למשך כמה ימים בחודש ינואר האחרון, רבים היו משוכנעים שעלי סלאם, ראש עיריית נצרת, יהיה ג'וקר הבחירות של ראש הממשלה נתניהו.
"נתחיל בזה שאבו יאיר ואני חברים", מסביר סלאם (70), שדחה את הצעת השריון אבל נשאר להשמיע קול תמיכה גדול ביותר בנתניהו, מקרב החברה הערבית. או במילותיו: "אני תומך בביבי, ורק בביבי".
"לפני חודשיים ישבתי אצלו בירושלים. הוא הזמין אותי אליו הביתה, לבלפור. שתינו קפה, והוא אמר לי: 'אני מציע לך להיות שר. חסרים לנו אנשים כמוך. תבוא ותהיה שר. איזה שר שתבחר'. אמרתי לו, בסדר, תן לחשוב. אבל מהר עניתי שלא, תודה. מה פתאום אני אהיה שר. אני ראש עיריית נצרת. זה יותר גדול מכל השרים שם בירושלים. מי שומע אותם? להיות ראש עיר הבשורה יותר חשוב מכל ה־120 שבכנסת. האפיפיור הזמין אליו מישהו מהשרים בממשלה? הוא בכלל יודע מי הם??? הא! הם היו רוצים", פורץ סלאם בצחוק גדול.
"תסתכלו פה על התמונות", הוא מחווה בידו אל שורת תצלומים, המוצגים לראווה על שידה כהה וכבדה מאחוריו. הלשכה שלו מלאה תמונות. תלויות על הקירות, מונחות על כונניות ועל שולחנות, מוצבות על הרצפה, מודפסות על דגלונים וכוסות. התצלומים שהוא מראה לנו הם תיעוד הביקור שערך אצל האפיפיור פרנציסקוס בקריית הוותיקן, בינואר 2020, רגע לפני הקורונה.
"האפיפיור הזמין אותי אליו, יוזמה שלו. ישבתי אצלו שלוש־ארבע שעות לארוחת צהריים, והוא בדרך כלל מקבל אורחים לרבע שעה. זה לא רק בגלל שאני ראש עיר הבשורה. אני אדם מוסלמי, שדואג ושומר על העיר הקדושה לנוצרים וחי בשלום ובשיתוף פעולה מלא וטוב עם היהודים והמוסלמים ועם כל הקבוצות בחברה הישראלית. הוא עשה שיעורי בית, האפיפיור, והכיר אותי יותר טוב ממה שאני מכיר את עצמי. למד על המשפחה שלי, על הילדים והנכדים. רצה לשמוע על נצרת, התרשם. זה היה כבוד גדול".
היינו די בטוחים שאתה תהיה הארנב שנתניהו ישלוף מהכובע לקראת הבחירות.
"איפה, מה קורה לכם? האמת היא שאני לא יכול לחיות בכנסת. יודעים למה? כי שם יש אוכלי חינם. אני לא אוכל חינם. אני באתי לעבוד, באתי לתת. אני ישן ארבע שעות בלילה, וכל שאר הזמן רק עבודה ועבודה. אני לא יכול לישון כשיש בעיה לפתור, או קטטה, שצריך לעשות שולם. אני לא יכול לאכול ברמדאן בשקט, ולא לדאוג לכל אלה שאין להם אוכל, עד האחרון.
"לא באמת אכפת להם, ל־120 שיושבים בירושלים. הרוב רוצים בסוף החודש את המשכורת. תקשיבו לי ולמה שאני אומר לכם. אצלי לא תשמעו חרטא".
כל ראש עיר שעבר לפוליטיקה הארצית אמר שבכנסת היכולת לעבוד למען העיר יותר גדולה.
"זה קשקוש. כדי לשמור על נצרת אני צריך להישאר בנצרת. אני בכלל שונא לצאת מהעיר, בשבילי להיכנס לאוטו ולנסוע לירושלים זה עונש. כל מה שחשוב לי נמצא בנצרת, ואני מרגיש שאסור לי לעזוב את העיר, אפילו לחצי יום. זאת האחריות שלי, ומפה אני עושה הכל.
