בנייד של בת אל. "זאת היתה דודה ריקי מנצרת עילית. היא התקשרה לשאול איפה אמא, אחותה. סיפרתי לה מה שאבא אמר. ריקי אמרה שהיא מרגישה שמשהו לא טוב קורה, וביקשה ממני לחפש את אמא בכל הבית. כולל מתחת למיטות ובארונות. לא יודעת מאיפה אספתי את הכוחות לעשות את זה. פעלתי כמו רובוט.
"חיפשתי בכל הבית, ודווקא בארון שליד המיטה של בן לא בדקתי. אבא ישב בסלון עם שרי, וכשהבחין בי מחפשת, הבנתי שהוא חושד.
"ריקי התקשרה שוב לברר אם מצאתי משהו, וביקשה שארד למקלט בכניסה לבית ואבדוק גם שם. אמרתי לאבא שאני יורדת למקלט להוציא את המנגל, ואז הוא החליט לקחת אותנו לקיוסק השכונתי לאכול משהו. ברור שהוא רצה להרחיק אותנו מהבית".
גם בן לא שוכח את התנהגות אביו באותן שעות גורליות. "הייתי במיטה שלי בחדר, ושיחקתי גם במחשב. אחרי זה אבא אמר לי שהולכים. ירדנו יחד כולנו, והוא קנה לנו דברים בקיוסק. אני זוכר שהוא גם הביא לי פלאפון נוקיה, בצבע כתום, לא ברור לי למה. משם הלכנו לבית שלו, שהיה לא רחוק משם".
בת אל: "אחרי שאכלנו, הוא שכנע אותנו ללכת איתו אליו הביתה. הבטיח שברגע שאמא תחזור, הוא יחזיר אותנו אליה. כשהגענו אליו, נרדמנו בסלון. השעה כבר היתה עשר בערב".
בן, שעדיין לא חשד בדבר, נרדם על הספה בבית אביו, עד שבשעה מאוחרת נשמעו פתאום דפיקות נחושות בדלת. בפתח עמדו שני שוטרים. "ראיתי את אבא לוקח תיק ויוצא עם אחד מהם. השוטר השני לקח אותנו לבית של דודה תמי, עוד אחות של אמא, שגרה באותו בניין של אבא".
את הרגע הדרמטי, שבו היו האחים עדים, למעשה, למעצר אביהם, זוכרת בת אל היטב. "זה היה קצת אחרי חצות. אבא שלי פתח כששמע את הדפיקות, והשוטרים דרשו ממנו להתלוות אליהם. לא היה לחץ, לא היו ויכוחים ולא צעקות. הוא הלך להכין תיק ויצא איתם, כאילו התכונן לרגע הזה.
"אני שכבתי על הכורסה בסלון ולא הבנתי מה קורה. אבא יצא מהבית, וזאת היתה, למעשה, הפעם האחרונה שראיתי אותו. גם בן ושרי, שהיו איתי בסלון, לא ראו אותו מאז.
"אותנו לקחו לדודה תמי. אני זוכרת שכשהיא ראתה את השוטרים לוקחים אותו, היא צרחה אליו: 'אתה רצחת אותה, אתה רצחת אותה'. הוא אמר לה: 'זה לא נכון'. אחרי זמן קצר, אני ובן רצינו ללכת הביתה. ירדנו מהבית של תמי והתחלנו ללכת על המדרכה לכיוון הבית של אמא".
בן: "תמי הסבירה לנו שמחפשים את אמא, ואני זוכר שבשלב מסוים פשוט ברחתי. הייתי צריך להתרחק".
הוא מנמיך לפתע את קולו. "ואז, ליד הבית שלנו, אני רואה המון אמבולנסים, משטרות, סרטים אדומים. כמו זירת רצח. משום מקום הגיע חבר של המשפחה ולקח אותי ואת בת אל משם".
בת אל: "חבר המשפחה אסף אותנו למכוניתו והעביר אותנו לעובדת סוציאלית, שלקחה אותנו לבית קפה בראש פינה. המטרה היתה להרחיק אותנו מההמולה ליד הבית של אמא".
שם גם קיבלו את הבשורה המרה מכל. בת אל: "כשנסענו בחזרה מבית הקפה, דודה תמי עצרה את המכונית, הסתובבה לאחור וסיפרה לנו שמצאו את אמא. לא אשכח שברגע הראשון בן לא ממש קלט מה היא אומרת. הוא ענה: 'יופי, אז קחי אותנו אליה'. ואז הדודה אמרה שאמא מתה".
