שני חזן היתה רק בת 19, דוגמנית מתחילה מהצפון, כשניסתה לעבור לזירה הארצית והתמודדה בתחרות מלכת היופי של ישראל. לכולם היה ברור, כבר מהשלבים המוקדמים, שמתמודדת מספר 20, 1.82 מטר, תחזור עם הכתר. אבל מבעד לחיוכים ולצילומי הביוטי, איש לא ידע שהילדה היפה מתמודדת עם שדים אישיים, זיכרונות מכאיבים והתמכרויות. איש גם לא שיער שכעבור חמש שנים, המלכה הזוהרת תהפוך כמעט להומלסית מכורה לסמים בניו יורק.
"עברתי לארה"ב לפני שלוש שנים, כשהייתי בת 25. רציתי מאוד להצליח בניו יורק, אחרי שעשיתי בארץ קמפיינים מגניבים, בין שאר לנעלי ריבוק. אבל רציתי להשיג יותר. הגעתי לשם בידיעה שאני הולכת לכבוש את העיר, וזה גם מה שסיפרתי לכולם. אף אחד לא ידע שלמעשה טסתי לשם כדי לתקן את החיים שלי".
ההתחלה בתפוח הגדול היתה מבטיחה, עם סוכנות דוגמנות שעמדה מאחוריה. "גרתי בדירת דוגמניות, כמו שרואים בסרטים. שני חדרים במנהטן, עם מטבח באמצע, מקלחת וחדר שירותים אחד לארבע בנות. ישנתי במיטת קומתיים. היה לי מעט כסף, וגם עזרו לי מהבית".
אבל עד מהרה נתקלה בחיים, שלא תמיד דמו לפנטזיה. "התחלתי למלצר כדי להרוויח כמה דולרים, אבל לתת לי להחזיק מגשים ביד זה לא מתאים, כי אני מאוד קלאמזית. אז העדפתי לעבוד בבר. בגדול עבדתי בכל עבודה מזדמנת, כשהמטרה שלי היתה לא רק לשרוד, אלא גם להצליח".
ניצני ההידרדרות בניו יורק, שבהמשך הביאו את חזן לסף תהום, נבטו כבר ביום שבו נחתה בעיר. "אחרי שעה הייתי כבר במסיבת גג עם חברים שהכרתי, והתעוררתי אחרי שלושה ימים בברוקלין, כי לקחתי סמים. אני בכלל לא זוכרת איך הגענו לשם. למרות כל הנאומים שאמרתי לעצמי כשהגעתי לניו יורק, בשנייה אחת הכל נפל".
לאט־לאט התחילה "לאבד את זה", מילים שלה, ואחרי שהות קצרה בדירה, כשכספה אזל, עברה לנדוד בין דירות. "סוכנות הדוגמנות האמריקנית תומכת בך בכל הדברים הבסיסיים להתאקלמות, רק בחודשים הראשונים, כשאת עדיין זרה בעיר. אחר כך את אמורה לדעת להסתדר ולהיות עצמאית. אחרי דירת הדוגמניות הראשונה עברתי לאחרת, עם דוגמנית נוספת, ואחרי חודשיים כבר לא היה לי איך לשלם את שכר הדירה לחודש הבא.
"עברתי לדירה אחרת, של חבר, לשלושה שבועות. מצאתי את עצמי עוברת דירות בקצב, סוחבת פה עוד חודש ופה עוד שבועיים כדי לשרוד. התחלתי למכור כתרים של נסיכות בדוכן לתיירים משועממים, כדי שיהיה לי כסף לאוכל, וכמובן לסמים. התקרבתי בצעדים גדולים לתחתית".
הגעת למצב שהיית ברחוב?
"בכל פעם, כשהגיע הרגע שבו אני צריכה לעזוב דירה קודמת, עלתה השאלה לאן אני הולכת עכשיו. הרחוב היה תמיד אופציה, אבל למזלי, בדקה ה־99 פסיק 9 הייתי מתקשרת לחבר אחר ומבקשת להגיע, והיו עונים לי 'בטח'. אני ממש בת מזל על האנשים שתמכו בי, כי אם הייתי מידרדרת לרחוב, יש סיכוי גדול מאוד שלא היינו מדברים עכשיו".
משפחתך לא ידעה על מצבך?
"לא. כולם היו בטוחים שאני חיה בניו יורק ועובדת ומפרנסת את עצמי. אף אחד לא ידע".