"אני מבין שהיום צריך לנצל את ביבי. אם הוא ילך הביתה בבחירות האלה, אוי ואבוי למדינת ישראל. צריך לנצל את ביבי עכשיו, שימשיך לעבוד בשביל כולנו, בשביל כל המדינה. תקשיבו עכשיו טוב לאבו מאהר: ביבי גם יביא את השלום עם הפלשתינים. חכו תראו".
פגישה עם סלאם היא שיעור בגישה מעשית לפוליטיקה, וגם לחיים בכלל. אין לו סבלנות לדיונים ממושכים, והסיכוי שישתף פעולה עם ניתוחים תיאורטיים שואף לאפס. התבוננות בדיעבד ועריכת השוואות לעבר הן בזבוז זמן מוחלט, ועשויות גם להרגיז אותו. התבטאויות נגועות בחולשה, פאסיביות או פגיעוּת מעוררות בו בוז. האיש משימתי, עם פתיל קצר, ש"רוצה תוצאות, בלי בלבולי שכל", כמו שמסביר אחד מעובדי לשכתו.
"תמיכה חזקה מהצבעה"
הוא נולד בנצרת, הבכור בין ארבעה ילדים. אמו גידלה את הילדים, ואביו עבד כפועל במפעל דובק לייצור סיגריות. לזירת הפוליטיקה המקומית נכנס ב־1993 כחבר מועצה, לבקשתו של תאופיק זיאד, ראש העירייה המיתולוגי. ב־1998 כבר שימש סגן ראש העירייה של ראמז ג'ראיסי, ולאחר מכן ממלא מקומו. בשנת 2013 הקים מפלגה עצמאית, נצרתי (נצרת שלי), ובמארס 2014, בתום שני סבבי בחירות צמודים ומאבק משפטי ממושך, ניצח את ג'ראיסי ונכנס ללשכת ראש העיר. בבחירות האחרונות ב־2018 זכה לרוב מוחץ של 62.5 אחוזים מהקולות ו־11 מנדטים לסיעתו, מתוך 19 חברי המועצה.
לפני הפוליטיקה היה בעולמות העסקים, בעיקר כבעלים וכמנהל של "בני עלי סלאם 2000 בע"מ", חברת קבלנות ותחזוקה שפעלה בחדרה, ובה העסיק עשרות עובדים, ערבים ויהודים. ראיית העולם העסקית מנחה אותו במידה רבה גם בתפקידו הציבורי.
"בואו נדבר דוגרי", אומר סלאם, רוכן קדימה ומצמצם את עיניו. "ביבי זה הכי טוב לערבים. הכי טוב כלכלית, והכי טוב גם מבחינת הביטחון. קחו את עשר השנים האחרונות: הכלכלה שלנו בעלייה. הגיע הזמן שנדע ללכת על מה שטוב בשבילנו. ב־70 השנים האחרונות, מה עשו לנו חברי הכנסת הערבים? הם קידמו אותנו? והאם מישהו מהם הביא טיפת שלום?"
נדרש כוח פוליטי בשביל זה.
"בסדר, אין להם את הכוח הפוליטי. אז הגיע הזמן שיהיה כוח כזה. הכי טוב זה לעשות איחוד פוליטי, של ערבים עם יהודים, ולדאוג שביחד יהיו קול גדול, באמת להשפיע, לייצג את הערבים בכל הוועדות. לעבוד, ולא רק לצעוק נגד. מה זה עוזר לנו שהם כל הזמן רק נגד?
"אני אומר רק אמת. יש בעיות בחברה הערבית. למשל, יש אלימות קשה. מה הם עשו? מצד שני, שלא יעשו דאווינים. אנחנו 22 אחוז מהמדינה, וטוב לנו. מה רע לנו? לכולם טוב.
