על אחד מקירות הסטודיו של השחקן והסטנדאפיסט קובי מימון מתנוסס לוח שנה ענקי, ובו התאריכים של עשרות המופעים שתוכננו לו לשנת 2020. על כל התאריכים מצויר איקס גדול, ולצידו מתנוססות המילים "קורונה זיבי" - אולי התיאור התמציתי והמדויק ביותר למשבר שעבר עולם התרבות בחודשים האחרונים.
גם מימון, שיצא ב־2017 עם רעייתו, השחקנית קרן שיניוק, לדרך חדשה ופתח משרד הפקה משלו, שבמסגרתו הוא מתכנן ליזום פרויקטים ולייצג אמנים אחרים, חש על בשרו את נזקי המגיפה שפגעה בכולם. אולם היום, כשעולם התרבות מגלה סימני פתיחה, הוא כבר משדר אופטימיות זהירה.
"היינו כבר בסרט הזה, שאומרים שפותחים, ואז לא פותחים, אז אני מחכה לראות. זאת פרוצדורה מטורפת לסגור הופעות, למכור כרטיסים ולדאוג לפרסום - ובפעם הקודמת שעשינו את זה, הכל הלך לפח. זה כמובן יצר לנו בור מסוים, אבל אנחנו בסדר. לא משהו שזעזע אותנו, ברוך השם, אבל ללא ספק הפגיעה קשה.
"מעבר לפגיעה הכלכלית, גם הנפש נפגעה בטירוף. אני אדם שרגיל לחמש הופעות בשבוע, ופתאום אתה בבית, בלי זריקת האדרנלין המטורפת של הקהל. ביוני האחרון, כשפתחו את התרבות מחדש לשבועיים, הופעתי במתחם קפסולות מול 300 איש והתפוצצתי בטירוף. הייתי בהיי, הרגשתי כאילו קיבלתי את המנה. זה חשוב לנפש".
בקורונה הזאת אתם שני אמנים בבית, ועוד עם שני ילדים קטנים.
"בהתחלה דווקא נהניתי מזה. היה מאוד משעשע לראות את כולם במרפסות. אבל אחרי חודשיים התחילו תהיות וחששות. זה סוג של דיכאון. בעצם, דיכאון הוא מילה קשה, אני מדבר על מועקה כבדה. משם התחיל להגיע סוג של ייאוש, כאילו אנחנו מחכים לגודו, שכבר יקרה משהו.
"אני מאוד מעודד מקצב המתחסנים כעת, מהתחלואה שיורדת. אני עצמי תכף מקבל חיסון שני, ומקווה שנחזור להופיע באפריל. בעזרת השם, אנחנו צריכים את זה. הציבור צריך את זה".
* * *
אנחנו נפגשים בסטודיו של מימון בבני ברק, במשרד הבוקינג וההפקות שפתח עם אשתו קרן, "ק.ש.ש הפקות בע"מ". השם מורכב מראשי התיבות למילים "קובי של שושנה" - אמו של מימון. את הקירות מעטרים קטעי עיתונות מראיונות עם הזוג ותמונות, ואת המרחב הצבעוני שמורכב מפינת ישיבה, מפינת כתיבה וממטבחון קטן, מקשטים חפצי אמנות. "כאן אנחנו מטפלים בכל מה שקשור להופעות", מימון מבהיר.
תסביר את הלוח עם ה"קורונה זיבי".
"על הלוח הזה היו כל המופעים ששיבצנו ממאי עד אוגוסט 2020, כשחשבנו שיצאנו מהמגיפה. כבר ראינו את האור, התחילו טלפונים וקבענו תאריכים. ואז, במכה אחת הודיעו שסוגרים את התרבות מחדש - וכל התאריכים נמחקו. אז קרן כתבה את הקללה בענק".
מימון (40) נשוי לקרן (38), שאותה הכיר כשהופיעה בהצגת פרינג' לצידו של חבר טוב שלו מאילת, השחקן אלון חמאווי, שהכיר ביניהם. השניים, שיחגגו עשור לנישואים בעוד שלושה חודשים, גרים בצפון תל אביב ומגדלים שני בנים - ליאו (7) ולני (5). השלישי בדרך.