בן: "אני זוכר אותה אומרת 'מצאו את אמא'. מייד שמחתי ואמרתי 'יופי, מעולה'. ואז היא אמרה את המשפט 'מצאנו את אמא מתה'. בום! דממה (קולו נשנק בשתיקה ארוכה).
"התחלתי לבכות, וגם בת אל ושרי, שהיתה איתנו במכונית. לא באמת הבנו מה קורה, מה המשמעות. שום דבר לא מכין אותך לזה. אני זוכר שביקשתי לראות את אריק, הרב־מחנך שלי, כי הייתי צריך מישהו. הוא היה איתי באותו לילה".
בת אל: "היינו בהלם. כשהגענו הביתה, ב־1 בלילה, ראינו את כל המשפחה שם. היתה היסטריה נוראית. זה היה הרגע שבו חרב עלינו עולמנו. הרגע שבו ידענו שנשארנו לבד בעולם, ושנצטרך להתחיל הכל מחדש. ידעתי שמאותו רגע אני לוקחת אחריות על אחי ועל אחותי".
בן מדגיש שבתחילה לא הבין שאביו הוא הרוצח. "רק כשהגעתי וראיתי את כל המשפחה, ואת השוטרים ששאלו אותי שאלות, פתאום פשוט קלטתי. אני לא יודע אם מישהו אמר לי את זה במפורש. פשוט חיברתי הכל יחד".
בן נושא עימו עוד תמונה קשה מליל הבלהות. "לא אשכח את הרגע שבו ראיתי את סבתא שלי בוכה, מפורקת, שבורה לגמרי, לצד הדודות שלי. זה מראה שפשוט נחרת לי בזיכרון. עמדתי שם, לא באמת מעכל.
"רק עכשיו, כשאני יותר בוגר, אני מרגיש שאני קצת יותר מעכל שאין לי", הוא עוצר את דיבורו בכאב, "אין אמא. יש רק חור שאין איך לסגור אותו".
כבר בליל הרצח עברו שלושת האחים לבית סבתם במגדל העמק. למחרת נקברה אמם בעיר. בת 37 היתה במותה. על קברה הניחו ילדיה את הפרחים שקנתה שרי לאמם ליום המשפחה.
בתום 30 ימי האבל עברו השלושה לבית דודתם ריקי, שהתגוררה עם בעלה, יורם מזוז, וארבעת ילדיהם בנוף הגליל. "רק פעם אחת חזרנו לבית של אמא בחצור הגלילית, לאסוף חפצים אישיים, וזהו", נזכרת בת אל. "מאז לא חזרנו לשם שוב".
אחרי ימי האבל, החלה בת אל ללמוד באולפנית בעפולה, ובן התחיל ללמוד בישיבה חדשה בעפולה. שרי הקטנה המשיכה לבית ספר יסודי בנוף הגליל.
"לא היה לנו קל", מספרת בת אל. "פתאום היינו בסביבה חדשה. הגעגועים לאמא והמחשבות על כל מה שקרה העיקו עלינו. ידענו שאנחנו לא אשמים בכלום, אבל פחדנו שאנשים יחשבו, 'אם אבא שלהם רוצח, אולי גם הם כאלה'".
קרה שקיבלתם יחס כזה?
בת אל: "אני חוויתי את זה עוד בימי השבעה על אמא. הייתי בזוגיות עם בחור, שפשוט הודיע לאחת החברות שלי שהוא מנתק את הקשר איתי, כי הוא לא מסוגל לשאת את כל החבילה. הוא לא היה מסוגל להכיל את העוצמות של האירוע, זה היה גדול עליו. הפכתי ל'חבילה'".
בעקבות האסון קיבלו האחים טיפול פסיכולוגי צמוד. "הטיפול בהחלט עזר לנו", נזכרת בת אל. "אחרי הכל, היה קשה לי לעכל את מה שקרה, להסתגל למשפחה חדשה, להתנתק מהחברים הישנים, להכיר חברים חדשים, וגם להיות אמא קטנה לבן ושרי.