"קחו את אחמד טיבי ואת החבר כנסת השני שאיתו. בעצם, כולם שם, הח"כים הערבים. צועקים ורבים ומתנגדים בדיונים, ואחרי שעה אוכלים ארוחת צהריים במזנון, מסתחבקים עם שאר חברי הכנסת, כאילו כלום. זה רק שופוני. וטיבי הוא חבר שלי. אבל עדיין, אני רואה איך עובדים שם".
"החבר כנסת השני" הוא איימן עודה, יו"ר הרשימה המשותפת. למה אתה מתעב אותו?
"איימן עודה לא קיים בשבילי. עזבו אותי, לא שווה שאדבר עליו. אני מכיר אותו יותר טוב מכולם. אם היה כבוד לחברה הערבית, לא יודע איך שתקו עד עכשיו. איך נתנו שהוא יהיה הראשון במשותפת, וכאילו הראשון בחברה הערבית. זו בושה שאחד כזה הוא המנהיג שלנו. מספיק, נגמר הזמן שלו. עכשיו, בבחירות הקרובות, הם יאכלו אותה. אני יודע בדיוק מה יקרה בבחירות".
מה יקרה בבחירות?
"תרשמו. נתניהו יהיה ראש הממשלה. זה מספיק? או שאתם רוצים לשמוע גם על האחרים?"
לפחות על המפלגות הערביות.
"הרשימה המשותפת לא תקבל יותר משישה־שבעה מנדטים. רע"ם יעברו את הארבעה מנדטים ויתנדנדו על המנדט החמישי".
ומה תהיה מפת ההצבעה בנצרת?
"בבחירות האחרונות הצביעו בנצרת 50 אלף איש. יש כאן גרעין קשה של עד 15 אלף קומוניסטים, שיצביעו לאיימן עודה והמשותפת. לרע"ם יש גרעין קשה של 7,000-6,000 תומכים. בבחירות הקרובות רע"ם ייקחו רק מנצרת בין 12 ל־15 אלף קולות, נתמוך במנסור עבאס".
רגע, מה זה נתמוך? אתה תצביע למנסור עבאס? לא אמרת שאתה תומך בביבי ורק בביבי?
"יש הבדל בין מי שאני תומך בו לבין מי שאני מצביע לו. תמיכה היא הרבה יותר חזקה מהצבעה. לא אגיד לכם למי אתן את הקול שלי בבחירות. אני כן אומר לכם שאני תומך בביבי, ואתם תראו שתהיה הפתעה. הוא ייקח שניים־שלושה מנדטים רק מהערבים, מכל המדינה, וזה יביא לו את הניצחון. אני לא יודע פרטים, אבל בטח הליכוד יישב בסוף גם עם מנסור, כך או אחרת".
אז הפעם הערבים ינהרו לקלפיות בשביל פתק לליכוד?
"חיכיתי למשפט הזה. בסדר, מה שאמר אמר. היהודים לימדו אותי לא להסתכל אחורה, רק קדימה. היהודים מצליחים בחיים כי הם עם הפנים קדימה, ולא תקועים בתוך העבר. אנחנו, הערבים, לפעמים לא ככה. לפעמים, בתוך נקמה, מסתכלים לאחור".
כלומר, אתה מסתכל על השורה התחתונה. זו תמיכה שתשתלם לחברה הערבית?
"בטח, זה כבר משתלם. יש יותר תקציבים לראשי הערים, ואני מאמין שהוא ימשיך בזה, ביבי. הוא יעבוד בשביל הערבים ויעזור לערבים. אני אומר לכם, הפעם תהיה הרבה עשייה בשביל הערבים".
"הציבור הערבי לא טיפש"
בבחירות האחרונות תמכת ברשימה המשותפת. איך קרה שבכזאת מהירות אתה בקצה השני של המפה?
"כמעט כולנו פה תמכנו בהם. האמנו להם. לפני שנה עמדתי פה בלשכה בין טיבי למנסור, החזקתי את הידיים שלהם, הנפנו אותן יחד לאוויר וקראתי להם לצאת להצליח.