מכאן והלאה הסתחררה חזן במערבולת של רגעי שפל. "הייתי בסטלה שהיתה יכולה להימשך שבועיים. אבל הבעיה היתה יותר במקום הנפשי. שנאתי את כל העולם ואהבתי אותו באותה מידה. לצד הרצון החזק שלי להצליח היו לי אפס כוחות, ורק רציתי לסתום את המוח ממחשבות. כאן נכנסו הסמים. המעגל הכלכלי שלי נסדק ולא היו לי הכנסות, ובשלב הזה הפכתי ממש להומלסית שעוברת מספה לספה".
נשמע קשוח.
"אתה בכלל לא יכול להבין כמה. הרגשתי כישלון, הרגשתי נורא".
למה לא תפסת מטוס וחזרת לארץ?
"לא חזרתי כי משהו בתוכי רצה לנסות להילחם ולהמשיך לנסות. לא רציתי לוותר ולא רציתי להרגיש שנכשלתי".
הגעת למחשבות אובדניות?
"היו כמה, ממש לקראת הסוף - ורגע לפני הגמילה שלי. זה נושא שקשה לי לדבר עליו, ולשמחתי היו חברים שהיו שם בשבילי".
חזן (28) גדלה בקריית אתא ולמדה בתיכון "רוגוזין" בעיר. בנעוריה עברה לקריית חיים עם בן זוג שאיתו חיה אז. אחרי שירות צבאי בחיל הים הגיעה ב־2013 לתל אביב. "בתיכון הייתי מאלה שבכל שני וחמישי מוזמנים לחדר המנהלת, והיא כל הזמן איימה להעיף אותי", היא משחזרת. "הייתי ילדה חולמנית, מצחיקה וחברה של כולם. לרגע לא חשבתי שאני יפה".
הקשיים בחייה התחילו כבר בגיל 6, כשעברה התעללות מינית במסתור. "בגיל הזה לא הבנתי שזה לא בסדר מה שעושים לי. ובכלל, אונס יכול להיות גם כשאת עושה משהו רק כי את מרגישה שאת לא רוצה לאכזב את הצד השני.
"רק כשהייתי בת 14 הצלחתי להגיד בפעם הראשונה 'לא'. זה אפילו הגיע למשטרה. כל החברים של הבחור היו נגדי ואמרו שלא נכון מה שאני אומרת עליו. ואני הלכתי עם ההרגשה שנגעו בי במקומות שלא רציתי, לקחו ממני דברים שלא רציתי שיילקחו, ועכשיו גם מוציאים אותי אשמה. באותם ימים הבנתי איך בני אדם אחרים יכולים לרמוס אותך".
הטראומה הזו מלווה אותך?
"היום אני דווקא אומרת תודה, כי יש בי כוח לעזור לאחרים".
נתקלת מאז במי שפגעו בך?
"המתעלל מגיל 6 הגיע פעם אחת לבקש סליחה, עוד לפני שהייתי מפורסמת, אבל ממש לא רציתי לראות אותו או לשמוע ממנו".
עם או בלי קשר, באותן שנים החלה חזן לפתח הפרעות אכילה. "בלי להיות מודעת לסיבה, הן התפרצו אצלי בגיל מאוד צעיר. זה התחיל כשאנשים בסביבתי היו מעירים לי שאני שמנה וכל מיני עלבונות, עד שבשלב מסוים זה נכנס לי לראש. היה מאוד ממכר לעשות דיאטות.
"אלו היו דיאטות שהייתי ממציאה לעצמי. נניח, הייתי קובעת שמעכשיו אני שותה רק שוקו במשך שלושה ימים. או שלא הייתי אוכלת בכלל ומתאמנת מלא, או שכל היום חייתי רק על קפה וסיגריות. זה נתן לי תחושה שאני שולטת בגוף שלי ואני זו שמחליטה מה נכנס אליו ומה לא. באותם ימים לקחתי גם ריטלין וכדורי קונצרטה שקיבלתי לטיפול בהפרעות קשב וריכוז".
היית גם מקיאה?
"'מקיאה' מכיוון אחר. אחרי כל ארוחה הייתי לוקחת משלשלים, וכל מה שאכלתי היה יוצא מהר החוצה".