"בלילות הייתי בוכה המון. כמעט לא ישנתי, וכשכבר הייתי נרדמת, הייתי מדברת מתוך שינה וחורקת בשיניים. רציתי לחלום על אמא, שהיא באה ואומרת לי שטוב לה, שהכל בסדר. אבל היא לא באה. בשנה הראשונה היתה לי תחושה שבוקר אחד היא תדפוק בדלת, תיכנס עם חיוך, ותגיד, 'סתאאם, כלום לא קרה, אני כאן'".
בן: "לי לא היה פשוט בכלל המעבר לעיר אחרת. אפילו ללימודים לא רציתי ללכת. היה לי מזל שהיה לי רב מיוחד שדאג שתהיה לי קבלת פנים מדהימה כשאגיע לישיבה. נקודת האור בתקופה המורכבת הזו היתה שהכרתי הרבה חברים חדשים. זה לא מצב אידיאלי לחיות ככה, אצל בני דודים, בלי ההורים שלך. אבל לא היתה לנו ברירה אחרת".
גם לך סייע הטיפול הפסיכולוגי?
בן: "בוא נגיד שאני יודע להתמודד עם אובדנים. אני חושב שאני טוב בלהדחיק. ההדחקה עוזרת לי כאן, למרות שמתישהו אני יודע שזה עלול להתפוצץ.
"אחרי הרצח, אתה פתאום מרגיש שונה מכולם. אין לך הורים, אין אמא שתספר לה דברים טובים שקרו לך. האחיות שלי מדהימות, באמת, אבל לפעמים הייתי רוצה את אמא שלי, שתהיה גאה בי. שאדבר איתה ואספר לה דברים, אתייעץ איתה על בחורות, שפשוט אהיה איתה. זה היה מורגש מאוד כשהתגייסתי".
בן מתגורר כיום במושב ברקת, משרת בצה"ל בדרגת רב סרן, בתפקיד מטה. בדרך לשם עבר מסלול מלא - טירונות, אימון מתקדם, פעילות מבצעית, קורס מ"כים וקורס קצינים. במבצע צוק איתן לחם עם חייליו כסגן מפקד פלוגה ברצועה. בדרגת סרן הוא פיקד על פלוגה בגדוד 51.
"התחלתי כחייל פשוט, חייל בודד, הפכתי למפקד כיתה, למפקד מחלקה ואז למפקד פלוגה. במקביל, במסגרת הצבא, השלמתי תואר ראשון במדעי המדינה ותואר שני במינהל עסקים. אני מתכנן ללמוד גם תואר בהנדסה. זאת דרך ארוכה שבכל צעד בה למדתי לקבל החלטות קשות, למדתי לקחת אחריות על דברים - וזה השפיע גם על החיים האישיים שלי.
"כשאין לך הורים, אתה מרגיש עוד יותר צורך להוכיח את עצמך. להראות שעברתי את מה שעברתי - ובכל זאת אני מצליח. אין ספק שהצבא בנה בי המון דברים. הוא נתן לי מסגרת עוטפת ותומכת. מסגרת שנתנה לי סיבה לקום ולפעול".
את תחושת המחסור הגדולה הוא חש כשסיים קורסים צבאיים. "לכל טקס כל ההורים האחרים הגיעו - ושלי לא. גם אני הייתי רוצה הורים שגאים בי. הייתי רוצה לראות בסוף הקורס את אמא, מביאה אוכל מרוקאי ופותחת שולחן, כמו שאר האימהות".
גם אביך איננו בצמתים הקריטיים.
"חסר לי אבא להתייעץ איתו. אני רואה חברים שמשרתים איתי, איך הם עושים שיחות עם האבות שלהם ומתייעצים איתם כמו חברים. ולי אין את כל זה.
"אני חייב להודות שייתכן שאם לא הייתי מוקף באנשים הנכונים, ובזמנים הנכונים, יכול להיות שהייתי נמצא במקום אחר עכשיו. יכול להיות שהייתי נופל למקומות אחרים. יש הרבה אנשים מדהימים שעזרו לי להגיע להיכן שאני היום".
בת אל התגייסה לצה"ל באוגוסט 2007, שלושה חודשים אחרי שאביה הורשע ברצח, ושירתה כחיילת בודדה במסלול ייעודי לקצונה. "רוב הבנות בבית הספר שלי הלכו לשירות לאומי, אבל לי היה ברור, שכמו שאמא שלי שירתה בצבא, כך אעשה גם אני".