"קרן בחודש השישי, ואנחנו מצפים לעוד בן, נהיינו חבורה שכזאת. רצינו להמציא את עצמנו בקורונה, אז המצאנו עוד ילד (צוחק). קרן שיחקה בתיאטרון בית ליסין ('משאלה אחת ימינה' ו'אלה גרוסמן') ובטלוויזיה ('הפרויקט הירוק' ו'חיים שלי'), והיא גם חולשת על הניהול מלמעלה. יש לנו צוות עובדים, ובקרוב נתחיל לייצג אמנים. בינתיים התחלנו בנגה ד'אנג'לי, שאני מאוד מאמין בה".
עד שההופעות יחזרו, תוכלו לפגוש במימון על המסך הקטן, הפעם בדמות פוליטיקאי חנוט בחליפה, רחוק מהתפקידים שגילם בעבר ושבהם הרגיש נוח וטבעי יותר.
זה קורה ב"מותק בול באמצע", דרמה קומית פוליטית חדשה מבית היוצר של שמואל הספרי, האיש שהביא לנו את סדרת הסאטירה "פולישוק" על נפתולי הפוליטיקה הישראלית. הסדרה (מראשון הקרוב, ימים א'-ה', כאן 11 ובדיגיטל) מגוללת את סיפורה של מותק מרדכי, פליטת ריאליטי שמקבלת הצעה להצטרף למפלגת מרכז בשם "בול באמצע", אבל במקום העשירי הלא ריאלי.
בבחירות זוכה המפלגה בשבעה מנדטים, אבל אחרי ששלושה ח"כים פורשים ממנה בנסיבות חשודות, מותק נכנסת לכנסת ומגלה עולם חדש וקשוח, עתיר אמוציות, שקרים, תככים ובגידות. בסדרה מככבים לצד מימון גם גילי איצקוביץ', אבי קושניר, יניב ביטון, ענת וקסמן, ליטל שוורץ, צחי הלוי, נעמי לבוב, יקיר שוקרון, משה אשכנזי, עדן סבן, דנה דבורין ודניאל גד. מימון עומד בראש המפלגה ההזויה, כשהוא נקרע בין בעלי אינטרסים לרצון לשנות בתחום שלא מתאים לו.
תחילה הוא סירב לתפקיד, אבל אחרי שלוש פניות אליו, והרבה אומץ אישי שאזר, הסכים להיכנס לדמות.
"גדלתי בנתניה, בבית לא פוליטי, בלי שיחות פוליטיות עם ההורים. אני גם לא ממש בקיא בזה, רק מתעניין פה ושם. בגלל הקורונה פתאום יודעים מי שר הבריאות, איזה שר התחלף בממשלה. פתאום אתה יודע מלא דברים שלא עניינו אותך לפני כן.
"כשהציעו לי את התפקיד, אמרתי מייד לא. קראתי את תיאור הדמות והבנתי שזה לא בשבילי. גבר מקריח בן 50, עם השתלת שיער לא מוצלחת, יו"ר סיעה. הייתי צריך לחפש בגוגל כדי להבין מה זה ראש סיעה. כשקראתי בתסריט שזאת 'מפלגת מרכז קיצונית רדיקלית' - הבנתי שיש פה משהו קומי, אבל עדיין הרגשתי שאין שום ערך מוסף שאני יכול להביא לדמות.
"בפעם השלישית אמרו לי שהספרי רוצה לפגוש אותי. בפגישה גיליתי אדם עשיר בידע, רהוט ומעניין. הסברתי לו שאני מפחד לבוא למקום שאני לא מכיר. הוא אמר לי, 'תְחיה את הטקסט, ואני אעזור לך' - ואחרי שלוש שעות שיחה אמרנו, יאללה, הולכים על זה".
עד עכשיו, בכל התפקידים שגילמת לא התרחקת מאזור הנוחות שלך.
"נכון. 'חברות', מול ליטל שוורץ, היה תפקיד קומי שקרוב אלי, כבן זוג וכאבא. הסדרה 'חיים שלי' היתה למעשה עלי, וגם ב'זגורי אימפריה' היו נקודות שאליהן התחברתי.
"ב'מותק' יצאתי לגמרי מאזור הנוחות, וזה היה מדהים. הטקסט של הספרי גרם לי להביא את עצמי עם החליפה והמשקפיים. אף פעם לא הרכבתי משקפי ראייה, ונהייתי מארז שכיף להיכנס אליו. גם הקאסט המשובח, הצבעוני והאהוב שהיה שם מאוד עזר לי".