במארס 2012 קטפה חזן את תואר מלכת היופי של ישראל, אחרי שהוריה רשמו אותה ("לא ידעתי אפילו ללכת על עקבים. הייתי הולכת שני צעדים ונופלת)". חודשים ספורים אחר כך השתתפה בתחרות "מיס יוניברס" שנערכה בסין, שם העפילה ל־30 המועמדות הסופיות אך לא עלתה לשלב המכריע.
"מעולם לא חלמתי להיות מלכת היופי ולא חשבתי שאני ראויה למעמד הזה", היא מודה. "כשהתחלתי לדגמן בגיל 15, לחלטורות בצפון, נהניתי מזה שאני עושה כסף לבד, ושהייתי עצמאית, אבל לא חשבתי שאני יפה. הערך העצמי שלי היה נמוך מאוד. ידעתי שאני גבוהה ונהניתי להצטלם, אבל לא ברמת מלכת יופי. אני זוכרת שכששמו לי את הכתר על הראש ואמרו לי 'את יפה', אמרתי, אוקיי, אם אתם אומרים אז סבבה".
איש באותם טקסים לא קלט שאת פגועה ומכורה?
"בזמן התחרות שתיתי אלכוהול, כי פחדתי להסתבך בצבא עם סמים. הייתי שותה המון, כל יום. התחלתי עם זה בגיל 17. היתה לי אובססיה לוודקה וג'ין. אני זוכרת שהייתי מסיימת בבסיס והולכת משם לשתות - ואף אחד לא ידע".
לא ראו אותך אף פעם שיכורה?
"מאז שהייתי קטנה ידעתי להעמיד פנים כדי להגן על עצמי. הייתי יכולה להיות סטלה חרבות, ואף אחד לא היה יודע לעולם. חשבו שאני ילדה טובה ושהכל בסדר, וזה גם מה שאפשר לי להמשיך".
כשעבדה כברמנית, בגיל 18, הלכה בעיית השתייה והחריפה. "הייתי הבחורה הכי צעירה בבר, ועדיין שותה הכי הרבה מכולם. אף אחד לא היה יכול לשתות כמוני. ב־6 בבוקר יכולתי לשתות עוד שבעה-שמונה צ'ייסרים על הבר, כשכולם כבר הרימו ידיים בסוף הלילה. זה היה מטורף".
זה לא פגע לך אף פעם בקריירת הדוגמנות?
"החלום המקורי שלי היה להיות שחקנית ולהקליט אלבום כזמרת. פחות חשבתי להיות דוגמנית. אני שרה מגיל 6, ואפילו התחלתי להקליט אלבום ראשון עם שחר אבן צור, אבל הפסקתי באמצע כי לא באמת הייתי שם. כמו הרבה דברים שהפסקתי באמצע, כי לא יכולתי להיות בפוקוס. למעשה, את רוב חיי העברתי כשאני לא בפוקוס".
ב־2005 הופיעה בטלוויזיה, בעונה השנייה של "אקס פקטור". באודישן הראשון ביצעה את "YOU LOST ME" של כריסטינה אגילרה, וארבעת השופטים העבירו אותה פה אחד - כולל דמעות.
"זה היה מגניב, אבל לא ממש הבנתי מה אני עושה שם", היא משחזרת. "באותם ימים הייתי במקום מאוד אחר בחיים שלי. הייתי נחבאת אל הכלים וגם כבר השתמשתי בסמים. אחרי שלוש-ארבע תוכניות הודיעו לי שאני מודחת. אמרתי לעצמי, אוקיי, אני זורמת עם ההדחה".
בחייה בתל אביב החל השימוש שלה בסמים מסוכנים. "בתוך זמן קצר הגעתי למצב שעשיתי כמעט הכל: עישונים, קוק, כדורים. יצאתי למסיבות טבע, שם הייתי רק שותה. לא אשכח שבאחת המסיבות מישהו אמר לי, 'מלכת היופי שני חזן, מה את עושה פה?' אכלתי כאפה, כי הייתי צריכה להעמיד פנים שאני בסדר. ממש מלכת יופי ממלכתית, רשמית וקלאסית (צוחקת)".
במקביל לכל זה המשכת לעבוד?
"בשלב הזה עדיין עבדתי, נסעתי, הצטלמתי. דברים קרו, אבל תמיד בחצי דרך, כי אי אפשר להצליח עד הסוף עם סמים. גם כשהייתי מטיילת באירופה הייתי בוחרת יעדים לפי מה אני יכולה להשיג איפה. החיים שלי הפכו להיות סביב הסמים".