היא סיימה בהצטיינות קורס מש"קי שלישות, ובסיומו שובצה, על פי בקשתה, לחטיבת גולני, שם שימשה מש"קית שלישות בגדוד 51. אחרי שסיימה קורס קצינות, מילאה שורה של תפקידי שלישות בגדוד של חיל התקשוב, בגדוד של הנדסה קרבית ובחטיבה 7 של השריון. באוגוסט 2015 עברה לחיל התותחנים, שם שירתה כקצינת שלישות של אגד ארטילרי.
משם המשיכה לתפקידה הנוכחי - ראש מדור פרט ורווחה של פיקוד הצפון. במסגרת תפקיד זה היא מטפלת, בין היתר, בכ־600 חיילים בודדים. לדבריה, היא יודעת היטב, מניסיונה, מה הם חשים.
"הטיפול בחייל בודד שאין לו כסף לדירה, שהמקרר שלו ריק או שהוא צריך סיוע כדי לבקר את הוריו בחו"ל, הוא עבורי משימה שעוצרת הכל. לא משנה אם זה באמצע הלילה, בשישי־שבת, בכל שעה אני מטפלת. עבורי זה תפקיד קדוש וסגירת מעגל. זה תפור עלי כמו כפפה ליד, כי זה דורש עזרה לזולת ובעיקר הסתכלות על האדם".
בחודשים הקרובים מצפה בת אל לקבל דרגת סגן אלוף. "זאת הגשמת חלום בשבילי, וזה יהיה הניצחון הפרטי שלי. מעולם לא הצגתי את עצמי כמסכנה שצריך לרחם עליה. תמיד שידרתי נחישות ושאיפה להצליח בכל תפקיד. ומעולם לא קיבלתי הנחות. להפך, ציפו ממני ליותר. להיות הכי טובה. למדתי להיות נחושה, לצאת מתוך השכול והכאב ולהצליח בחיים. הכל אפשרי, ואני הוכחתי את זה.
"הסיפוק שלי הוא בעיקר הפרגון שאני מקבל מהחיילים ומהחיילות שלי. היום אני ה'פסיכולוגית' שלהם, וכשקשה להם, כשיש להן בעיות בשירות או בבית או עם בני זוג, הם באים אלי. לי לא היה על מי להישען, אבל החיילים שלי יודעים שאני האוזן הקשבת שלהם, האמא שלהם".
ב־20 במאי 2007, שנתיים ושלושה חודשים אחרי הרצח, הסתיים משפטו של אורי גדקר בבית המשפט המחוזי בנצרת. הרכב של שלושה שופטים, בראשותו של סגן נשיא בית המשפט המחוזי דאז, השופט אהרן אמינוף, והשופטים זיאד הווארי ונחמה מוניץ, הרשיע אותו ושלח אותו למאסר עולם.
"הנאשם רצח את המנוחה בדם קר לאחר שתכנן את הרצח זמן רב לפני כן", כתבו השופטים. "לאחר הרצח התנהג במשך שעות רבות בקור רוח שטני, כשישב לשתות קפה הן בדירת המנוחה והן אצל אחותו, הוציא את הכלב להתאוורר, לקח את ילדיו לקיוסק, בילה עימם עד לשעות הלילה המאוחרות ושיקר במצח נחושה לשאלות של אחותה הבכורה של המנוחה וחבר של אחותה האחרת, כי הוא לא יודע היכן נמצאת המנוחה וכי לא עשה לה מאומה".
גדקר ערער לבית המשפט העליון וביקש ענישה מופחתת, אבל ערעורו נדחה.
"מעולם לא קראנו את כתב האישום שהוגש נגד אבא, לא ליווינו את המשפט ולא עיינו בהכרעות הדין", אומרת בת אל. "פחדתי ממנו, ואני עדיין פוחדת ממנו. אני אפילו לא יודעת איפה הוא כלוא, ולא מעניין אותי. הוא לעולם לא יחזור לחיי. גם את המכתבים שכתב לפני הרצח במטרה שנקרא אותם לא קראנו. זה לא מעניין אותנו. אין לנו שום קשר איתו, ולא יהיה בעתיד. מרגע שהוא רצח את אמא והרס גם לנו את החיים - הוא מחוק".