"המשותפת לקחה 15 מנדטים בבחירות הקודמות, ועם 15 מנדטים לא עשו בשבילנו כלום בשנה האחרונה. כמעט לא ביקרו. לא שאלו מה חסר לנו בתקופה הזאת של הקורונה. אני אישית לא רוצה ולא צריך אותם. משרד התיירות, משרד ראש הממשלה ומשרדי ממשלה אחרים פתוחים בפניי. אבל ראשי רשויות ערבים אחרים הם לא אבו מאהר. יש כאלה שלא מסתדרים, וצריכים את העזרה של חברי הכנסת. מה הם עשו בנושא האלימות? בנושא הריסת הבתים? בהקצאת שטחים למען החברה הערבית?"
מה הליכוד עשה?
"רגע. מדברים על הערבים עכשיו. אם היו עושים, המשותפת היו מקבלים 20 מנדטים, בחיים לא היו יורדים. אבל הם רצו את הכיסא.
"הציבור הערבי לא טיפש. זה ציבור חכם מאוד, הוא רוצה את העתיד שלו פה. כאן ועכשיו. אני אומר שבשביל
דו קיום, צריך קודם כל קיום. זה מה שחשוב לנו, הקיום שלנו, על כל מה שמשתמע. בתי ספר, היכל תרבות, מגרש כדורגל, תשתיות, פעילויות לילדים אחר הצהריים. שלא יסתובבו בכבישים בלי מדרכות, שיהיה להם איפה לשחק בביטחון, שתהיה איכות חיים. אני רוצה שיעשו בשבילי עבודה אמיתית, בפועל. לא רוצה דיבורים ולא משחקי כבוד".
אתה מתעלם לגמרי מכל מה שכרוך בזהות המורכבת ומהעבר של האזרחים הערבים ומעוד הרבה היבטים של דחיקה לשוליים.
"קוראים לנו ערביי ישראל, או ערביי 1948. אבל האמת היא שאנחנו הפלשתינים האמיתיים. אנחנו נשארנו על האדמה שלנו, בבתים שלנו, עם השורשים שלנו. אבל קמה פה מדינת ישראל, ולכן מי שנשאר, צריך לכבד את עצמו ולכבד את איפה שהוא חי. לכבד את המדינה, כאזרח פלשתיני ישראלי. ואני אומר לכם, שרוב הערבים מכבדים את המדינה.
"הממשלה אישרה עכשיו תקציב של 150 מיליון שקל לטיפול באלימות. זה אינטרס של המדינה שיהיה פה טוב ושקט. סליחה, בתקופת מי נבנו תחנות משטרה חדשות בחברה הערבית? בתקופת נתניהו".
בתקופתו עבר גם חוק הלאום.
"עכשיו נתחיל מי עשה ככה ומי עשה ככה? בואו נעשה שינוי, בואו נאמין קצת שנצליח לעבוד ביחד, שנעשה שלום. אני לא רוצה לדבר כמו אלה של המשותפת. גם אם זה חוק שפוגע בי, אני לא רוצה להיות בסגנון הזה של הקיצונים, מכל הצדדים במדינה. ככה לא מתקדמים לשום מקום.
"אני אמרתי לנתניהו: כל הכבוד, הבאת לנו את האמירויות. אבל השלום האמיתי והכי חשוב הוא עם הפלשתינים. זה יותר חשוב מהכל, גם מחוק כזה או חוק אחר. זה יקדם אותנו מכל בחינה, גם כלכלה וגם כבוד וגם ביטחון. הכל.
"במקום הפגנות של כעס ואלימות באום אל־פחם, תעשו הפגנות למען השלום. ואז אני הראשון שמגיע. היהודים עושים הפגנות נגד ביבי. שוב ושוב מפגינים, צועקים 'רק לא ביבי', דגלים, גשרים. וביבי לא רק שנשאר, אלא רק מתחזק מכל זה. יאללה, שייצאו להפגין בשביל השלום. בלי שלום אין יציבות בחיים שלנו, ולא תהיה. אין אמון, אין ביטחון".