נשמע כמו קלישאת הדוגמנית שנכנסת לשירותים ועושה שורות.
"כן, אבל שומרת על פאסון. אם היית רואה אותי, לא היית מנחש כלום. הייתי חושב שאני הילדה הכי טובה שיש".
קשה לי להשתכנע שאיש לא שם לב.
"היתה קבוצה של אנשים סביבי שידעו, והם היו אומרים לי, 'אולי תורידי קצת, תורידי הילוך'. אבל לא שמעתי ולא ראיתי. במשפחה שלי אף אחד לא שם לב, גם כי כבר הייתי 'תל־אביבית'. אני זוכרת שאמא שלי גילתה שאני מעשנת וויד, והיא היתה בהלם. היא אמרה, 'את מוכנה להפסיק עם זה?' ואני חשבתי לעצמי - אילו היא היתה יודעת במה אני באמת משתמשת".
לא ניסית לפנות לעזרה מקצועית?
"ניסיתי ללכת לפסיכולוגית, והייתי מגיעה לפגישות איתה דלוקה מסם. היא היתה מעירה לי על זה, ואני הייתי אומרת לה שרק עישנתי. בכל פעם שניסו להציע לי עזרה, תמיד הייתי אומרת שהכל בשליטה. אבל בשנה האחרונה, לפני שעזבתי לארה"ב, הכל נהיה מאוד־מאוד קשוח. הגעתי לרמה של שימוש יומיומי".
בשלב זה, לפני גירוד התחתית, החליטה חזן לעצור הכל ולפתוח דף חדש בניו יורק. אבל דווקא שם היא כרתה לעצמה את הבור העמוק יותר.
"הבעיה שלי היתה שאף פעם לא חשבתי שיש לי בעיה. הייתי אומרת לעצמי, 'אני בסך הכל מעשנת וויד כל יום, אז מה אם אני שותה וודקה כל יום, ולא נורא שאני עושה שורות של קוק כל יום'. מבחינתי, זאת היתה הדרך לחיות את החיים, לא בעיה.
"אבל כשהגעתי לניו יורק החלטתי שנגמרו כל המסיבות, החפלות והסטלות, ושאני לוקחת את עצמי בידיים. היית חתומה בסוכנות מעולה, אבל מהר מאוד נפלתי בחזרה לתחתית - שהיתה הרבה יותר קשה מכל הפעמים הקודמות. הגעתי למצב שאיבדתי הכל. בעיקר את עצמי".
נכנסת ללופ של ניסיונות להפסיק?
"אתה יודע בכמה שנים מחיי ניסיתי להתחיל מחדש? צריך יותר מעשר אצבעות לספור אותן. ניסיתי תמיד לפתוח חיים חדשים, ושום דבר לא הצליח. הייתי מתעוררת בבוקר ואומרת לעצמי, 'מעכשיו את מפסיקה', אבל תמיד חזרתי לאותו בור שחור".
למה, בעצם?
"כי לא הייתי במצב נפשי טוב. היה לי מאוד קשה. הייתי עם הרבה מלחמות בראש. בלי אף אחד, בעיר זרה, עם הרבה פיתויים. נפגשתי בקירות יום אחרי יום, וכל היום שמעתי מחברים, 'אז תחזרי לארץ'. אבל משהו בניו יורק הרגיש שזה הבית שלי".
יותר מאשר הבית בישראל?
"אני מאוד אוהבת את ישראל, אבל בניו יורק אני מרגישה מאוד בנוח".
מאז ומתמיד העיסוק בדוגמנות נקשר גם לתופעות פסולות של שימוש בסמים.
"ברור, זאת לא תעשייה קלה. את צריכה לפתח עור של פיל מול כל הפעמים שאת שומעת 'לא'. האכזבה היא דבר קשה מאוד. מבחינתי, אם אמרו לי 'לא', זה קרה בגללי, וזה דרדר אותי עוד יותר. הייתי תקועה.
"בתעשייה הזאת הסמים גם הרבה יותר נגישים, וכשאתה משתמש אתה מושך אליך עוד אנשים שעושים סמים. האנרגיה שלי משכה אלי אנשים כאלה".
לא היה לך מספיק כוח רצון להיחלץ מהבור?