בשנת הקורונה ראינו נבחרי ציבור בסיטואציות מופרכות במיוחד, מה שכמעט מייתר את הסדרה.
"בלי ספק, בסדרה יש סצנות מטורפות, שבהן אתה מבין מי המושך בחוטים. פתאום אתה חושב על הלחצים שהפוליטיקאים נתונים בהם, ונשאלת השאלה למי אני אצביע? על פי התסריט של הספרי, לכאורה, כן? (צוחק)".
ואיך יצביע קובי בקלפי בבחירות הרביעיות?
"בבחירות השלישיות שמתי במעטפה 20 שקלים וכתבתי על הפתק 'מזל טוב'".
אמיתי?
"לא (צוחק). האמת היא שהסדרה, שהתחלנו לצלם אותה עוד לפני הקורונה, גרמה לי להבין שלא אהיה בפוליטיקה. זה הרחיק אותי משם מאוד, אבל יש אנשים שעושים פוליטיקה וצריכים לעשות את זה. אני מקווה מאוד שהם יעשו את זה על הצד הטוב ביותר, קיבינימט, ושיחשבו על האזרח ולא על התחת של עצמם. בבחירות האלה יש קו אידיאולוגי שלפיו אלך להצביע".
תשתף אותנו?
"לא" (צוחק).
* * *
הוא נולד וגדל בנתניה, בן לרפי, שעסק במערכות חשמל מתקדמות, ולשושנה, שעבדה עד פרוץ הקורונה בעסק המשפחתי - "תבליני פרג" ("אמא שלי עוסקת בלעשות טוב לכולם"). יש לו שתי אחיות ושני אחים, אבל הוא היחיד במשפחה שבחר בשואו ביזנס.
"הייתי ילד ביישן וסגור מאוד, לא היה לי הרבה ביטחון במעגלים חדשים, למשל חוגים. בגיל 11 הצטרפתי לחוג כדורגל ובקושי דיברתי שם. פעם אחת סיפרתי בדיחה, וכולם התלהבו וביקשו עוד. אמרתי לעצמי שלאימון הבא אני אבוא עם ארסנל של בדיחות. ככה זה התחיל, שם הבנתי את הכוח של הקומדיה וכמה היא מחברת אנשים.
"אחי, שי, עקף אותי בסיבוב בכדורגל, היה שחקן בנבחרת ישראל ובמכבי חיפה. שאר האחים לא עסקו בעולם הבמה, אבל לירן, אחי הקטן, הוא מנהל המופע שלי וגם עורך בערוץ הספורט".
סבא רבא שלו, רפאל, היה זמר מפורסם בלוב ובתוניסיה. "קראו לו 'רפאל מתוניס', ואולי משם הגיע אלי חיידק הבמה. אני זוכר שבילדותי היינו נפגשים כולנו, המשפחה המורחבת, והיינו עושים הפעלות, הצגות, שירים, חסמבה. משפחה גדולה, חמה ומפרגנת, שאני מאוד גאה בה. הופענו ככה, בלי מתווה".
מימון לא למד משחק באופן רשמי, אבל השתלם אחרי הצבא ("ביחידה סודית של חיל האוויר") בצוות בידור בבית מלון באילת, ובהמשך הקפיד לשלב בין מופעי סטנדאפ לבין שלל תפקידים בדרמות טלוויזיוניות ובפאנלים קומיים.
מה אתה יותר, סטנדאפיסט או שחקן?
"אני גם וגם, וגם יוצר ואיש במה וטלוויזיה. אני תמיד חושב איך להתפתח. ב־2005, אחרי אילת, המשכתי לשנה באוניית קרוזים, שם הייתי עושה סטנדאפ על הבמה. כמנהל השיט ניהלתי צוות של 24 אנשים, אבל כשהגעתי לתל אביב - הסטנדאפ הפך לדבר המרכזי בחיי.
"רק בקורונה הבנתי שכל חיי לא עצרתי לרגע לחשוב, הייתי במרדף להמשיך, לכבוש ולעשות. והקורונה גרמה לי לעצור ולהבין שזה מה שאני עושה בגיל 40".