"לא עושה הפגנות"
ללשכה זורמים עוד ועוד גברים ונשים. חלקם עובדי ועובדות עירייה, אחרים הם חלק מהכוורת שסביבו, הפורמלית והלא פורמלית. וכולם מאזינים בדממה לסלאם, מהנהנים בהסכמה למשמע מסריו, צוחקים מבדיחותיו.
"אולי מתחשק לכם משהו טוב? משהו מתוק?" הוא שואל, שולף מאחת המגירות קופסת עוגיות חמאה ממולאות ברחת לאקום, וכולם טועמים. העוגיות הן מעשה ידיה של ראידה, אשתו זה קרוב ל־50 שנים. "הייתי בן 22 כשהתחתנו, והיא היתה בת 18. היום כבר יש לנו 33 נכדים מ־11 הילדים שלנו, ולפני שנה וחודשיים נולדה נינה ראשונה".
הוא לבוש חליפה שחורה. בדש המקטורן נעוצה סיכה עם סמל העיר נצרת, ומכיס המקטורן מציצה מטפחת משי סגולה. האצבע המורה בידו הימנית נקטעה חלקית בתאונת עבודה ב־1984, כשניסה להרכיב מכונת נייר. על האמה בידו השמאלית הוא עונד טבעת מלאת נוכחות, שבמרכזה אבן בוהקת בצבע טורקיז.
"זה ספיישל, לא טבעת רגילה, והאבן מיוחדת, יותר יקרה מיהלום. מתנה מחבר שלי מסעודיה. אדם שקרוב אלי מאוד, וגם עשיר מאוד. יש לי 11 טבעות ו־30 שעונים. כל יום אני מחליף שעון, לפעמים פעמיים ביום. אני מאוד אוהב שעונים. הבוקר בחרתי בשעון פשוט יחסית, של בוס, אבל יש לי שעונים שעולים חצי מיליון. רולקסים, זהב, יפהפיים".
הפגישה שלנו מתקיימת יום לפני ההפגנה ההמונית באום אל־פחם. "תהיה הפגנה רצינית מחר, זה ברור לי", אומר סלאם. "יש בחירות, כל חברי הכנסת הערבים יבואו, וגם יהודים יבואו. זה הזמן לשופוני יא נאס. אנשי שלום, יעני. 'הנה, תראו, באנו לאום אל־פחם כדי להפגין, לתמוך בערבים, לתת כוח'".
זה לא בסדר להפגין?
"שיפגינו מי שירצו. אני לא עושה הפגנות, זאת לא הדרך שלי. כל כך הרבה הפגנות ברצף, ומה קרה? זז משהו? מספיק, תחליפו דרך. אולי תיפגשו עם ראש הממשלה ותסבירו לו מה חסר? תפרטו מה אתם מבקשים, תגידו מה לא טוב לכם".
ביולי האחרון אתה הסברת ופירטת בדיון שנערך בוועדת הפנים של הכנסת שהמצב קשה בנצרת - אבטלה גבוהה ומצוקה עמוקה, בין היתר בגלל שאין תיירות. באותו דיון גילית שמתעלמים ממך ומנצרת, בשונה מערים יהודיות, ופוצצת את הישיבה.
"נכון. כאב לי שם. אני יזמתי את הישיבה, אני ביקשתי שיכנסו דיון. הגיע לנו 30 מיליון מהמדינה, פיצוי על נזקי הקורונה. אז עולה בזום נציג משרד האוצר ומדבר על אילת, על ים המלח, על טבריה, ונצרת כלום. לא קיימת. אני יושב שם, והוא לא מתייחס אלי. ואני מתפוצץ.
"קמתי וצעקתי. אמרתי, חבר'ה, מה איתי? נצרת זה גם מדינת ישראל. אני מקבל משכורת ממדינת ישראל וזקוק לתקציבים של המדינה. לאן אני אלך לבקש? לסוריה? לעיראק? לירדן? שעה שלמה שתיתי מים קרים כדי להירגע. ומה אתם חושבים קרה? קיבלנו את ה־30 מיליון. אין אופציה אחרת".