עם משפחת האב המורחבת הם ניתקו קשר. "בימים הראשונים אחרי הרצח, קרוב משפחה של אבא נתן לבן טלפון נייד חדש", אומרת בת אל. "אחרי כמה ימים, במהלך השבעה, בן דוד שלנו מצד אבא התקשר אליו ושאל אותו מה שלומו. בן ענה לו בקרירות, ואחרי השיחה זרק את הטלפון הנייד לפח. מאז לא היה לנו שום קשר עם אף אחד מהמשפחה של אבא".
מכאן והלאה, ההתנתקות מהאב היתה החלטית. שלושת האחים לא התעניינו במה שעלה בגורלו ולא נענו לניסיונותיו ליצור עימם קשר מכלאו. "פעם הוא אפילו הצליח לעלות לשידור ברדיו אזורי, למסור לנו ד"ש ולבקש סליחה", אומרת בת אל. "בפעם אחרת, הוא התקשר לטלפון הנייד שלי, וניתקתי לו.
"החלפתי מייד את המספר, אבל הוא הגיע גם למספר החדש, אני לא יודעת איך. שוב לא עניתי לו. כל זה הלחיץ אותי, ונאלצתי לנתק קשר עם החברות שלי בחצור הגלילית, כדי לשמור על הפרטיות שלי".
בן: "היתה תקופה שאבא היה שולח מכתבים והתראיין ברדיו, אבל לא התייחסתי לזה. לא קראתי אף מכתב. לא רציתי שום דבר ממנו".
אילו יכולת להעביר לו מסר, מה היית אומר לו?
בן שותק שתיקה ארוכה. "אף פעם לא חשבתי על זה, כי אני לא רוצה להעביר לו מסר. אני פשוט לא רוצה. פשוט אין לי מסר להעביר לו. פשוט לא".
האחות הקטנה, שרי (25), שהיתה בת 9 ביום הרצח, מתגוררת כיום בנוף הגליל. בצה"ל שירתה כטכנאית אלקטרוניקה וטילים בחיל החימוש, והיום היא עובדת במוקד הארצי של בתי המשפט. בשעות הפנאי היא מאפרת מקצועית ומתחזקת זוגיות של ארבע שנים עם אלירן איסקוב (25), שעובד במתקן ביטחוני ("אין לו קשר משפחתי לשירה איסקוב").
"בזוגיות החדשה שלי, כל הזמן עוברת לי בראש השאלה אם גם לי יהיה, חס וחלילה, בן זוג אלים", אומרת שרי. "אני יכולה להגיד שאלירן הוא האדם הכי טוב שיכולתי להכיר. הוא מכיל אותי ואת המשפחה שלי, וזה לא פשוט להכיל סיפור חיים כמו זה שעבר עלי. אני היחידה שעדיין נושאת את שם המשפחה גדאקר, אבל מקווה שבעזרת השם אתחתן בקרוב ואשמח להיפטר מהשם הזה".
בת אל: "בשנים שבאו אחרי הרצח תמיד חיפשתי בגברים תכונות אופי שמזכירות את ההתנהגות החמורה של אבא שלי. יכולתי להכיר מישהו, ואחרי יומיים להיפרד ממנו אם היה בו שמץ של תכונה שהזכירה לי את ההתנהגות של אבא שלי. ברחתי מזה כמו מאש".
לפני עשור הכירה בת אל את יבגני סטפנסקי (32), מנהל אתר בחיל הים מטעם חברת HP. "הכרנו בתרגיל צבאי, והיה בינינו קליק מהרגע הראשון. אבל בניגוד לאחרים, שהייתי מספרת להם על העבר שלי, אצלו זה לא קרה. מאוחר יותר התברר לי שהוא ידע, אבל הוא לא שאל. כיבד את הפרטיות שלי. רק אחרי חצי שנה סיפרתי לו הכל.
"יבגני ידע להכיל אותי. להכיל הכל. ידעתי שהוא האחד. בכיתי איתו המון, והוא היה רק שותק ומחבק. אף פעם מאז האסון לא קרה לי שמישהו מחבק אותי כל כך הרבה ולא עוזב אותי. הוא בחור מופנם, לא דברן גדול, רק אמר לי שהוא אוהב אותי בגלל מי שאני, ולא בגלל מה שהיה בעברי".