* * *
הוא נחשף לראשונה בפריים טיים בתוכנית הסטנדאפ "צחוק מעבודה", ושם גם התחיל לפלרטט עם המצלמה. "עשינו בתוכנית גם צילומי חוץ, וכאדם סקרן מאוד הייתי מגיע לסט ושואל שאלות מעצבנות על כל דבר: למה אתה מצלם מפה? למה אתה עומד שם? מאיפה אתה מאיר? הכל עניין אותי. שם הכרתי את רני סער, ואז הגיעה הסדרה 'חברות', שהוא ביים".
למעשה, את הרומן שלך עם הטלוויזיה התחלת בתוכנית שאליה בכלל לא התקבלת.
"נכון. ב'האקדמיה לצחוק' בביפ. אורי חזקיה, שהיה חבר המערכת, התקשר להודיע לי שלמרות שהגעתי ל־30 המועמדים האחרונים - לא התקבלתי. אמרתי לו, 'אתם עושים טעות, אני הבנאדם הכי מצחיק בארץ'. הקול שלי אפילו קצת נשבר בשיחה, כי אני אדם די רגיש.
"אחרי חודשיים אני יושב אצל חברים, ופתאום שומע את עצמי בטלוויזיה. אני רואה את אורי חזקיה בערוץ ביפ, כשברקע התמונה שלי, והקול שלי נשמע לצד הכיתוב 'אתם עושים טעות'. הייתי מאוד נבוך מזה, אמרתי לעצמי, 'איזה בושות שזה משודר'.
"אחרי שלוש וחצי שנים אורי ואני כבר ישבנו בפאנל משותף בפריים טיים, כך שאני די אוהב את הרגע ההוא. זה היה רגע שבו האמנתי בעצמי, וזה דבר מאוד חשוב, להאמין בעצמך".
ההצלחה ב"חברות" וב"זגורי אימפריה", שגם אותה ביים סער, הפכה את מימון לדמות מבוקשת בקרב מלהקים. "זה קרה פתאום, ומאז קיבלתי המון הצעות. זה כיף לגעת באנשים", הוא מחייך.
גם בעולם התיאטרון הוא נגע. "עשיתי ב־2011 'תיאטרון שחור' אצל ליאור כלפון, מופע שהבמה בו שחורה לגמרי והקהל מקבל רק החזרי אור מהפריטים. כולם לבושים באלמנטים זרחניים מחזירי אור, עם מוזיקה, וזה יוצא מטורף. אחד הדברים הכי קסומים שעשיתי. אחר כך קיבלתי הצעה להעלות הצגת יחיד בבית ליסין, 'האבא'. זה מחזה שרץ במקור בהצלחה בבריטניה, אבל כשקראתי אותו הבנתי שאצטרך לעבוד קשה מאוד כדי לעברת את הדבר הזה לסלנג הישראלי. בסוף החלטתי לוותר".
קלאסיקה בתיאטרון יכולה לעניין אותך?
"לא כל כך. כשהייתי בצוות הבידור באילת הגיע מורה למשחק, ובהזמנתו הלכתי לשיעור ניסיון אצלו. אנשים התהלכו שם בחדר ועשו קולות של רוח, זה היה משעשע. אותי שלחו הביתה עם 'המלט' של . פתחתי, קראתי ארבע-חמש שורות, שמתי בצד ואמרתי לעצמי, 'אוקיי, בוא נכתוב הופעה'. בקיצור, אז זה פחות עניין אותי, אבל היום תלוי בהצעה שתגיע".
אומרים ששחקנים קומיים טובים יהיו גם שחקנים דרמטיים מרגשים.
"אני חושב שאני מביא גם הרבה רגש לבדיחות, אלה לא סתם מילים שיוצאות מהפה בלי הבעה ובלי נשימה. בדיחה היא דבר שלם, עם המון רבדים, וכשיש לך טיימינג טוב כקומיקאי, זה כמובן יכול לעזור גם בדרמה.
"לדעתי קשה יותר להצחיק מאשר לרגש, כי כולנו דרמטיים בבסיסנו. כל החיים הם דרמה: אדם מתיישב לתחילת מופע סטנדאפ במצב של דרמה, ואנחנו צריכים לגרום לו להתנתק מגב המושב, לרכון קדימה בגל של צחוק ולמחוא כפיים. אנחנו מדברים, ופתאום אני ממש מתגעגע לזה. לפעמים הקומדיה היא סוג של מסיכה. בבדיחות אתה לפעמים מתחבא מאחורי כאב, ואני אדם רגיש. בכתיבה של הסטנדאפ שלי תמיד יש הרבה רגש".