זה מפתיע אותך שמנהלים דיון ושוכחים את העיר הערבית?
"בגלל שאני בעיקר פועל פה, אני פחות נתקל בדברים האלה. זה היה האירוע הכי חריף שנתקלתי בו, הכי קשה, ומול העיניים שלי. אני אזרח נאמן לישראל, אני עושה כבוד לישראל. אני ראש עיר שכולה אזרחי ישראל.
"אמרתי לראש הממשלה, כשהוא בא אלי לנצרת, שאני לא רוצה זכויות יתר. אני רוצה לקבל את מה שמקבל חבר שלי, אלי ברדה, ראש עיריית מגדל העמק. מה שמגיע לו, מגיע לי. זה מה שאני מבקש. שלא יזלזלו בנו. כל ראשי הרשויות הערביות צריכים לדבר כמוני.
"היום יש יותר כמוני, הרבה יותר מפעם. יש קיצונים, ויש כאלה שמאמינים בשלום ורוצים לחיות ביחד בשקט. אני הבאתי לזה שיותר מ־60 אחוזים הם בדרך שלי, כי הבינו שהיא הנכונה. אני נתתי דוגמה.
"אנחנו צריכים לכבד את המקום שבו אנחנו אוכלים. אני לא יכול גם לאכול מהצלחת וגם לחרבן בה. אם לא טוב לךָ, לך למקום אחר. למה ללכלך ולהרוס. תתקנו, תפעלו, תתרמו, תחברו. תבנו גשר. תכבדו, כמוני".
מכבדים אותך חזרה?
"אותי מכבדים. אני דואג לזה ועומד על זה. בחברה הערבית יש כאלה שעדיין צריכים להבין שהכבוד של האדם הוא בידיים שלו, לא של פוליטיקאים. תכבדו את עצמכם - יכבדו אתכם. אני מכבד את עצמי, אז מי לא יכבד אותי? אני לא פוגע בממשלה, מי יפגע בי?"
"אסור ללכת לחתונות?"
לפני חצי שנה אמרת שנתניהו פועל בחוכמה: מכניס את כולנו לסגר והוא נשאר חופשי.
"כולם התנפלו על ביבי בגלל המשפט שיש לו, ואני אמרתי, זה בנאדם חכם. הוא מכניס את כולנו בפנים, והוא נשאר בחוץ. טעיתי? זה לא נכון?
"הוא בנאדם חכם. אבל טוב שהיה סגר, זה מה שחשוב. אם לא היה סגר, איפה היינו נמצאים היום מבחינת הקורונה? למה לא מדברים על האמת? המצב שלנו טוב מאוד. תבדקו מה קורה בכל העולם ומה קורה בישראל".
זה לא אומר שנתניהו חושב רק על טובתו שלו?
"לא, הוא חושב על כל המדינה. מי עזר לנו עם הקורונה? מי הביא את כל החיסונים? רק ביבי. וחוץ מזה, הוא לא ייכנס לכלא. תרשמו מה אני אומר. רושמים? כלום לא ייצא מזה".
ציטטו אותך אומר שהקורונה היא פיקציה. תועדת רוקד באירועים שהיתה בהם הפרת ההנחיות.
"צילמו אותי בחתונה אצל בן דוד שלי, שהייתי בה חמש דקות, ועוד חתונה של בת של עובדת עירייה, שבה הייתי 10 דקות או רבע שעה. אמרתי: מה, אסור לי ללכת לחתונות?"
אסור.
"בסדר, אל תגררו אותי יותר מזה. הבנתי שאסור. בתור ראש עיר אני צריך לשמור על התושבים שלי ועל איפה שאני חי. אני שמרתי על נצרת. אני מהראשונים בין ראשי הרשויות הערביות שיצא לרחובות כדי לשמור על העיר וקרא לשמוע להנחיות. אוטו עם שני רמקולים נסע בכל העיר והשמיע הודעות מוקלטות בקול שלי - מבקש לא לצאת מהבית אם לא חייבים, לשמור מרחק, להשתמש במסכות, לא לעשות אירועים צפופים, לשמור על המשפחה. כשהגיעו החיסונים הקלטתי עוד הודעות, שמבקשות מהתושבים לצאת להתחסן".