ביוני 2015 נישאו. "לפני החתונה רציתי את אמא", סיפרה בראיון הקודם בדמעות. "היא כל כך חסרה לי. רציתי את החיבוק, את העצה שלה. רציתי שתוביל אותי לחופה. במקום זה שמתי לה הזמנה לחתונה על הקבר".
ממש לפני החתונה, הופיעה לה אמה סוף סוף בחלום. "חלמתי ששתינו בחנות שמלות, ואמא לבשה שמלה לבנה", היא דומעת. "היא אמרה לי, ׳תבחרי לך שמלה לבנה׳, ואני עניתי לה: 'אמא, את לא יכולה ללבוש שמלה לבנה'. הצעתי לה ללבוש צהוב, ביקשתי שתלבש קצת פחות לבן, אבל היא התעקשה. זו הפעם הראשונה שהיא הופיעה אצלי בחלום".
לפני ארבע שנים וחצי ילדה את בתה הבכורה, אגם־רחל, ולפני שנתיים נולד אריאל. "כשנודע לנו שיש לנו בת, יבגני בחר את השם אגם, אבל היה ברור לשנינו שהשם השני שלה יהיה רחל. רציתי שאמא שלי תלווה את הנכדה שלה לאורך דרכה בחיים. והיא היתה תינוקת כל כך שקטה, בדיוק כמו המים השקטים באגם.
"אחרי הלידות, כל כך רציתי סבתא אוהבת ומחבקת. אבל כל מה שיכולתי לעשות היה לעלות שוב לקבר של אמא ולהראות לה סרטון של הנכדים שלה".
בן, שהיה אף הוא נשוי זמן מה (ומסרב להרחיב על תקופה זו בחייו), התגרש לפני שנה. לטענתו, להחלטה על גירושיו לא היה שום קשר לרקע האישי שלו.
"פשוט, גרושתי ואני לא התאמנו. אבל באופן כללי, מציאת זוגיות היא מורכבת במצב שלי. להתחתן עם מישהו שאין לו משפחה - זה תיק. מי שתתחתן איתי תדע שלילדים שלה לא יהיו סבא וסבתא מצד אבא. היא תדע מראש שאין משפחה חמה ואוהבת שהיא תיכנס אליה. ברור לי שזה לא פשוט, הדבר הזה.
"אני גם אבין לגמרי אם תעבור למישהי בראש המחשבה 'אם אבא שלו רוצח, אולי גם הוא'. זאת תחושה לגיטימית, מובנת וטבעית.
"מצד שני, מאוד מבאס כשבחורה פוסלת על זה עוד לפני שנפגשנו. אני באמת אדם רגיל. אני זורם, צחוקים, נסיעות, טיולים. אני לא חושב שאדם שעבר טרגדיה צריך להיות כל היום בדיכאון ובעצבות. זה אני, ואני לוקח את החיים שלי ככה".
חשבת איזה אבא תרצה להיות?
"החוסר באבא גרם לי לרצות להיות אבא טוב. אני יודע בדיוק איך אני רוצה לגדל את הילדים שלי. אני רוצה להיות אבא שהוא חבר, לא שופט, אחד שמפרגן ותומך. הרצח גרם לי להיות הרבה יותר מחושב. אני לא רוצה שיקרה לילדים שלי מה שקרה לי".
האב האסיר, אורי, כבר בן 56. אם עונשו ייקצב והוא ישוחרר בתום ריצוי שני שלישים מתקופת המאסר, הוא צפוי לצאת לחופשי במהלך 2023. החשש מפני הרגע הזה לא מרפה משלושת האחים.
בן: "אם אחרי שהוא ישתחרר הוא יגיע וירצה לפתוח דף חדש, אני אסביר לו בצורה ברורה איך עושים מטוס מנייר, ושיעוף ויתרחק ממני. אני לא מפחד ממנו".
בת אל: "ברור לנו שיבוא היום והוא ישתחרר מהכלא, ייצא לחופשי וימשיך בחייו. אבל לא איתנו. אני בטוחה שאם הוא ידפוק פתאום בדלת, אטרוק לו אותה ללא היסוס.
"אין לנו שום כוונה לשמוע מה יש לו להגיד, לא מעניין אותנו מה הוא חושב או עושה ומה יעלה בגורלו. זה שהוא האבא הביולוגי שלנו לא מקנה לו שום זכות לכלום. אנחנו מביאים בחשבון שגם הכתבה הזו תגיע לידיו, ושהוא יקרא מה אנחנו אומרים או חושבים.