שבחים רבים הורעפו השנה על שלום אסייג, שהפתיע את כולם בתפקיד דרמטי ב"מנאייכ".
"שלום עשה שם תפקיד נפלא. הוא ואני עשינו יחד, ועדיין עושים, דרך. יש לו פור של עשר שנים עלי, אבל לא הופתעתי מהתפקיד שלו, כי ידעתי שיש בו היכולות האלה. גם ב'חיים שלי' היתה לי סצנה איתו, שאחריה אמרתי לעצמי שהלוואי שהייתי מצלם איתו סדרה שלמה. הוא שחקן נפלא.
"אני מרגיש שבעשייה שלנו יש הרבה דברים מקבילים. שנינו עבדנו בצוותי בידור באותו מלון באילת, הוא כנראה היה שם עשור לפניי. שנינו לא למדנו משחק, ושנינו הגענו לסדרות בכאן 11. בתחילת הקורונה עשינו יחד את 'צחוק מהמצב', ועכשיו גם את 'סטנדאפ Nation', שמשודרת ברשת 13. אני מברך על כך, כי זה גרם לנו לייצר עבודה ולא לשבת ולבכות על מר גורלנו. ליצור, לעבוד, לחיות ולשמור על הקשר עם הקהל".
ולחטוף, כמו שאר תוכניות הסטנדאפ בטלוויזיה, לא מעט ביקורות רעות.
"הבילוי הכי מועדף היום בארץ זה סטנדאפ, אז יש את זה בטלוויזיה ואני מרגיש שזה עובד מצוין. כל עוד אני שלם עם מה שאני עושה, ואני מאמין שמה שעשיתי ראוי וטוב, אפשר לכתוב מה שרוצים, עד מחר. אני יודע מה אני שווה. אני יודע מה מצחיק".
בתקופת הקורונה אמנים רבים התלוננו שעולם התרבות לא נתפס כחשוב אצל מקבלי ההחלטות.
"בסופו של דבר כולם היו בחרא, כל אחד עם החרא שלו. תרבות ופנאי נתפסים אולי לאדם הפרטי כמותרות וכבילוי, אבל אני מבין את הפחד מהתחלואה ומההידבקויות, ומבין גם שהיו צריכים לסגור אותנו. לא הרגשתי שזה משהו פוליטי מכוון.
"מצד שני, לא הבנתי למה לא לשלם ולא לעזור לכל העצמאים שנפגעו, לכל אנשי עולם התרבות. למה כן יש טיסות אבל אין בית ספר, ולמה ולמה ולמה. היה פה כאוס אחד גדול, בלאגן שעדיין נמשך. הבן שלנו, שלומד היום בכיתה א', אמר לקרן ולי שלושה חודשים אחרי תחילת הלימודים, 'למה התרגשתם כל כך שעליתי לכיתה א'?' היה ממש עצוב לשמוע את זה מפיו.
"החוויה שלו היא של זום, של 'יש בית ספר, אין בית ספר', של מסיכות. הפחד הוא שזה יהפוך לשגרה, אז בכל פעם שיש התקדמות אני אומר, יופי, רק שיקרה משהו, לא משנה מה. שידברו על דברים חדשים, שלא נגיד, אוקיי, התרגלנו".
* * *
בין הסגרים, כשהשמיים נפתחו, הספיק מימון לנסוע עם המשפחה להירגע קצת באיי סיישל. "היא היתה מדינה ירוקה, וציפינו להגיע למטוס שבו נשב בקפסולות. בפועל הטיסה היתה מפוצצת. אתה מסתכל על האנשים ואומר, וואו, ממש לא שמים על התרבות, לא חושבים עלינו. ואז, בתוך המטוס, אני שומע פתאום, 'יאללה, קובי, תעשה משהו, תצחיק אותנו'. אז אתה נושם ואומר, אוקיי, אנחנו עדיין רלוונטיים".
כשתחזור להופיע מול קהל, כולם יעטו מסיכות. לא פשוט להצחיק בלי לראות את החיוכים.