על פי נתוני משרד הבריאות, עד השבוע, כ־47 אחוז מתושבי נצרת קיבלו את מנת החיסון הראשונה (הממוצע הארצי עומד על 54 אחוז), ופחות מ־30 אחוז קיבלו את המנה השנייה (לעומת 41 אחוז בכל הארץ). בתוכנית הרמזור מוגדרת העיר כאדומה. כ־14 אחוז מ־77 אלף התושבים היו השבוע מאומתים לקורונה. אבל סלאם לא מתרגש מהמספרים.
"המצב בנצרת טוב. מתוך האוכלוסיות שנכללות במקבלי החיסונים, 55 אחוז קיבלו מנה ראשונה, ו־45 אחוז מנה שנייה. לא היינו בשום צבע, לא כחול ולא אדום. אני אומר שכל הזמן אנחנו ירוק. מתמודדים, עובדים, לא מוותרים.
"עכשיו פותחים את העסקים, מסתכלים קדימה. המסעדות נפתחות, המלונות. יש הזמנות. תראו, תעקבו, תראו שהכל פה יהיה בסדר".
סלאם לוחץ על כפתור בשלט שעל שולחנו, והווילון הלבן שמכסה את החלון הגדול שמולו מתרומם, חושף חלק ממגרש החניה של מרכז הקניות הסמוך, וגם פסגות הרים ירוקים באופק.
"רואים שם את הר הקפיצה?", הוא שואל. "מהר הקפיצה ועד כנסיית הבשורה עומד להיות רכבל. יצא כבר מכרז, 250 מיליון שקל. אמרו, 'השתגע אבו מאהר'. אבל לא השתגעתי. זה יקרה. תרשמו. אני נשאר פה בנצרת כדי לבנות בתי ספר, אולם תרבות ועוד מעט אוניברסיטה ראשונה, שערבים ויהודים ילמדו בה יחד, 60 אלף סטודנטים".
אתה מדבר על זה שנים. קיבלת אישורים ותקציבים?
"יש 50 דונם ממדינת ישראל, ויצאנו לדרך. רק עלי סלאם עושה את זה, ויש כבר תכנון ראשון. אני אגייס כסף מהאמירויות, ודיברתי על הנושא עם ראש הממשלה ועם האפיפיור. ייבנה פה איצטדיון כדורגל כמו טדי וסמי עופר. השקעה של 200 מיליון שקל".
בשנים האחרונות גוברות המחאות בחברה הערבית, ובנצרת בפרט, על אזלת היד של המדינה בטיפול באלימות הגואה בחברה, וביקורו של נתניהו בעיר לפני חודשיים לווה במחאה וחיכוכים עם כוחות משטרה. עם זאת, כשסלאם נשאל על מקור גאוותו כראש העירייה הוא משיב ״הביטחון של האנשים. ביטחון מלא להסתובב חופשי. לפני הקורונה, בחורות ובחורים צעירים מגיל 16 עד 30 היו יושבים עד הבוקר בבתי קפה ובמסעדות וחוזרים הביתה בשלום. זאת עיר של אהבה וביטחון".
"אפשר לדבר על שלום"
אתה מדבר על שלום עם הפלשתינים. אתה באמת מאמין שזה אפשרי?
"בטח אפשרי. שלא יגידו שטויות, כמו 'אין עם מי לדבר'. יש הרבה עם מי לדבר בצד הפלשתיני. נתניהו יודע את זה. יש רצון. ישבתי גם אבו מאזן וגם עם נתניהו, כמה פעמים. גם לפני שנתיים ושנה, וגם לאחרונה. אני מאמין ברצון של שניהם להתקדם לשלום".