"אני מאמינה שנולדתי מכורה, וההתמכרות הולכת וגדלה עם השנים. אצלי ההתמכרות התחילה בבעיות אכילה, המשיכה בכדורים פסיכיאטריים, ריטלין, קונצרטה. הבנתי שככה אני יכולה לשרוד. חיפשתי כל הזמן את הדבר שיוציא אותי מהגוף שלי, מהמציאות. רציתי רק לברוח, והסמים היו ה'פתרון' שלי במשך הרבה מאוד שנים. לכאורה הצילו אותי משבירה.
"זאת בעצם מחלה מנטלית. הרצון לצאת מהחוויה הגופית שלך. ברגע שאתה מכניס לגוף כימיקל שמשנה מוּד, הוויה ומחשבה, מסתובב לך סוויץ' במוח שמדליק נורות אחרות לגמרי. אתה לא רואה משהו מלבדו, ואז אתה לא יכול להפסיק".
מאיפה השגת את הכסף לכל הסמים היקרים?
"בעצם היותי בחורה נאה, הרבה פעמים אפילו לא הייתי צריכה לשלם על זה. אני לא מתביישת להגיד, אבל יש נשים שמשתמשות בחיוך - וזה עובד. הייתי מחייכת ומקבלת שורה".
הרבה פעמים יש לגברים דרישות נוספות.
"אף פעם לא מכרתי את הגוף שלי בשביל סמים. זה לא קרה אף פעם. הרבה פעמים התעוררתי בבוקר ואמרתי לעצמי, 'מי האדם הזה שישן לצידי? איך הכרנו? מה קרה שם?' ואני לא זוכרת. אבל כשאתה מתמסטל עם מישהו חמש-שש שעות בבית מלון, לא יקרה משהו? ברור שיקרה. הייתי מתעוררת בבוקר, וזאת היתה חוויה מאוד כואבת לגוף. וכאחת שעברה התעללות מינית - אני רגישה לזה מאוד. אבל גם את זה הסמים טשטשו".
כל "היי" של סם מסתיים בדאון נוראי.
"נכון, וכשיש דאון לוקחים משהו אחר, עולים למעלה ויורדים למטה. הייתי עושה לעצמי חוקים: אם עישנתי הרבה, אני אעשה שורות, ואם הקוק הוא הבעיה, אני רק אעשן ואשתה בלילה. הייתי מחליפה ככה אחד בשני, כדי להרגיש נוח עם עצמי".
נשמע קיצוני ומפחיד.
"זה בדיוק הקטע של מכור. לעבור מאפס למאה וממאה לאפס. מהתחתית למעלה, ולהפך".
לפני שלוש שנים התייצב בחייה של חזן המושיע, ובאופן סמלי הוא הגיע ממש עד לבר שבו ישבה במקרה עם חברים. "פגשתי חבר שאני מכירה מהארץ, שידע שאני משתמשת. הוא עצמו היה משתמש ועבר גמילה. הוא אמר לי, 'למה שלא תבואי איתי לפגישה אחת? יש לי הרגשה שזה יעזור לך'. יום למחרת התייצבנו במפגש של 'נרקומנים אנונימיים'".
מה שכנע אותך ללכת?
"משהו בפנים אמר לי שאין לי מה להפסיד, אבל הגעתי עם פחד שאני לא יכולה להסביר. זאת היתה הפעם הראשונה שישבתי בחדר עם אנשים שדיברו את כל המחשבות שיש לי בראש. כל חיי הייתי בטוחה שאני לבד עם המחשבות האלה, ופתאום גיליתי שאני לא. זה מה שגרם לי לחזור לשם מדי יום. מה שעוד עזר זה שישנתי אז אצל חברה שאמרה לי, 'אם את רוצה להישאר אצלי, את חייבת להיות נקייה'.
"הכל קרה מאוד מהר. אמרתי לעצמי, 'אם החברה הזאת מעיפה אותי מהבית שלה - אני נזרקת לרחוב'. זה היה הפחד הכי גדול שלי. באותו שלב כבר לא היה לי כסף לחיות. הגעתי לנקודה שהפסדתי את הכל. ומצד שני, זאת היתה הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי שאנשים רוצים לעזור לי, ובלי לבקש תמורה".