"אני חושש בעיקר מאנשים עם בוטוקס, שאין להם שום הבעה (צוחק). אבל ברצינות, זה קשה בלי פידבק. בואי נדבר על הזום. עשיתי כמה הופעות בזום, מופע שאני רץ איתו על במה ומכיר את הקצב של הקהל. אני יודע שאחרי בדיחה מסוימת הקהל צריך שנייה, יודע מתי יש רק גיחוך ולא צריך פה פאוזה. הפעם ביקשתי מהאנשים בקוביות שאם משהו מצחיק אותם - שייתנו חיוך טיפה יותר גדול, שאראה (צוחק)".
לא מעט נשים נכנסו לעולם הסטנדאפ בשנים האחרונות. תחום שנחשב ברובו כגברי.
"עדיין יש יותר סטנדאפיסטים גברים. זה נתון. מספיק שתסתכלי על המודעות. אבל אין ספק שבשנים האחרונות נהיה זרם של נשים שעושות סטנדאפ, והן מדהימות ונפלאות. נגה ד'אנג'לי, שאני מאוד מאמין בה, ועוד רבות שהצטרפו לליטל שוורץ, לרותם אבוהב, לעדי אשכנזי, לתום יער ולרביטל ויטלזון יעקבס. אני בעד שיהיו כמה שיותר".
ב־2015 העלה מימון הופעת סטנדאפ שנמשכה 42 שעות ו־20 דקות, הישג שנועד לשבור שיא גינס, אבל לא הוכנס לבסוף לספר היוקרתי.
"לשבירת השיא היו כללים: בכל רגע צריכים להיות מינימום עשרה אנשים בקהל, ואסור לחזור על אותה בדיחה פעמיים בתוך ארבע שעות. בכל שעה עגולה מותר לצאת להפסקה של חמש דקות.עבדתי על ההכנה של זה חודשים ארוכים, באיסוף ובכתיבת החומרים. לכל שעה היה לי נושא - משפחה, זוגיות, הורים וילדים, בעלי חיים. הצבנו ארבע מצלמות שצילמו הכל בסנכרון. זה היה בהיכל התרבות בראשון לציון, במסגרת פסטיבל ההומור ע"ש ספי ריבלין ז"ל.
"בגלל המצב הביטחוני שהיה אז, אחרי מבצע צוק איתן, נציג של גינס לא הגיע לארץ, אז ביקשו שנשלח קלטות מארבע המצלמות, ובאמת שלחנו להם. אבל פתאום התברר שגינס רצו שבכל שעה עגולה מישהי מטעם ההפקה תגיד, 'אני עדה לכך שקובי לא חזר על בדיחה פעמיים בשעה האחרונה'. זה תנאי שלא נמסר לנו מראש, אבל הם התעקשו ואמרו שבמצב הנוכחי אין להם ראיות מוצקות לאישור השיא".
אאוץ'.
"האמת היא שלא התבאסתי, כי אני יודע מה עשיתי. הגשמתי את החלום שהיה לי. יום יבוא ואני אגיד לבן שלי שילך גם הוא בעקבות החלומות שלו ויגשים אותם, כמוני.
"קרן ליוותה אותי בהופעה הזאת, כשהיא בהיריון ומחזיקה בידיים את הבן הגדול שלנו, שהיה אז בן שנה וחצי. היה לי חשוב שהוא יראה אותי כשסיימתי.
"אני אוהב לחשוב מחוץ לקופסה, וזה באמת היה מטורף. עשר דקות אחרי שסיימתי הרגשתי שהכל בסדר, אבל פתאום לא יכולתי לדבר. מרוב אדרנלין לא שמתי לב שהפה שלי מפוצץ באפטות. אי אפשר היה לגעת לי בגוף, והייתי צריך יומיים וחצי להתאפס על עצמי. סיפור נחמד".
השנה גם ציינת יום הולדת 40. אני מניחה שהקורונה טרפדה את החגיגות.
"הייתי אמור לחגוג ביוני בלאס וגאס. כבר ביום הולדת 39 אמרתי לכולם שאני אהיה בווגאס, ושמי שרוצה - שיבוא. אנשים התחילו להצטרף, התארגנה חבורה, ובסוף סגרנו על חגיגה במכמורת".