"השאלה מה יקרה כשהוא ישתחרר מטרידה אותי, כי אדם שהפגין אלימות כל כך קשה כלפי אשתו, עלול להיות מסוכן גם כלפי הילדים שלו והנכדים שלו.
"לפני שנתיים קראה לנו עובדת ממחלקת הרווחה של עיריית נוף הגליל, ודיברה איתנו על השלב שבו אבא שלי ישתחרר, כי הוא הגיש בקשה להפחתת שליש מעונשו בגין התנהגות טובה. מובן שההתנגדות שלנו היתה נחרצת, שלא יאשרו לו קיצור שליש.
"ומה שהכי הדאיג אותי הם הילדים שלי. כי מה יקרה בעוד שנתיים, כשפתאום הוא יפגוש אותם בגן? יגיד לגננת שהוא סבא שלהם והגננת תאפשר לו לקחת אותם? ומה יקרה אם הוא יידע איפה אני גרה ופתאום ידפוק בדלת?
"דרשנו להוציא לו צו הרחקה מכל מקום שאנחנו נמצאים בו, למרחק של לפחות 30 ק"מ. עדיין לא קיבלנו תשובות לדרישות האלה, ואין לי מושג מה קורה עם זה. אני מקווה שהוא לא יעז להתקרב אלינו, כי אין לו מה לחפש פה".
גם שרי עסוקה בשאלה איך תגיב כשאביה ייצא לחופשי: "אבא לא נמצא במחשבתי ביומיום, אבל מדי פעם עולה ההרהור מה יקרה כשהוא ישתחרר ויעמוד בדלת. אני ספציפית אפחד. לא יודעת איך בדיוק אנהג".
אתמול, על פי התאריך העברי, מלאו 16 שנים למותה של רחל. שלושת ילדיה וקומץ בני משפחה עלו לקברה בבית העלמין במגדל העמק, כמנהגם מדי שנה, והתייחדו עם זכרה במגבלות הקורונה. למרות השנים שחלפו, הכאב והגעגוע רק מתעצמים.
"התחושות לא השתנו, האיחוד שלנו סביב המצבה הוא מה שחשוב לנו, הלכידות המשפחתית", אומרת בת אל. "ככל שאני מתבגרת, צוברת נקודות שיא בצבא ובקריירה, הילדים שנולדים, החברים, המשפחה, שם אמא חסרה. גם ברגעי המשבר וגם ברגעי השמחה. אני בטוחה שהיא גאה בנו".
שרי מוסיפה בדמעות: "אני הכי מתגעגעת אליה בעולם, וכל כך בא לי לחבק אותה. הרבה פעמים אני מתייעצת איתה בראש וחושבת 'מה אמא היתה אומרת', מה היתה חושבת על מה שעובר עלי. זה קורה לי בכל רגע בחיים. החלום הכי גדול שלי היה שהיא תהיה הסבתא שדואגת לילדים שלנו. לצערי, ניאלץ להמשיך בחיינו עם הדמות של אמא ששומרת עלינו מלמעלה".
ביום שני השבוע פרסם בן פוסט בפייסבוק, שבו חשף את תחושותיו, 16 שנים אחרי הטראומה. בין השאר כתב: "דווקא בשבוע האזכרה לאמא שלי ז"ל שוב עולה לכותרות המודעות לאלימות כלפי נשים. שוב אותו סיפור, שוב רצח בדם קר על ידי בן זוגה לשעבר. לפני 16 שנים הייתי תמים וחשבתי שאמי תהיה האחרונה... לצערי, לאחר כל מקרה נוסף אני מתאכזב מחדש עד עמקי נשמתי".
בן מסביר שקיבל את ההשראה לפוסט מסיפורה של דיאנה רז. "הרצח שלה לא יצא לי מהראש. התבשלתי עם זה עד שהוצאתי מהלב את מה שאני מרגיש. סמיכות הרצח של דיאנה לתאריך הרצח של אמא שלי השפיעה עלי מאוד. זה בדיוק בשבוע האזכרה שלנו, ואנחנו בהכנות. אלו ימים שגם ככה הם קשים. ופתאום, שוב רצח, שוב אמא, שוב ילדים שנותרו מאחור. כל כך כאב לי לשמוע".
מה צריך לעשות, לדעתכם, כדי למנוע את האסון הבא?