במפגשי "נרקומנים אנונימיים" התוודעה לתהליך 12 הצעדים לגמילה, שהביא למהפך החיובי שהציל את חייה. "קיבלתי הזדמנות שנייה בחיים. שם למדתי מי זו שני, למה אני פה, מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי. היום אני מבינה שאני ערוץ אנרגיה לטובת אחרים. אני עד היום בתוכנית הגמילה. עוזרים לי שם, ואני עוזרת לאחרים. וזה לכל החיים".
בדרך לגמילה עמדה מול פיתויים נוספים לחזור לסם. "היו אינספור פעמים כאלה, אבל כשאתה מתחיל לחיות חיים נקיים ומקבל בהירות, אתה יודע שהדרך למטה מאוד קלה, והדרך למעלה מאוד־מאוד קשה. כשהיו מצבים שכמעט השתמשתי שוב, מייד התקשרתי לחברים או פניתי לעזרה. נעזרתי בכלים שלי מהמפגשים".
הפסקת גם לשתות?
"היום אני כבר לא שותה, לא לוקחת כדורים ולא כלום. אלכוהול מבחינתי זה סם. בכל יום ויום יש לי החופש להחליט מחדש לבחור בחיים. תוכנית 12 הצעדים לגמילה הצילה אותי. אני לא יכולה להרחיב על התוכנית עצמה, אבל ניתנו לי זכות גדולה ומתנה. זה הדבר היחיד שעזר לי".
מה יקרה אם תגיעי לבית שיש בו סמים?
"אני אקום, אומר 'תבלו', ואלך. למה לי לשים את עצמי באנרגיה הזאת, כשיש לי זכות לבחור אחרת?"
"בחג ההאלווין האחרון בניו יורק, בסוף אוקטובר, הגעתי למסיבה של חברה ותכף הרגשתי בריח של וויד, שהיה אחד הסמים הקבועים שלי. אז הצטלמתי איתה מהר, הסתובבתי - וחזרתי הביתה. לא הרגשתי שאני מפספסת משהו. היה לי הרבה יותר כיף לחזור הביתה ולראות סרט".
כל שימוש חד־פעמי היה עלול לדרדר אותך בחזרה לתהום?
"אם אני מתחילה ערב אחד, אלף ערבים נוספים לא יספיקו לי. אסור לי לנסות אפילו".
אם תגלי שבחור שמוצא חן בעינייך מעשן סמים, איך תגיבי?
"היה לי בחור כזה, שהיה בינינו חיבור מצוין. היו לנו גבולות מאוד פשוטים: הוא לא מעשן לידי ולא לפני שאני מגיעה אליו. בסופו של דבר נפרדנו, אבל מסיבות אחרות. מערכת יחסים כזו יכולה להתקיים, אבל זה עלול להיות רעיל, והיום אני לא נמשכת למקומות האלה. עשיתי דרך, ופתאום אני עלולה לירות לעצמי ברגל. למה לי? היום אני מקיפה את עצמי באנרגיה שעושה לי טוב".
בעבודתה כדוגמנית בארה"ב עברה, לדבריה, הטרדה מינית נוספת. "היה צלם בניו יורק שתוך כדי הצילום התקרב אלי יותר מדי וניסה לעשות משהו אחר. העפתי אותו באותו הרגע, אמרתי לו, 'מה אתה חושב שאתה עושה?' מאז לא קרתה לי שום סיטואציה בסגנון הזה. אני לא מושכת אלי את האנרגיה הזאת יותר".
לפני שנתיים ושלושה חודשים, כשהיתה נקייה תשעה חודשים בדיוק, העזה חזן לשתף את משפחתה במה שעבר עליה. "זאת היתה הפעם הראשונה שהתקשרתי להוריי ואמרתי להם, 'חבר'ה, יש בעיה, אבל אני עוזרת לעצמי'. סיפרתי להם שבמשך תקופה ארוכה לא היה לי איפה לגור.
"באותו שלב, כשהתקשרתי, כבר הייתי במקום אחר עם עצמי, וכבר שכרתי לי דירה עם שותפה. דירה קטנה וחמודה שהיתה סוף־סוף שלי. היה לי חשבון בנק, יכולתי לאכול במסעדות, ואפילו הזמנתי לעצמי מזרן נוח. התחלתי להעריך את החיים בצורה אחרת".
הפלת על הורייך בשורה לא פשוטה. איך הגיבו?
"הם נפלו מהרגליים. הם שיערו בתוך תוכם שיש בעיה כלשהי, אבל לא הבינו את עומקה. אני אסירת תודה אינסופית שהיום אני כבר אדם שלם, ושיש לי זכות גדולה לשתף אחרים במה שעבר עלי".