למי אתה מאמין יותר?
"לאבו מאזן. אני מאמין לו לגמרי שהוא רוצה שלום ושהוא מוכן לעבוד כדי לקדם רק את זה, בצורה שתחזיק מעמד ותהיה טובה לכל הצדדים. כשהוא ילך, תהיה לנו בעיה. חייבים לנצל את התקופה שהוא עדיין שם. דחלאן, רג'וב וברגותי הם לא אבו מאזן".
חמאס בעזה הוא מכשול.
"חמאס בעזה הוא בעיה גדולה. קודם צריך שיהיה שלום בין חמאס, ג'יהאד ופתח. בלי שלום בתוכם אי אפשר לצאת לדרך. צריך שביבי ואבו מאזן ישימו יד ביד וייצאו לדרך. זה יעזור מאוד.
"אני אומָר לכם עוד משהו. גדולים ברשות הפלשתינית אומרים שהגיע הזמן שתקום בישראל מפלגה ערבית־יהודית. אבל לא כמו אצל הקומוניסטים. מה שמו של היהודי שם? עופר כסיף. הוא מייצג את היהודים? בחיאת, הוא משמיע את הקול של היהודי? שום דבר, זה בושה. אני מדבר על שותפות אמיתית".
במרצ יש שותפות יהודית־ערבית.
"אלה עושים את עצמם כאילו הם אנשי שלום. איזה שלום עשו לנו? לפני הצעירים שיש שם היום, היו במרצ יוסי שריד, שולמית אלוני. הם באמת דיברו על שלום ולא חשבו על הכיסא שלהם. כיבדתי אותם מאוד. הורוביץ, הוא יביא לנו שלום? הוא מייצג את החברה הערבית והיהודית יחד?"
מה עם לפיד וסער?
"ללפיד יש פוזה שלא מתאימה לראש ממשלה. הוא יהיה שר חוץ, שר אוצר. את גדעון סער אני מכבד. זאת האמת, יש לו עתיד. אבל הוא עשה טעות. היה צריך להמשיך עם ביבי עוד חמש שנים, לצמוח ולהתחזק לידו, ואז השלטון היה עובר אליו".
אפשר לצמוח ולהתחזק ליד נתניהו?
"אפשר. תהיה אישיות חזקה, מנהיג חזק ופוליטיקאי חזק, וככה תצליח. נכון שיש כאלה שנהיים קטנים לידו, ולכן אני רוצה אותו. אנחנו רוצים את העתיד שלנו. אני רוצה אישיות חזקה ומנהיג חזק. לא רוצה נחנחים, אלא אנשים חזקים שייצגו אותנו וידאגו לנו.
"אני עובד עכשיו בשביל ביבי. אם תשאלו אותי, הוא עומד בשורה אחת עם המנהיגים הגדולים בעולם, יחד עם פוטין, ארדואן וביידן. יש לו כוח, הוא ניצל אותו עם הסכמי השלום האחרונים, והוא ימשיך בזה.
"אני רוצה לחיות. אני אוהב לחיות. ולכן, יותר מכל דבר אחר, רוצה שלום. אנחנו חייבים את השלום. ההרגשה שלי היא שכל העולם לא רוצה שלום בין ישראל לפלשתינים, כי מרוויחים מהמלחמות בינינו. מוכרים נשקים, גוזרים קופונים, משחקים משחקי כוח.
"הפלשתינים משלמים מחיר כבד מאוד, כי אין להם מדינה. המחיר שם כבד הרבה יותר מהמחיר שמשלמים פה בישראל. אבל גם להם וגם לנו אין דרך אחרת חוץ מלחיות יחד. חלאס, זה ברור לכולם. לכן תקשיבו טוב טוב. אם ביבי יזכה בבחירות ואבו מאזן יישאר בשלטון, יש לנו שלום. תפתחו יומן ותרשמו מה שאבו מאהר אומר לכם. רושמים? נעבור את הבחירות בשקט, ותוך שנה, נתניהו ואבו מאזן עושים שלום".