בת אל: "צריך שנדע לא לשמור בבטן, שנפתח את הרגשות שלנו ונשתף כדי למנוע את המקרה הבא. שלא רק עכשיו, כשהכל טרי, נחבק את יתומי משפחת רז, אלא שידאגו להם גם הלאה. כולם צריכים לשנס מותניים למענם.
"לצערי, תסמין האישה המוכה רווח. אם נשים יבחרו לדבר על הדברים, לשתף משפחה וחברים, יימנעו אסונות דוגמת דיאנה ושירה איסקוב. צריך להגביר את המודעות ולגרום לנשים לדבר, לא לפחד מהאיום הכלכלי ולא מהאיום הפיזי. הכותרת שלי היא: 'לא לשמור בבטן!' - לשתף, להתייעץ, לספר. וזה לא חייב להיות פסיכולוג. זאת יכולה להיות חברה טובה או בת משפחה. הם יכולים להיות הפסיכולוגים הכי טובים.
"היום, בגלל מה שעבר עלי בילדות, ובגלל שבאתי מתוך התרסקות גדולה, אני אישה עוצמתית, מלאת ביטחון עצמי, יודעת מה אני רוצה מעצמי, מציבה מטרות ו'דוקרת' אותן. אני דוגמה לכך שגם מתוך תהום ומשבר נוראיים אפשר לצאת לדרך מוצלחת כנגד כל הסיכויים, ושאסור לאבד תקווה".
שרי: "מקרי האלימות הם אינסופיים, כי לצערי אין אכיפה ואין הרתעה. לשירה איסקוב קרה נס, והלב שלי נקרע כשראיתי את הסרט שעשו עליה, שם התברר לי כמה שהיא אישה חזקה. לשמחתנו, היא שרדה ויצאה מלכה.
"ליתומים של דיאנה, שנשארו לבד כמונו וישאלו 'למה זה מגיע לנו?', מצפים התמודדות לא פשוטה, הרבה קשיים ושאלות בלי תשובות. לילות ללא שינה. אסור להם לגרום לאנשים לרחם עליהם. בסופו של דבר הם יצטרכו לסמוך רק על עצמם, בתמיכת המשפחה שסובבת אותם. יהיה עליהם לקחת את עצמם בידיים, למרות הקשיים, להציב לעצמם מטרות ולשאוף להגיע אליהן, לחלום חלומות ולהאמין שחלומות מתגשמים.
"אנחנו הוכחנו שמתוך התהום שהיינו בה - הצלחנו. לא משנה איזה מכשולים וקשיים עמדו לפנינו, תמיד ידענו להחזיק ידיים וללכת יחד".
בן: "אני לא יודע אם יש דרך אמיתית למנוע את הרצח הבא, אבל העלאת המודעות היא הדבר שהכי יכול להביא לשינוי".
בת אל מדגישה שהטרגדיה המשותפת חיברה אותה ואת אחיה בעבותות של אהבה ותמיכה הדדית. "אנחנו המשפחה הכי מלוכדת בעולם, יודעים על כל דבר שקורה אצל כל אחד מאיתנו. אנחנו היינו כל עולמה של אמא, והיא היתה כל עולמנו. אנחנו עולים לקברה, מספרים לה מה קורה איתנו, מתייעצים איתה, ובטוחים שהיא כל כך גאה בנו ושומרת עלינו מלמעלה".
בסלון ביתה של בת אל תלויה תמונה גדולה של אמה. "היא מביטה בי כל הזמן ונותנת לי כוחות. קשה לתאר במילים את החלל שהיא הותירה בחיים שלי. אמא השאירה שתי צוואות לא כתובות. באחת, היא השביעה את אחותה ריקי לשמור עלינו, אם יקרה לה משהו. בשנייה היא ביקשה מאיתנו לשמור זה על זה ולהצליח, גם אם זה נגד כל הסיכויים. אני מוצאת את עצמי מביטה הרבה לשמיים ובטוחה שהיא מסתכלת עלינו מלמעלה וגאה בנו מאוד".
ובן מסכם: "לעיתים זה מורכב, להיות זאב בודד בעולם, שצריך לדעת לגייס בכל פעם מחדש כוחות. אבל בתוך כל זה, אני מרגיש ומאמין שאמא עדיין תמיד איתנו - נוכחת ונמצאת ושומרת עלינו".