איזה מסר תרצי להעביר למכורים שאולי יקראו את הראיון?
"שיידעו שיש תקווה, שיבינו שזה בסדר לבקש עזרה. זה הצעד הכי גדול והכי קשוח. מי שנאבק בעצמו ולא יודע מה לעשות, שיידע שהוא לא לבד, ושהחיים יכולים להיראות אחרת. גם אם אתה מרגיש אבוד ולא מצליח לשלוט בשימוש. אני התחלתי מלמטה וצנחתי למקום הכי נמוך. הייתי במינוסים של אלפי דולרים. מאז עליתי למעלה, והיום יש לי חופש פנימי.
"בכל יום, כשאני מתעוררת בבוקר במיטה שלי ויש לי קורת גג - אני מרגישה שזה לא מובן מאליו. אני רוצה היום לחיות את החיים במיטבם. אני מאמינה בהצלחה, ועדיין רוצה להצליח".
לפני שנתיים וחצי, חודשים אחדים אחרי שנגמלה, עמדה חזן מול קושי בלתי צפוי נוסף, כשעברה תאונה קשה על אופנוע. "חבר הרכיב אותי על האופנוע שלו בדרך ללוס אנג'לס, ובשלב מסוים הרים את הגלגל הקדמי בלי להתריע. אני נפלתי ונתקעתי בין האגזוז לגלגל - ונשרפתי מהמנוע בכל החלק האחורי של הגוף", היא נזכרת. "היו לי כוויות מאוד עמוקות בגב, בישבן וברגל. יום למחרת הגעתי לצילומים, ואין לי מושג איך עברתי את זה. אחר כך התחלתי טיפול בכוויות, ועברתי גם שיקום. לא עבדתי שלושה חודשים, לא יכולתי אפילו ללבוש מכנסיים".
רק זה היה חסר לך.
"מאדם שהתאמן במכון כושר, עם קוביות בבטן, עליתי יותר מ־20 קילו. עברתי טראומה, והדרך בחזרה לאיזון היתה מאוד ארוכה. היו לי צלקות מאוד קשות, והגעתי לרופאה בכל כמה ימים כדי להחליף תחבושות. היא אמרה לי שהצלקות ייראו ככה בשנים הקרובות, והיה לי קשה לשמוע את זה.
"יצאתי ממנה בוכה, כי ידעתי שלא אוכל לעבוד. במקביל, התחלתי בתהליך עצמי של איסוף אנרגיות טובות וחשיבה חיובית, כך שבפועל הבראתי הרבה יותר מהר משהיא חשבה".
כיום ממשיכה חזן להתפרנס מדוגמנות בניו יורק ומקואוצ'ינג שהיא מעבירה לאחרים על פי סיפורה האישי. את העבודות כברמנית עזבה. "בינתיים חזרתי לעשות מוזיקה. התגברתי על הפחד לשיר, כי היום אני כבר לא חוששת להיות חשופה. אני גם כותבת סדרה שתתבסס על החיים שלי, ואני מקווה שאוכל למכור אותה לשידור באחת הרשתות הגדולות באמריקה. זו תהיה דרמה קומית, כי אלה בעצם החיים. המטרה שלי היא להיכנס לאנשים לחיים ולהדליק להם את האור".
היית שוקלת ריאליטי בארץ? לא מעט מלכות יופי משתתפות כיום.
"אני צופה ב'האח הגדול', כי גל גברעם חברה שלי, ופשוט התאהבתי במה שקורה שם. אני צופה, אבל אף פעם לא חשבתי על זה. בעצם, אם אדע שלקול שלי תהיה השפעה - אולי כן אסכים".
מתי תחזרי לארץ?
"לא כרגע, כיף לי בניו יורק".
אחרי כל מה שעברת, מה היית אומרת לשני בת ה־19, זו שהניחו לה את כתר המלכות על הראש?
"הייתי אומרת לה שהיא לא לבד, שאני מאוד אוהבת אותה, ושזה בסדר לפחד, אבל שתהיה חופשייה ובטוחה. אלה דברים שאני אומרת לעצמי עד היום. אני עדיין צריכה להרגיש בטוחה, שמורה וחופשייה. והכי חשוב: לעולם לא אעזוב את שני יותר לבד".
